השם של הסופר היה נשמע לי מוכר, אבל רק אחרי שסיימתי לקרוא אותו, הלכתי לחפש עוד ספרים שלו. ואז גיליתי שאי שם בשנת 2013 כתבתי על ספר אחר שלו – "מתאגרף חיפושית" ונחשו מה? הדבר הראשון שכתבתי על הספר אז הוא, שהוא אוסף של דמויות הזויות ושלא ברור לי על מה לעזאזל הוא חולם, שיוצאים לו כאלה סיפורים הזויים…

ראף הוא בחור לונדוני צעיר, בעל תסמונת ערות שינה נדירה. אפשר להגיד שהשעון הביולוגי שלו זז כל יום שעה אחת אחורה. כתוצאה מזה, שעות השינה שלו לא חופפות לשעות השינה של אנשים נורמטיבים ולכן גם קשה לו למצוא עבודה קבועה ואפילו בת זוג. הוא וחברו אייזיק בוחנים ובודקים כל סם אפשרי. יש לציין להגנתם, שמאוד מעניינת אותם ההשפעה של הסמים על המוח. יש בספר הרבה הסברים, שאין לי מושג אם הם נכונים אבל אני מניחה שכן, על ההשפעות של המרכיבים השונים בסמים, על החלקים השונים במוח. הרבה מילים ארוכות ומפוצצות. זה לגמרי מעניין, אבל קוראת עם בעיות קשב וריכוז כמוני, הלכה שם לאיבוד די מהר.

הספר מתחיל במסיבה במכבסה (כן, מה ששמעתם), שבה ראף שם עין על בחורה ומתאהב מרחוק, וכולם מעוניינים לדעת איפה אפשר להשיג סם חדש שנקרא "נוגה", שכבש את לונדון בסערה.
בינתיים חבר משותף של ראף ואייזק, תיאו, בעליה של תחנת רדיו פיראטית, נעלם והחברים מתחילים לחשוד שהוא נחטף על ידי מסחריות לבנות בעלות מנוע שקט בצורה מטרידה. ואם זה לא היה מספיק הזוי עד עכשיו – אז ראף עולה לאוטובוס, כשהוא מגיע לקומה השניה (אנגליה, זוכרים?) הוא נתקל להפתעתו בשועל. השועל די אדיש אליו ומתחילים להופיע שועלים בעוד מקומות ברחבי לונדון.יתרה מכל זה, אנשים ממוצא בורמזי גם מתחילים להיעלם וראף מתחיל לחשוב שקיימת קונספירציית ענק מתחת לאף של כולם, שמסבירה את כל הדברים האלה.

אז כן, הספר הזוי קצת והיה לי קשה איתו. מאיזושהי סיבה לא ברורה, פשוט המשכתי לקרוא, על אף שהיו שם פסקאות שפשוט הלכתי לאיבוד. ראף פוגש במהלך החיפושים והחקירות כל מיני אנשים, שכל אחד מהם מספר את החלק שלו בסיפור. הסיפורים האלה מחזירים אותנו אחורה בזמן ואז, כמה עמודים אחרי, הסיפור חוזר לדיאלוג המקורי שלו עם ראף וכל זה הוציא אותי מאיזון.

זה ספר מתח בעל עלילה מאוד מפותלת, מורכבת ומסועפת. לפחות עבור הדיוטה כמוני… ברגע שמתחילות להיכנס תאוריות קונספירציה ותאגידים למשוואה – אני הופכת לנעלם. בכל זאת סיימתי את הספר כי חלקים ממנו היו לי מאוד מעניינים. יש לא מעט מידע על חקר המוח ועל השפעות כימיות או ביולוגיות של הסמים על המוח ולמרות ששברתי שיניים בקריאת המושגים, זה היה מרתק.

בשורה התחתונה – הרגשתי שמשהו קצת התפספס לי.

כל אוהבי הקונספירציות למינהם – זה הספר בשבילכם!

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

טוב, כמו שכבר ציינתי בהתחלה, אני מאוד אוהבת את הכריכה. האימג' של השועל המטושטש, צבוע בגוונים פסיכדליים – לגמרי מתאים כאן ועוד את העבודה. משהו באימג' הזה מכניס אותך לתוך האווירה של הספר, עוד לפני שאתה פותח אותו בכלל.

