מירנדה היא מורה להיסטוריה, יש לה בן זוג בשם ג'יי, גם הוא מורה להיסטוריה (הכירו בבית הספר שבו הם מלמדים). ממש לפני היציאה לחופשת הקיץ מקבלת מירנדה הודעה שהדוד שלה, בילי, נפטר. היא לא ראתה או שמעה מבילי כבר 16 שנה, אבל כשהייתה קטנה הם היו בקשר טוב, ובילו הרבה יחד בפתרון חידות שבילי היה מחבר עבורה. בילי היה ססמוגרף ונדד בעקבות רעידות אדמה בעולם.
בילדותה מירנדה הייתה עדה בטעות למריבה בין בילי לאמא שלה, שאחריה בילי נעלם לחלוטין בחייה. אין לה מושג על מה הייתה המריבה ואמא שלה מסרבת בכל תוקף לדבר על העניין.
עם הזמן הסיפור נשכח, מירנדה בגרה וגדלה ולא שמעה על בילי עד ההודעה על פטירתו. במקביל היא מקבלת ספר בדואר – "הסערה" מאת שייקספיר. ספר שעל שם אחת הדמויות בו היא נקראת.
היא מבינה שמדובר במשחק חידות אחרון שבילי הכין לה לפני שנפטר.

החידות יובילו אותה דרך ציטוטים מספרים אל העבר, אל אותה מריבה עם אמא שלה, אל הסיבות מדוע לא שמר איתה על קשר גם כשניסתה, ואל חנות הספרים שהייתה בבעלותו – ספרי פרוספרו.

בין היתר היא מגלה שבילי הוריש לה את חנות הספרים. חנות עצמאית בשכונה מתפתחת, שלא מצליחה להרוויח יותר מידי כרגע ומכילה מנהל בשם מלקולם, שלא ממש משתף פעולה.

החידות והרמזים שהשאיר לה בילי ייקחו אותה למסע בעבר שלה, שלו, של אימהּ ושל חנות הספרים. בדרך היא תלמד איך מנהלים חנות ותשאל את עצמה לא פעם האם היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות. המציאות כפי שהיא הכירה אותה, כבר לא תהיה אותו הדבר.

זה ספר חמוד לכל אוהבי הספר באשר הם. אני מודה שציפיתי לקצת יותר, אבל בסך הכל הוא העביר לי כמה שעות של כיף, עם הרבה אזכורים ספרותיים (שלא הכרתי!) ואהבה גדולה לחנויות הספרים העצמאיות, עסק לא קל בפני עצמו כשהרשתות הגדולות נושפות בעורפן.

תקציר, פרק ראשון ואפילו רכישה כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

נתקלתי בכמה כריכות ברשת לספר הזה, אפשר לראות אותן כאן. בכולן כמובן הספרים במרכז. רק בזו הישראלית יש רמז לדמות נשית המחזיקה ערמת ספרים ועליהם כתוב שם הספר. הכריכה יפה והיא זו שגם משכה את עיני, אבל האימג' הספציפי הזה משום מה זרק אותי דווקא לספרייה ולא לחנות ספרים (אולי אלו הכריכות הקשות או הדמות שאני ישר מדמיינת אותה כספרנית המחזירה ספרים למקום).

ציטוטים:

"אולי אני לא יודע איפה אני נמצא, אבל זה לא אומר שהלכתי לאיבוד"

"אנשים מוכרים את ההזדקנות כתהליך שיש בו חן. מכיוון שהתהליך איטי, מעודדים אותנו להתמוגג ממנו כאילו היה אריָה. אז נכון שאפשר להשלים עם ההזדקנות בכבוד ובדרך ארץ, אבל בעוולות היומיומיות של ההזדקנות אין הרבה מוזיקה"

הפוסט חנות הספרים של האתמול / איימי מאיירסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"אמי טבעה בלילה של ה-23 במאי, יום הולדתי". כך נפתח הרומן "אהבה מטרידה". אין ספק שזה משפט מטריד…
אמליה, אימה של דֶליה, עולה על רכבת מרומא לנפולי כדי לבקר את ביתה אך מעולם לא מגיעה ונמצאת צפה לא רחוק מחוף הים לבושה רק בחזייה אופנתית מהסוג שמעולם לא לבשה. שלוש פעמים התקשרה האם לביתה מהדרך ונשמעה מוזרה או שיכורה.

