כבר הרבה זמן שלא יצא לי לשבת שעות ולקרוא. זה תמיד היה פרק זמן קצר, בנסיעה באוטובוס, בהמתנה לרופא או כמה דקות לפני שנעצמות לי העיניים בלילה. כבר הרבה זמן שלא מצאתי את עצמי נשאבת לתוך ספר, ולא משנה בכלל מה הנושא שלו. הייתי יותר מידי עסוקה בחיים – חופש גדול, התאקלמות בגן, גירושין, כינים, הכנת אוכל, עבודה, רופאים ומה לא. החיים שלי סיפקו לי די והותר חומרים ולא הצלחתי למצוא זמן להיאבד בתוך סיפור של מישהו אחר.

והנה הגיע יום כיפור ואני לבד בבית. הילד אצל אבא שלו וסלקום טי וי החליטו להשבית את התכנים. בערב יום כיפור נכנסתי לחנות הספרים האהובה עלי ברמת גן ושאלתי אם יש להם את "הקוראת המלכותית". לא יודעת מה נזכרתי בספר הזה פתאום, אבל כבר לא מעט זמן שאני מחפשת אותו ומשום מה לא מוצאת. והנה – יש להם. שום מבצע ושום נעליים, על אף שהספר לא חדש, אבל נו מילא…הייתי בטוחה שלא יהיה ואני לא יכולה לסגת עכשיו.

ביום כיפור עצמו התעוררתי בצהריים (זה לא קרה בערך חמש שנים) ובלי לצאת מהמיטה לקחתי את הספר. התחלתי אותו וסיימתי כעבור שלוש שעות. מה שקרה לי, זה פחות או יותר מה שקרה למלכת אנגליה בספר שלפנינו.

זהו יום רגיל בארמון בקינגהאם והמלכה אליזבת השנייה מוצאת את עצמה יוצאת להשתיק את הכלבים, שנובחים בקולי קולות. היא מגיעה לאיזור בארמון שכמעט ואינה מבקרת בו. להפתעתה היא רואה קרון של ספרייה ניידת. מסתבר שהספרייה מגיעה כל יום רביעי אבל לה לא היה שום מושג לגבי זה. בקרון הספרייה נמצא רק קורא אחד, עובד מטבח ג'ינג'י והומוסקסואל בשם נורמן, שנראה כאילו הוא אחד האנשים הבודדים שלא מאבדים את הראש ליד המלכה.  היא מתחילה להסתכל על מדפי הספרים ומגלה שהיא בעיקר מכירה את הסופרים (שהרי פגשה אישית את חלקם) אבל לא את הספרים עצמם. היא לא קוראת. אין בקריאה שום עשייה, והיא הרי בן אדם של עשייה. אבל היא לוקחת ספר ומכיוון שחינכו אותה שמה שמתחילים, יש לסיים – היא מתחילה אותו ומסיימת אותו.

עד מהרה המלכה הופכת קוראת נלהבת ומאבדת עניין בשאר הנושאים שעליה לטפל בהם והאירועים בהם צריכה לנכוח. הסביבה לא רואה בעין יפה (בלשון המעטה) את התחביב החדש של המלכה ואת השינויים שקורים בעקבותיו ומנסים לטרפד את ה"תקלה" בעדינות. הקריאה משנה את המלכה, את השקפת עולמה וגורמת לה להרהר בדברים שלא עניינו אותה עד אותו רגע.

הספר מלא באזכורים ספרותיים של סופרים וסופרות, מודרניים וקלאסיים ויש אפילו מפתח שמות ומושגים בסופו של הספר, אשר מספק כמה משפטים על כל אחת מהדמויות המוזכרות.

בעלי התפקידים המקיפים את המלכה מודאגים מהתחביב חדש זה ומרגישים כי במקום להתקרב לעם, היא מתרחק ממנו. יש לא מעט תקריות משעשעות במהלך הספר, כולל פיצוץ של ספר חשוד, אשר המלכה החביאה בין הכריות בכרכרה, על מנת שהנסיעה לא תהיה משעממת.

