איורים: חוליה פיליפונה-ארז

הנריק ואן אייק הוא שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם, הוא בן 38, נשוי לאלברדינה שעובדת במסעדה ואבא ללאורה בת השבע. המשפחה גרה לא הרחק מהמוזיאון. ז'ראר בן חמש, הוא עכבר צרפתי חובב אומנות, שעוזר להנריק בעבודתו. השניים נפגשו לראשונה במשרד שבו הנריק אוכל את ארוחת העשר שלו והפכו לחברים טובים.

לשניים סדר יום קבוע שכולל סיבוב במוזיאון, שיחות על הציורים השונים (הם לא בהכרח אוהבים את אותן היצירות), ארוחת עשר ועוד שיחות על דא ועל הא.

יום אחד הנריק מגלה באחד הסיבובים שלהם במוזיאון שמישהו כרסם את קצת אפו של ואן-גוך בתמונת הדיוקן העצמי שתלויה במוזיאון. הנריק בודק את העיניין מקרוב ורואה סימני שיניים בחור שנפער בבד ומייד מאשים את חברו הטוב ז'ראר. ז'ראר מכחיש כמובן ומנסה לשכנע את הנריק שלא יעשה דבר כזה בחיים, הרי שניהם אוהבים אומנות בכלל ואת ואן גוך בפרט, זה לא הגיוני בכלל. זה לא עוזר. הנריק מרגיש מאוכזב מחברו הטוב והדבר מפריד בין השניים.

הארוע משפיע מין הסתם על שני הגיבורים שלנו – הנריק מסתובב לבדו במוזיאון ובבית עצוב ומדוכדך וז'ראר כבר מחליט לחזור למשפחתו שבצרפת.
הישועה מגיעה מביתו של הנריק – לאורה, שמבינה שמשהו עובר על אביה, מוציאה את זה ממנו ומחליטה לצאת יחד עם אביה ולפתור פעם אחת ולתמיד את תעלומת כרסום אפו של וינסנט.

הספר יצא בסדרת קוראים צעירים של הוצאת רימונים והוא מיועד לילדים בגילאים 7-9. האותיות גדולות ומנוקדות ואיורים מקסימים בשחור לבן משולבים בטקסט. הספר בהחלט יכול להתאים גם לילדים קטנים יותר, בעזרת ההורים. אני הקראתי את הספר לעומר, כמעט בן 6, שאהב אותו מאוד. לא כל ילד בגיל הזה יש לו סבלנות לספרים כאלה אז קחו את זה בחשבון. סך הכל הספר די ארוך ולא בכל עמוד יש ציורים.

ועכשיו מנקודת המבט של אמא ערכית – יש בסיפור המון ערכים שבאים לידי ביטוי. בראש ובראשונה – חברות. החברות בין הנריק לז'ראר היא מקסימה ואפילו שעוברת משבר, מצליחה להחזיק מעמד. יש כבוד לאומנות ואהבת האומנות, וכמובן גם קבלת דעות שונות (למשל שני החברים אוהבים ציורים שונים מסיבות שונות ועדיין לא רבים בגלל זה כי זה בסדר שיהיו שלל דעות). הנריק הוא איש משפחה, שאישתו עובדת בלילות ועד מאוחר ואילו הוא זה שמארגן את הילדה בבוקר ומלווה אותה. איכשהו נוצר מצב במציאות שאנחנו חיים בה, שזו לא בהכרח הנורמה ואני אוהבת את הדגש שהושם פה על זה. אהבתי גם את העובדה שהדרך לפיתרון הגיע דווקא מלאורה בת השבע, רבת התושיה. עוד יותר אהבתי את העובדה שהנריק נתן לה במה והקשיב לה, נתן לה את הכבוד הראוי לה ושמע בעצתה. כמו כן, באים לידי ביטוי בספר הרבה רגשות – אהבה, אכזבה ובמיוחד סליחה ומתן הזדמנות נוספת. מישהו אמר יום כיפור?. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על הרגשות האלה.

עוד גיבור בסיפור הזה הוא כמובן ואן גוך – היצירות שבמוזיאון מתוארות ומובאות בצורה יפה והכבוד ששני החברים נותנים להן, והשיחות שמתעוררות בעקבות הצפיה היומית שלהם באותן יצירות מאוד יפות ו"בגובה העיניים" לקוראים הצעירים.

האיורים מקסימים ומופיעים כמעט בכל דף. שזו כמות נאה מאוד בהתחשב באורך של הספר.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שאין פרקים. כיוון שהספר ארוך קצת קשה לסיים הכל בבת אחת (בניוחד כשמקריאים אותו), נאלצנו לעשות כמה עצירות, והיה קשה למצוא מקום להפסיק.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה בהחלט מתארת יפה את הסיפור. היא מביאה את נקודת המפנה, שבה הנריק מגלה את החור שנפער באפו של ואן גוך בדיוקן, את ז'ראר המופתע מהאשמות שמופנות כלפיו וכמובן לאורה – שמביאה את אביה לחקור לעומק את העיניין. העטיפה צבעונית ומושכת את העין.

