קט היא רווקה בת שלושים שגרה בלונדון בחדר שזוג גייז משכירים בבית שלהם. היא חיה על עבודות פרילנס כמעצבת גרפית ומדי פעם, כשהמצב נהיה ממש לחוץ, היא 'מפלחת' ארנקים מגברים שמעצבנים אותה. את הערבים היא מסיימת לרוב בבר של מלון לא רחוק מהבית. שם היא מכירה את ג'ק, הברמן. ג'ק קולט מה היא עושה, אבל לא מסגיר אותה. מהר מאוד היא מבינה שגם הוא 'מרוויח' ככה קצת כסף (מישהו אמר כבוד בין גנבים?)
קט מוזמנת למפגש עם לואיזה, חברה לשעבר מהאוניברסיטה, החמודה מעדכנת שהיא מתחתנת. בתקופת הלימודים לואיזה הייתה חברתה הטובה ביותר של קאט, אבל תמיד היו ביניהן פערים. לואיזה מגיעה ממשפחה עשירה (וגם מתחתנת עם כסף) וקט…. פחות. קט כבר רואה כמה כסף היא הולכת להוציא על כל האירועים הקרובים ומתחלחלת.
אם זה לא מספיק, היחיד שעדיין שכר את שירותיה כפרילנס – מפטר אותה לטובת כוח עבודה זול יותר וטוב יותר. והיא גם צריכה לצאת מהבית שהיא גרה בו, כי מוכרים אותו. בקיצור, היא תקועה.
היא וג'ק מתכננים יחד מזימה – לגנוב את היהלום הענק שלואיזה מסתובבת איתו על האצבע בזמן החתונה. לצורך כך הם צריכים להעמיד פנים שהם זוג במהלך השבוע שקודם לחתונה (מסיבות רווקים/ות וכו'). מיותר להגיד שהשניים נמשכים אחד לשני ומערכת היחסים המזויפת מקבלת כיוון קצת שונה.
האם זה ישפיע על התכנון (המאוד מוקפד, יש לציין)?
האם קט וג'ק יצליחו לפלח יהלום משוגע בקלות, כמו שהם מחליקים שעון ממפרק ידו של גבר עשיר ושיכור?
האם אפשר בכלל לנהל מערכת יחסים אם את יודעת מראש שהצד השני נוכל ובעל מוסר כפול?

זה ספר קליל וחמוד, מאוד "אנגלי" (איך אנגלים אוהבים סיפורי מעמדות, בחיי. הלוואי שבן זוגי יאהב אותי כמו שהאנגלים אוהבים מעמדות). הוא מצחיק, יש בו רגעי מתח ופעולה קלילים ובקיצור – ג'ילטי פלז'ר במלוא תפארתו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה הישראלית רואים סילואט של זוג, כשעל האצבע של הבחורה מנצנצת טבעת עם יהלום גדול. הרקע כהה וגם עליו מופיעים יהלומים קטנים ואיור של הכנסייה בכיכר טרפלגר. אני חייבת לציין שהכריכה קצת כהה לי מדי, בטח לספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. האווירה פשוט לא עוברת וחבל. חסרים לי צבעים בהירים ובוהקים כמו צהוב או אדום.
מצאתי שתי כריכות בחול, אתם יכולים להתרשם – אחת כאן באמזון ואחת כאן בגודרידס.

הפוסט אהבה ופשעים אחרים / פי־ג'יי אליס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

דבורה (דבורי) ירון קדמי היא שופטת פלילית בכירה ומוערכת ואף מועמדת לבית המשפט העליון. היא מבקשת כמה ימי חופש בהליך מזורז, מה שלא קורה בדרך כלל, מקבלת אישור לפנים משורת הדין (בדיוק סיימה משפט ארוך ומתיש) ונוסעת לנופש במלון במדבר. בבוקר למחרת מוצאים את גופתה צפה בבריכה הצמודה לחדרה שבמלון.

על החקירה מופקד פקד צעיר בשם שולי ברזני. חמוש בערמות מוטיבציה, רגישות לפרטים ומראה מצודד הוא מסתער על החקירה יחד עם הצוות שלו.
כבר בתחילת החקירה ברור שרב הנסתר על הגלוי. השופטת המכובדת ניהלה אורח חיים אחד למראית עין ואורח חיים אחר מתחת לרדאר. דמותה מתחילה להסתבך ושולי מגלה עוד ועוד פרטים מחייה ומעברה, שזורקים אותו למלא כיוונים שונים ומשונים. לא פעם הוא מוצא את עצמו אובד עצות ומתוסכל. כל כיוון שהצוות מתחיל לחקור חושף עוד ועוד פרטים מעברה של השופטת, עוד סודות מתגלים ושולי מוצא את עצמו כל פעם מחדש בצומת דרכים, מקווה שהוא בוחר את הכיוון הנכון.

אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי פרטים כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אני כן יכולה לספר לכם שהספר החזיק אותי במתח, גם כשהיה נדמה לי שעליתי על הרוצח, הפרק שאחרי הפריך את הניחושים שלי.
הפרקים לא ארוכים במיוחד והם מחולקים לפי ימים ושעות, כך שמאוד קל להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן מרגע הרצח וכמה זמן עובר. השפה קלילה והספר נקרא במהירות.

במהלך הקריאה ניכר שיש ללוי-שלו ידע נרחב ומעמיק בשלל נושאים, בין אם משפטיים ובין אם פתולוגיים ואז כשמגיעים לסוף הספר, לעמוד התודות, מבינים איזה מחקר ארוך ומקיף עשתה כדי לדייק בכל הפרטים ולהיות נאמנה לתהליכים אמיתיים. כולל פגישות ארוכות וליווי של סגן ראש היאחב"ל לשעבר, ו"נתיחת" גופת השופטת בניצוחו של ד"ר חן קוגל ושלל רופאים בתחומים שונים.

למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום. תדליקו את המזגן, תמזגו לכם כוס יין (תשאירו את הבקבוק ליד, ליתר ביטחון) ותשקעו לתוך החקירה הסבוכה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אנחנו לא רואים הרבה כריכות מאוירות בארץ. משום מה בחו"ל זה הרבה יותר שכיח, אבל כאן זה "לא תפס". אז יש פה שינוי מרענן, במיוחד שמדובר בספר מתח ואת מצפה למצוא כריכה כהה, אפלה ונוטפת דם.
הכריכה מהממת! וגם כאן אני משוחדת כי מאיירת הכריכה היא לא אחרת ממיכל לוי – שלו עצמה, שבין השאר היא גם מעצבת ומאיירת עצמאית מול חברות בארה"ב ובאירופה.
האיור מציג שתי דמויות מהספר ואהבתי שגם בחלק האחורי (במידה ואתם קוראים בפורמט מודפס) תוכלו למצוא את היעל ממשיך לתוך הכריכה הפנימית. על העיצוב הכללי של הכריכה אמון אמרי זרטל המוכשר, יקיר הבלוג.

הפוסט ידי הכובסת / מיכל לוי-שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פרופסור ארתור אלטר במצב לא  כל כך טוב בלשון המעטה – לפני שנים רכש בית שהיה כנראה קצת מעבר ליכולתו. הוא בנה על קביעות באוניברסיטה בה לימד ובנה על שתי משכורות – שלו ושל אשתו פרנסין. פרנסין חלתה בסרטן השד ובעודה גוססת גילתה על רומן שארתור מנהל עם בחורה צעירה (שלימים תחליף את מקומה) ושינתה חיש מהר את צוואתה כך שהון קטן שצברה יורש אך ורק לילדיהם – אית'ן ומגי.

פרנסין נפטרה, ארתור לא קיבל עדיין קביעות ותשלומי המשכנתא דוחקים בו. הוא יודע על ההון שהועבר לילדים ורוצה לבקש מהם עזרה עם התשלומים. אממה? הם לא התראו הרבה מאוד זמן, כמעט שנתיים. הם אפילו לא בקשר. אז הוא רוקח לעצמו מזימה איך להתקרב ולהתחבב עליהם כך שיצליח להוציא מהם את הכסף.

אית'ן הוא הבכור. אפשר להגיד שהוא כבר די בזבז את כל הכסף שקיבל – הוא חי לבד בדירה יקרה בברוקלין והוא אכול חרדות. מגי הייתה רוצה לתפוס מעצמה אחת שעוזרת לתקן את העולם, היא כופה על עצמה רעב ומשתדלת לא להוציא סנט על מה שלא חובה.

מיותר להגיד שהפגישה המחודשת בין השלושה מציפה כעסים, זיכרונות לא נעימים והרבה רפש.

כל אחת מהדמויות בספר מעצבנת בדרכה שלה. בחיי, אני לא זוכרת מתי קראתי אוסף כזה של דמויות אמביוולנטיות. היחידה שליבי יצא אליה הייתה פרנסין. אבל היא כאמור – כבר מתה. מצאתי את עצמי פה ושם פשוט מרחמת על ארתור, אבל לא בלי ידיעה שהוא הביא את המצב הזה על עצמו. את אית'ן התחשק לי לתפוס בכתפיים ופשוט לנער ומגי, עם הקיצוניות הלא ברורה שלה.

החלק הראשון של הספר (שנמשך כמעט עד אמצעו) מאוד איטי והיה לא פשוט לצלוח אותו. יש בו הרבה רקע על הדמויות. מתוארת באריכות שליחות שארתור לקח על עצמו בזימבבואה למשך שנה, שהייתה קצת יותר מדי ארוכה לטעמי ובהחלט אפשר היה לקצר אותה. הרקע על הדמויות אמנם חשוב ויש לו חלק נכבד בהבנה של הדינמיקות ביניהם, ויחד עם זאת לדעתי אפשר היה לעשות את זה בפחות עמודים.