זה ספר מקסים, גם למי שמחשיב את עצמו "קורא מנוסה" וגם למי שלא קורא הרבה ולא בא לו על משהו כבד או קשה מידי. הספר משעשע, כתוב בצורה קולחת ובגובה העיניים. התרגום של יואב כ"ץ מעולה וזו אחת הסיבות שהספר זורם כל כך בקלות. זה ספר לאנשים שאוהבים לקרוא וכולו אהבה והערכה לספרים ולקריאה. וזה תמיד משעשע לקרוא על הממלכה האנגלית ואיך מצופה מהם להתנהג.

ממליצה בחום!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש. ואולי אני מתרככת?)

פינת העטיפה:

אני מודה, אני סאקרית של ספרים בכריכה קשה וכיתוב מוזהב (ראו ערך שרלוק הולמס). זה נותן הרבה כבוד והידור לספר. במיוחד כשמדובר בספר המתאר את הממלכה וכל כולו מתאר אהבה לספרים. העטיפה היא מען עטיפת בד בצבע כחול כהה ומינימליסטית – שם הסופר, שם הספר, איור של כתר ואיור של משקפיים. אין אפילו תקציר של הספר מאחור. האמת? לא צריך. גם אם לא הייתי יודעת כלום על הספר הזה, הייתי רוכשת אותו רק בגלל הכריכה. שטחית שכמותי.

גמר חתימה טובה!

ציטוטים:

"אני מבין," אמר, "את הצורך של הוד-מלכותך להעביר את הזמן."
"להעביר את הזמן?" אמרה המלכה. "ספרים לא מעבירים את הזמן. הם עורכים לנו היכרות עם חיים אחרים. עולמות אחרים. ההפך הגמור מלהעביר זמן, סר קווין, הלוואי שהיה לנו רק עוד ועוד זמן. אם היינו רוצים להעביר את הזמן היינו נוסעים לניו זילנד."

"המעסיקה שלך עושה חיים קשים למעסיק שלי"
"באמת?"
"באמת. משאילה לו ספרים שיקרא. זה לא עובד ככה."
"הוד מלכותה אוהבת לקרוא".
"ואני אוהב שמוצצים לי את הזין. אני לא מכריח את ראש הממשלה לעשות את זה. יש לך איזה רעיון, סר קווין?"
"אני אדבר עם הוד מלכותה"
"לך על זה, קוו. ותגיד לה שמספיק עם זה".

"…אז התחוור לה (כפי שכתבה למחרת) שקריאה היא שריר, בין השאר, שריר שנדמה לה כי התפתח אצלה."

הפוסט הקוראת המלכותית / אלן בנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז סוף סוף, אחרי כמעט שנתיים, הגעתי לזיקית הראשונה. הספר הראשון שיצא בהוצאה המקסימה הזו. מאז הרבה זיקיות החליפו צבעים, והשבוע נחת אצלי בתיבה הספר ה-13 במספר. הסיבה היחידה שלא קראתי עד עכשיו את "פרנסוס" היא העובדה שבשלב מסוים הספר אזל בהוצאה ולקח קצת זמן עד שחזר למדפים. שמעתי עליו  כל כך הרבה דברים טובים, שהייתי חייבת לבדוק את העיניין – והנה אנחנו כאן.

הלן מק'גיל גרה עם אחיה אנדרו באיזו עיירה קטנה בארה"ב. היא בת 39 וכל כולה עסוקה בניהול משק הבית וטיפול באחיה, סופר שיוצא מידי פעם למסעות ארוכים ומשאיר אותה לבדה עם כל המטלות. יום אחד מגיעה עגלה משונה מלאה ספרים אל הבית וממנה יוצא אדון חביב בשם רוג'ר מיפלין. הוא אומר להלן כי הוא מעוניין למכור את כל העגלה (העונה לשם פרנסוס על גלגלים), על תוכנה, ונראה לו שהדבר יעניין את אחיה. הלן לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן שאנדרו יראה את העגלה, כי היה ברור לה שיתלהב, ירכוש אותה ושוב יצא למסע נדודים ארוך. על מנת למנוע ממנו את רכישת העגלה, ממהרת הלן ורוכשת את העגלה בעצמה. וכך, בהחלטה של רגע וסידורים מועטים יוצאת לחוויה משל עצמה, הראשונה מזה שנים רבות.

