כאמור לפנינו עשרה סיפורים קצרים, נעים בין 20 ל-30 עמודים. כל הספר כולו לא ארוך והייתי בטוחה שאסיים אותו תוך כמה שעות. טעיתי. הסיפורים עצמם לא פשוטים, זו לא קריאה קלה. לא בהכרח בגלל התכנים, אלא בעיקר כי הם דרשו ממני להתרכז. יש בהם הרבה פרטים, שכבות, ניואנסים וסימבולים שחבל לפספס.

תחילת הספר הייתה לי קשה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהספרים האחרונים שקראתי היו יחסית קלילים (כאלו שהיו קשורים לעבודה ולכן לא כתבתי עליהם כאן, יגיעו בעתיד) ואז הספר "להיות גבר" הפתיע אותי בכך שדרש ממני קריאה יותר מעמיקה. אחרי שליש נכנסתי לזה ונשאבתי.
מין הסתם לא כל הסיפורים היו אחידים ברמתם עבורי ולא כולם השפיעו עליי באותה המידה, אבל חלקם נכנסו לי ללב, ומצאתי את עצמי סוגרת את הספר, עוצמת עיניים וחושבת.

כל הסיפורים מציגים מערכות יחסים שונות. בני זוג, אבות ובנות, חברויות או כמיהה לדמות לא נגישה. בכל הסיפורים ישנה דמות גברית כלשהי שמניעה את הסיפור. גברים שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הקשר של ניקול קראוס לישראל ידוע ובחלק מהסיפורים זה ממש מרגיש כאילו היא "אחת מאיתנו". באחד הסיפורים יש תיאור של רחובות בתל אביב שהרגיש לי מאוד אותנטי. לרגע הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופרת שלא חיה פה (היא מבקרת פה כמה פעמים בשנה ושואבת הרבה השראה מהארץ). יש גם אזכורים רבים לדת ולדברים מהתורה, עקידת יצחק למשל.

בסיפורים תמצאו נערה שמבלה שנה בשוויץ בגלל התמחות של אביה ומתגוררת בפנסיון עם ניהול קשוח ובו היא מכירה צעירה אחרת, פרסיה שפורקת כל עול, בת להורים גרושים בקליפורניה כשמתחוללות בה שריפות ענק, היסטוריון שאושפז עם גידול וכבר ראה את 'הצד השני' וזכה בחיים חדשים ואפילו מערכת יחסים עם מתאגרף גרמני.

זה לא ספר שמח, וכנראה שלא כל הסיפורים ידברו אליכם באותה הרמה, אבל חלקם בהחלט יגרמו לכם לחשוב. בסופו של דבר, על אף שמו של הספר (שזהו שמו של הסיפור האחרון באסופה) זה בעיקר ספר של נשים.

ממליצה להגיע עם ראש פתוח וסבלנות ומתוך ידיעה שכנראה לא תתחברו לכל הסיפורים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הכריכה המקורית. בחלקה העליון רואים חיתוך של פנים של שתי דמויות, מתקרבות אחת לשנייה לנשיקה. נראה כאילו הימנית היא אישה, אבל השמאלית לא חד משמעית גבר ואני מניחה שזה נתון לפרשנות. זו בחירה מעניינת כי אנחנו ישר נזרקים לקונטקסט של סיפור אהבה, אבל כמו שהבנו – זה לא המקרה פה. מעבר לזה – הכל מאוד פשוט ומינימליסטי בכריכה הזו. כולל הפונט.
אותה כריכה מופיעה גם במהדורות בשפות אחרות, בחלקן עם שינוי בגוונים (כמו במהדורה הצרפתית – כאן).
את האימג' עצמו אהבתי, יש בו משהו מאוד עדין ונעים. יחד עם זאת ממש לא אהבתי את הפונט ואת הצבעים שלהם. זה נראה מודבק ולא קשור.

לקריאת חלק מהסיפור הראשון ורכישה באתר עברית

ציטוטים:

"מובן שחשבה עליי בשעה ששכבה בחושך וצפתה – על השנה ההיא שבה עוד היינו צעירות כל כך ודיברנו בלי סוף על גברים. כמה זמן בזבזנו, היא כתבה, על האמונה שדברים מגיעים אלינו כמתנות, בערוצים מופלאים, בדמות אותות, באהבת גברים, בשם אללה, במקום לראות אותם כמות שהם: חוזקות שדלינו מין האַיִן של תהומותינו". עמ' 112

"…אז התחלתי בחדר עם הווֹקֶר אֶוַונסים. התצלומים שלו תמיד הרשימו אותי, יופיים הרשמי, הדליל. אנשים לכודים בחיים קודרים חסרי תקווה, והוא צילם אותם באותו ניתוק מדויק שבו היה מצלם שלט ישן. יש בזה משהו עוצר נשימה, בהיעדר החמלה לטובת בהירות קרה. בקצה השני של החדק היו שני תצלומים של דיאן ארבוס, והחלטתי להראות אותם לקבוצה כדי שתקבל תחושה של הקצה האחר של הספקטרום, צלמת שנדמה שהזדהתה עם נושאי הצילום שלה ברמה מפחידה ממש. לא זו בלבד שארבוס כמו חשה את אומללותם, הסברתי, אלא יותר מזה, הם – התאומים והשלישיות, הילדים החריגים, הזוגות המוזרים, הזונות, ההומואים והפריקים – נראים כאילו הם מסתכלים עליה במבטים טרודים, כאילו הם מזהים בה משהו אפל ורדוף עוד יותר ממנת חלקם שלהם. לפעמים, ביום טוב, זה קורה: בעודך מדברת את מגלה דברים שלא ידעת שיש לך להגיד". 

"יש פנים שסבל עשוי לשנות לבלי הכר. אבל יש כאלה שיש בהן משהו, תווים מגדירים אולי, שדבר לא ישנה או יעוות, לא הזמן, או שינוי המקום, או כאב מכל סוג שהוא". 

"רפי אולי היה רקדן, אבל מגיל שמונה־עשרה עד עשרים ושלוש שירת בסיירת גולני. בארצו, כדי להיות גבר צריך להיות חייל – להיות חייל הוא טקס המעבר שעליך לעבור, אם רצית ואם לא, בדרך להיות גבר, גם אם איש אינו מסוגל לומר מתי בדיוק לאורך המעבר הזה אתה חדל להיות נער. בפעם הראשונה שאתה יורה לעבר מטרה נעה? בפעם הראשונה שאתה רואה את האויב כחיה? או בפעם הראשונה שאתה מתייחס אליו כך?" 

הפוסט להיות גבר / ניקול קראוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר 'אספת דיירים' הוא בעצם אספת סיפורים. בסיפורים נפגוש את חלק מדיירי הדירות אשר גרים כולם בבניין אחד ברחובות וחולקים חדר מדרגות ולוח מודעות.
הסיפורים קצרים וביניהם מוצגות ההודעות שנתלות על לוח המודעות המשותף – דיירים שמתנצלים על שיפוץ או על רעש אחר מראש, בקשות של הועד וגם דייר המציע את שירותיו כשליח.

בין הדמויות תמצאו מנהלת משפחתון החושדת בסב של אחת התינוקות, משפחה חרדית שבכי קבוע וקורע לב של תינוק נשמע מדירתם כמעט כל הזמן, אלמנה שמבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה המנוח ועוד.

אחד הדברים היפים שקורה הוא, שבחלק מהמקרים קוראים על אותם השכנים מזוויות שונות – גם כשהם עצמם מספרים את הסיפור וגם כששכנים אחרים מזכירים אותם בסיפור שלהם. זה נותן מעין תמונה כוללת על הבניין, ואפשר אולי להגיד על המיקרו קוסמוס הזה שחי ונושם בבניין אחד ברחובות.

כעסים, אהבות, אמפתיה, חרדות, אלימות, חברות – קשת שלמה של רגשות תמצאו בספר הקטן והמקסים הזה, העובר בין הכללי והמשותף (לוח המודעות) לבין ההתנהלות בתוך הדירות עצמן. בין מה שרוצים להראות לעולם שבחוץ ומה שמשאירים בפנים, כשחושבים שאף אחד לא רואה ולא יודע.

הסיפורים עצמם נוגעים ללב ומקסימים וגרמו לי לחשוב עד כמה אני לא מכירה את השכנים שלי היום. אני רואה אותם במעלית, בחניון, ליד תיבת הדואר, בדרך לפחי הזבל ולפעמים גם בבית קפה הסמוך – ומה אני באמת יודעת עליהם? כמעט כלום. לפעמים איזו אנקדוטה רפואית (זו שעברה ניתוח) או אהבה חדשה (זה שסיפר לי במעלית שהתארס, אבל עברה למעלה משנה והם כבר לא יחד) וזו שהבן שלה אלוף בשח מט – תכלס לא הרבה…

ומה אתם יודעים על השכנים שלכם?

