לפעמים אנחנו משתעשעים במחשבות של "מה היה קורה אם…?". מה היה קורה אם היינו לוקחים את העבודה ההיא? מה היה קורה אם לא היינו מסרבים לדייט? מה היה קורה אם היינו בוחרים בקריירה אחרת?. החיים שלנו מורכבים מצמתים, קטנים וגדולים, כמעט בכל יום. כל החלטה שאנחנו לוקחים משנה את מסלול חיינו באותו היום ומין הסתם גם בהמשך החיים. אם התקבלנו לעבודה מסוימת, חיינו יראו אחרת מאשר אם היינו נדחים ומתקבלים במקומה למשרה אחרת. הייתם רוצים לדעת איך היו נראים החיים שלכם בהתאם לכל החלטה שהייתם לוקחים, ואז פשוט "לבחור" את החיים שמתאימים לכם? זה בערך המצב שנורה נמצאת בו.

נורה בת 35, כבר כמה שנים שהיא לא בתקופה טובה. שום דבר לא מסתדר לה כמו שהייתה רוצה. היא יתומה מהורים, אחיה היחיד מתעלם ממנה, החתול שלה מת ואם זה לא מספיק, אז היא גם פוטרה הרגע מחנות שעבדה בה שנים. החיים שלה רצופים חרטות, היא כל הזמן שואלת את עצמה "מה היה קורה אם"?. אם הייתה מתמידה בשחייה, אם הייתה מתחתנת עם דן, שהיה בן זוגה כמה שנים ואפילו מה היה קורה אם החתול שלה לא היה מת. אין לה כוח יותר. היא מרגישה ששום דבר לא הולך לה והיא חושבת שאם אולי הייתה לוקחת החלטות אחרות, כל זה היה שונה. אבל אין איך להחזיר את הגלגל, אז היא בעיקר בדיכאון. עד כדי כך שהיא מחליטה לשים לחייה סוף (אל דאגה, זה לא ספוילר, זה ממש בהתחלה).

'ספריית חצות' היא ספרייה של כל האפשרויות המפוספסות של חיינו. כל ספר מייצג חיים אחרים שהיו מתקיימים אם היינו לוקחים החלטה אחרת, וכתוצאה מזה – יש בה אינסוף אפשרויות. מדפים ארוכים ארוכים, שלא רואים את סופם, עמוסים בספרים. לכאן נורה מגיעה.

בעזרתה של ספרנית אהובה נורה יוצאת למסע בכל החיים האחרים שהיו יכולים להיות לה. יש לה את ההזדמנות לחוות בעצמה מה היה קורה אם הייתה מתמידה עם השחייה (היא הייתה הבטחה גדולה בנעוריה) או איך היו נראים חייה עם דן, אם באמת היו מתחתנים. בנוסף, בספרייה יש ספר אחד גדול וכבד שנקרא "ספר החֲרָטוֹת ", בו כתובות כל החרטות של נורה. כל החרטות שניהלו את חייה והביאו אותה לחיים שבהם היא חיה עכשיו. היא נכנסת ויוצאת מגרסאות חיים אחרות שלה ויש לה את האפשרות לבחור איפה היא רוצה להישאר.

נורה מבינה הרבה דברים חשובים במהלך המסע הזה, הן על עצמה והן על הסובבים אותה, היא גם מגלה שהמעשים שלה וההחלטות הקטנות שלה, יכולות להשפיע גם על הסביבה ולא רק עליה באופן ישיר.

באילו חיים נורה תבחר לחיות? על מה היא מתחרטת? היא רוצה את מה שטוב לעצמה או שבכלל מְרַצָּה אחרים ואת הרצונות שלהם? ומה יעלה בגורלו של וולטר החתול? אני אשאיר לכם לגלות.