ציטוטים:

"אייזיק כל הזמן אומר לו שאין טעם לנסות להימלט משרידים של יחסים מתים. "מבינה סטטיסטית", אמר לו פעם כשהיו שיכורים, "כל פיינט בירה שתשתה בשארית חייך יכיל לפחות כמה מאותן מולקולות חמצן דו-פחמני שהיא הזיעה בפעם הראשונה שהברזילאי המזדיין הביא אותה לאורגזמה. אז כדאי מאוד שתלמד לחיות עם זה".

הפוסט נוגה / נד באומן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מה אם היו אומרים לכם שיש איזה אי טרופי, אי שם באוקינוס, שבו כסף לא מעניין אף אחד, שהנפט הוא סתם עוד אוצר טבע שאפשר להשתמש בו, אבל לא מעבר למה שצריך, שאפשר לקחת סמי הזיה, שילדות קטנות מסתובבות עד גיל די מאוחר בלי חלק עליון, ושכולם מתחשבים בטבע – לא הייתם מתים להשתקע בו? ומה אם היו אומרים לכם שיש אנשים שרק רוצים לחרב את כל זה?

בשנת 1960 מגיע ויל פארנבי לאי פאלה. כעיקרון, הוא מגיע בשליחות של איל הון שרוצה לשים ידיו על הנפט שנמצא באי ומובטח לו שכר שמן אם יצליח במשימה זו. על מנת להבין למה זה כזה "ביג דיל" צריך להבין את האוכלוסיה שחיה בסוג של אידיליה על האי הזה משהו כמו 150 שנים. זוהי חברה שלא ממש מאמינה בקידמה ואוצרות הטבע שנמצאים ברשות האי, כגון נפט, לא מעניינים אותם מעבר לתוצרים שהם עצמם, תושבי האי, יכולים להפיק מהם. לא מעניין אותם שמוכנים להציע להם הרבה כסף בשביל זה – זה פשוט לא בראש מעייניהם. ספינתו של ויל נטרפת לחוף והוא נפצע. דר. רוברט מקפייל בא לטפל בו ביחד עם שני ילדיו וכלתו שהתאלמנה לא מזמן. ויל מבקש ללמוד את האי ולהכיר אותו והמשפחה, שלא יודעת על כוונותיו, מסכימה בשמחה ודרכם הוא לומד על האמונות, המנהגים ואורח החיים של האוכלוסיה על האי.
האמונה שלהם משלבת בין כל הדברים הטובים של המזרח וכל הדברים הטובים של המערב, יש קצת מכל דבר וכל אחד מצליח למצוא את עצמו. יש שם ציפורי מיינה מדברות שאומרות "כאן ועכשיו" ו-"תשומת לב" כדי שאנשים לא ישכחו את מה שחשוב באמת. האקסלי מציע כאן הרבה רעיונות מעניינים שנוגעים למשפחה הגרעינית, לחינוך ולחוויות רוחניות שמוצעות דרך לקיחת סם מסוים שנקרא "תרופת מוקשה" – דבר שנעשה כבר בבית הספר ובפיקוח מלא. דוגמא למשפחה היא – לכל ילד יש במממוצע 20 בתים מאמצים אליהם הוא יכול לברוח אם המצב בבית לא משהו. יש ארגון שנקרא "מועדון אימוץ הדדי" שכולל בין 15-25 זוגות הורים מסוגים שונים (צעירים ומבוגרים) ואז מתקבלות "משפחה מסוג שונה בתכלית. לא בלעדית כמו המשפחות שלכם, ולא נגזרת מראש, לא חובה. משפחה התנדבותית, כוללנית ולא נגזרת מראש" (עמ' 11).
החברה עצמה מוצגת כמעין חברה אידילית ולכן היא מסוג הדברים ש"אוהבים לשנוא". גם אני מצאתי את עצמי עם רגשות אמביוולנטים לקראת סוף הספר – זה טוב? זה לא טוב? זה פשוט נשמע יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. כל הספר מלא בפילוסופיות, שהן מנת חלקם של התושבים באי, ולקראת הסוף זה כבר התחיל לעצבן אותי. העלילה קצת נשכחה מאחור והעיקר היה הרעיונות האלו של האקסלי, שאני מניחה שנחשבו מהפכנים כשהספר יצא לראשונה ב-1962, היום זה סתם נראה נאיבי. שלא תבינו אותי לא נכון – הלוואי על כולנו חברה שמתנהלת בצורה כזו – לא חומרית, שהנפט שברשותה לא מעניין אותה, שהיא מפיקה רק את התוצרים שהיא צריכה וזהו, שלא מעניין אותה כסף וקידמה, שהציפורים בה מדברות ומזכירות לנו שמה שחשבו זה כאן ועכשיו – הלוואי. זה פשוט נראה יותר מידי טוב והלכתי לאיבוד לקראת הסוף.
לא קראתי אף ספר של האקסלי, אבל מהשיטוטים שלי באינטרנט הבנתי שהספר הזה בא להיות היפוך גמור ל"עולם חדש מופלא", שתיאר תמונה מחרידה של עתיד האנושות. יכול להיות שזו תהיה חוויה מעניינת למי שקרא את הספר הקודם. אני לא יכולה להגיד שהתחברתי "עד הסוף".