ממליצה. חלק מהסיפורים נשארו איתי הרבה זמן אחרי שסיימתי לקרוא.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה אנחנו רואים מעין דוגמה גיאומטרית, שנראית כמו פרט מתוך קיר חיצוני של בנין משרדים.

אני לא כל כך אוהבת את הכריכה הפעם. אני חושבת שהיא עושה לספר עוול. האימג' קר ומנוכר ובכלל לא נראה כמו בנין מגורים, בטח לא בנין של חמש קומות ברחובות. מעבר לעובדה שקורות המתכת בתמונה שלובות אחת בשניה כמו שחיי השכנים בבניין שלובים אחד בשני, לא הצלחתי לחשוב על שום קשר למה שמתרחש בתוך הספר. הספר עדין ורגיש ואילו האימג' אגרסיבי ורחוק מהמציאות המתוארת בסיפורים.
מה גם, שבחלקו התחתון רואים השתקפות של מטוס, שמחזקת אצלי את ההשערה שמדובר בצילום של גורד שחקים.

הפוסט אספת דיירים / אורית גרוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה סיקרן אותי עוד בלובי הבניין שלי, בזמן שחיכיתי למעלית פתחתי את המעטפה שהגיעה אלי בדואר. מתוכה יצא הספר הזה. החזקתי אותו הפוך בטעות (או שלא?) כי האימג' על הכריכה נראה הפוך. זה עוד יקרה לי הרבה עם הספר הזה. בעצם, בכל פעם שאני אפתח לקרוא אותו. המעלית הגיעה ונכנסתי. בזמן הזה הסתכלתי על שם הסופרת – איילת צברי. שם ישראלי. תימני לא?. מעבירה דף או שניים כדי לראות מי עיצב את העטיפה. סתם עיניין אותי. ואז אני רואה "תרגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך". רגע, מה? מה פתאום זה מתורגם? זה נכתב במקור באנגלית?. נכנסתי הביתה והלכתי לפשפש קצת אצל דר. גוגל. איילת נולדה בארץ וכיום היא חיה בקנדה. הספר נכתב במקור באנגלית ב-2013 אם אני לא טועה, זכה בפרס, תורגם לכמה שפות והנה עכשיו, הוא גם מתורגם לעברית. אז היא חיה שם, כותבת באנגלית ספר שנקרא "המקום הכי טוב בעולם", מה זה אומר? שקנדה זה המקום הכי טוב בעולם?. מדפדפת עוד קצת. לא, היא כותבת על ישראל. אז רגע, שאני אבין – היא לא בארץ כבר 18 שנה וכותבת, באנגלית, על ישראל?! מפה לשם – הספר נכנס לי לתיק ותוך זמן קצר סיימתי אותו.

הייתי כל כך בטוחה שלא אוהב את הספר, פחדתי שאני אתעצבן כי אזהה איזו התנשאות שיש לאנשים שלא גרים בארץ אבל חושבים שאפשר להעביר ביקורת או להשמיע דעות כשאתה לא חי כאן. זה לא קרה. זה ספר אמיתי, מרגש, כתוב היטב ואחד כזה שנכנס לך ללב ונשאר תלוי שם גם אחרי שאתה מסיים. ובגלל שמדובר פה ב-11 סיפורים קצרים, כל זה קרה לא פחות מ-11 פעמים. כל סיפור שהסתיים השאיר אותי מהורהרת, לפעמים מעורערת.

כל הסיפורים מתרחשים בישראל. המוטיב החוזר אצל הדמויות הוא החיפוש שלהם אחר המקום שיהיה הכי טוב עבורם – בעולם, בארץ, בחיים, במערכות היחסים, במשפחה ואפילו בתוך עצמם. כל אחד מהם אבוד בדרכו שלו. חלק הלכו לאיבוד בזוגיות, חלק הלכו לאיבוד בתוך המשפחה, חלק בעדתיות, בערכים.

בסיפור אחד, המקום הוא הכי טוב הוא הזוגיות, עד שזו מתפרקת, בסיפור אחר זו המשפחה, עד שמתגלה שערכי המשפחה המסורתיים לא נשמרים כפי שציפו, ובסיפור אחד זו החברות, שמתגלה כלא אמיתית או לא נצחית ועמידה מספיק מול החיים וההתרחשויות.

הסיפורים מתובלים במיטב הישראליות – פיגועי שנות  ה-90, מלחמת המפרץ, הקיפוח העדתי, עולים חדשים ועולים ותיקים. והכל כתוב כל כך טוב וכל כך אותנטי שאין לי ברירה אלא להמליץ לכם בחום על הספר הזה.

אז מה זה "המקום הכי טוב בעולם?"
זה פילוסופי, זה אינדיבידואלי, זה סובייקטיבי, זה מקומי, זה אישי ואולי בכלל לא קיים.
יש בכלל דבר כזה? אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כמעט כל יום מאז קריאת הספר.

מה שכן בטוח – יש לכם ספר טוב ביד. תתחילו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא, אבל נראה כאילו גם העטיפה לא מצאה את מקומה. ואני אומרת את זה לחיוב. בגלל שהאימג' על הכריכה מצולם מלמעלה, אפשר להסתכל עליו מכל כיוון. וכך קרו, כמו שציינתי בהתחלה, לא מעט מצבים שבהם החזקתי את הספר הפוך. אנחנו רגילים להסתכל על אנשים כשהראש שלהם כלפי מעלה, ואילו בעטיפה כאן, הראש כלפי מטה. מאוד אהבתי את זה. מעבר לזה, הצבעוניות של העטיפה יפה – יש בה גווני פסטל עדינים של ורודים וכחולים וחומים, מאוד נעים לעין.

ציטוטים:

"מקרוב נראה צעיר מכפי שחשבה תחילה – פנוי הצרות והמנומשות נראו לא גמורות, כאילו תוויו טרם מצאו את מקומם"

הפוסט המקום הכי טוב בעולם / איילת צברי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מויקיפדיה:

"ספוילר (שאילה מאנגלית: Spoiler– מקלקל, הורס) הוא מידע אודות יצירה (ספר, סרט קולנוע, סדרת טלוויזיה וכדומה) החושף פרטי עלילה, ברמז או באמירה מפורשת, באופן שעשוי לקלקל את הנאת הקריאה או הצפייה."

הספר "ספולרים" הוא אחד הספרים הכי מוזרים שנתקלתי בהם בזמן האחרון. מדובר בספרון קטן, כמעט חוברת, שבו מצויים 49 סיפורים קצרצרים, פחות מעמוד כל אחד, כשלצד כל אחד מהם איור של דמות. "ספוילר הוא דמות שהורסת סיפורים טובים. לקט זה כולל 49 איורי ספוילרים לצד הסיפורים שהרסו" (כך מהכריכה).

תהיתי איך זה יעבוד עבורי כל העיניין הזה. בהתחלה הסתכלתי על האיור ורק אז קראתי את הסיפור, אחר כך ניסיתי לכסות את האיור ולהציץ בו רק אחרי קריאת הסיפור, בשביל לבדוק אם זה משפיע עלי באיזשהו אופן. זו הייתה חווית קריאה שונה לגמרי מבחינתי. ישנם לא מעט ספרים שיש בהם איורים, הרי רק לפני זמן לא רב העלתי המלצה חמה על "עלובי החיים" וגם שם, כל כמה עשרות עמודים היה איור, אבל כאן המצב הוא שונה. כאן מראש אומרים לי שהדמות המצויירת היא "ספוילר", זאת אומרת שהיא הורסת את הסיפור באיזשהו אופן. לרוב אני אוהבת לדמיין את הדמויות שאני קוראת ובמובן הזה – כן, זה אכן הורס את הסיפור, כי זה מאלץ אותך לקבל את הדמות המצויירת ולא לדמיין אחת משל עצמך. אבל אולי לא לכך התכוונו יונתן דורי ורנדי ווינט'? אולי הכוונה לזה שהדמות באמת הורסת את הסיפור? מחבלת בו? ולא מחבלת בחווית הקריאה?. מראיון שקראתי עם יונתן דורי הבנתי שהכוונה הייתה שמגיעה דמות, שהתפקיד שלה הוא לסיים את הסיפור, "לחסל" אותו כמה שיותר מהר, כי הרי מדובר בסיפור קצרצר. מתוארות בחלק מהסיפורים סיטואציות שלא ברור איך הדמויות יוצאות מהן ואז באה אותה דמות שתפקידה "להרוס" את הסיפור. עכשיו, כשאני כותבת את המילים האלו, זה באמת נשמע לי מעניין שיש שתי אפשרויות "ספוילר" – אחת היא הדמות שבאמת מסיימת את הסיפור והשנייה היא שהאיור בעצם הורס את הסיפור בכך שהוא "מחסל" לך את הדימיון. גם לא תמיד היה לי ברור מי בעצם הדמות המצוירת מתוך הדמויות שבסיפור. בכלל, הסיפורים גרמו לי הרבה לחשוב והשאירו אותי לא פעם עם תהיות. גם כי חלקם פשוט מוזרים או דמיוניים (התיישבות אנושית על קרקעית הים למשל) ולחלקם סוף ללא פואנטה, או סוף פתוח, שהשאיר אותי עם מחשבות. בין הסיפורים יש יהודי שכלב גדול מתנשף ליד מיטתו בלילות, גופה שמופיע עליה שפם שלא ברור מניין הגיע, חברת כנסת שמנסה להתחמק ממתנקש ועוד.