קראתי את הספר כאמור תוך יום, וזה אומר הרבה. רוב הפרקים קצרים וחלקם אפילו רק עמוד אחד. אמנם על פניו מדובר ב-300 עמודים, אבל הפונט הגדול, השוליים והפרקים הקצרים, הופכים את הספר לדי קצר וקליל. השפה קולחת וזורמת והאווירה הכללית כיפית.
אני מודה שציפיתי לקצת יותר מהספר, אבל בהחלט יכולה להבין למה הפך לרב מכר. יש פה סוג של ספר 'עזרה עצמית' במסווה. בלי לשים לב, גם אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי החלטות שלקחתי.
זה מסוג הספרים ש(אצלי לפחות) צריכים להיקרא בזמן מסוים בחיים. והזמן הזה היה עבורי עכשיו. אני בעצמי נמצאת בצומת בחיים שלי ושואלת את עצמי לא פעם אם לקחתי החלטה נכונה ואם היום הקשה הזה שנגמר עכשיו, היה יכול להיות יום קל יותר אם הייתי לוקחת החלטה אחרת. אז ככה שהספר הזה בא בדיוק בזמן.
היה חלק אחד באמצע שקצת נמרח לי וכבר מההתחלה היה ברור לי מה יקרה בסוף וכן, יש לא מעט קלישאות בספר, אבל זה לא שינה את החוויה הכללית שלי, שהייתה כיפית, מעניינת ומעוררת מחשבה.
אני מניחה שזה לא ידבר לכולם, בטח ההיבט הפילוסופי של העניין, אבל בהחלט יגרום לכם לחשוב ולשאול את עצמכם שאלות. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל קמתי יותר שמחה בחלקי בבוקר אחרי שסיימתי את הספר. לפעמים זה בדיוק מה שהיינו צריכים.

מאמר ברשת שמצאתי של מטפלת בשיטת NLP והביאה את הספר הזה כדוגמה (אני לא מכירה אותה ואין לי מושג מה היא עושה, אבל זו זווית מעניינת לספר) – אפשר לקרוא פה.

את תקציר הספר ופרק ראשון אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה המקורית שאני נתקלתי בה (אפשר לראות כאן) היא מאוירת. רואים בה מעין זוגות של חלונות, כשכל זוג כזה מתאר חיים שונים של נורה, כל איור קטן מייצג משהו מתוך הסיפור. בגודרידס נתקלתי בשלל עטיפות (שפות שונות, קינדל ועוד גרסאות) וקשה לסקור את כולן. בזו הישראלית, שקצת שונה מהשאר יש לציין, רואים מבוך, שכל קירותיו עם ספרים ודמות עומדת בכניסה אליו. אימג' של חתול קטן מופיע על שם הספר והשדרה. הרקע הוא שחור עם נקודות, הקבלה ללילה עם כוכבים. הכריכה חמודה ונעימה, אבל האמת שבמקרה הזה אהבתי יותר את המקורית (וגם כמה גרסאות אחרות – כמו זו שכאן או זו שכאן).

ציטוטים:

"למוזיקאים יש קלישאה ישנה שאומרת שבפסנתר כל התווים נכונים. אבל החיים שלה היו קקופוניה של שטויות. יצירה שיכלה להגיע למקומות נפלאים, אבל עכשיו הייתה תקועה במבוי סתום".

"בין החיים והמוות יש ספרייה," היא אמרה. "ובתוך הספרייה המדפים נמשכים עד לאינסוף. כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכולת לחיות. לראות איך הכול היה נראה אילו בחרת במשהו אחר…אילו יכולת לשנות את ההחלטות שקיבלת, מה היית עושה אחרת?"

"בן אדם הוא כמו עיר. לא צריך לפסול את השלם רק בגלל כמה חלקים נעימים פחות. אולי יש אזורים שפחות תאהבי, כמה רחובות צדדיים ושכונות שעדיף לא להתקרב אליהם, אבל שווה להישאר בגלל הדברים הטובים."

"להיות חלק מהטבע פירושו להיות חלק מהרצון לחיות.
כשנשארים יותר מדי זמן במקום אחד, שוכחים כמה העולם גדול. אי אפשר לתפוס יותר את ממדיהם של קווי האורך והרוחב. ממש כמו שקשה לתפוס את האינסופיות בתוך נפשו של אדם אחד, חשבה.
אבל ברגע שמבינים את האינסופיות הזאת, ברגע שהיא נחשפת, צצה תקווה, בין שרוצים בה ובין שלא, והיא נדבקת בעקשנות של חזזיות על סלע."

"אם את רוצה להצליח בשחמט מתישהו, את חייבת להבין דבר אחד," אמרה, כאילו לנורה אין שום דבר חשוב יותר לחשוב עליו. "מה שאת צריכה להבין הוא זה: המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר. הוא לא נגמר גם אם יש רגלי אחד ויחיד על הלוח. אם לאחד הצדדים יש רגלי ומלך, ולצד השני יש את כל הכלים, המשחק עוד נמשך. ואם היית רגלי – ואולי זה מה שאנחנו, רגלים – היית צריכה לזכור שהרגלי הוא הכלי הקסום מכולם. הוא אולי נראה קטן וחסר ייחוד, אבל זה לא נכון. כי רגלי הוא אף פעם לא רק רגלי. רגלי הוא מלכה בפוטנציה. את רק צריכה למצוא דרך להמשיך להתקדם. משבצת אחת בכל פעם. ואז את יכולה להגיע לצד השני ולזכות בכל מיני כוחות."

