כשהספר הזה הגיע אלי, הספיק מבט אחד בכריכה כדי שאדע שאני עומדת לקרוא אותו. ויפה שעה (חמה) אחת קודם.

הספר נפתח כך (להלן 'צמרמורת'):

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.
הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאמא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.
או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין-סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה – וזה מה שמותיר רושם, ואשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.
אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי".

לקח לי קצת זמן להתאושש רק מקריאת המשפטים האלה, וזו רק ההתחלה. חזרתי וקראתי אותם כמה פעמים ושאלתי את עצמי לאן עוד זה יכול ללכת. הדוברת היא ליב והאגביות שבה הדברים נאמרים מפיה מטרידה ומעלה שאלות, שיקבלו מענה בהמשך.

ליב בת שש, היא גרה עם אביה ינס ואימה מריה באי די מבודד שנקרא "הראש", מפני שהוא מחובר ברצועת חוף צרה לאי גדול יותר, שבו גרה שאר האוכלוסייה המקומית. רק ליב והוריה גרים ב"ראש", מוקפים יערות וטבע.
ינס הוא נגר, שירש את הבית ואת כישרונו לנגרות מאביו. אביו בנה בין היתר ארונות קבורה לתושבי האי וגילה חיבה מוזרה אליהם, עד כדי כך שהרגעים הכי יפים בילדותו של ינס, היו כששניהם היו שוכבים בתוך ארון מוכן, מריחים את ריח העץ המהוקצע ומדברים. מעבר לשיחות האלה, ינס היה די שתקן. אחיו של ינס עזב את הבית בשלב מסוים, אף אחד לא ידע לאן נסע ועקבותיו נעלמו. אחרי שאביו נפטר, אימו הייתה צריכה עזרה וכך הגיעה אליהם מריה, על מנת לטפל בבית ובאימו. ינס ומריה התאהבו והתחתנו.

למרות ההתחלה המצמררת, הפרקים הבאים נראים תמימים משהו. אביו של ינס מלמד אותו הרבה דברים על הטבע ואיך אפשר "לקחת מהטבע רק מה שצריך". אחרי שאביו נפטר, ינס לוקח את הכל צעד אחד קדימה, לכיוון לא בדיוק נורמטיבי.

בתוך הסיטואציה הזו – גדלה ליב. היא חיה בבידוד מוחלט, לא פוגשת ילדים אחרים בני גילה וחוץ מהדוור שמגיע מידי פעם גם לא רואה אנשים בכלל. אבל טוב לה, היא חושבת שכל מה שהיא צריכה נמצא שם, מסביבה.
כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר, ינס "הורג" את ליב. מרסק סירה אל הסלעים ומדווח שליב נעלמה ולא תשוב. עכשיו גם את הדוור היא לא יכולה לפגוש, כי היא צריכה להסתתר מכולם. זה עניין של חיים ומוות לטענת אביה.

משהו לא נראה לה תקין, אבל היא יודעת שאביה שומר עליה ורוצה רק בטובתה. אמא שלה חולה ולא יוצאת מחדרה. היא כותבת לליב מכתבים ששזורים בין הפרקים ומספקים עוד נקודת מבט על המציאות ההזויה שהמשפחה חיה בה. יש הרבה דברים שליב עדה להם, שילדה בגילה לא אמורה לקחת בהם חלק. אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים כדי להימנע מקלקלנים, אבל אני לא אחת שקל לזעזע לרוב.

זה ספר על אהבה, אבל לא על הצד החיובי שלה, אלא על הצד היותר חולני שלה. ינס בטוח שהוא עושה הכי טוב עבור משפחתו, שזה מה שצריך בשביל להציל אותם. אבל מי יציל את ליב? מי ייתן לה את הילדות הנורמלית שילדה בגילה צריכה לקבל?

זה ספר מטלטל ולא לבעלי קיבה ולב רגישים. קטעים מסוימים עלולים להיות מאוד טריגרים והאדישות שבה מתוארות סצנות קשות עוכרת שלווה.