זה הזכיר לי את הפעם הראשונה שקראתי את געגועי לקיסינג'ר של אתגר קרת לפני המון שנים. גם שם הסיפורים היו עבורי מוזרים ברמה שעיניין אותי מי האיש שבראשו צצים הרעיונות המוזרים האלה…

בסך הכל מדובר בחווית קריאה שונה ומעניינת. הסיפורים נקראים במהירות (אני מודה שלא הבנתי את כולם לעומק) ואפשר לסיים את הספר הזה טיק טק. אני דווקא ממליצה לשים אותו ליד המיטה ולקרוא כל פעם סיפור אחד או שניים כדי לתת לסיפור "לשקוע" קצת, כי הם באמת מוזרים… ובכלל, לתת משקל לסיפור ולאיור ולשילוב שלהם כי זה מרענן ושונה ומעניין.

שיחה עם יונתן דורי מהאתר "יקום תרבות"

האתר של יונתן דורי ודפדוף בספר

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה מופיעות אחת הדמויות מתוך הספר. כל האיורים מאופיינים בזה שהם ממש מצליחים, מבחינתי לפחות, להעביר הבעות ולפעמים יש להם ממש מבט מטריד. עטיפה מאוד מינימליסטית, לרגע זה נראה כמו ספר שירה.

הפוסט ספוילרים / יונתן דורי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 18

כותבים שונים

ושוב אני מגלה שהזמן פשוט טס לו וגיליון חדש של מסמרים נחת לו בתיבת הדואר של אמתכם הנאמנה (בתקופות קשות, זו הופכת להיות אבן הבוחן שלי לזמן שעובר). אין כמו מסמרים בשביל להאיר לי את היום, אני מעריצה שרופה. והפעם על המוקד – אגדות.

על גב הגיליון כתוב: "אגדות מזמינות קלישאות: הן גדולות מהחיים (אבל מה גדול מהחיים עצמם?); מאמינים להן רק ילדים (למה, במה מאמינים מבוגרים?); יש ביסודן אמת עקרונית (ואם אין, אז ערכן פחות?). מיתוסים, סאגות, סיפורי עמים, תורות שבכתב ובעל – פה, פנטזיות, מעשיות – הם הדלק של מעוף הדמיון האנושי". זו באמת הגדרה ממצה ולא יכלתי לתאר את זה יותר טוב. אני לא יכולה להבטיח לכם שכל היצירות כאן ישאירו אתכם עם תחושה אופטימית של "בעושר ואושר עד עצם היום הזה", אבל לפחות חלק יגרמו לכם לפנטז קצת.

ובכמה מילים, כהרגלי בקודש, על מה שיש לנו פה הפעם:

פיה, לאה גולדברג וקולות הצופים / מירי רוזובסקי – מישהי שעובדת בתעשיית הריאליטי בטלויזיה מחליטה יום אחד להתפטר, למרות שהיא ממש טובה בעבודה שלה לדעת כולם. היא פיה – כך מכונה אחד מהתפקידים שעומדים מאחורי תכניות ריאליטי – הן, יחד עם שדונים כמובן, מחליטות מי יבכה, מי ישמח, את מי לשבור ואת מי לבנות. איכשהו יוצא שהחיים שלה גם הם, נעים בין מציאות לריאליטי.

ההזדמנות האחרונה / יהושע קנז – מלצר בבית קפה מבקש מאחד הלקוחות את דירתו לערב, למרות שהוא לא מכיר אותו בכלל ובגלל שהוא יודע משהו שהוא לא צריך לדעת…

קיפה / אילנה זעפרן – קומיקס. בחורה לסבית בשם ענת, שמתוארת כ"לסבית הרשמית הראשונה במדינה העברית הצעירה" חיזרה במרץ אחרי דפנה. אימהּ של דפנה לא הייתה מרוצה מהעיניין והטילה על ענת קללה – היא תהיה קיפודה ביום ואישה רק בלילה. המספרת יוצאת לחפש אותה.

ארגז חול / שמעון ריקלין – שני ילדים חופרים להם בור ובונים ארמונות בגן נעמי. הם חופרים תחת הארמונות מנהרות שיגיעו עד הים שמתחת. במקביל מתוארים היחסים בין אותם הילדים – המספר ו"אבא" (כך נקרא הילד השני), והמשפחות שלהם. סיפור נוגע ללב עם הרבה משאלות לב של ילדים.

הנסיך קוקייה / נל שינק (סוויטה לתזמורת או לשישה נגנים) – אין כמו סיפור שמתחיל ב"היה היה פעם, לפני שנים רבות, נסיך יפה תואר."(עמ' 69). זה אוטומטי מתקשר עם אגדות. הנסיך נזרק מביתו מפני שיש לו כנפיים, שכידוע עוברות בתורשה, וכיוון שאין לאף אחד כנפיים במשפחה – מחליטים שהוא לא שייך. הוא יוצא לחפש אחר הוריו האמיתיים ובדרך פוגש אנשים וחוויות.

דבורה אוהבת את ברגר / ליאת נאה – דיון שמתנהל בין דבורה לבין ברגר, אהובהּ. שניהם באים מבית דתי, אבל דבורה כבר לא בטוחה שכך תרצה להמשיך בעתיד. היא כבר לא בטוחה אפילו שהיא רוצה לגדל ילדים דתיים. ברגר דווקא כן רוצה ופתאום "הרגשת שילדייך הם כבר לא בהכרח ילדיו". (עמ' 83).

גלות, מולדת / צילומים של טלי כהן גרבוז – צילומי צבע של קיץ בישראל וחורף באירופה. לא תמיד יודעים מה שייך לכאן ומה לנכר. בהתחלה לא הייתי כל כך בטוחה שאני מבינה את ההקשר בין הצילומים לנושא של אגדות. יש בהרבה תמונות יער, או רמזים של יער, ויער, משום מה, תמיד מתקשר לאגדות (למה זה באמת? כי הוא שחור ואפל ויכול להכיל מסתורין?). יש משהו קר בתמונות האלה, גם באלו שצולמו בארץ, משהו מרוחק. הצילומים, אגב, יפייפיים.

השכנה / טל אלעזר – דילמה גדולה – מה קורה אם את מוצאת כרטיס לוטו זוכה? ברור שאת הולכת לדרוש את הכסף, לא? ומה אם את יודעת מי איבד את הכרטיס? ושהוא ממש זקוק לכסף? ומה אם את ממש לא סובלת את אותו בן אדם? זו הדילמה שדניאלה עומדת בפניה.

וירטואוזו מיו / קארן פאלמר – ילדה בת שתיים עשרה בשם פרלה מאוד כועסת, כמו הרבה ילדות בגיל הזה. על העולם, על אמא שלה, שהיא טוענת שהיא טיפשה כמו נעל ואחותה תינוקת, שהיא פשוט "פאקינג מתוקה" (עמוד 129) ועושה קצת בלגנים ושטויות. היא יוצאת לקונצרט חינם יחד עם מרכז הנוער. משהו שהיא בכלל לא רצתה ללכת אליו. ופתאום מוצאת את עצמה מתרגשת…

המלך פפאיה / אופיר טושה גפלה – סיפור על ממלכה הזויה לגמרי (כולל לבוש שעשוי מירקות), שהמלך שלה קם צוחק מהשינה ואינו יכול להפסיק. האישה הקודמת שזה קרה לה מתה ועכשיו מחפשים ברחבי הממלכה מישהו שיוכל לעזור לו.