השליש האחרון של הספר כבר טס לי ונהניתי ממנו הרבה יותר. השאלה אם תהיו סבלניים מספיק כדי להגיע אליו. זה ספר איטי, שיש בו מידי פעם סצנות מטריפות ומהירות, אבל לרוב הוא פשוט שט לו על מי מנוחות (מנוחות בכאילו, כן?).

אהבתי את הציניות וההומור השחור בכתיבה. לפעמים זה מופיע בצורה מאוד בולטת ולפעמים בסאב טקסט, כביקורת על האקדמיה, על השילטון ועל קבלת האחר.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הדבר הראשון שמשך אותי לספר היה הכריכה. יש בה משהו נקי ופשוט ויחד עם זאת מגלם בתוכו מחשבה. הכריכה נקייה לגמרי למעט איור מהמם של מורן ברק (תיכנסו, יש לו אתר מהמם) שאחראי לכמה כריכות שאני מאוד אוהבת. אחת שכתבתי עליה – יסתובב לו העולם הגדול. גם היא קנתה אותי כבר בהתחלה.
באיור שלפנינו רואים אדם, לא צעיר, יושב כשהוא משעין את ראשו על ידו. הוא נראה מיואש ועייף מהחיים, בדיוק כמו ארתור. מקיפים אותו ורדים שאולי מסמנים את הרצון שלו לחידוש הקשר עם הילדים, אבל הם מעוטרים בקוצים, כדי שלא נשכח את כוונותיו האמיתיות. הוא מוקף גם בוורדים שמסמלים אהבה ונתינה וגם בקוצים שדוקרים ופוצעים. זה מקסים לדעתי. אהבתי את הכריכה עוד לפני שהתחלתי לקרוא ואחרי הקריאה אהבתי אותה אפילו יותר.
מעבר לזה הכריכה חלקה בצבע צהוב. חייבת לציין שאני לא מתה על צהוב באופן כללי, אבל פה זה עובד טוב. מבחינת משמעות – צהוב הוא צבע שקצת שנוי במחלוקת. יש שיאמרו שמש, שמחה ויש כאלה שייחסו אותו לקינאה. הבחירה כאן מצוינת בזכות המשמעות הסותרת.

ציטוטים:

"אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התקיפות היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חישבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן".

"הנסיגה של אית'ן לתוך עצמו הואצה בעשרים ושניים החודשים שמאז מות אימו – מיום שהתפטר מעבודתו וקנה את הדירה ברחוב קרול. הוא הפסיק להיות אדם בעל נוכחות ציבורית בכל מובן בעל משמעות כלשהי. הוא לא אהב את דמותו בציבור. את הקול החורקני, את המחוות המבוישות שהשתקפו אליו מחלונות הראווה. הוא לא הרגיש בנוח בחברת בני אדם, והתייחס בקנאה ובחשד לכל מי שלא הרגיש כמוהו. בכל פעם שתפס מישהו מסתכל עליו ברכבת התחתית, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של אית'ן הייתה שהוא עושה משהו לא נכון. עומד לא נכון. נושם לא נכון. ואז הלחיים שלו היו מאדימות מכעס. למה הוא מפקפק בעצמו? למה הוא מקטין את עצמו בזמן שנפשות נחותות ממנו יושבות על החיים ברגליים פשוקות לרווחה?"

"הוא התחיל להרגיש שכל יציאה לעולם היא מעין כניעה מחפירה. הודאה גלויה בתלות. לא משנה במה מדובר, אוכל או סקס או משחת שיניים, בכל פעם שהוא ניצב פנים אל פנים מול הפזמון החוזר הזה – אני צריך, אני צריך, אני צריך! – הוא הרגיש חולה ממש. הפנטזיה שלו על אי-תלות בזולת הייתה בונקר מלא מדפים אין-סופיים, אספקה של הכול לחיים שלמים. אימא שלו, הכסף שלו – הוא התמודד כמיטב יכולתו, התגונן מפני הצורך, התבצר בנוחות".

"הוא התמקד מחדש. לתפיסתו של ארתור, הצלחת הביקור של הילדים הייתה תלויה בנוסחה

(P+N) (1/2 A) + G = M

שבה האות P היא Pity (רחמים), N היא Nostalgia  (נוסטלגיה), A היא Apology (התנצלות), G היא Guilt (אשמה) ו-M היא Money  (כסף) או Mortgage (משכנתה). הוא ניסה לזכור את זה".

"תהיי טובה היה אחד הציוויים הקנוניים שלו. היו לו אלף פירושים, ובהם תירגעי וגם שבי בשקט ותשתקי. מה שהשיג משה בעשרת הדיברות, ארתור פיצח באחד. כלל בודד, חובק כול ובלתי מעורער. מילים שלא זו בלבד שהפצירו בך להיות טובה אלא אילצו אותך לתהות מה המשמעות האמיתית של "להיות טובה" – ואיך לא עלה בידיך לנהוג בהתאם".

"אם נוסטלגיה היא היסטוריה בלי שיניים, אז לראות את צ'רלי עכשיו היה עניין שכולו שיניים, בלי שום היסטוריה".

הפוסט האלטרואיסטים / אנדרו רידקר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.