"לעולם אל תמעיטי בחשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים."

"היא חשבה לעצמה כמה מעניין שלפעמים החיים נותנים לך נקודת מבט חדשה לגמרי אם את רק נשארת בסביבה מספיק זמן כדי לראות את זה"

הפוסט ספריית חצות / מאט הייג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלי גרה באזור כפרי בשם אקסמור באנגליה. היא חיה עם בעלה קלייב בתפאורה פסטורלית וירוקה, מוקפת שדות וטבע. היא יוצאת לטיולים וכותבת שירים. היא משוכנעת שטוב לה. רוב הזמן לפחות. מה, לא? איזו סיבה יש שלא יהיה לה טוב?

באחד מטיוליה הרבים אלי מגיעה לשביל שלא ראתה בעבר, היא נכנסת ומגלה להפתעתה בית מלאכה לבניית נבלים. הסקרנות מכניעה אותה והיא נכנסת. היא מגלה שם את דן הוליס – הבעלים והאומן המוכשר האחראי לכל הנבלים היפיפיים שמסביב. היא מוקסמת מהכל. וגם מדן, שמשהו בדיבורו התמים והנעים שובה את ליבה. גם דן מוקסם מאלי, במיוחד מגרביה בצבע הדובדבן.

השניים משוחחים ודן מזהה עצבות מסוימת בעיניה של אלי ומחליט להעניק לה נבל במתנה. לאחר אי אלו תגובות פולניות אופייניות הנבל מונח אחר כבוד ברכבה והיא חוזרת לביתה עם הבטחה שתשוב לבקר. מיותר לציין שקלייב לא רואה בעין יפה את העובדה שאשתו קיבלה מתנה כה יקרה מגבר זר ודורש ממנה להחזירו.

זוהי נקודת מפנה בסיפור של אלי, עקרת הבית מאקסמור, שמעולם לא המרתה את פיו של בעלה. היא אמנם תחזיר את הנבל, אבל היא גם תתחיל לקחת שיעורים פרטיים אצל חברה של דן ותלמד לנגן. היא תמשיך להגיע הרבה לאסם הנבלים, לדבר עם דן ולהתיידד עימו – וכל זאת בלי שקלייב ידע.

הידידות הזו בין דן ואלי מקסימה ושניהם מרוויחים ממנה. דן הוא מתבודד שלא מסתדר טוב בסיטואציות חברתיות. די ברור שהוא על הספקטרום, גם אם זה לא מצוין באופן מפורש. סביר להניח אספרגר. אלי רואה דרך זה, היא אפילו לא מזכירה את העניין ומאתגרת אותו "לצאת מהקופסא" בצורה הכי עדינה ורגישה שיש.
דן מצידו מתעניין באלי כמו שלא התעניינו בה כבר הרבה זמן, הוא מקשיב לסיפוריה, לשיריה, נותן לה את הנבל ואת המקום לנגן בו ומעודד אותה לעשות כל מה שבא לה. שניהם מקבלים האחד את השנייה בדיוק כמו שהם. בלי משחקים.

ככל שהספר מתקדם אנחנו לומדים להכיר גם את קלייב לעומק ואת מערכת היחסים שלו עם אלי. חייבת לומר שהוא די מעצבן. ושוביניסט. וגם קצת שתלטן. היו רגעים שהתחשק לי לצעוק על אלי, לנער אותה ולשאול אותה מה לעזאזל היא עושה איתו.

הפרקים מובאים לסירוגין מנקודת מבטם של אלי ושל דן. זה מדהים איך שהפרקים של דן ממש כתובים בשפה שונה. השפה הפרטית שלו. הרגשתי כאילו אני בתוך הראש שלו. יש לי עובדת שאובחנה עם אספרגר וצורת החשיבה שלו הזכירה לי מאוד את צורת העבודה שלה. ממש כאילו הסופרת עצמה מכירה לעומק את הלך הרוח של אנשים מיוחדים כאלה.

כל הגיבורים שלנו ישאלו את עצמם שאלות, יאתגרו את עצמם בדברים שלעולם לא עשו ויגיעו להחלטות אמיצות במיוחד. אלי ודן הן נשמות קצת אבודות, שאפילו לא יודעות שהן כאלה, עד שהן נפגשות, וזה מחבר אותי לפסקה הראשונה שכתבתי – יש אנשים שנכנסים לחיים שלכם מסיבה מסוימת. שווה לפתוח להם את הדלת, אתם רק תרוויחו מזה.

