אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מאוד אהבתי את "צילה של הרוח", כשקראתי אותו לפני כמה שנים. אני זוכרת שהייתי ממש מרותקת לספר. בכלל – ספר שספרים הם העיקר בו ועוד בנוסף יש מתח לא רע זה סוג של מתכונת מנצחת. את הספר השני בסדרה – "משחקו של המלאך" לא קראתי וגם פה ושם שמעתי עליו דברים לא טובים אז החלטתי לוותר. רציתי לזכור את סאפון לטובה ולא כ"סופר של ספר אחד". ובינתיים יצא לו הספר השלישי – "אסיר השמים", אז אמרתי לעצמי "למה לא, בעצם?". כדי שלא תהיו במתח (זה עושה קמטים ושערות לבנות), אני כבר יכולה להגיד לכם שהספר ממש כייפי. לא איזה *ספר גדול*, אבל ממש חמוד ואני סיימתי אותו תוך שלושה ימים.

אז כיוון שמדובר בסוג של סדרה (שאיננה בהכרח סדרה כי אפשר לקרוא כל אחד מהספרים בפני עצמו), הגיבורים הם אותם גיבורים – דניאל סמפרה (שהוא עכשיו כבר נשוי ואב טרי) ופרמין רומרו דה טורס (איזה שם אקזוטי, הא?).

ברצלונה, שנת 1957 – למשפחתו של דניאל יש חנות ספרים, שעוברת כבר כמה דורות במשפחה ונודעת בתור חנות שמחזיקה ספרים ישנים ונדירים לצד ספרים חדשים. החנות כבר לא מכניסה לקוחות כמו בעבר והם נאבקים אפילו בתשלום חשבון החשמל. יום אחד נכנס זר מסתורי לחנות ורוכש את הספר הכי יקר – מהדורה נדירה של "הרוזן ממונטה קריסטו". דניאל, שבמקרה אחר היה שמח עד הגג למכור ספר כה יקר, לא מבסוט מהעסקה והזר נראה לו מפוקפק למדי. הוא לא היה רוצה שהספר יגיע למישהו שלא יעריך אותו כראוי. אותו זר מבקש מדניאל שיעשה עבורו שליחות וימסור את הספר לנמען שכתב בהקדשה ויוצא. כשדניאל פותח את הספר הוא מגלה שהזר כתב הקדשה מוזרה ומסתורית הממוענת לפרמין, חברו הטוב, שעברו קצת לוט בערפל יש לומר.

מכאן מתחיל כל האקשן והמתח – דניאל עוקב אחרי הזר ומנסה לגלות מיהו. הוא מספר לפרמין על התקרית וזה האחרון מתחיל לספר לו על עברו ועל הסודות שהוא נושא עימו כ-20 שנים.

תוך כדי קריאה יש אזכורים לספרים הקודמים אבל זה ממש לא מפריע. את "צילה של הרוח" קראתי לפני הרבה שנים ובקושי זכרתי משהו למעט העובדה שנהניתי, ואת הספר השני לא קראתי בכלל – זה לא הפריע כהוא זה. הדברים החשובים והעקרוניים למהלך העלילה – מקבלים הסבר ופירוט, ככה שלא מפסידים כלום, אם פספסתם במקרה את אחד הספרים. אם כן קראתם אותם – זה מוסיף כי סאפון קושר אותם יחד.

הסיפור מלא במתח, בסודות מין העבר, באפילה, באנשים שלחמו בצד הלא נכון של המהפכה כשקטלוניה הייתה נתונה תחת מגפיו של פרנקו ונכלאו במבצר המתנשא מעל העיר – מונז’ואיק. אז מה יהיה על פרמין? מיהו אותו זר המחפש אחריו? על איזה סודות שומר פרמין בקנאות כבר 20 שנים? ואיך כל זה קשור לדניאל ולמשפחתו? תקראו, אני מבטיחה לכם כמה שעות מהנות עם ספר קליל, שלא מחייב חשיבה עמוקה ולא מדכא יותר מידי.

הספר מחולק לחמישה חלקים והפרקים ממש קצרים, מה שגרם, לי לפחות, לקרוא אותו ממש מהר. תסמונת ה"עוד פרק אחד ודי" גרמה לי לסיים את הספר בשלושה ימים. בתחילתו של כל חלק מופיעה תמונה. לא כתוב היכן היא צולמה ומתי וזה חירפן אותי. אני מניחה שמדובר בברצלונה, אבל ממש עניין אותי באיזו שנה צולמה התמונה ואולי גם הצלם (בשיעורי "ההיסטוריה של הצילום" למדתי הרבה על צלמים מהתקופה וזה סקרן אותי). הפכתי את הספר – בשום מקום לא מופיע קרדיט עבור התמונות האלה ולדעתי זה לא כל כך לעניין. התמונה היחידה עם קרדיט היא התמונה שעל העטיפה, שצולמה ב-1949, למקרה שזה מעניין אתכם.

