שלושה חברי ילדות שגדלו באיזה מקום שכוח אל בערבה, נפגשים אחרי כמעט 20 שנים, מתוך מטרה לחזור לישוב ולעשות…משהו. הם 'נקראו' לשם על ידי החבר הרביעי בחבורה (שהייתה). אנחנו לא יודעים מה ואיפה בדיוק הם צריכים לעשות ובהתחלה הכל לוט בערפל.

האמת? בהתחלה זה בכלל לא מעניין. כי הדיאלוגים ביניהם פשוט מעולים לכל אוהבי ההומור השחור והסרקזם באשר הם (אני! אני!), שהיו רגעים שממש צחקתי וסימנתי לי משפטים שאני חייבת להשתמש בהם.

השליש הראשון של הספר מוקדש להכרת הנפשות הפועלות – נעמה, שכתבה ספר הדרכה אחד ומאז רוכבת על גלי ההצלחה/כישלון שלו וכבר בתחילת הספר מועדת במדרגות ומסדרת לעצמה חבורה יפה מאוד על חצי פנים פלוס שן שבורה, היא גם גרושה ואמא לתאומים בני 13. גלי, אם חד הורית לעלמה בת השבוע וחצי שפיתחה בעברה משחקי מחשב והדר – שחקן סמי כושל שעדיין לא מצא את עצמו. החבר הרביעי הוא גיא – עליו אני לא אספר לכם יותר מידי כי החשש לספוילרים כאן גדול מידי.

החברים עברו אירוע טראומטי בישוב לפני המון שנים, חלקם מדחיקים אותו וחלקם לא זוכרים קטעים נרחבים ממנו. עם התקדמות הסיפור אנחנו לומדים אט אט מה קרה, הודות לפרקים בפונט אחר, שבהם חוזרים אחורה לאותה התקופה שבה הכל התחיל ובעצם גם נגמר.

אם בחצי הראשון של הספר צחקתי בטירוף, אז בחצי השני הייתי בעיקר בהלם. לא ציפיתי לזה. הדיאלוגים המשיכו להיות שנונים ומעולים, אבל ההבנה של מה שקרה התחילה לחלחל לאט לאט פנימה והעבירה אותי סוג של רכבת הרים רגשית. רגע אחת צחקתי ורגע אחד בא לי לבכות. ואיכשהו, שני הרגשות חיו בשלום זה לצד זה.

החזרה לבית ילדותם, למקום שממנו ברחו, מאלצת אותם להתמודד עם הזכרונות שצפים ועם הרגשות המודחקים יותר ופחות שהיו בין החברים.

בסופו של דבר הרגשתי כאילו בעטו לי בבטן, לא הייתי מוכנה לכיוון שהספר הלך אליו והיו רגעים שמצאתי את עצמי עם החיוך מהמשפט הקודם, תקוע לי על הפרצוף בזעזוע במשפט הבא. לא ידעתי מאיפה זה בא לי.

נטע חוטר הצליחה לבנות את הסיפור בצורה מרתקת ומעניינת, כך שלא רציתי להפסיק לרגע וכשסיימתי הרגשתי חסרת נשימה, אפילו שזה לא ספר מתח 'קלאסי'.

מומלץ בחום, רק קחו בחשבון ש'קליל' זה לא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות התלהבתי מהכריכה של הספר הזה, היא סתמית ביחס לתוכן של הסיפור. בהתחלה חשבתי שזה סדין סתור, אבל במבט מעמיק מסתבר שמדובר בנייר מקומט שפרשו אותו מחדש. מודה שלא לגמרי הבנתי ולא אהבתי. דווקא את הדרך שבה כתוב שם הספר, על מעין סרט – אהבתי. הקומנטרסט של הצבעים חד וקופץ לעין. יחד עם זאת, יש סיכוי שאם לא היו ממליצים לי על הספר, זה לא משהו שהיה תופס את תשומת ליבי וחבל.