אל תצפו לספר בקצב מהיר, זה לא המקרה כאן. יש הרבה תיאורי טבע וחיות ולא כולם מתים על זה. אני אישית מאוד אוהבת, במיוחד כשזה כתוב כמו שצריך.
הספר גרם לי לחייך, מין חום נעים כזה בבטן. משהו רגיש ותמים.

*הספר נקרא בפורמט דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – פה אפשר להתרשם מפרק ראשון וממה שאנשים חשבו עליו – פריטת מיתרי הלב.

מוזמנות/ים לראות ראיון בזום שערכנו עם הייזל פריור בקבוצת "רומנטי כאן בעברית" – כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה אמנם נעימה מאוד לעין, אבל די סטנדרטית. המשפט בחלק העליון – "הספר המקסים של השנה!" – מיותר לחלוטין ואפילו די מטופש. זה לא אומר כלום, זה לא ציטוט של אף אחד וזה מקרה קלאסי של – אם אין לכם סופרלטיב טוב לכתוב, פשוט אל תכתבו. זה כמו להגיד על בחור שרוצים להכיר לך שהוא "חמוד" כי אין משהו אחר להגיד עליו. בקיצור – מיותר ועושה עוול לספר.
באימג' רואים אישה מאחור, הולכת לה בבוסתן, מוקפת בדשא פראי, הרבה ירוק וטבע. היא לבושה לבן ואוחזת כובע וסלסלת פרחים. הזכיר לי מאוד את הכריכה של הבציר האבוד, שגם הוא יצא בהוצאת כנרת. למען האמת, גם הרבה כריכות אחרות שיצאו בשנה האחרונה.
מעל שם הספר ומתחת לסופרלטיב המיותר יש איור של פסיון שהוא החלק הכי יפה בכריכה לדעתי. לפסיון יש חלק בסיפור והוא מופיע בכל הכריכות בעולם (ובהן גם מקבל מקום יותר מרכזי). פה בארץ לא כל כך מכירים את העוף הזה ולכן אני מניחה שהוא די קטן בגרסה הישראלית.
לפי החיפושים שלי ברחבי המרשתת, נראה שהכריכה הישראלית היא הגרסה היחידה שלא מאוירת. האמת שאנחנו לא נתקלים בהרבה כריכות מאוירות בארץ וזו כנראה הסיבה – יכולים להתרשם כאן מהכריכות השונות ולכתוב לי מה אתם חושבים. אשמח לשמוע

ציטוטים:

"זה שאת עקרת בית לא אומר שאת עקרה. זה רק אומר שאת נשואה ובעלך הולך כל יום לעבודה אבל את לא הולכת לעבודה אלא פוצחת באיבוק הבית, ניקוי הבית, גיהוץ וכל מיני מטלות אחרות בבית, ולמעשה מצפים שתישארי בבית, אלא כשאת הולכת לסופרמרקט לצעוד שם הלוך ושוב במעברים עם עגלה, רשימת קניות ופרצוף עצוב. הרבה דברים משתמעים מהמילים עקרת בית."

"אני מאיצה את הקצב, מניפה זרועות. אני מגיעה לפסגה בזמן שיא. הנוף מכל עבר קורא עליי תיגר ביופיו המחוספס: כרי דשא ירוקים מתחלפים בכתמי אדמות ביצה חומים; שיחי עוזרר גוציים; גבעות מרוחקות שנמסות לתוך השמיים; קו חוף משונן שדואה, צולל ומגיע אל הים. היום הים ירוק כצפחה ומעוטר אלפי חוטים מחוללים בכחול וכסף. נדמה שהוא משקף את תחושתי העזה שדברים נפלאים אפשריים בעולמנו אחרי הכול."

"למרבה המזל ביום ההולדת שלי (העשרים ואחד בדצמבר) מותר לי לבחור בדיוק מה אני רוצה לעשות. ומה שאני בוחר לעשות הוא כלום. אנשים אחרים בוחרים בזה לעתים רחוקות, אז ימי ההולדת שלהם מלאי בעיות"

"בזמן גאות רגשית, צדפות קטנות צריכות להיאחז בסלעים"

"השכיבה במיטת בית חולים בין כל האחיות, הרופאים, החולים, המכונות והצפצופים היתה מטרידה, אבל לא הרשו לי לעזוב, אז העסקתי את מוחי במחשבה על אם ואם ואם. עוד דבר לגבי אם זה שהוא עוזר לך להבין דברים. אם לא היתה שריפה, לא הייתי מבין את זה: למרות שאנשים כמכלול הם קשים והייתי מעדיף שרובם לא יתקיימו, יש אנשים מסוימים שהם מאוד־מאוד חשובים. אפילו יותר חשובים מנבלים. אלי ג׳ייקובס היא אחת מאותם אנשים"

הפוסט פריטת מיתרי הלב / הייזל פריור הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

"כאן איש אינו חוטף טוסט לפני שהוא תופס את הרכבת המוקדמת למשרד, או מכין תיקי אוכל לפני שהוא מעיר את הילדים, אבל בכל זאת יש דברים רבים שצריך לעשות. לפני שנים רבות, כל האנשים כאן היו מתעוררים מוקדם כי היו דברים רבים שהיה עליהם לעשות ופחות מדי שעות ביום. עתה הם מתעוררים מוקדם כי יש דברים רבים שעליהם לעשות ומעט מדי ימים שנותרו".