סיפורים שאי אפשר לספר / אליק אוסטר, איורים: מירב אוסטר – שישה קטעים קצרים, כל אחד של כמה שורות ולצידם ציורים בשחור ולבן, אפלים משהו. נראה כאילו הגיבור של כל אחד מה"סיפורים" הקצרים האלו הוא בעצם דמות מאגדה כלשהי (דג הזהב, הנסיכה הנרדמת, סינדרלה וכו'), רק שכאן הסיפור מסופר קצת אחרת…

הגֶן / יעל ישראל – בחור ממוצא עיראקי מתחבר לשכנה מבוגרת ניצולת שואה ויחד הם מגלים שהממשלה עושה בדיקות ל"גֶן השואה". מהר מאוד כל האוכלוסיה קצת נכנסת ללחץ מזה וזה אפילו הופך להיות סוג של קללה – "הלוואי שיש לך את הגֶן!". פתאום אנשים חושבים פעמיים עם מי להתחתן…

לפני כל קטע יש צילום בשחור לבן של שמעון לב, שיש בהן משהו מאוד מסתורי. באחת נראית דמות כאילו מרחפת באויר, באחרת סלע או אבן שנראה כמו רגל של ענק, יש צילומים שנראים כאילו צילמו אותם בסרטי אינפרא אדום ואז מתקבלת מציאות קצת הזויה – בכל מקרה אפשר להתעכב הרבה על כל אימג' ולנסות להבין מה הקטע.

מעניין שהגיליון הזה מופיע אחרי גליון בנושא שקרים. אלו שני נושאים שקרובים אחד לשני. הרי הרבה פעמים אומרים על אנשים שחולמים בהקיץ, או שמחפשים איזו אגדה בחיים שלהם, שהם חיים ב"לה לה לנד". "לה לה לנד" נשמע כמו אגדה. ולצערנו, כמעט תמיד מדובר בשקר.

אמיר רותם, העורך הראשי של מסמרים, התארח לאחרונה בפורום ספרים וספרות באתר תפוז.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי לא יעזור, מסמרים הפך להיות מבחינתי שם נרדף למקבץ איכותי של אומנים.)

פינת העטיפה:

על העטיפה רואים שתי שמלות, שהיו בעברן לבנות וחגיגיות ועכשיו הן מטונפות ומאובקות, תקועים בהן קולבים עלובים מברזל, מהסוג שמקבלים לפעמים עם הדברים שחוזרים מהמכבסה. זהו פרט מתוך Lilith am Roten Meer, 1990, Sammlung Marx של אנסלם קיפר, שטלי כהן גרבוז צילמה. יש משהו אירוני בלראות את האימג' הזה מעל למילה "אגדות". אני אהבתי. אני גם אוהבת את העובדה שהתמונה הזו לא חוזרת בתוך הקובץ, ככה שלא ממחזרים אותה.

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא אגדות הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 17

כותבים שונים

והנה עברו להם שלושה חודשים והגיע עוד גיליון משובח במיוחד של כתב העת "מסמרים". איכשהו יצא שבזמן האחרון אני משווה ספרים לאוכל – אז מסמרים זה כמו שאתה מגיע למסעדה מסויימת, מתלבט ומתלבט מה להזמין ובסוף תמיד מזמין את אותה מנה כי אתה יודע שפשוט אי אפשר ליפול איתה. מסמרים תמיד טוב. לפעמים יותר ולפעמים פחות. הפעם זה יותר.

והפעם בתפריט – גיליון בנושא שקרים. אנשי מסמרים הצליחו להוציא תחת ידם גיליון הזוי לגמרי. יש מקומות שלא יודעים כבר מה מציאות ומה דימיון (גם הגיבורים לא תמיד יודעים). כל הדמויות בקובץ הסיפורים שלפנינו ממציאות לעצמן מציאות חדשה, לעיתים מדומה, בכל מיני אמתלות – בשביל חלקן זה בא עם העבודה, חלקן מחפשות נואשות למצוא חן, להתחבב ולחלק זה פשוט עושה טוב (גם כשהן יודעות שלא תמיד הכל אמת).

אז הנה נשנושים קטנים מהתפריט:

הוא יכול להגיע לתל אביב, למרות הכל / צבי טריגר – סוג של מדע בדיוני הזוי משהו. סיפור שמשכתב את עצמו – הווה שכותב עתיד, שכותב עבר וחוזר חלילה. מבולבלים? גם אני הייתי. לפעמים הייתי כל כך מבולבלת שחשבתי שאני לא מרוכזת וחזרתי וקראתי שוב, רק בשביל לגלות שכבר קראתי את הפסקה הזו…

קמבודיה / שגב עמוסי – אישה שממציאה לעצמה טיולים בכל העולם בשביל למצוא נושאי שיחה אקזוטיים ומעניינים עם גברים – בדמיון שלה היא כבר הייתה בהרבה מקומות וצברה הרבה חוויות. היא מעידה על עצמה שהיא "מתכנתת פנומנלית" – אבל ביננו – את מי זה באמת מעניין מה היא עושה אם אין לה מקומות מגניבים לדבר עליהם?

המחסן ברמברנדט / שי אספריל – גבר קשיש וערירי, שפעם הייתה לו אישה וגם בן, מחפש לשכור לעצמו דירה. הוא אומר שהוא מחפש "מקום לחיות בו", אבל לדייר בדירה שהוא בא לראות זה נשמע יותר כמו "מקום למות בו" והוא קצת מרחם עליו. הגבר הוא זקן חביב שמחפש אנשים לדבר איתם והסיפור מרגש עד דמעות.

אלף מילים / צילומים של פבל וולברג – אני מאוד אוהבת את צילומים של פבל וולברג (ותיקי הבלוג יודעים כבר שלמדתי צילום אז יש לי זיקה רבה למדיה הזו). לסדרת התמונות הוא בוחר לקרוא כאן "אלף מילים" ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים" כשמסתכלים על התמונות. יש בהן הומור, ציניות ואני ראיתי הרבה סוג של "החלום ושברו". למשל תמונה של לונה פארק מכוסה שלג, כשבובה ענקית של דינוזאור שכובה על גבה וברקע ממותה – ממש סוף עידן הקרח… וולברג מצלם גם הרבה בארץ ויש תמונות מהשטחים שיש בהן, כאמור, אירוניה מסויימת – למשל בתמונה שבה רואים חייל מסתתר מאחורי קוביית בטון, מחזיק אם-16 ביד ורק מחכה להזדמנות ולידו עובר באדישות ילד (אולי ילדה?) מחופש לציפור ומחזיק שקית ממתקים. הניגודיות הזו, בין שני אלמנטים חוזרת כמעט בכל התמונות ויוצרת מציאות הזויה ולא ברורה.

משפטים / שלומי נחמני – מילים ואיורים. בין הסיפורים משובצים שלושה משפטים מאיורים של שלומי נחמני. זה אולי היה הקטע שהכי פחות הבנתי בקובץ הזה. הוא לקח את המשפטים "טוב למות בעד ארצנו", "אין לי ארץ אחרת" ו-"תדע כל אם עברייה" ובעצם נתן להם סוג של פרשנות מאוירת, כשבכל דף יש מילה אחת ואיור אחד. למשל – ב"אין לי ארץ אחרת" – רואים דמות יושבת על כיסא עם מסכה של גורילה על הפנים ובתחתית העמוד כתובה המילה "אין", בעמוד הבא כתובה המילה "לי" ורואים את אותה הדמות שולחת יד להוריד את המסיכה, בעמוד הבא, המילה "ארץ" רואים את הדמות ממשיכה את תנועת הסרת המסיכה ובעמוד הבא, במילה "אחרת" – הדמות מורידה את המסיכה ונשארה עם אותה מסיכה של גורילה מתחת.

להרפות / רועי ורד – סוכן סמוי שנשלח למשימה. הקשר של סוכן סמוי לנושא השקרים הוא ברור – סוכן חשאי הרי מחליף זהויות כל הזמן, לפעמים גם מתחפש. הוא בעצם מספר כל פעם שקר חדש, בהתאם למשימה שאליה נשלח. יש המון פרטים בסיפור וקצת איבדתי את הכיוון. זה סיפור יחסית ארוך לקובץ הזה (בערך חמישים עמודים). הוא מוצא אהבה ותשוקה במקום הכי לא צפוי מבחינתו. דווקא כשכבר חשבתי לזנוח את הסיפור באמצע הוא תפס אותי וריגש אותי מאוד.

אוטומציה / רוני גלבפיש – אישה שמסתובבת לה בחום ובלחות בתל אביב וצמאה למיץ תפוזים ולמחמאות, כנראה שלמחמאות קצת יותר – אפילו אם הן לא בהכרח נכונות ואמיתיות. זה עושה לה טוב. 'תכלס? אני מבינה אותה J

לילה אחרון / ג'יימס סולטר (מאנגלית: דליה שייבר-סופר) – ארוחת ערב שאמורה להיות אחרונה לפני מוות שידוע מראש. המוות קצת מבושש לבוא וטומן בחובו הפתעות לכולם…

נקבת הקיוטי / רון דהן – הגיבורה של הסיפור הזה היא רותי. רותי רואה הרבה טלויזיה והסיפור כל הזמן שזור במה שהיא רואה, שהוא סוג של ראי לעצמה. היא משועממת. יש לה שני ילדים וכולם חיים בבית אחד בלי להכיר אחד את השני יותר מידי אבל בלי לשנוא. היא מחפשת לעצמה סוג של נקמה.