זה ספר לאוהבי ספרים, לאוהבי הרפתקאות ולאוהבי אנשים. מיפלין מצטרף תחילה אל הלן, על מנת ללמד אותה את העבודה – מכירת ספרים בדרכים, במקומות שבהן אין חנויות ספרים מסודרות. הוא חדור מוטיבציה ואהבה לספרים ואי אפשר שלא לאהוב אותו ולהשתכנע לקנות משהו. אנשים מחבבים אותו, מזמינים אותו לביתם ומחכים לביקוריו החוזרים מידי כמה חודשים. הלן מתפעלת ולומדת. בדרך הם משוחחים, מתווכחים, שותקים ומהרהרים.

הלן היא דמות משעשעת. לראשונה בחייה היא עושה משהו עבור עצמה והדבר גורם לה להרהר מה הפסידה בכל השנים האלה כאישה, ובכלל על מעמדן של נשים כעקרות בית. רוג'ר מיפלין גם הוא דמות סוחפת למדי, יש לו מונולוגים שלמים על ספרים, ספרות, השכלה ובורות, והכל בשפה קלילה וקריאה.

לא קורה בספר יותר מידי ועדיין לא יכולתי לעזוב אותו. זה ספר מצחיק, מלא בתקווה, שיעשה לכם חשק לצאת למסע, חמוד ובעיקר מעורר השראה. לא מפתיע כלל שהספר הפך לרב מכר והצליח להחזיק הרבה שבועות בראש הרשימות של החנויות הפרטיות. זו פשוט סוכריה אמיתית.

ספרי זיקית נמכרים אך ורק בחנויות הפרטיות, מתוך רצון אידאולוגי לחזק את החנויות אל מול רשתות הענק, שמרשות לעצמן מבצעים מטורפים. העובדה ש"פרנסוס" נשאר רב מכר כל כך הרבה זמן מראה שזה הצליח. כל הספרים של זיקית נמכרים במחיר זהה של 50 ₪, ללא מבצעים. רק על העיניין הזה יש להוריד בפניהם את הכובע, ואני מזכירה את זה בכל פעם שאני כותבת על ספר שלהם – סחטיין עליכם ותמשיכו ככה!

ולכם הקוראים אני מאחלת שתמצאו חנות פרטית שמוכרת את הספרים של זיקית ותשיגו לכם עותק של הספר הזה, רצוי אפילו כמה עותקים, כי זה ספר שתרצו לתת מתנה לאנשים שאתם אוהבים.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כל הספרים שיצאו עד היום בהוצאת זיקית הם בעלי קו עיצובי אחיד. הדברים היחידים שמשתנים הם צבע העטיפה, שכיאה לזיקית משתנה כל פעם, והאיור הקטן על הכריכה. שם הספר והסופר כתובים תמיד באותו הפונט ובאותו הגודל, שם המתרגם כתוב כבר על הכריכה הקדמית ואפשר למצוא בכריכה האחורית והפנימית הרבה מידע על הספר, הסופר, מעצב הסדרה, המאיירת ושלל המלצות על הספר. עוד לא נתקלתי מימיי בספר שמספק כל כך הרבה אינפורמציה בכריכה. זה מקסים בעיני ונותן מקום של כבוד לכל המעורבים ביצירה. עוד דבר יפה הוא שבכריכה הפנימית של כל ספר ישנה סימנייה, אותה תולשים מתוך הכריכה הפנימית בצורה מושלמת, גם היא צבועה בצבעי הכריכה – והנה חסכתם לכם סימנייה. האיור על הספר הראשון בסדרה מציג עגלה עם סוס, הרי הוא "פרנסוס" בכבודו ובעצמו.

ציטוטים:

"היגיון בריא?" הוא חזר על דברי, "אלי הטוב, גברתי, היגיון הוא הדבר הכי פחות בריא בעולם".

"דברנים לעולם אינם כותבים. הם רק ממשיכים לדבר".