דירוג הקואלית:

שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – ספר חמוד, קליל, אבל כזה שלא "נשאר" יותר מידי זמן אחרי שמסיימים אותו.

פינת העטיפה:

העטיפה הפעם הרבה יותר דומה לעטיפה של "צילה של הרוח" מאשר לעטיפה של "משחקו של המלאך". זהו צילום בשחור לבן של ברצלונה משנת 1949. הצילום הוא מאוד תקופתי ומתאים לאווירה הכללית בספר. בכל שלושת הספרים חוזר על עצמו מוטיב עמד התאורה. רק עכשיו שמתי לב לזה. זה מעניין כי לא ברור לי למה דווקא לבחור באלמנט כזה, למנורה אמנם יש הרבה משמעויות כסימבול אבל אני לא בטוחה שהמטרה כאן הייתה כל כך עמוקה… מה גם, שאם זה היה עניין עקרוני, אז בטח היה מופיע גם בכריכות השונות בעולם. בכל אופן, אני אוהבת את העטיפה, היא מתאימה לסיפור ומעבירה את האווירה. שם הסופר ושם הספר באותו גודל – מה שקורה כשאתה נהיה סופר מצליח

ציטוטים:

"משוגע מי שחושב שהוא שפוי ומאמין שהטיפשים אינם כמוהו"

"ככה הם הגברים, כמו גרניום. כשנדמה שכבר צריך לזרוק אותם, פתאום הם מתעוררים לחיים".

הפוסט אסיר השמים / קרלוס רואיס סאפון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

המילים מודרניזם ופוסט-מודרניזם קפצו לי לעין מהכריכה האחורית וישר גרמו לי רתיעה מסוימת. במצב אחר, למשל אם הייתי בחנות ספרים, הייתי מניחה חזרה את הספר במקום ועוברת הלאה. מזל גדול שאני צריכה לכתוב סקירות לפעמים (רק לפעמים) וככה יוצא לי להתוודא לספרים כאלה, שסיכוי גדול שלא הייתי קוראת אותם אחרת. אני לא אוהבת שמפוצצים עם מילים גדולות על הכריכה, גם כי לא תמיד יש לי מושג על מה הם מדברים בכלל וגם כי זה מכניס אלמנט קצת פלצני לכל העסק… בכל אופן, למי שלא הבין – מאוד מאוד אהבתי את הספר.

הופתעתי. איזה ספר חמוד, קליל ומצחיק.

אאוגוסטו (את כל השמות בספר כמעט בלתי אפשרי לבטא אם אתה לא ספרדי) הוא בן עשירים משועמם, הוא לא עובד ובעיקר מתעסק בשאלות קיומיות נוסח המלט. הוא מתאהב באאוחניה, מורה יפייפיה לפסנתר. באותו רגע חייו מקבלים משמעות אחרת, והוא יוצא מין הערפל שחי בו רוב חייו, לטענתו. הוא מגלה את החיים, הטעמים, מוצא לעצמו חבר נפש – אורפאו הכלב ובעיקר מוקסם מנשים בכל מקום אשר הוא הולך. הוא מחזר אחרי אאוחניה וכל העיניין מסתבך, כשבסופו של דבר אף מוצא את עצמו גיבורנו בפתח משרדו של המחבר, מיגל דה אונמונו (אל דאגה – זה לא ספוילר, זה כתוב גם על הכריכה), על מנת להתייעץ איתו האם להתאבד.

ערפל יצא לאור לראשונה בשנת 1914 ועל כך מעידה השפה – אפשר להגיד "שפה גבוהה", תיאטרלית מאוד ודרמטית. לי זה היה בהתחלה משעשע, אבל ברגע שמתרגלים זה מקסים למדי. זהו ספר ציני ומשעשע, על בחור מאוהב קשות, שלא מפסיק לשאול את עצמו שאלות נוסח "האם אני באמת מאוהב? האם אני קיים? אם אני מאוהב זה אומר שאני קיים?" ועוד כאלה, זה אולי נשמע מתיש וטרחני אבל אני מאוד נהנתי. סך הכל, הספר לא ארוך והפרקים קצרים. ספר קליל, מצחיק ומלא באנקדוטות.