הפרק הראשון נותן אגרוף לבטן הרכה, אחר כך נהיה קצת יותר איטי כשחוזרים אחורה ולומדים על ההיסטוריה של המשפחה, במיוחד על ילדותו של ינס. השליש האחרון כבר נקרא כמו ספר מתח מורט עצבים.

אני לא יכולה שלא להמליץ על ספר שמוציא ממני כאלה תחושות, רק קחו בחשבון שהוא לא קל.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מדהימה בעיני והיא זו שתפסה את תשומת ליבי ברגע הראשון. מאוד מינימליסטי ומסקרן. הרקע כולו שחור, בחלק התחתון מציצות אזניים של ארנב. עיגול כתום באמצע (צבעו הענברי של שרף העצים) ובתוכו שם הספר והסופרת. החלק החלש לדעתי הוא הפונט שנבחר לשם הספר. יש בו משהו מאוד ילדותי ומבלבל.
בנוסף, יש פה בחירה מעניינת (שאני לא יודעת אם קיימת במקור) לכתוב על שדרת הספר, לצד השם, הסבר על מהו שרף – "חומר נוזלי היוצא מן העץ. שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן שקרויה ענבר".
הכריכה הישראלית שונה מאוד מהכריכות שיצאו בעולם, היא היחידה שמציגה אזני ארנבת. בשאר הכריכות מוצג היער, הטבע ובאחת (המקורית אם אני לא טועה) רואים אימג' של המון חפצים, רמז לאגרנות של ינס.

ציטוטים:

"האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו".

"ינס חש אחריות עמוקה כלפי הדברים שאחרים לא הכירו בערכם. הוא הרגיש שתפקידו הוא לשמרם והוא חש שמחה על כך, שכן היה לו קשר רגשי עם כל אחד ואחד מהחפצים. החיבור הזה בינו לבין חפציו עורר אותו. והתיש אותו בכל פעם שמישהו ניסה לנתק חפץ ממנו".

"הזמן באי חולף באופן שונה מהזמן ביבשת. באותם ימים נראה קו ברור וישר על הרשתית שלו בכל פעם שדמיין שחלפה שנה: מין מסלול לינארי עם חלוקה חדה כסכין למבחני שליש ולהכנות לחופשות ולפגישות; זו הייתה תמיד השתקפות של שגרת השנה הקודמת, שהייתה מקובעת לא פחות, והתוכניות שאין לסטות מהן בשנה הבאה. באי לבשה השנה צורה אורגנית שנצמדה ברכות לחג המולד והתמתחה בקיץ והתמזגה עם השנים הקודמות והבאות. הזמן לא בוטל, הוא רק שינה את ממדיו והתמלא. הוא נעשה לחבר נוח, כזה שאינו דורש אלא להיות".

הפוסט שְׂרָף / אנֶה ריל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עומָר חי את המציאות הזו יום יום עד שהוא מחליט להתאבד. הוא מרגיש שהוא לא יכול יותר. ערב אחד הוא מגיע לארוחת ערב עם אחיו הילמר ואחותו סלמה ומודיע להם – אני לא יכול יותר. האחים המבוהלים מנסים להניע אותו מהחלטתו ומצליחים לשכנע אותו לדחות את הקץ קצת. בזמן הזה, הוא ילך להיפגש עם פסיכולוגית, כמובן שיגיע בגישה שלילית, היא תיתן לו דף משימות קלישאתי להחריד והוא יתחייב לסיים אותו ורק אז להמשיך בתכנית.

עומָר הוא גבר בן 43 אשר עובד כגנן בגן ילדים, כתב בעברו כמה ספרים ואחד מהם אף היה רב מכר. אבל לאט לאט איבד את דרכו ואת עצמו, מאלחש את עצמו באמצעות אלכוהול ומנתק עצמו אט אט ממשפחתו, מחבריו ומעברו.

הרשימה שעומר מקבל בפגישה עם הפסיכולוגית אמנם קלישאתית, אבל לאלו מאיתנו שנאלצים לחוות חרדות ודיכאונות – היא לא פשוטה בכלל. הרשימה מביאה את עומר להתמודד עם סיטואציות שלרוב היה נמנע מהם, עם אנשים חדשים וישנים ועם החיים בכלל. היא מכניסה טעם לחייו. האם זה יצליח?