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה היא אולי הדבר הכי יפה בספר הזה, לטעמי. זוהי העטיפה של הספר גם בארצות אחרות, לא עשו לו עיצוב מיוחד כאן בישראל, אלא השתמשו בעטיפה שהוא הגיע איתה ועשו בשכל. קודם כל – עטיפה לבנה. לא יוצא לי להיתקל הרבה בעטיפות לבנות וחוץ מהעובדה שיש לה נטיה להתלכלך יותר מהר, יש בזה משהו כל כך יפה וטהור ושונה, זה ישר קופץ לעין. על העטיפה יש אימג' של ציפור (ככל הנראה הכוונה לאותה ציפור מדברת), שמורכבת מחלקי פרחים, צמחים וענפים בכל מיני צבעים. הטקסט שכתוב על הכריכה האחורית ממוסגר על ידי אותם חלקים, רק בסידור שונה. זה פשוט יפייפה לטעמי. השפה העיצובית מושלמת. כל פעם שפתחתי את הספר הסתכלתי על העטיפה שוב. אנשי האי פאלה מאוד מחוברים לטבע ולבעלי החיים וכאן הצליחו לחבר את הכל לאימג' אחד.

ציטוטים:

"בנו הבכור מת לפניו, וירש אותו נכדו, שהיה חמור גמור – אבל פיצה על כך בחיים קצרים במיוחד".

"איש אינו צריך ללכת לשום מקום אחר. כולנו, לו רק ידענו זאת, כבר שם.
לו רק ידעתי מי אני באמת, הייתי חדל להתנהג כמו מה שאני חושב שאני; ולו הפסקתי להתנהג כמו מה שאני חושב שאני, הייתי יודע מי אני".

"בלי שום דבר בין קליפת המוח לישבן," אמר ד"ר רוברט. "או בעצם עם הכול – אך במצב של חוסר מודעות כולל וקיפאון מרעיל. האינטלקטואלים המערביים כולם מכורים לישיבה. לכן רובכם לא בריאים באופן דוחה כל כך. בעבר אפילו דוכס נאלץ להלך הרבה, אפילו מלווה בכספים, אפילו מטאפיזיקאי. וכשלא השתמשו ברגליהם, הם רכבו על סוסים. ואילו עתה, מאיל ההון עד הקלדנית, מן הפוזיטיביסט הלוגי ועד ללוגיקן הפוזיביסטי, אתם מבלים תשע עשיריות מזמנכם על גומי מוקצף. מושבים ספוגיים לישבנים ספוגיים – בבית, במשרד, במכוניות ובברים, במטוסים, וברכבות ובאוטובוסים. לא מניעים את הרגליים, לא נאבקים עם מרחק ועם כבידה – רק מעליות ומטוסים ומכוניות, רק גומי מוקצף ונצח של ישיבה. כוח החיים, שהיה מוצֵא מוצָא בשריריפ מאומצים, מופנה חזרה כפלי הקרביים ומערכת העצבים, והורס אותם באיטיות".

"את יודעת מה זה סרטן" שאל

מרי סרוג'יני ידעה טוב מאוד . "זה מה שקורה כשחלק ממך שוכח את כל השאר, וממשיך כמו שאנשים עושים כשהם משוגעים – רק ממשיך לנפח את עצמו ולנפח את עצמו כאילו אין אף אחד אחר בכל העולם. לפעמים עוד אפשר לעשות משהו. אבל בדרך כלל זה ממשיך להתנפח עד שהאדם מת".

"כלבים מתים יותר בקלות מאשר אנשים. הם לא מדברים על זה מראש".

הפוסט אי / אלדוס האקסלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.