הכנפיים של מוריס / אליענה אלמוג – מוריס הוא אבא של עזרא. לעזרא יש חיים משולשים, שחלק גדול מהם הוא מסתיר מאבא שלו. מוריס גר ביפו ועומד לפני פינוי מהדירה שבה הוא חי כבר שנים.

נעל / אלון מרקוס (מחזה בשתי תמונות) – סוג של סיפור סינדרלה מתובל ב"אחווה" נשית – שתי נשים שכשהן מתחרות אחת בשניה הן נבזיות לגמרי וכשהן אחיות לגורל דומה ומר הן שבות להיות חברות. ועל זה נאמר – "נשים, נשים – שק של נחשים" ויסלחו לי הפמיניסטיות, אבל יש נימה קצת שוביניסטית בקטע הזה.

חידושים והמצאות / רון כחלילי – הסיפור מתחיל במשפט "אמא שלי אומרת שתמיד הייתי גוזמאי", זה כבר מסביר לנו למה הסיפור הזה נמצא בקובץ. נוני הוא הגיבור של הסיפור הזה והוא מספר לנו על אבא שלו (שאמא שלו טוענת שלא אמר אמת אף פעם). כולם שם מספרים כל מיני סיפורים אחד לשני כדי לייפות את האמת.

בין הסיפורים / צילומים / איורים משובצים צילומים של מירי יהודה – צילומים שמראים מציאות שונה שאין בה אנשים (ובצילום היחידי שיש אישה, הראש שלה חתוך ורואים רק את כפות ידיה שהיא מציגה לראווה). האנשים לא שם, אבל הם מורגשים, מה שנקרא "נוכח-נפקד". מרגישים את התרבות הצרכנית שלהם, את הגרפיטי שהם יצרו, את הטלויזיה ואת הכלבים שלהם.

לסיכום – אני מאוד אהבתי את הגיליון הזה. לדעתי הוא שונה מכל הגליונות שיצאו עד היום וזה בהחלט מתאים לנושא שקרים. מומלץ בחום. וכמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן לפחות דבר או שניים שהוא יאהב ויתחבר אליו.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מתאימה מאוד כי גם היא סוג של שקר. כשלראשונה הסתכלתי עליה התלהבתי כי היא פשוט יפייפיה בעיני. אבל בראייה חטופה לא הבנתי מה הקשר לנושא הגיליון. מרחוק – ראיתי יד של בובה, כמו בובה של חלון ראווה, עם קצה של שרוול, מוטלת על הרצפה. האימג' בפני עצמו היה יפה בעיני. ואז, בהסתכלות שנייה פתאום קלטתי שזה בכלל ציור. ערן רשף הוא האחראי לציור המקסים הזה והוא נראה כל כך ריאליסטי, שממש נושק לצילום.  זהו גיליון השבע-עשרה במספר של מסמרים וזו רק הפעם הרביעית שבה יש אימג' על הכריכה שאינו מופיע בתוך הקובץ או שעבודות נוספות של אותו אומן לא מופיעות בפנים. דווקא במקרה הזה ממש מעניין אותי לראות עבודות נוספות של אותו ערן רשף. עטיפה יפה מאוד ומתאימה להפליא.

ציטוטים:

"ערפל של קיץ, ככה צריך לקרוא לאד החם הזה, שעולה מין המדרכות ומבשל את שוקיה. זה נשמע כמעט חורפי, כמעט רומנטי, כמעט כאילו ציירת אנגליה דקת גו תפסע בעוד רגע ברחוב המיוזע, בשמלה ארוכה, ומבטה מסתורי ומצועף. ערפל של קיץ. המילים כמעט הצליחו לצנן מעט את רחוב דיזינגוף, שהתעלף לרגליה. החלונות המאובקים סירבו להציג בפניה את הסחורה. העקבים היו טעות. כפכפים, כולם מתכפכפים פה בשלווה בטוחה, ורק היא נדחסת בכובד משקלה לתוך חרטומי הנעליים הצרים". (מתוך "אוטומציה")

"בעתם שפשפשה בארנק כבר השחילה את הרגליים בחזרה לכלאן. הזרתות – לא, בהבונות החמישיות – התעוותו לפינתן בכאב. אסור להוריד את הנעליים אפילו לרגע. זה רק מחמיר את המצב. ככל שהכלא קבוע יותר, כך קל יותר לחיות בו". (מתוך "אוטומציה")

"אפשר לחשוב שזו חוכמה גדולה, להגיד את האמת בפרצוף; לומר לאדם, בין שהוא קרוב ובין שהוא קרוב מדומה, מה שאתה חושב עליו באמת. ואת מי האמת הזאת, הנכלולית, החמקמקה, רבת ההבעה והעמוקה כשאול, משרתת? אותה עצמה? את חסידיה הרגעיים, שיהיו מוכנים – בכל רגע ובכל מקום – להקריב את חייהם למענה, וכעבור רגע למען אמת אחרת, נכונה ומוסרית יותר? את מגלי האמת, שהיום נחשבים לנביאים ומחר ייסקלו אותם באבנים קשות? את השקרנים המועדים, שרק בזכות האמת יש להם קיום?

ומהי האמת? מישהו יודע? כמה זמן היא מחזיקה? רגע? דור? מיליון שנה? עד שהאמת הבאה נגלית? ואיך מזהים את נושאי האמת, וקשה מזה, את נביאי השקר? וממתי, לעזאזל, האמת היא מעלה אמיתית ולא אידיאל נכסף, שלעולם נחתור אליו ואף פעם לא ניגע בשולי אדרתו? הרי כל בוגר בר דעת מבין, או יודע, שאין אמת אחת. האמת שלי היא לא האמת שלה ולא האמת שלך. היא האמת שלי בלבד". (מתוך "חידושים והמצאות")

"הרי האמת היא רגעית, נאמתי בלחישת ליה, ידי מעל לשמיכת הפוך, מנופפות באוויר, האמת היא מציאות של אמיצים בודדים, יחידי סגולה, סתגלנים כרוניים, היא דורשת כוח נפשי ועוצמה אינטלקטואלית שלא כל אחד התברך בה. לכן, סיכמתי, היא נחשפת רק לרגע, מגיחה ונחבאת מיד, עד לאמת הבאה. האמת מכאיבה מדי, חושפנית מדי, אפורה וחודרנית, נטולת זוהר, אכזרית במידה שלא תיאמן". (מתוך "חידושים והמצאות")

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא שקרים הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

9 כותבים שונים – שרה שילה, עדנה שמש, דונה בן יהודה, ענת עינהר, עדנה נוי ניצן ויסמן, יאיר חסדיאל, צבי אבינר ופני וראובן טבול

בעריכת יובל שמעוני 

סיפורים קצרים זה תמיד כיף. במיוחד כשמדובר בסיפורים איכותיים. לפנינו מקבץ של 9 סופרים שונים ו-14 סיפורים. לכמחצית מהסיפורים מדובר בפרסום ראשון וחלק מוכרים יותר כמו הסיפור "סימונה" של שרה שילה, שלקוח מתוך "שום גמדים לא יבואו" ו"איפה סילבי כשצריך אותה" מאת דונה בן יהודה שהתפרסם לראשונה בכתב העת מסמרים מספר 12 (בנושא – ילדוּת).

יש כאן ערב רב של סיפורים ודמויות צבעוניות מהמציאות הישראלית על כל חלקיה – דתיים וחילונים, כפריים ועירוניים, אלמנות, דוקטורים וזונות, עשירים ועניים. נראה כאילו באמת יש כאן הכל. והכל טוב, אני חייבת לציין. כל הסיפורים השאירו אותי לא שקטה באיזשהו אופן. כשסיימתי סיפור, לא יכולתי מייד להמשיך לסיפור הבא. כאילו משהו הציק לי. כולם היו סוג של "אגרוף בבטן", כל אחד בדרכו שלו.

כבר הרבה זמן לא נתקלתי בקובץ סיפורים כל כך מוצלח. קשה לי להגיד אם יש משהו שמאגד דווקא את הסיפורים / סופרים האלו ולא פעם תהיתי מה גרם לסיפור מסוים להיכנס לקובץ ולאחר לא. על פניו, לא נראה שיש נושא לכל הקובץ, מלבד היות כולם "מציאות ישראלית", כמו שכתוב על הכריכה.