קופרס צ'ויס הוא כפר גמלאים מנומנם באנגליה. ארבעה דיירים (אליזבת, ג’ויס, רון ואברהים) נפגשים מידי שבוע, ביום חמישי, על מנת לדון בתיקי רצח לא מפוענחים שמניחה לפניהם אליזבת, שבעברה הייתה חוקרת במשטרה. הם נהנים מהמפגשים והמטרה העיקרית היא לתת לראש להמשיך לעבוד. כך נולד "מועדון הרצח של יום חמישי".

ואז מתרחש רצח. רצח אמיתי. הקורבן הוא הקבלן שבנה את הכפר וחברי הקבוצה שמחים על מזלם הטוב ומחליטים להתחיל לחקור בעצמם. כמובן שהמשטרה מעורבת, במיוחד כשהגופות מתחילות להיערם, אך היא 'איטית' מידי עבור ארבעת החברים שמתערבים בכל השלבים ויוצרים קשר הדוק ואישי עם החוקרים.

הפרקים מובאים לסירוגין מפי כמה דמויות, כשהקו המחבר בין כולם הוא מעין יומן שכותבת ג'ויס לאורך כל הספר ובו היא מתארת את הימים שעוברים עליה, הדברים שמטרידים אותה ואיך מתקדמת החקירה – והכל בצורה מאוד משעשעת.

באופן כללי, הספר פשוט הצחיק אותי לאללה. הומור בריטי שנון וציני ולפרקים – שחור משחור. בדיוק כמו שאני אוהבת.

על פניו מותחן משעשע מאוד, הומור בריטי במיטבו, שמקבל לא מעט טוויסטים מפתיעים. אז נכון, ברור שבמציאות חלק גדול לא היה יכול לקרות ואני לא רואה איך המשטרה תשתף פעולה עם קבוצת קשישים שאולי קצת עוברת על החוק על מנת להשיג מידע – אבל היי, מדובר מבחינתי בבידור משובח וקליל.

הפרקים קלילים והספר נקרא במהירות, בליווי לא מעט צחקוקים.

ממליצה בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית שונה לגמרי מהמקורית ונראית ממש כמו כרזה של סרט (משהו שלא יפתיע אותי בכלל אם יקרה, אגב) – אישה מבוגרת לבושה במיטב הקלישאות – כובע אנגלי עם רעלת רשת שחורה, מעיל פרווה, שיער קצת ורוד (הולך חזק, תשאלו פוליטיקאים מסוימים) ואוחזת אקדח. מעבר לזה הכריכה נקיה לחלוטין. זו בחירה מעניינת. אהבתי את הכריכה על אף שהיא שונה לחלוטין מהמקורית, שאפשר לראות כאן. צריך לקחת בחשבון שכאשר שמים דמות על הכריכה, יש נטייה לקשר אותה לאחת הדמויות בספר ויש אנשים שלא אוהבים את זה, אלא לתת לדמיון לעבוד. כיוון שקראתי את הספר דיגיטלי, לא יצא לי לראות את הכריכה בכל פעם שבאתי לקרוא ולכן זה לא הפריע לי יותר מידי. הכריכה המקורית היא איור של שועל על גבעה, לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הבחירה הזו גם.

ציטוטים:

"דונה תמיד היתה עקשנית, תמיד פעלה במהירות ובהחלטיות. וזו תכונה טובה כשאת צודקת, אבל מגרעת כשאת טועה. נפלא שיש לך היכולת לרוץ מהר מכולם, אבל לא כשאת רצה בכיוון הלא נכון"

"לדעתי, אנחנו גם מבינים שאנחנו עושים משהו לא חוקי, אבל עברנו את גיל האכפתיות"

"לצערי אני לא יודעת מה זה WTF. רק בשבוע שעבר למדתי את החחח מג'ויס. אניח שאלה לא ראשי התיבות של "שירות התחבורה של ורשה", כי הוא נסגר ב-1981 כשהרוסים באו לרחרח."

הפוסט מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.