לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר עשרים שנה שלורן נשוי באושר ואב לשני ילדים – תומא וקלר (שניהם בני עשרה). הוא אוהב את אשתו סולנז' ואת הילדים ואפילו העבודה שבה הוא עובד די בסדר. אבל משהו חסר לו. משהו מאוד בסיסי. הוא לא מרגיש עצמו. הוא לא מרגיש גבר. הוא רוצה להיות אישה. במשך שנים, עוד בילדותו, לא היה שלם עם מה שהוא וככל שהזמן עובר מתעצמת אצלו ההרגשה – הוא רוצה להיות אישה.
הרגעים הכי מאושרים שלו הם במועדון הזנזיבר, לשם הוא הולך עם חברתו (שגם היא עברה תהליך דומה), לבוש ומאופר כאישה, רוקד ונהנה. ומרגיש נכון, כל כך נכון.

האמת מתפוצצת לסולנז' בפרצוף כשהיא מגלה שערה בלונדינית בחדר השינה. כמובן שהיא ישר חושדת שלורן מנהל רומן, לרגע לא עולה בדעתה שמדובר בשערה מתוך פאה. זה האירוע המכונן שדוחף את לורן לקראת השינוי המיוחל.

לכל אורך הספר אנחנו עדים לקונפליקטים הקשים אשר מתחוללים בקרבו של לורן. מצד אחד הוא רוצה לעשות את השינוי, הוא מרגיש שהוא חייב, שהוא לא יכול להמשיך את חייו כגבר. ומצד שני הוא מפחד פחד מוות מתגובות הסביבה ובעיקר המשפחה ושני ילדיו המתבגרים, אשר נמצאים בתקופה הכי קשה מבחינת יחסים עם הורים ומיניות (בכל זאת – תומא בן 16 וקלר בת 13).

הוא מנסה, גם בעזרת סולנז', להבין איך להתקדם. אפילו הולך לטיפול ומנסה בכל כוחו להתכחש לאישה המבעבעת בתוכו. הוא אוהב את סולנז', היא חברתו הטובה ביותר.

זה ספר חשוב על טרנסג'נדרים. אנחנו חיים בתקופה בה יש פתיחות גדולה יותר לקהילה, יחד עם זאת עדיין התגובות מהסביבה נעות בין חיבוק חם לזעזוע, רתיעה ופחד. הרבה מזה נובע מבורות וחוסר הבנה של מה שמתחולל בנפש של אנשים, שלא מרגישים נוח בגופם שלהם. שנראה להם שנולדו במעטפת הלא נכונה.

לאונור דה רקונדו מצליחה לכתוב את לורן בצורה עדינה ומרגשת עד דמעות, בלי יותר מידי בלבולי מוח ומריחות. הספר זורם בקלות והפרקים קצרים. סיימתי אותו עם דמעות בעיניים. הנחישות והאומץ של לורן הם מושא לקנאה.

זה ספר חשוב מאוד בגלל התוכן שלו, במיוחד בתקופה הזו שבה החיפוש העצמי מתחיל בגיל מוקדם מאוד ולפעמים פשוט לא יודעים איך לקבל את זה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הוצאת אריה ניר נעזרו בחברים בקבוצת הפייסבוק שלהם על מנת להחליט מבין שלוש כריכות שהתלבטו ביניהן לספר. יש בזה משהו חכם, שכן זה גרם לכל המגיבים (ואני בתוכם) להרגיש חלק מתהליך היצירה של הספר בעברית. הכריכה הזו נבחרה ברוב קולות. וזה מה שרואים – כלוב, פרפר אחד צבעוני כלוא בתוכו ואילו פרפר אחר, צבעוני הרבה פחות משוחרר בחוץ. המטאפורה ברורה – הפרפר הצבעוני הוא לורן כשהוא אישה. הפרפר שבחוץ – לורן כגבר. הגבר משוחרר ואילו האישה כלואה, אבל יפה וצבעונית. מבחינת הסיפור – מתאים מאוד ומעביר את המסר.

ציטוטים:

"קלר נפרדת מין הילדות שלה מבלי שתהיה מודעת לכך. עולם נינוח של ההורים, עולם מגונן, עם פתרון לכל דבר, הופך להיות משהו מחוספס, מסתורי, עמוס אזורי דמדומים. מיהו אביה? האם באמת אפשרי להכיר כה מעט מישהו שחי לצידך מאז ומתמיד? מישהו שאוהבים? אותה אי ודאות מעיפה אותה אל עולם המבוגרים בבת אחת, בלי אזהרה, בלי שתוכל להתכונן לזה".

"הכול דוחף אותנו להגדיר את עצמנו. להכריז בקול רם וחזק. לציין את הזהות שלנו. אני לא מוגדרת. גופי הוא פשרה. אני לא מי שרשום בתעודת הזהות שלי, ולורין עדיין לא קיימת באופן רשמי. אם אני לא מגדירה את עצמי, האם אני עדיין קיימת?".

הפוסט על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.