ההקדמה של יובל שמעוני (העורך) קצת איכזבה אותי כי ברובה הוא מספר לי על מה הסיפורים. ציפיתי לקרוא על תהליך העריכה ולהבין את אותה תהייה שציינתי קודם (מה נכנס לקובץ ומה לא ולמה). הוא בעצם מרחיב טיפ-טיפה יותר ממה שכתוב על העטיפה. החזרה הזו הייתה מיותרת מבחינתי ודווקא עיניינו אותי דברים אחרים.

הנה כמה דוגמאות:

סימונה / שרה שילה- מתוך "שום גמדים לא יבואו" – אישה מעיירה קטנה שנופלות בה קטיושות, שפתה עממית, כמו שמספרים סיפור לחברה' – "מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-עבודה-בית-קופת חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה. האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים" (עמוד 9). בעלה נפטר והשאיר אותה עם שישה ילדים ועבודות הבית. אנחנו מכירים את סיפור החיים שלה תוך כדי שהיא מחכה במגרש כדורגל למטח הקטיושות. כולם במקלטים והיא מחכה בחוץ כי באיזשהו מקום, היא הייתה רוצה שהקטיושה תפגע בה.

אמסטל / עדנה שמש – אלמנה שבנה, טולי, בא לבקר אותה בכל שישי ומביא איתו פרחים. היא הייתה נשואה פעמיים – לליאון, שנהרג מפליטת כדור במילואים ולמורדי, שנפטר בשנתו מהתקף לב. טולי הוא הבן של ליאון. היא ניצולת שואה. היא מרגישה שהיא וטולי רחוקים, שהיא לא יודעת עליו כלום ולא מצליחה לקרוא אותו. יום אחד היא מעלה רעיון שיצאו יחד לבר בערב, טולי מסכים בלית ברירה. הם יוצאים והיא משתכרת ופתאום יוצאים ממנה כל מיני סיפורים שטולי שומע לראשונה על משפחתה.

מעשר / דונה בן יהודה – אישה עם OCDרציני (הפרעה טורדנית כפייתית) – סופרת כל הזמן דברים בבית וממש לא אוהבת לקבל תוצאות ששונות מעשר. היא הזכירה לי את ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש".

כצנלנבוגן / ענת עינהר – לרנר וקארן הם זוג עם הרבה מאוד כסף. הם גרים בדירת פאר, שהיא שלוש דירות שהם קנו וחיברו יחד. לשכן היחיד שנשאר בקומה יש 11 חתולים והוא בעצם זה שמונע מהם את הרחבת הדירה על פני כל הקומה כי הוא לא מוכן למכור את הדירה שלו.

נוצה / ניתן וייסמן – אליק, דוקטור באוניברסיטה, שאימו התאבדה כשהיה בן 9. מספר את סיפור חייו תוך שהוא מהרהר בחייו הנוכחיים, בערב חורפי במשרד. אימו הייתה ניצולת שואה שקטה ואישה למופת, לכן ההתאבדות שלה באה לכולם בהפתעה גמורה. אליק עדיין סוחב איתו את הטראומה לתוך חייו הבוגרים. הוא חווה רגע של ייאוש במגדל שבו נמצא המשרד שלו באוניברסיטה לאחר שדחו מאמר שלו באחד העיתונים המדעיים הנחשבים.

שמלת כלה / יאיר חסדיאל – בני הוא בן זקונים למשפחה דתית. משפחה שבה חמש נשים ואבא שתקן. הוא "שפיץ" בכל מה שקשור באופנה ובעיניינים "נשיים" בעקבות האחיות והאם. בזכות הידע הנרחב שלו הוא עוזר לכל התלמידים בישיבה לפני דייטים של שידוך או אפילו מתלווה אליהם לקניות. הוא דוחה את כל הבחורות שמנסים להכיר לו בטענות שאין להן סטייל או חוש אופנה, עד שבסופו של דבר הוא מכיר מישהי בדיוק כמוהו ואז… יש טוויסט.

חציצה / יאיר חסדיאל – עדינה היא הבלנית הראשית במקווה והיא אשת רב השכונה. היא מוצאת את עצמה נמשכת אל אחת הטובלות ומנסה לגלות עליה עוד פרטים. הסיפורים של חסדיאל מתעסקים בציבור הדתי וזה מעניין, כי זה נותן נקודות מבט שונות על המגזר הסגור הזה (נקודות שאני לא בטוחה שאנשי המגזר יאהבו…).

אמרי שאת זוכרת / תבי אבינר ופני – המספר הוא מושבניק ובעל "מטע אחד שאינו רווחי ושלווה כפרית שאחרים מתקנאים בה" (עמוד 204). יש לו שני בנים מיקי ושי ועוד בת יפעת. הוא נשוי לחדוה שטוענת שאין לה את היכולת להיות מאושרת. שי הוא הייטקיסט ונשוי לליאת (גרושה שמבוגרת ממנו בכמה שנים). אביו מאוד רצה שיהיה איכר והוא איכשהו נהיה בדיוק ההיפך. יש בינהם מערכת יחסים מעניינת ונראה כאילו כולם הולכים שם על קצות אצבעות…

הלילה הזה / ראובן טבול – הסיפור הכי ארוך בקובץ, כ-70 עמודים. מורה לתנ"ך, ירא אלוהים, בן 73 שאישתו נפטרה לפני 13 שנים ולו שני ילדים, מוצא את עצמו מחוץ לבית אחרי שאיבד את המפתח ואינו יכול היכנס. כל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה עם השקית מהשוק שהוא סוחב כבר כמה שעות. לא נעים לו להתקשר לבנים שלו. הלילה מחוץ לדירה מזמן לו כל מיני הרפתקאות ובמרכזן פגישה עם נער מפוקפק, שזוכר פסוקים שלמים מהתנ"ך, שאומר שיעזור לו למצוא את המפתח.

לסיכום – קובץ באמת מוצלח עם סיפורים שנגעו, כל אחד בדרכו, לי ללב. מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כשלעצמה יפה, אבל אני לא מבינה את הקשר. רואים אימג' של מפתח, שבמקום שיניים יש לו מעין "נזילות" כאלה שחורות, כמו דיו. זה הקשר היחיד שמצאתי – קשר לשם הקובץ. אגב, אני חושבת שכדאי לנקד את המילה דיו כי כשהספר הגיע אלי לראשונה הייתי בטוחה שקוראים לקובץ "בית הדין" ולרגע חשבתי שמדובר באסופה משפטית… אני חושבת שהעטיפה לא כל כך מזמינה וחבל. היא לא מעבירה אפילו עשירית מהרגש שמוצאים בסיפורים שבפנים.

ציטוטים:

"מתי שאת בורחת מהמיים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנות". (מתוך "סימונה")

"מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שיתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע – הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבולה?" (מתוך "סימונה")

"מה היה? יום שני בצהריים? יום שלישי? לא שלישי. אולי היה חמישי? למה, למה שאני יזכור את הימים, מה יש בימים שלי שאני יזכור אותם אחד – אחד. כל הימים שוכבים לי, הר של ימים, מעורבבים כולם אחד בתוך השני. פה את רואה שרוול, ממשיך לך עם רגל של מכנס, שמה מתחילה לך מגבת, נגמר לך בסדין. אין לי יום אחד שאני רואה אותו מהבוקר שלו עד לערב שלו. גם כן לא עומד שמה יום אחד נוצץ, אחד שאני יסתכל עליו ואני כבר יכיר אותו מכל הימים, שאני כיבסתי אותו ביד בשביל שלא יתפוס את הצבע של כולם" (מתוך "סימונה")

"את מסתכלת במספר ששמו לה על היד ואת שותקת. את לא רוצה לדעת מה היה שמה. המספר הזה ביד שלה זה התעודה שלה שמה שהיא עושה, קריזה או לא קריזה, צריך לבלוע את זה בשקט. באה לארץ עם נייר מהרופא שיש לה מחלה לכל החיים" (מתוך "סימונה").

"לידה ומוות, הרהר, מוות ולידה. יום ולילה, לילה ויום. היום מתקצר, הלילה מתארך. כשאתה נולד את חי כל כולך, ומשנה לשנה את חי קצת פחות ומת קצת יותר, ובסוף אתה מת לגמרי. ורגע המוות עצמו, האם הוא בסופם של החיים, או אי שם במהלכם?" (מתוך "נוצה").

"…עד מהרה הוא מתערבב בהמוני הירושלמים שרחוב הנביאים מלא בהם כמו פיתה מתפקעת שהכול נוזל מתוכה על הסנטר וגם על החולצה שבדיוק הגיעה מהמכבסה בשטראוס…" (מתוך "הלילה הזה").

הפוסט בית הדיו – סיפורים קצרים הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 16
כותבים שונים

אז מה יש לנו כאן הפעם?