"זו הייתה הפעם הראשונה, אני חושבת, שבה הבנתי כיצד מרגיש אנדרו באותם טיולי נדודים שלו. למה כל זה הוסתר ממני בעבר? מדוע המיסתורין הנשגב של אפיית לחמים עיוור את עיניי זמן רב כל כך למיסתורין של השמש, של השמים ושל הרוח בעצים? חלפנו על פני בית חווה לבן סמוך לדרך. בשער ישב האיכר על בול עץ, מגלף מקל ומעשן מקטרת. מבעד לחלון המטבח ראיתי אישה מבריקה את התנור. רציתי לזעוק: "הו, אישה פתיה! הניחי לתנורך, לסירייך, למחבתותייך ולמטלותייך ולו ליום אחד! צאי וראי את השמש בשמיים ואת הנהר הרחוק!"

"אילו קורבנות מגוחכים לתשוקות מנוגדות אנחנו! כשאדם יושב במקום אחד, הוא עורג לנדודים, וכשהוא נודד הוא עורג לבית. ועם זאת, מה בהמי הוא השובע – כל הדברים הגדולים בחיים נעשים בידי אנשים שאינם שבעי רצון.

ישנם שלושה מרכיבים לחיים הטובים: לימודים, רווחים וכיסופים. במסלולו על האדם ללמוד, עליו להרוויח לחם לעצמו ולאחרים ועליו גם להיכסף: להיכסף לדעת את הבלתי ניתן לידיעה".

הפוסט פרנסוס על גלגלים / כריסטופר מורלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, פול אוסטר זה פול אוסטר. ואני אוהבת אותו. הספרים שלו תמיד זורמים לי ואפילו אם הוא בוחר להתעסק בנושאים לא פשוטים, עדיין זה נחשב ספר קליל מבחינתי. כן, אני יודעת שיש כאלה שאמרו שהספר הזה הוא אחד הגרועים (אם לא ה-) שלו, אבל אני בסך הכל נהנתי. אמנם לא נפלתי מהרגליים, אבל עובדה שסיימתי אותו בפרק זמן קצר ושנמשכתי לגלות מה קורה ומה יקרה עם ידידנו הגיבור.

מיילס הוא בן 28 ועובד ב"חיסול בתים" – בתים שנעזבו בגלל חוב או עיקול ועכשיו יש לתעד את החפצים שנשארו מאחור ולהכין את הבית למכירה מחודשת. בגן ציבורי הוא פוגש את פילאר, נערה קובנית ושאפתנית בת 17 (כיתה י"ב, כן?), כששניהם יושבים וקוראים את אותו הספר – גטסבי הגדול. היא הצעירה מבין שלוש אחיות והוריה נספו בתאונת דרכים. מיותר להגיד שהאחיות הגדולות מתפקדות על תקן הורים לפילאר ולכן ההיכרות עם גבר המבוגר ממנה ב-11 שנים לא מתקבלת בברכה במיוחד.

למיילס יש משפחה די מפורסמת – אביו הוא הבעלים של הוצאה לאור בשם "ספרי הלר" ואימו שחקנית. הם פרודים כבר המון שנים, אחרי שאימו נטשה בגיל צעיר. שבע שנים הוא לא ראה את ההורים שלו. הוא עזב את הבית אחרי שאחיו החורג (מצד אביו) נהרג, מה שקרה קצת באשמתו. מיילס לוקח את זה קשה ומחליט לאסוף את הפקלאות ולהיעלם.

עכשיו הוא חוזר לניו יורק. הוא בורח מאחותה הגדולה של פילאר, שרוצה "שוחד" כדי לא להגיש נגדו תלונה במשטרה (כיתה י"ב, זוכרים?). הוא מחליט להיעלם לחצי שנה, עד שימלאו 18 לפילאר ונוסע מפלורידה לניו יורק. הוא נענה להצעה של חבר בשם נייתן בינג לעבור לגור בסאנסט פארק, בבית שפלשו אליו כמה חברה'. לבינג יש חנות קטנטנה בשם "בית החולים לדברים מקולקלים" והוא מופיע בהרכב ג'אז. בינג היה גם סוג של מודיע עבור ההורים של מיילס. הוא שמר על קשר עם מיילס בכל השנים שלא ראה את הוריו וטרח לעדכן אותם מה קורה איתו ומה שלומו.  איתם בבית גרים – אליס ברגסטרום, דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה (ולפעמים בן זוגה ג'ייק) ואלן ברייס, אמנית רישום שמתפרנסת כמתווכת נדל"ן (שהיא קצת חולת נפש ומין).