ציטוטים:

"היא הייתה נחושה בדעתה להירגע באופן מיידי כי אין סיבה שלא, אבל החלטתה המושכלת התעכבהנ בדרכה אל מערכת העצבים, וכך, במדרגה הרביעית, ראייתה התערפלה לרגע. אולי הסתובב קרסול ואולי זה היה המחסור בחמצן, אבל משהו בעולם איבד את אחיזתו, הקפוצה לרוב, בגופה. נדנוד, טלטול, בלבול, בעתה, מיקוח, השלמה. ששת שלבי ההשתטחות. יד אחת נשלחה קדימה והשנייה אחזה בתיק, אינסטינקטים חייתיים וקדומים שסייעו לנו לפני מיליוני שנים להגן על הסלולרי. מנגנון חישוב הנפילה, שמכוון אותנו מילימטרים שמאלה או הצדה לצורך צמצום הפגיעות, לא כלל בנוסחה את מעקה הברזל עליו הוטח, בחוזקה, צד ימין של פניה".

"כל הדיבורים האלה על איכות חיים ואוויר היו שקר. איכות חיים זה ביטוי ששמור למקומות שאין שום דבר מעניין להגיד עליהם חוץ מזה שאין בהם הרה אנשים אחרים, ואין בהם הרבה אנשים אחרים כי אין בהם שום דבר מעניין. אוויר זאת מחמאה שאתה נותן כשכל המחמאות האחרות לא תקפות".

"לצעוד באומץ אל מקום שבו איש טרם צעד? כמה אומץ כבר צריך כדי לצעוד אל מקום אליו איש טרם צעד? אתה לא צריך אומץ, אתה צריך סקרנות ועניין. אם כבר אז להפך, אומץ הוא לצעוד בשנית אל מקום שכבר צעדת אליו פעם, נחלצת ממנו ברגע האחרון והשארת בו שאריות מהנפש שלך. זה אומץ."

"הימים עוברים כמו שנים והשנים עוברות כמו ימים"

"…ההורים שלו הולכים להתגרש כי הם מודרניים, זאת הייתה אופציה נסבלת מבחינתוץ הוא לא בדיוק ידע מה זה אומר, אבל סמך על שיקול הדעת של נעמה. הוא נזכר בזה כשגדל והתגרש בעצמו, למרות שלא הרגיש מאוד מודרניץ הוא בעיקר הרגיש גרוש. עוד חוליה בשרשרת של גירושים שבאותה העת כללה את הוריו ואותו, ובעתיד ככל הנרא תכלול את בנותיו, או אחת מהן, ואת הבנות או הבנים שלהן, כי הרי זה תורשתי. הדור הראשון שמבקר במחוזות הגירושים חוזר משם עם טפיל מידבק, תולעת סרט שעוברת לילדים ולילדי הילדים ונשארת במשפחה לתמיד".

הפוסט ברוכה הבאה לחיים שלך / נטע חוטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הופעת בכורה בבלוג של אמא – עומר, בן 8.5 , בן גאה לקואלה וקורא נלהב בהמלצה חדשה בבלוג:

הספר הוא על ילד שקוראים לו צ'רלי. צ'רלי הוא בן תשע, בכיתה ג', וקורה לו משהו מוזר – הואמשתנה בכל פעם כשהוא מודאג. מה זה משתנה? הוא משנה צורה לכל מיני חיות – עכביש, יונה ועוד. הוא לא יודע למה הוא יהפוך הפעם, זה אקראי.

צ'רלי והחברים שלו – פלורה, ווגן ומוחסן – מנסים להבין למה זה קורה לו ואיך אפשר לטפל בזה. בדרך צ'רלי והחברים נתקלים בדילן. דילן הוא הבריון של בית הספר. הוא רוצה להבין מה גורם לצ'רלי להשתנות על מנת לגרום לו להשתנות באמצע הצגת בית הספר מול כולם. דילן רוצה לעשות את זה כי הוא שונא את צ'רלי. הוא רוצה שכולם יצחקו עליו.

במהלך הסיפור החברים מגלים דרך לעזור לצ'רלי – הם מוצאים שיטה לגרום לו להשתנות חזרה מהר ברגע שהוא הופך לחיה כלשהי, ואת זה כמובן תגלו בספר.