הספר אמנם עוסק בדיכאון, אבל באופן מפתיע איננו מדכא בכלל. הכתיבה קלילה ומשעשעת ואגדיל ואומר – אפילו אופטימית.

זה ספר מומלץ לכל מי שחווה חרדה ודיכאון וגם למי שחי לצד אנשים כאלה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה אדומה לגמרי. כשבתוך האיור (שלא ברור מהו) רואים חלק עליון של לב. זה יכול להיות אדום של דם, של אהבה או אזהרה. כולם מתאימים במקרה הזה. ללא ספק זו עטיפה מאוד בולטת, שקופצת לעין בין אם בחנות פיזית או באתר ספרים. לרוב אני ממש אוהבת את הכריכות של ההוצאה, פה פחות עבד לי…

ציטוטים:

ההקדמה הפותחת את הספר:

"אם נדמה לכם שאתם עומדים לקרוא ספר בלשי או ספר על רצח מרהיב, זרקו מעליכם את הספר או גשו לקבל עליו החזר כספי.
1.הדמות הראשית אהובה.
2. העלילה זוועתית.
3. אם תקראו את הספר הזה, כנראה תחטפו דיכאון.
4. יש מצב שתמצאו שגיאות כתיב.
5. אין אהבה.
תהנו!"

"לוקח לי בירה וצופה בסרט, חייב לעשות משהו אחר מאשר לחשוב. המוח הזה עושה אותי חולה נפש לפעמים, נוטה לחשוב יותר מדי על הכול".

הפוסט הלב שלי / אוליבר ת'ורסטינסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת שמחזירים אותי אחורה בזמן וכאן יש חזרה כפולה – דבר ראשון חזרה לשנות ה-60 ודבר שני חזרה לתקופת ההתבגרות. איזה כיף היה אז הא? איזה דברים באמת חשובים עיניינו אותנו? מוזיקה? המין השני? תעלולים (הנה עוד מילה שאבד עליה הקלח)? כיף לחזור אחורה בזמן, ולנסות לשחזר דברים שהרגשנו פעם, כשעוד התרגשנו מכל דבר קטן. 

הספר הזה בכלל מתחיל בפרק שבו המספר מגיע לנקודה מאוד גבוהה בעת טרק בנפאל. היה לו קשה להגיע לשם והוא מרגיש את החוסר בחמצן וצריך למהר לחזור לגבהים יותר שפויים. לפני זה הוא מחליט להודות על הרגע הזה ורוכן לנשק איזושהי לוחית תפילה טיבטית. הלשון נדבקת לפלטה מפאת הקור ורק במאמצים כבירים, שכרוכים בהרבה כאב ודם מצליח לנתק את שיניו ולשונו. החוויה הזו מעלה לו זיכרון ילדות רחוק שבו נדבק בדיוק באותה צורה למנעול ביתו, אימו הייתה שם לשפוך מיים חמים ולעזור אבל כאן, בנפאל אין מי שיושיע אותו ממצב הביש והכאב הזה. מנקודת הזיכרון הזו מתחיל סיפורו.

זהו סיפור התבגרות של נערים בכפר קטנטן בשוודיה בסוף שנות ה-60, שהקידמה עדיין לא ממש הגיעה אליו. הגיבור שלנו, מטי, מתחבר לילד שתקן בשם נילה. נילה הוא בן למשפחה שמרנית נוצרית לסטידיאנית והבית שם מאופיין בשתיקה רועמת. השניים מתחברים למרות הפערים ביניהם (אמא של מטי דווקא אוהבת שהרדיו דלוק כל הזמן) ומגלים אהבה משותפת למוזיקה. הם מתוודאים לאלוויס ולביטלס ועוברים חוויה ממש מטלטלת כשהם מקשיבים בפעם הראשונה לפטיפון בחדר של אחותו של מטי. זה עולה להם ביוקר אבל שווה מבחינתם כל רגע.