מאוד קל להתחבר לעלילה הזו, שבנויה סביב המשבר הכלכלי בארה"ב ב-2008, אחרי אירועי הקיץ האחרון במדינתנו הקטנטונת. קשה, לפעמים קשה מאוד, להתפרנס ולשים לעצמך קורת גג ראויה מעל הראש. וזה הזכיר לי את החברה' הצעירים שהשתלטו על מבנים בתקופת ההפגנות והמחאה החברתית (שימוש בביטוי "החברה' הצעירים" גורם לי להרגיש מה-זה זקנה…). אז אנחנו לא לבד. גם בברוקלין ובניו יורק יש אנשים שסובלים מאותן בעיות ואני חושבת שזו אחת הסיבות שממש קל להתחבר לספר הזה. חוצמזה, שיש לאוסטר את היכולת הזו להעביר את החוויה הניו יורקית בצורה מושלמת. אמנם לא גרתי שם אף פעם והביקורים שלי הסתכמו בשבועיים של שהות לכל היותר, אבל יש משהו במקום הזה שמהלך (עלי לפחות) קסם. ואוסטר מצליח להעביר את כל זה עם תיאורים נפלאים של מסעדות, דיינרים, מועדונים וכו'.

הספר מחולק לכמה חלקים – "מיילס הלר", "בינג נייתן ושות'", "מוריס הלר" ו"כולם" – כל אחד ממשיך לספר את הסיפור מנקודת מבט קצת אחרת.

חברה, שקנתה את הספר לא מזמן, סיפרה לי שהמוכרת בחנות הספרים אמרה לה שהספר מצוין, אבל ששלושת העמודים האחרונים מעצבנים. לפני כתיבת שורות אלה חזרתי לקרוא את אותם שלושת העמודים המדוברים. אני לא חושבת שהם מעצבנים, אבל הם כן קצת מייאשים. אם אתם מצפים להפי-אנד זה כנראה לא ממש המקום. אולי בגלל זה לא התעצבנתי. הפי-אנד מרגיש לי קצת לא מציאותי בימים אלו…

בסך הכל, נהנתי מאוד מהספר, וזה לא צריך להיות *ספר גדול* בשביל זה. הוא העביר לי כמה לילות, נסיעות באוטובוסים ותורים בלתי נגמרים די בנעימות. במיוחד היה לי עצוב לקרוא את המלחמות שאביו של מיילס מנהל בתחום הוצאת הספרים שברשותו. תחום קשה ולא פשוט גם כאן בארץ. בעיקר לאור העידן הדיגיטלי ואולי מות המילה הכתובה שמסתמן בעתיד הלא רחוק. parameters-article

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בקדמת העטיפה אנחנו רואים חלקים מבניינים שמאוד מאפיינים את ברוקלין (וגם חלקים מסוימים במנהטן, יש לציין), מוארים באור חם. וברקע – את גורדי השחקים של מנהטן הקרה. כעיקרון, זהו אימג' מאוד מתבקש, שכן מרבית העלילה מתרחשת בברוקלין, אבל ניו יורק תמיד שם ברקע. חוצמזה, תכלס' – אי אפשר באמת לנתק את אוסטר מניו יורק… העטיפה המקורית, אגב, שונה לגמרי. באמזון מצאתי כמה עטיפות, שאף אחת מהן לא דומה לזו הישראלית. אני תמיד תוהה מה היו השיקולים בבחירת העטיפה. לפעמים אני מסתכלת על העטיפה של הספר שבידו וחושבת שהיא ממש מתאימה לספר, ואז, כשאני רואה את העטיפה המקורית פתאום היא נראית לי הרבה יותר מתאימה ויפה וגורמת לי בבת אחת לשנות את דעתי. כאן, כל העטיפות שמצאתי ברשת לספר היו יפות ולדעתי מתאימות יותר. נכון, העטיפה הישראלית משקפת נהדר את ברוקלין, אבל פחות את העלילה עצמה. פחות את האוירה. ואת זה יש, לדעתי לפחות, בעטיפות האחרות שמצאתי.