אהבתי את הספר כי הוא מאוד הצחיק אותי, בעיקר האיורים המשוגעים שמלווים את הסיפור כמו למשל אבא של צ'רלי מכוסה בקקי של קרנף (שבעמוד 221, למקרה שמעניין אתכם). הכתיבה ממש טובה לדעתי והקריאה זרמה לי בקלות. סיימתי את הספר תוך שבוע.

דילן הזכיר לי ילד בכיתה, שגם הוא מציק כל הזמן לילדים. וגם אני מתייעץ עם החברים הכי טובים שלי איך לעצור אותו. אני מקווה שאמצע דרך.

הספר לימד אותי איך להיעזר בחברים על מנת לפתור בעיות שקשה לפתור לבד.

אהבתי וצחקתי המון.

אני חושב שהספר מתאים לכל מי שרוצה לצחוק, ולא משנה בן כמה הוא.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה בצבע כתום. באמצע מופיע איור של צ'רלי עם רגלי תרנגולת והמילה "תרנגולת" מסומנת במין תרנגולת גומי כזו וזה מאוד מצחיק. העטיפה לא כל כך קשורה למה שכתוב בספר, אבל את זה תצטרכו לגלות לבד. בחלק האחורי של הכריכה אנחנו רואים איורים של החברים של צ'רלי ושל דילן. אהבתי מאוד את העטיפה ואת האיורים שיש בתוך הספר.

הפוסט צ'רלי הופך לתרנגולת / סם קופלנד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

גיבור הספר הוא יוסריאן, שמתחילת הספר מנסה לחזור הביתה בשלום לאחר שהשלים את מכסת הטיסות שהוקצבו. הבעיה היא שכל הזמן מעלים את מספר המשימות שיש לטוס לפני החזרה הביתה. תסכול. מלכוד.
הספר מתאר את ההווי בטייסת אמריקאית, על שלל דמויותיהן הצבעוניות וההזויות.
ה"מלכוד" המוזכר בשם הספר הוא בעצם מצב בו כולם יוצאים מפסידים ואין מנצחים. דוגמא מצחיקה היא השיחה בין יוסריאן לרופא הטייסת:
"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"
"ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעים"
"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולם"
"הם משוגעים".
"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"
"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"
"כי הם משוגעים, זה למה"
"ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא"
אחרי שיחות כאלה – אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. וזה בדיוק מה שהספר עשה לי. רגע אחד אני צוחקת מההומור השחור ומאוזלת היד של הקצינים הכי בכירים בטייסת ורגע אחד אני על סף בכי בגלל תיאור התרסקות של מטוס.
מבחינתי היה בספר הכל – גם מצחיק וגם עצוב, גם מותח וגם בנוי מסיפורים קצרים, גם מלחמה וגם אהבה.
שווה שווה שווה להגיע לסוף הספר גם אם קצת קשה ולא מתחברים בהתחלה כי החלק האחרון שלו פשוט מדהים. שלושת הפרקים האחרונים מטלטלים ומרגשים ושווה להגיע לסוף בשבילם.
בקיצור – אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"אני לא זקן"
"אתה נמצא במרחק סנטימטרים מהמוות כל פעם שאתה יוצא למשימה. כמה זקן יותר אפשר להיות בגילך? לפני חצי דקה נכנסת לתיכון, וחזייה פתוחה הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן שבכלל קיווית להגיע אליו. רק חמישית השניים קודם היית ילד קטן עם עשרה שבועות של חופש גדול שנמשך מאה אלף שנה ובכל זאת תמיד נגמר מוקדם מידי. זיפ! הן עוברות בטיל. איך אפשר בכלל להאט את הזמן בצורה אחרת, לעזאזל?"