לספר מקדים מבוא מאת ויקטור גוטי, שהוא בעצם חבר של הגיבור, אאוגוסטו, ומיד אחר כך אחרית מבוא מאת המחבר עצמו שבה הוא "מגיב" למה שנכתב במבוא על ידי ויקטור גוטי. רק אחר כך מתחיל הפרק הראשון. זה כבר מעיד על הספר – אני זוכרת ששאלתי את עצמי "רגע, מה קורה כאן?" מה פתאום חבר של דמות דמיונית כותב את המבוא ומה פתאום מיגל דה אונמונו מגיב לו בכלל?", אז יוצא שכבר מתחילת הספר ברור שיש כאן דיון בין הסופר לבין הדמויות שהוא עצמו יוצר – וזה מעניין. זה אותו "מודרניזם ספרדי" שכתוב בשבחו על הכריכה.

מומלץ.

הספר באתר ההוצאה 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה לדעתי. לא איזה WOW מיוחד אבל מעבירה את הרוח הכללית של הספר. אנו רואים כלב, אופראו לצורך העיניין, יושב ומביט בדמות קבורה בערפל, כאשר הרגליים למעלה. הערפל חוזר על עצמו די הרבה במהלך הספר, תמיד כמשהו שלילי, שהגיבור יוצר ממנו בעזרת האהבה וכמובן בעזרת חברו הטוב – הכלב.

ציטוטים:

"הם רוצים אמנם לצחוק, אבל רק כדי להקל על העיכול או לשכך את הייסורים, לא כדי להקיא מה שבלעו ועלול לא להתעכל, ובוודאי ובוושאי לא כדי לעכל את הייסורים."

"…משמעותם של החיים והתבל נראית בצלילות רבה יותר על בטן ריקה מממתקים וממעדנים מיותרים".

"שמעתי אותו אומר שמבין שלוש המידות הרעות של השלישייה הקלאסית – נשים, הימורים ויין – שתי הראשונות מחריבות את הדעת יותר מין השלישית".

"…הפילוסופיה היא בחלקה הארי סרסרות, והסרסרות פילוסופיה גם היא". (כל הנ"ל מתוך המבוא של ויקטור גוטי)

"כידוע לקוראי, הרופאים מתלבטים תדיר בסוגיה אם להניח לחולה למות מחשש שיהרגו אותו, או להרוג אותו מחשש שמא ימות להם" (מתוך אחרית המבוא)

"אין אומנות זיכרון טובה מפנקס כיס. כבר אמר זאת דון לאומסיו הבלתי נשכח: אל תכניסו לראש מה שנכנס לכיס! ויש להוסיף ולהשלים את דבריו: אל תכניסו לכיס מה שנכנס לראש!"

"האהבה קודמת להיכרות, והאחרונה הורגת את הראשונה".

"כאשר הופיע אאוגוסטו בדלת ביתו, הוא הושיט את זרועו הימנית, כמו פרושה כלפי מטה, נשא עיניו לשמים ועמד לרגע במקומו, כמו פסל חגיגי. לא היה זה כדי להשתלט על העולם החיצון, אלא כדי לבדוק אם יורד גשם. וכשחש בגב ידו את רעננותו של הטיפטוף הדקיק, קימט את מצחו. לא הגשם הפריע לו, אלא הצורך לפתוח את המטרייה. מה נאה, מה צנומה המטרייה כשהיא מקופלת בנרתיקה! מטרייה סגורה הריהי נאה ממש כשם שמטרייה פתוחה היא מכוערת. "זה איום ונורא שצריך להשתמש בחפצים," חשב לו אאוגוסטו,"שמוכרחים לעשות בהם שימוש. השימוש עושה שמות ביופי ואף מחסל אותו. תכליתם האצילית ביותר של הדברים היא להיות מושא להתבוננות. מה יפה התפוז לפני שהוא נאכל! מצב זה ישתנה בשמים, כאשר כל מלאכתנו תצטמצם, או ליתר דיוק תתרחב, לכדי התבוננות באלוהים ובכל אשר בו. אבל כאן, בחיינו העלובים, איננו חושבים אלא כיצד להשתמש באלוהים; אנו מתיימרים לפתוח אותו כמו מטרייה, כדי שיגן עלינו מכל מיני צרות".

"איזה צורך יש שיתקיימו אלוהים או העולם או כל דבר אחר? וכי מדוע יתקיים דבר כלשהו בכלל? האין אתה סבור שהרעיון של הצורך אינו אלא הצורה העילאית שלובשת המקריות בדעתנו-אנו?"