ציטוטים:

"מוחשיות". המילה הזאת משמשת אותו הרבה כשהוא משוחח עם ידידיו על הרעיונות שלו. העולם מוחשי, הוא אומר. בני האדם מוחשיים. הם ניחנו בגופים, וכיוון שהגופים האלה מרגישים כאב וסובלים ממחלות וחווים מוות, חיי האדם לא השתנו כהוא זה מאז ראשית ימיה של האנושות. כן, גילוי האש חימם את האדם ושם קץ לתזונת הבשר הנא; הקמת גשרים אפשרה לאדם לחצות נהרות ונחלים בלי להרטיב את רגליו; המצאת המטוס אפשרה לו לדלג מעל יבשות ואוקיינוסים וליצור בכך תופעות חדשות כמו ג'ט לג וסרטי טיסה – אבל גם אם האדם שינה את העולם סביבו, הרי הוא עצמו לא השתנה. עובדות החיים הן נתון קבוע. אתה חי ואז אתה מת. אתה נולד מגוף של אישה, ואם הצלחת לשרוד את הלידה, אמך חייבת להאכיל אותך ולטפל בך כדי להבטיח שתמשיך לשרוד, וכל מה שיקרה לך מרגע לידתך ועד רגע מותך, כל רגש שיעלה בך, כל זיק של כעס, כל גל של תאווה, כל התקף של בכי, כל פרץ של צחוק, כל דבר שתרגיש אי פעם במהלך חייך כבר הורגש על ידי קודמיך, בין שאתה איש מערות או אסטרונאוט, בין שאתה חי במדבר גובי או בחוג הקוטב".

"רנזו דומה למרי-לי, שניהם אסירים של מה שהם עושים, שניהם מתרוצצים זה שנים מפרויקט אחד למשנהו, שניהם הפיקו יצירות אמנות בנות קיימא, ובכל זאת חייהם היו קשקוש אחד גדול, שניהם התגרשו פעמיים, לשניהם יש כשרון אדיר לרחמים עצמיים, שניהם אינם נגישים בעצם לאחרים – לא בדיוק כישלונות אנושיים, אבל גם לא הצלחות גדולות. נפשות פגומות. פצעים מהלכים, שפותחים את עורקיהם ומדממים בפרהסיה".

הפוסט סאנסט פארק / פול אוסטר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סטונר הוא ספר שניגשתי אליו אך ורק כי שמעתי עליו ביקורות טובות. משהו בו לא משך אותי יותר מידי, לא יודעת למה. הציור על העטיפה יפה, אבל יבש משהו, גם התקציר בגב הכריכה היה נשמע נחמד אבל לא יותר מזה – לא משהו שיגרום לו להידחף בתור לפני ספרים אחרים, שנראים אקזוטיים הרבה יותר. אבל, כאמור, שמעתי הרבה דברים טובים והחלטתי לבדוק על מה ולמה המהומה. בשורה התחתונה – אני מאוד שמחה שזה קרה. זה ספר טוב ונהניתי ממנו ועכשיו אני צריכה לנסות להסביר לכם למה אהבתי אותו בכלל כי למען האמת, אין לי מושג…

הגיבור שלנו הוא ויליאם סטונר, בן למשפחה חקלאית בעלת משק. הוריו הם אנשים קשיי יום ואפשר להגיד שהוא גדל באמצע כלום. הוריו מחליטים לשלוח אותו לאוניברסיטת קולומביה על מנת שילמד חקלאות ויוכל לתרום כך למשק על ידי הבאת חידושים בתחום. במהלך הלימודים סטונר מתוודע לספרות ומבין שזו אהבתו האמיתית. הוא מסיים את הלימודים ונשאר באוניברסיטה כמרצה. באחד האירועים של הסגל הוא פוגש את אדית, בחורה קרה בלשון המעטה, אך הוא מעוניין בה ובסופו של דבר הם מתחתנים. מערכת היחסים שלהם יבשה ורחוקה מלהיות טובה. נולדת להם ילדה, אבל גם בחינוך שלה רואים את הפערים שבין סטונר לאישתו.

מבחינתו סטונר הוא סוג של אנטי גיבור. אין בו שום תכונה שעושה אותו מיוחד. גם לא ממש ברור אם החיים שלו הם הצלחה או כישלון. כעיקרון הוא השיג מה שהוא רצה בחיים – ללמוד וללמד את המקצוע שהוא אוהב, להתחתן עם האישה שהוא אוהב ולהביא לעולם ילדה – אבל הכל קצת עקום. העבודה זה לא בדיוק מה שהוא תכנן והנישואים הם לא בדיוק מה שהוא תכנן ועד שכבר הוא בנה מערכת טובה עם הבת שלו, אישתו באה עם הגחמות שלה ומחליטה לשנות סדרי עולם.