כל פרק הוא מעין סיפור קצר על איזו תקרית או משהו מעניין שקרה בכפר והוא מתחיל תמיד במשפט שמספר מה הולך להיות בפרק. זה מצא חן בעיני. זה הזכיר לי את ספרי הנוער שהייתי קוראת בצעירותי שהיו מתחילים כך בדיוק. כאילו רוצים למשוך אותי לקרוא את הפרק על ידי כך שמספרים לי תקציר שלו.

רוב הפרקים לא ארוכים במיוחד וכל אחד מהם הוא מעין סיפור קצר שיכול לעמוד גם בפני עצמו. חלק קטן מהם ממש הזוי שלא תמיד ברור אם אכן התרחש במציאות או במוחו הקודח של הסופר (או אולי זה "רק" זיכרון?).

הנופים המתוארים רחוקים מכאן אלפי שנות אור ועשרות מעלות – יערות מכוסי שלגים וקור מקפיא. אני אוהבת את התיאור בכל הספרים הסקנדינבים האלה כי זה כל כך שונה ממה שאני מכירה מכאן וזה נחמד ולו רק כדי לצנן בטיפה את הקיץ הזה שמסרב להיגמר. בנוסף לכל זה – המנטליות בכפר המדובר שונה לגמרי מחיים בעיר כפי שאני מכירה אותם. האנשים הם עובדי כפיים, חלקם חקלאים, עובדים הרבה עם הידיים ולפעמים אפילו רוטנים כנגד הקידמה. פה ושם זה הזכיר לי את "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", שגם שם מדובר ב"אנשים עובדים" שקשה להם לקבל את הקידמה ויש בהם תמימות מסויימת. לא יודעת למה, אבל כל כמה פרקים נזכרתי בספר הזה אז כנראה שזה אומר משהו.

הסיפור כולו הוא סוג של חוויה אנתרופולוגית מרתקת לטעמי. ניאמי מספר על מנהגי המקום – הטבילה בסאונה בתום סעודה, שתיית האלכוהול שעוברת את הגבול ברוב המקרים, היחסים בין גברים לנשים, האמונות הטפלות, על ילדים אחרים בבית ספרו וכמובן – הרבה על מוזיקה. מוזיקה פופולרית בעולם ומוזיקה שהם מנסים ליצור בעצמם.

זה ספר מקסים שגרם לי לחייך הרבה יותר מפעם אחת ואולי אפילו להסמיק פה ושם, ממש כמעט כמו שהיה קורה לי בגיל ההתבגרות. מומלץ בחום, גם כשחם עדיין בחוץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה בעיני והרבה הרבה יותר טובה מהעטיפה הקודמת שהייתה בהוצאה הראשונה ב-2005. אפשר לראות את השלג ואפילו להרגיש אותו, למרות שהוא לא מאוד בולט, העצים מאחור מייצגים את היערות שמקיפים את הכפר, במרכז אנחנו רואים אוהל מואר באמצע הלילה, סוג של קמפינג / הרפתקה בשביל ילדים קטנים. מבחינתי זה דע ברור שמטי ונילה נמצאים שם ועושים חיים. בשמיים רואים את הזוהר הצפוני, שמאופיין בצבע הירוק (הוא מוזכר בספר באחד הפרקים ולכן נראה לי טבעי לגמרי שהוא כאן). הכל יחד מצליח להעביר את האווירה הכללית בספר.

יפה מאוד לדעתי.

ציטוטים:

"על הקיר הקדמי של הכיתה, מתחת לכרכוב התקרה, היו תלויות "האותיות". צבא אימתני של עמודים וקשתות שנמתח מקיר אחד למשנהו. עם אלה אנחנו אמורים לנהל בזה אחר זה קרב היאבקות, להכניע, להשכיב על גבם במחברות שלנו ולהכריחם להשמיע קול"

"או אז העיר סבא בנימה קודרת כי החשמל הוא ההמצאה המגוחכת ביותר מכל מה שהגיע מדרום שוודיה, יש בו כדי לפנק ולקלקל בני אדם ובעלי חיים גם יחד, הוא הפחית את מסת השרירים בקרב אנשי עמל ונשים, הוריד את העמידות לקור, הרס את חושי הראייה בחושך, הסב לילדים ליקויי שמיעה וחיסל את היכולת שלהם לאכול אוכל רקוב, וברגע זה ממש הוא עומד לעקור מהשורש את כושר העמידה והסבילות שבהם הצטיינו אנשי טורנדאלן, משום שהכל מתבצע עכשיו במהירות מסחררת על ידי מנועים. עד מהרה יוחלף גם המשגל בחשמל, שכן מדובר בעיסוק מיוזע ומְאָמץ גם יחד, ודברים כאלה נחשבים, כידוע, מיושנים".