לוטרה / אליענה אלמוג – מישהי שנוסעת בעקבות אישה שהכירה באינטרנט, אישה שאמורה "לתקן" אותה באיזשהו אופן. היא משאירה מאחוריה בן זוג ושתי בנות. דווקא לסיפור הזה פחות התחברתי, הוא היה לי טיפה הזוי.

אולי נעצור באיקאה? / עדי אופיר – מספיק שיהיה השם של השוודית הסקסית הזו בכותרת של סיפור בשביל לגרום לי לאהוב אותו כבר מההתחלה. מה גם שזו שאלה שתמיד-תמיד עולה על שפתיי כשאנחנו עוברים ליד נתניה, ואני בטוחה שאני ממש לא היחידה. "אומרים שגברת שרוני מתה בשנתה" – כך מתחיל הסיפור. שני בניה מגיעים לכפר כדי לנכוח בהלוויה ומאחורי כל דמות שצצה וקשורה לגברת שרוני יש סיפור קטן של מה היא עשתה באותו היום, במקביל להלוויה. עושה רושם כאילו הלוויה זה הדבר שהכי פחות חשוב שם לאנשים, כאילו זה עוד "סידור" שהם צריכים לעשות במהלך היום.

ילד מעופף / אלישע הרכבי – סיפור קצרצר, שני עמודים כולה. אולי בעצם עמוד אחד אפילו, על ילד שרוצה לעוף. אני לא אספר לכם כי הוא פשוט כל כך קצר אז יצא שאני אספר הכל…

שיטפון / הילה עמית – יורם, לילי והבנות נעמה ויעל נוסעים לאילת לחופשה, שהיא כנראה גם האחרונה שלהם יחד כי לילי מאוד חולה. היא משתפת אותנו במחשבותיה. מחשבות של אדם שמרגיש שסופו קרב. לא פעם היא חושבת לשים קץ לחייה ולסבל שלה, אבל היא כל פעם מושכת עוד קצת בשביל הבנות. ההווי המשפחתי מתואר נפלא. מרגש.

שנגרילה / אורית רף – סדרת צילומים (אחד מתוכה מופיע גם על הכריכה). שנגרילה היא מקום מסתורי בסין שלפי הבנתי יש ויכוחים איפה הוא באמת. פירוש השם הוא – גן העדן האבוד. אם גן העדן הוא מקום מושלם אזי השם בהחלט מתאים לצילומים. יש בהם אסתטיקה מטורפת. הכל יושב במקום, אין טיפת לכלוך. מצד אחד יש נופים ירוקים פראיים ומצד שני חללים מודרניים מעוצבים בקפידה היסטרית. צילומים יפים במלוא מובן המילה. היה בא לי להגדיל כל אחד מהם לגודל פסיכי ולתלות בסלון.

פרינסס לנסיכה / עלית קרפ – זוג כפרי פשוט בשוודיה מרחיק לכת עד סטוקהולם הבירה לבזבז ממיטב חסכונותיהם על מנת לתת מתנת נישואין לנסיכה שנתקלו בה בעבר, כשהייתה ילדה, ועזרו לה למצוא את הדרך.

דיזינגוף בלוז / עמיחי שלו – סיפור על בעלת בית קפה ברחוב דיזינגוף, שבאים אליו זקנים שמפספסים את האסלה ומשתינים לה על הרצפה, היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם נטלי-גבינה-צהובה-עם-עגבנייה או לפחות עם רבקה-ביצה-קשה-עם-מיונז, היא דואגת לבן היחיד שלה בצבא ותוהה אם היא עדיין נחשקת. בסיפור היא מתעמתת עם כל מיני חרדות שלה ולמרות כל העצב וה"בלוז" יש נקודות אור משעשעות שמבליחות פה ושם. מאוד אהבתי.

מלאה בפוטנציאל / עידית חורשי – הרהורים על מסע נקם, מלווה באיורים גרפיים. זה מעניין כי זה לא בדיוק קומיקס, זה משהו באמצע בין סיפור "רגיל" לבין קומיקס – אין את המשבצות והמסגרות המסורתיות של הקומיקס. הסיפור מתחיל עם איורים שהם בעיקר שחור ולבן ומסתיים עם הרבה יותר צבעים. אודיה, הגיבורה בסיפור, מדמיינת איך היא יורה בכל הגורמים שעושים לה רעש בעודה נוסעת בבוקר ברכבת – זה שמדבר בטלפון בקול רם, בחיילים שצועקים ובמערכת הכריזה. בתור אחת שנוסעת הרבה בתחבורה ציבורית, אני בהחלט יכולה להזדהות עם זה…

מתברר שהוליווד מתה / רון כחלילי – מישהו שהולך לחפש את עצמו בהוליווד ותוהה בינו לבין עצמו למי הוא הולך להודות בנאום שהוא ישא בסנימטק בעקבות סדרה דוקומנטרית שהוא הכין על תולדות סרטי הבורקס הישראלים לערוץ 8. הוא מתאר כל מה שעובר עליו שם והטיפוסים שהוא פוגש. הסיפור הזה ארוך במיוחד ביחס לשאר, כמעט 60 עמודים. אני מודה שלא שרדתי עד הסוף…

שיערות רבקה / אבשלום קווה – סיפור על אחיקם קישקובר. גדליה הוא אביו החורג, אביו הביולוגי נעלם כשהיה בן שלוש וחצי. הוא מחליט לעזוב קריירה מבטיחה בשייטת ועובר לצי הסוחר. הוא נשלח על ידי המנהל שלו לחפש ספינת עץ טרופה מהמאה ה-18 באנגליה. בדרך אנחנו לומדים על המשפחה שלו, על ההיסטוריה של הספנות באנגליה ועל כל האנשים שהוא פוגש בדרך, כולל בחורה מוזרה אחת.

חומש ילדות / אמנון שמוש – סיפור ילדותו והתבגרותו של המחבר בחאלב שבסוריה. הסיפור מחולק לחמישה חלקים (חומש) – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. כל חלק מספר על תקופה אחרת בחייו – ההיסטוריה של העיר, תולדות שמונת האחים שבמשפחה, חויית החמאם השבועית, נופש המשפחה המורחבת בהרי לבנון ושנות הלימוד שלו ב"כותאב". סיפור מקסים ששופך הרבה אור על הקהילה היהודית שהייתה בסוריה ועל המנהגים השונים.

בין הסיפורים ישנם צילומים בשחור לבן של עמית מן (שבאופן מרגיז לא מופיע השם שלו בגב הספר וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה עם הצילומים שמפוזרים לאורך הגיליון. זה קרה גם עם תומר קאפ בגיליון הקודם. השם מופיע על העטיפה מקדימה אבל לא מופיע בתוכן ובגב הספר – לתשומת לבכם החברים שם במסמרים). למעט שניים בכל הצילומים מופיעים אנשים שמאוד סיקרנו אותי. עיניין אותי לדעת "מה עבר עליהם" או "איפה הם היו". לדעתי לפחות חלק מהצילומים הם לא מהארץ (אולי אני טועה…), כתוב שעמית פועל גם בגרמניה וחלק מהדמויות אכן נראות אירופאיות…

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת (וכנראה גם אמשיך לומר על מסמרים) – כל אחד ימצא כאן משהו. אני מאוד נהנתי מהגיליון הזה, הוא מקסים לטעמי והיו הרבה דברים שאהבתי. כמובן שהעיצוב כרגיל מוקפד ויפה ומתאים לקונספט. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה יש צילום של אורית רף מתוך הסדרה שנגרילה, שמופיעה בגיליון. זוהי פינה באיזה חדר מגורים כלשהו (או אולי מלון?), בהתחלה נראה כאילו החלון שקוף ודרכו רואים נוף אקזוטי משהו אבל בהסתכלות שניה זו נראית בכלל תמונה. אשליה. התמונה לגמרי התאימה לי לנושא הגיליון, הרגשתי שלוקחים אותי למסע.

ציטוטים:

"אני מרגישה כמו פודינג לימון שנשאר מחוץ למקרר. חמוצה ורועדת. נמסה כמעט". (מתוך לוטרה של אליענה אלמוג)

"מי שחי בתוך העבר, לעיתים לא יכול לצאת ממנו, הופך לאנדרטה של עצמו, ומי שבוחר בכל זאת להצטרף לעתיד, חייב להניח את העבר במקום נוח". (מתוך דיזינגוף בלוז של עמיחי שלו).