" ברגע שהלכה, יוסריאן קרע את הפתק לגזרים והלך בכיוון השני וחשב בהחלט איזה תותח הוא שבחורה יפה וצעירה כמו לוצ`יאנה שכבה איתו ולא ביקשה כסף. הוא היה די מרוצה מעצמו עד שהביט סביבו בחדר האוכל של בניין הצלב האדום, ומצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר עם עשרות רבות של אנשי צבא אחרים במדים שונים ומשונים. בבת אחת הוא הוקף במראות של לוצ`יאנה הפושטת את בגדיה ולובשת אותם, ומלטפת ותוקפת אותו בסערה בקומבניזון הוויסקוזה הוורוד שלבשה איתו במיטה וסירבה חהוריד. יוסריאן נחנק בטוסט ובביצים שאכל, כשחשב עד כמה אדירה היא הטעות שעשה בשעה שקרע את איבריה הארוכים, הגמישים, הערומים והצעירים לקרעי נייר קטנים בשחצנות כזאת, וזרק אותם בשביעות רצון עצית כזאת על המדרכה את הביוב. הוא כבר התגעגע אליה נורא. בחדר האוכל היו איתו כל כך הרבה אנשים חסרי פנים במדים. הוא חש תשוקה דוחקת להיות איתה שוב לבד, והוא ניתר ממקומו מתוך דחף רגעי ורץ החוצה ובמורד הרחוב לעבר הדירה כדי למצוא את פיסות הנייר הקטנות שזרק לביוב, אבל הן כבר נשטפו משם בצינור של מנקה הרחובות"

"יוסריאן היה יכול לרוץ אל בית החולים מתי שרצה, בגלל הכבד שלו ובגלל העיניים שלו. הרופאים לא הצליחו לפתור את בעיית הכבד שלו, ולא הצליחו להסתכל לו בעיניים בכל פעם שאמר להם שיש לו בעיה בכבד".

"בדרך כלל לא התקרב מספר החולים בתוך בית החולים למספר החולים שיוסריאן ראה מחוץ לבית החולים, ובדך כלל היו בתוך בית החולים פחות חולים אנושים. שיעור התמותה בתוך בית החולים היה נמוך בהרבה משיעור התמותה מחוץ לבית החולים, ונחשב שיעור תמותה בריא הרבה יותר. מעטים מתו שלא לצוך. אנשים בתוף בית החולים ידעו הרבה יותר על מיתה, והפכו אותה לעיניין נקי ומסודר הרבה יותר. הם לא יכלו למנוע את המוות מלהיכנס, אבל כל עוד הוא היה שם היה עליו לנהוג כג`נטלמן. אנשים בתוך בית החולים השיבו את נשמתם לבורא בעדינות ובטוב טעםם. לא הייתה שם ההתפארות הגסה והמכוערת ביחס למוות, שהייתה נפוצה כל כך מחוץ לבית החולים".

"אם מביאים הכל בחשבון, יוסריאן העדיף לעיתים קרובות את בית החולים, אף על פי שהיו לו מגרעות משלו. שירות נטה להיות מתנשא, הכללים, למי שנשמע להם, היו מגבילים, וההנהלה חטטנית. מאחר שהייתה למקום נטייה להיות מאוכלס בחולים, לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה שיהיה איתו במחלקה קהל צעיר ומלא חיים, והבידור לא תמיד היה על רמה. הוא נאלץ להודות שבתי החולים השתנו לרעה בהתמדה ככל שנמשכה המלחמה וככל שהיית קרוב יותר לחזית, וההידרדרות ברמת האורחים בלטנ במיוחד באזור הקרבות עצמו, שם נטו השפעות המלחמה המשגשגת להתגלות מייד".

"ואל תגיד לי שנסתרות הן דרכי האלוהים"…"אין בזה שום דבר כל כך מסתורי. אין לו שום דרך. הוא משחק. אן שהוא שכח אותנו לגמרי. זה האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, טמבל מסורבל, חסר בינה, מלא בעצמו וחסר נימוס. אלוהים אדירים, כמה אפשר לסגוד לכוח עליון שמוצא לנכון לכלול תופעות כמו ליחה וריקבון בשיניים בתוכנית הבריאה שלו? מה לכל הרוחות עבר בראש המעוות, המרושע והמלוכלך שלו כשהוא גזל מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית הצרכים? למה לכל הרוחות הוא בכלל ברא את הכאב?"

הפוסט מלכוד 22 / ג`וזף הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.