הקשר האחרון שהיה לדליה עם אימה הוא בשיחת טלפון יומיים לפני שנמצאה, בה היא מבשרת לדליה שהיא באה לבקר. אפשר להגיד, בלשון המעטה, שדליה לא כל כך מתלהבת מהביקור הזה. אך, כאמור, האם איננה מגיעה.
לשתי הנשים מערכת יחסים לא פשוטה בכלל (מישהו אמר מטרידה?). דליה עברה לגור ברומא ודיברה איטלקית, בעוד אימה המשיכה לדבר בדיאלקט הנפוליטני שדליה שנאה שנאת מוות ומקפידה להזכיר את זה בכל הזדמנות.
נושא המיניות עולה הרבה בספר. בדרך כלל האימהות הן שמרגישות מאויימות מהמיניות של בנותיהן הצעירות ואילו כאן המצב הפוך – דליה לא מרגישה נוח בכלל עם מיניותה של האם, שמביאה עליה את קינאתו הגדולה של בעלה.
הרומן מרוכז בעצם ביום אחד, היום שאחרי ההלוויה. באופן אירוני, דווקא מותה של האם גורם לדליה, באיזשהו אופן, להכיר את אימה טוב יותר, ללמוד על האנשים (הגברים) בחייה לאחר שהאב עזב ועל המנהגים שלה. ממש כאילו העובדה שאימה טבעה דווקא ביום הולדתה הייתה מכוונת – האם הייתה צריכה למות כדי שביתה תיוולד מחדש…
לכל אורך הספר לא לגמרי ברור כיצד האם מצאה את מותה – בתאונה, או רצח או שבכלל התאבדה.
יש משהו שלא נותן מנוחה בספר הזה. הדמויות שליליות וברוב המקרים – דוחות. גם חיצונית וגם ברבדים היותר פנימיים שלהם. נראה ממש כאילו הסופרת מעבירה ביקורת על נאפולי, על אנשיה, מנהגיה, הדיאלקט המדובר בה ועל הכבישים והרחובות.
למרות חוסר הנוחות שהספר מעביר אהבתי אותו. אהבתי את השפה ואת העובדה שהוא מותח בלי להיות ספר מתח "קלאסי".
אנקדוטה קטנה לגבי המחברת – זהו ספרה הראשון שראה אור ב-99`. מחיפושים באינטרנט רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור בסופרת הזו, שזהו לא שמה האמיתי בכלל. יש האומרים שהיא בכלל גבר. אפילו כשקיבלה פרס, שלחה את נציגי ההוצאה לאור לקחת אותו בעבורה. גם זה קצת מטריד, לא?

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

גם העטיפה, באופן צפוי – מטרידה. אנו רואים דמות עם עיניים עצומות. זה יכול לזרוק אותנו לכל מיני כיוונים, אבל בכל אופן זה אימג' חזק שמייצר תחושה לא נעימה. גם אם זה אסציאטיבית מזכיר גוויה וגם אם זו "רק" בחורה עם עיניים עצומות – זה בכל מקרה אימג' חזק שמשאיר רושם. הבחירה להראות רק את הפנים, ללא הגוף, די סוגרת את הפינה".

ציטוטים:

"התחבקנו והבטחנו זו לזו להתראות בקרוב, אך ידענו שלא כך יהיה. לכל היותר נחליף אי אלו שיחות טלפון כדי למדוד מפעם לפעם את שיעור הצמיחה של ניכורנו ההדדי. כבר שנים שכל אחת משלושתנו חיה בעיר אחרת, אשה-אשה את חייה שלה ואת העבר המשותף שלנו שלא אהבנו. בפעמים הנדירות שנפגשנו העדפנו לשתוק את כל מה שהיה לנו לומר זו לזו."

"חשתי שהבגד הישן הזה הוא כמו סיפור אחרון שאמי הותירה לי, וכי עכשיו, לאחר כל התחבולות הנחוצות, הוא הולם אותי להפליא".

"כן, היה די לשלוף חוט כדי להמשיך חשחק בדמות המסתורית של אמי…"

"הייתי נחושה כל כך להיות שונה ממנה, עד שאיבדתי אחת-אחת את כל הסיבות לדמות לה".

הפוסט אהבה מטרידה / אלנה פרנטה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.