הסיפור נפרש על פני הרבה שנים ועל פניו לא קורה בו הרבה, המלחמות השונות מתחילות ומסתיימות ברקע והזמן חולף לו וסטונר קצת אדיש לכל זה. ועדיין – משהו משך אותי לקרוא עוד ועוד. יש משהו מעורר אמפתיה בסטונר עצמו וכל הזמן רק רציתי לחבק אותו ולודא שיהיה לו טוב. אפילו שאין כאן טלטלות רציניות בעלילה ולפעמים היא אפילו צפויה, משהו צבט לי את הלב כל הזמן. מצאתי את עצמי כועסת איתו, מתוסכלת איתו, לפעמים אפילו הרבה יותר ממנו. לפעמים רציתי לטלטל אותו מהאדישות הזו שהוא שרוי בה.

זה קטע שהספר הזה נכתב לפני כל כך הרבה זמן (יצא לראשונה ב-1965) ורק עכשיו זוכה לעדנה מחודשת. אבל זה הזכיר לי את ההתנהלות של סטונר עצמו – שאולי לא דוחף את עצמו מספיק קדימה ורק אחרי שהוא כבר לא נמצא מרגישים בחסרונו ומעריכים את מה שהיה.

הספר כתוב נהדר, אפשר להגיד שהשפה עצמה הרבה יותר עשירה מהעלילה והיא זו שתופסת את הקורא וגורמת לו להמשיך לקרוא על אף העלילה הכמעט אגבית.

אני ממליצה על הספר, אהבתי אותו מאוד אבל אני פשוט לא יודעת למה… כנראה שהפעם פשוט תצטרכו לסמוך עלי

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור על העטיפה הוא פרט מתוך Thomas Eakins, The Thinker (1900). הציור עצמו מאוד יפה וכמה פחות או יותר דמיינתי את סטונר עצמו. בסך הכל מדובר בעטיפה די סולידית ויבשה, שתואמת להפליא את דמותו של סטונר ובכלל, את כל העיניין של דמות אגבית עם עלילה אגבית – אז יש לנו גם עטיפה אגבית. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם ורוצו לקרוא.

ציטוטים:

"בזמן שעבד על החדר שאט אט לבש צורה, הבין שבמשך שנים רבות, אף שלא היה מודע לכך, הייתה אי – שם בתוכו תמונה חתומה, כמו סוד נכלם – לכאורה תמונת מקום, אך בעצם תמונת עצמו. לפיכך כשעבד על חדר העבודה שלו ניסה למעשה להגדיר את עצמו. כששייף את הלוחות הישנים לכוננית וראה איך חספוס פני השטח נעלם והשכבה האכולה האפורה מתקלפת עד העץ הבסיסי ולבסוף עד הטוהר העשיר של המארג והמרקם – כששיפץ את הרהיטים וסידר אותם בחדרו, למעשה עיצב אט אט את עצמו, החדיר מעין סדר בעצמו והפך את עצמו לאפשרי".

"בשנתו הארבעים ושלוש למד ויליאם סטונר את מה שאנשים אחרים, צעירים בהרבה, למדו לפניו; שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף\ ושהאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר".

"בנעוריו ראה סטונר באהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר מזל יכול למצוא את דרכו אליו; של דת כוזבת, שיש להביט בו באי אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב".

"הוא התמסר בתשוקה, בדרכים שונות ומשונות, לכל רגע ורגע בחייו, ואולי עשה זאת באופן שלם ביותר דווקא כשלא היה מודע לכך שהוא עושה זאת. לא הייתה זו תשוקה רוחנית וגם לא תשוקת בשרים; אלא כוח שכלל את שניהם, כאילו אינם אלא החומר של האהבה – היסוד המסוים שממנה קורצה. כוח שאמר בפשטות, לאישה או לשיר: תראו! אני חי".

הפוסט סטונר / ג'ון ויליאמס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.