"אבא הפציר בי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא להתחיל לחשוב יותר מידי, אלא רק על הדברים החיוניים ותו לא, שכן שקיעה במחשבות היא בבחינת הרגל רע שרק הולך ומחמיר ככל שעוסקים בו. בתור תרופה שכנגד הוא יכול מניסיונו האישי להמליץ על עבודה פיזית קשה; פינוי שלג שנערם, חטיבת עצים להסקה, סקי למרחקים ארוכים וכדומה, שכן המחשבות נוטות לצוץ בראש כששוכבים ומתבטלים על הספה או נחים בכל דרך אחרת. גם על השכמות מוקדמות הוא ממליץ, בייחוד בשבתות ובמצבים של הנג-אובר, במצבים הללו המחשבות הנוראות ביותר עלולות לצוץ להן בראש כמו עובש".

הפוסט מוזיקה פופולרית מויטולה / מיקאל ניאמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איזה ספר מקסים ומרגש!
הספר בעצם מתחיל מהסוף, מנקודת מבטו של טרונד, אלמן בן 67.
טרונד החליט להתנתק מכל מה שקשור לעברו ועבר לגור בביקתה מבודדת באמצע היער, לא רחוק מהגבול עם שוודיה.

היתקלות עם שכן בשעת לילה מאוחרת מחזירה אותו לזכרונות ילדותו ולקיץ אחד במיוחד בחברת אביו.
הפרקים לא ארוכים והם לסירוגין – פעם פרק מההווה ופעם פרק מהעבר.
לכל אורך הספר יש התעסקות בסוגיות הרגישות שביחסים בתוך המשפחה, יחסי אב ובן ואחים, בבחינת המיניות תוך כדי התבגרות והרעיון של "להיות גבר", במיוחד בעיני אבא.
התיאורים בספר כל כך מקסימים ומרגשים שאפשר ממש להרגיש את החורף והשלג עוברים מבעד לדפים (אפילו בימים חמים כאלה).
הציטוטים שהבאתי הם קטעים ארוכים מפני שפשוט כל התיאורים יפים ומרגשים. מקווה שתחשבו כמוני.
מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"השמש זרחה. ישבתי על ספסל השייטים האחורי בעיניים עצומות אל מול האור ואל מול פרצופו המוכר של אבי בשעה שחתר בתנועות מיומנות, וחשבתי איזה מין הרגשה זו לאבד את החיים בגיל צעיר כל כך. לאבד את החיים, כאילו החזקת ביצה בידך, ופתאום היא החליקה, נפלה ארצה והתנפצה, וידעתי שלא ייתכן שמרגישים משהו בכלל. מי שמת – מת, אבל בשבריר השניה הזה שלפני; אם אתה מבין אז שהכל נגמר, איזה מין הרגשה זאת. היה שם פתח צר, כמו דלת קצת-קצת פתוחה, וניסיתי להידחק לתוכו משום שרציתי להיכנס, ואור זהוב עלה מפס השמש כנגד העפעפיים שלי, ולפתע החלקתי פנימה, וללא שום ספק הייתי בפנים כהרף עין, והדבר לא הפחיד אותי בכלל, רק הייתי עצוב והשתוממתי על הדממה ששררה בכל. כשפקחתי את העיניים נותרה בי התחושה."

"אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מידי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום שאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה. כל מה שנותר לך לעשות הוא להיות מנומס ולחייך ולהימנע ממחשבות פרנואידיות, משום שהם מדברים עליך ולא משנה מה תעשה, זה בלתי נמנע, וגם אתה בעצמך היית נוהג כך".

הפוסט יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.