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא מסעות הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסמרים מס' 15

כותבים שונים

תמיד כשאני מקבלת עוד גיליון של מסמרים זו בשבילי חגיגה. קודם כל חגיגה לאצבעות – הנקודות הבולטות בחלק העליון נעימות ועושות מסאז' באצבעות ואיכשהו אני מוצאת את עצמי מלטפת אותן כל הזמן, גם בזמן הקריאה. אחר כך זו חגיגה לעיניים כי מסמרים פשוט תמיד נראה טוב, חתיך הורס. הגרפיקה מוקפדת ויפה, אפילו כשהיא משתנה בין גיליון לגיליון, מישהו שם ממציא את עצמו כל פעם מחדש ותמיד תמיד יש אימג'ים וצילומים יפים. ולבסוף – חגיגת קריאה, כי בתוך כל הסיפורים, שירים, קומיקסים והשד-יודע-מה עוד, כל אחד ימצא לעצמו משהו שהוא אוהב וזה נותן מעין טעימה ליוצרים שאולי לא היינו מכירים בדרך אחרת.

בכמה מילים ספורות על הסיפורים בקובץ ועל התחושות שלי:

יהושוע קנז / האורחת – אורחת מגרמניה, שהביקור שלה גובה כמה אכזבות מהילדים המקומיים –אני אוהבת את קנז ואת הכתיבה שלו אבל פה דווקא לא הבנתי כל כך את ההקשר לסיפורי אהבה וזה קצת הפריע לי, היה נראה לי כאילו "אילצו" את הסיפור הזה לקובץ.

רבקה קרן / הנערה מאיתקה – מתרגמת של ספרים טסה לאיזה אי יווני (איתקה) על מנת לנוח ולהתבודד. היא לא אוהבת לדבר יותר מידי ובאופן כללי – רוצה רק שקט. היא אוספת אליה לשני לילות נערה שאין לה קורת גג, האמת שהיא די נאלצת לקחת אותה אליה… היא מגלה סוג של קרבה חדשה לנערה הזו שהיא לא הכירה עד היום.

אלינור קרוצ'י / קרובים (צילומים) – אחרי אלינור אני עוקבת עוד מתקופת בצלאל. חלק מהצילומים הכרתי משנים קודמות והם כולם מדהימים. התרגשתי מהם בדיוק כמו בפעם הראשונה שראיתי אותם. היא נוגעת בהרבה נושאים שקשורים באהבה – נשיות, משפחה, הורות. התמונות והשמות שהיא בוחרת לתת להן מרגשים.

רות אלמוג / כוכב ים – סיפור על זיכרון ישן נושן שהתחיל עוד בצבא אבל לא ממש עובר, אהבת אישה לגבר שמתעוררת אחרי שנים.

אינה שנדר / חוות אנשים – מספרת על החיים ברוסיה עם אימהּ האנטמולוגית (חוקרת נמלים), וחפצים שמקשרים בין הדורות כאשר היא מגיעה לחיות בארץ.

אמיר בן דוד / גוגל– דמות מעולם הספרות שנפגשת עם מכר מהעבר שמוטרד מכמות האיזכורים שלו בגוגל, לעומת ילד אוטיסט בעל אותו שם – כאן כמובן מדובר על אהבת העצמי. מאוד אהבתי את הסיפור הזה כי הוא מודרני בנושא שלו וכי יש אשכרה אנשים שזה מטריד אותם…

ליאת לקיים / דבש – חתן וכלה במדרון חלקלק לעבר תהום לא ברורה וכנראה לא בריאה כל כך, זה היה קצת כמו לצפות בתאונת רכבת אבל לא לראות את התאונה עצמה.

אורית עריף / מי אוהב את השבת – קומיקס. באופן כללי אני מאוד אוהבת קומיקס אבל דווקא לזה ספציפית לא כל כך התחברתי , משהו בתוכן לא דיבר אלי והיה קצת פשטני לטעמי. כאן כמובן מדובר על האהבה לשבת.

גתית פז / נחמה – מערכת יחסים כמעט-מתבקשת שנרקמת בין מרצה באוניברסיטה לסטודנטית על רקע אובדן משותף. למרצה מערכת יחסים דפוקה לגמרי עם אישתו וכבר אין שם אהבה בכלל. האהבה שכן קיימת היא בינו לבין ביתו האהובה ודווקא היא מטיילת לה אי שם בעולם, רחוקה ממנו.

נילי לנדסמן / סו ביוטיפול – אני אוהבת את הכתיבה של נילי לנדסמן, ככה שאני משוחדת מלכתחילה. כאן הגיבורה נפגשת עם מישהו שהייתה לה מערכת יחסים איתו לפני הרבה שנים וזה מעורר אצלה כל מיני כאבים ישנים נושנים מהתקופה שהייתה מאוהבת בו ואולי עדיין לא עברה?

שהם סמיט / אגדות שלמה המלך, הגרסה לכל המשפחה – טוב, זה תפס אותי לגמרי לא מוכנה והיה סיום מושלם לקובץ הזה – כמה חייכתי, כמה צחקתי, כמה חמוד! שהם לוקחת מחדש את היחסים בתקופת המקרא ומציגה אותם באור יותר מודרניסטי ומשעשע, אכן לכל המשפחה ובמיוחד לסרבני המקרא למיניהם (מי כמוני יודעת…).

בין הסיפורים כולם משובצים צילומים של תומר קאפ (שבאופן מרגיז שמו לא מוזכר בתוכן וגם לא ברשימת המשתתפים מאחור, אלא רק על הכריכה מקדימה). הצילומים הם בשחור לבן ומתעסקים הרבה במשפחה ובאינטראקציה בין שתי דמויות. על פניו התמונות מאוד פשוטות ומינימליסטיות אבל יחד עם זאת יש בהן המון כוח ומשהו מטריד.

לסיכום – כמו שאני תמיד אומרת על מסמרים – כל אחד ימצא כאן משהו וזו הגדולה של כתב העת הזה. יש מכל וכל – סיפורים, צילומים, קומיקס ואפילו שלמה המלך אחד. קשה לי להגיד שאני מתחברת לכל הקטעים במידה שווה, אבל זה בהחלט הגיוני ומתבקש כשיש כזה עושר של יוצרים. הסיכוי שאוהב את כולם הוא אפסי. ועדיין – מתקבל כאן אוסף לא רע בכלל. הבעיה היחידה שלי עם מסמרים זה שלפעמים יש יצירות בתוך האוסף שאני לא מבינה את ההקשר שלהן לנושא ואז זה נראה לי כאילו "אילצו" אותן לתוך הקובץ או ש"אנסו" עליהן את הנושא. בסופו של דבר זה לא כזה משנה לי – כי אני נהנית מהסך הכל הכללי, אבל כמשהו שאמור להיות מקשה אחת, יש כאן איזו בעיה קלה (או שאני פשוט לא מבינה, גם יכול להיות). 

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי בסך הכל מסמרים לא מאכזב אותי אף פעם )

פינת העטיפה:

פייר? הפעם קצת התאכזבתי. האימג' עצמו יפה, אין ספק בכלל, אבל מה לו ולסיפורי אהבה? אני רגילה שלוקחים את אחד האימג'ים מתוך הספר או מתוך אחת הסדרות ושמים על הכריכה – אז למה לא לקחת משהו של אלינור קרוצ'י (יש תמונות כל כך יפות)? הפעם אני באמת לא מבינה את הבחירה. גם הצבע הצהוב בהיר מידי לטעמי וקשה לקרוא את הטקסט. הלכתי לספר הסימבולים – המילון המלא ושם כתוב ש"הצהוב הבהיר מסמל את אורה של השמש, קלילות ועליצות, אמונה וטוב לב, את האינטלקט והדעת, יכולת ארגון, משמעת, את האישיות, אדמינסטרטיביות, כנות, הרמוניה, דיפלומטיות, אך עשוי לסמל גם עקשנות, ביקורתיות וסקפטיות, שליטה מוגזמת ברגשות, ציניות, אגואיסטיות, בורות, עצלנות, חוסר סובלנות ויגון" (עמוד 295) ואני שואלת – למה? אין פה מילה אחת על אהבה… פיספוס קל מבחינתי.

ציטוטים:

"אני חושבת…שאת מאוד צעירה, אמרתי.

לא צעירה, אבל יתומה, אמרה. זה אותו הדבר. אם אתה יתום, אתה נשאר כל הזמן ילד עם נשמה של אדם זקן". (מתוך הנערה מאיתקה / רבקה קרן)

"היינו שותות חלב עזים ם עם קרום שאמא היתה קונה מאחת המקומיות. לכולם בכפר היו פרות או עזים בחווה, אבל אמא מספרת שלקח לנו זמן למצוא ממי לקנות, כי לא רצו למכור חלב ליהודים. לא ידעתי שאני יהודייה ולא ידעתי מה זה יהודים. חשבתי שזה זן של רוסים". (מתוך חוות אנשחם / אינה שנדר)

הפוסט מסמרים – כתב עת – גיליון בנושא סיפורי אהבה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.