"הגיעה אאוחניה, הפסנתרנית, טלטלה אותך כהוגן ובחשה בעיניה את השלולית שהאהבה שלך התנמנמה במים שלה. וכיוון שהאהבה התעוררה, נבטה וצמחה ממנה, היא גדלה עד כדי כך שעכשיו היא מתפשטת לכל עבר. כשאדם כמוך מתאהב באמת באישה, הוא מתאהב באותה הזדמנות גם בשאר הנשים".

"החיים מלמדים הרבה, והמוות עוד יותר; שניהם מלמדים הרבה, הרבה יותר מין המדע".

"…האשליה, התקווה, מולידה את האכזבה, את הזיכרון, ואילו האכזבה, הזיכרון, מולידה מצידה את האשליה, את התקווה".

"קרוב לודאי שהאהבה איננה נוצרת אלא אם הקינאה; הקינאה היא החושפת את האהבה בפנינו".

"(לנסוע) לפריז עם אישה? זה כמו לנסוע לסקוטלנד עם דג בקלה!".

"גברים העומדים בדיבורם קודם כל אומרים משהו, אחר כל חושבים על מה שאמרו, ורק בסוף מוציאים אותו לפועל, בין שהדבר נראה להם טוב או רע לאחר שהגו בו; גברים העומדים בדיבורם אינם מתקנים את עצמם ואינם חוזרים בהם ממה שאמרו".

"כל מה שנדמה לרווח במרחב, אינו אלא הפסד בעומק".

"גאונות היא משרה גרועה".

"הניסוי הפסיכולוגי היחיד לחקר האישה הוא הנישואים"

"אל תיתן אף פעם אמון בכירורג שלא כרת מימיו אחד מאיבריו, וסמוך רק על פסיכיאטר שהוא מטורף בעצמו".

הפוסט ערפל / מיגל דה אונמונו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר שמתעסק במלחמת האזרחים בספרד, ככה שאין לי למה להשוות. אני מודה שיש לי חתיכת חור בהשכלה בכל מה שנוגע לתקופה האפלה הזו בתולדות ספרד ולכן לקחתי את הספר הזה בידיים עם חששות מסוימים.
מאותה סיבה בדיוק היה לי קשה בדפים הראשונים. ההבדל הדק הזה בין "ספרי היסטוריה" לבין רומנים היסטורים לפעמים מקשה עלי (שנאתי שנאת מוות היסטוריה בתיכון ורק עכשיו אני מתחילה להתקרב לזה, בגיל 30).

הספר מדבר על סוף מלחמת האזרחים, בתקופה שבה כוחות הרפובליקה נכנעו ופרנקו עלה לשלטון. הוא מחולק ל`ארבע תבוסות`, שכל אחת מהן היא מעין סיפור קצר, שעומד בזכות עצמו אך קשור בחוטים דקים-דקים לסיפורים האחרים.

ארבעת הסיפורים עוסקים בתבוסה ובמוות, כל אחד מכיוון אחר. והם לא מתעכבים על הצד הפוליטי או על הלחימה הצבאית, אלא דווקא במקום היותר אנושי. האנשים שמאחורי ההיסטוריה והמחיר שמשלמת האוכלוסיה במצב של מלחמה, שנכפית על האזרחים.

השם חמניות עיוורות גם הוא גורם לחשוב על התקופה. שכן ידוע שחמניות מחפשות את השמש ומסתובבות לכיוונה. חמניות עיוורות לא רואות את השמש, או שאין שמש. וזו אכן תקופה אפלה.

לטעמי הכתיבה הייתה מקסימה. לא יוצא לי הרבה להתקל בספר שכל משפט בו כתוב בכל כך הרבה רגישות. באיזשהו מקום לקח לי זמן לסיים את הספר הקצר הזה רק מפני שכל כך אהבתי את הכתיבה.

ספר זה הוא הראשון והאחרון של מנדס, שנפטר ב-2004.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"השתיקה היא חלל, נִקבּה שאנו מוצאים בה מחסה אבל לעולם איננו נמצאים שם מחוץ לכלל סכנה. השחיקה אינה נגמרת, היא מופרת; תכונתה היסודית היא שבירותה, והרקמה העדינה סביבה שקופה: היא מניחה לכל המבטים לחדור דרכה".

פסוק של קהלת שמצוטט בספר:" ומוצא אני מר ממות את האישה אשר היא מצודים וחרמים ליבה אסורים ידיה. טוב לפני שאלוהים ימלט ממנה והחוטא ילכֵד בה".

"עכשיו אני יודע שאמצעיהן של הנשים להצהיר על האמת שונים מין האמצעים שלנו הגברים ממש כמו דרכן לגלותם".

הפוסט חמניות עיוורות / אלברטו מנדס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.