הפוסט האף של וינסנט / ישי (אישי) רון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מהיום שהיורש נולד היה ברור שהוא נופל הישר אל תוך הסטריאוטיפים של  'בנים אוהבים מכונות גדולות'. לצערנו, בכל חופשת הלידה שלי (וגם היום, למען האמת והוא כבר בן שלוש עוד מעט) התברכנו באתר בניה צמוד לבית. לא הייתי צריכה את כל הצעצועים התלויים למיניהם סטייל 'אוניברסיטה' לתינוקות או מוביילים – הילד שכב על הגב על המזרון שליד החלון והסתכל מהופנט על המנוף. הוא הסתובב, הרים, הניף וגם היורש – הסתובב, הרים והניף ולא ידע את נפשו מרוב שימחה. עברו חלפו להם הימים והוא התחיל להיעמד ליד החלון. אז הוא כבר ראה לא רק את המנוף, אלא גם את הבניה עצמה, יציקות בטון, הרכבת חלונות, מערבלי בטון נכנסים ויוצאים ומשאיות עמוסות חצץ. כשהוא כבר הלך (אמרתי לכם שהאתר הזה מלווה אותנו הרבה זמן), הוא הכריח אותי להתיישב על המדרכה בחוץ, כשהיינו חוזרים מהגן, כדי להסתכל איך עושים את היציקה היומית. תאמינו לי – לא צריך טלוויזיה. היינו יכולים לשבת ככה חצי שעה-שעה ורק להסתכל על מערבל הבטון מסתובב, שופך, את המנוף מרים, שופך וחוזר חלילה. כמובן שעם הזמן נוספו עוד מכונות ומכוניות גדולות לאהבה הזו – משאיות זבל, מחפרונים, טרקטורים, בובקטים משאיות גרר ומה לא.

כשקראתי בפעם הראשונה על הספר הזה אמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת, אבל חייבת אותו עבור היורש. היה לי ברור שאני יורה לעצמי ברגל, כן? כי הרי אני אצטרך לקרוא את הספר הזה משהו כמו 36 פעמים ביום בימים הראשונים. אבל מה לא עושים בשביל לעשות אותו מאושר?

הספר מתחיל כך:

זהירות, אתר בניה!
לא נחים בו אף שניה:
סוללים, בונים, חופרים,
מניפים ומישרים.

אבל כשיורד הערב
כל ציוד כבד, כל רכב,
מזדחל מין האתר
ורוצה כבר למטה.

ומחר – שוב למגרש! –
יתעורר ליום חדש.

מכאן ואילך מתוארים כל כלי הרכב, כשהם מסיימים לעבוד ומתכוננים לשינה – עגורן, מערבל הבטון, משאית, דחפור והמחפרון. הכלים האדירים האלה מאוירים באופן מקסים ונגיש, עם עיניים ופה וכשהם הולכים לישון, לחלקם נוסף דובי קטן או שמיכה שבקושי מכסה.

מיותר להגיד ששנינו התאהבנו בספר. וקראתי אותו כבר הרבה יותר מ-36 פעמים ביום. אפילו הבאנו אותו לגן יום אחד וגם שם הוא נחל הצלחה (אפילו שהיו שם 11 בנות שהיוו רוב מוחץ על 3 בנים). הספר גם מלמד על כלי עבודה גדולים ומספר ממש קצת על מה הם עושים וגם מתפקד כסוג של סיפור לפני השינה, כי הרי גם המכונות הענקיות האלה חייבות לנוח מיום העבודה המפרך שלהן.

מומלץ ולא רק לבנים!

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור שעל העטיפה עומד בפני עצמו והוא לא נלקח מתוך הספר. אנו רואים את המחפרון, כשהוא מחזיק בכפו הגדולה את הירח. ברקע רואים בקטן את שאר כלי העבודה – משאית, דחפור ומערבל בטון. האיור מקסים ובכלל, כל האיורים בספר פשוט יפייפים. היכולת לקחת כלים כאלה, שיש להם חזות מפלצתית למדי ולצייר אותם די מדויק ועדיין להעניק להם חזות ילדותית ואפילו אנושית היא לא פשוטה בכלל. שאפו.

הפוסט נומה נים, נומה נים, מתוקה שנת הבונים / שרי דסקי רינקר וטום ליכטנהלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב, אז זה ברור וידוע שהיורש אוהב מאוד חיות. מאוד מאוד אוהב חיות. כל ספר שמגיע וטומן בחובו חיות הוא פשוט הצלחה. במיוחד אם מדובר גם בספר שמפעיל. ילדים הם יצורים סקרנים למדי והשילוב של חיות וסקרנות הוא בכלל מנצח.

הספר שלפנינו הוא פשוט מאוד – ילד מספר בגוף ראשון שהוא כתב לגן החיות וביקש שישלחו לו הביתה חיה. בכל דף הוא מספר מה שלחו לו מגן החיות ומאיזו סיבה הוא החליט להחזיר אותה. החיות מסתתרות מאחורי דפים, שאותם מרימים (בדומה מאוד ל"פינוקי" שכולנו מכירים) ואז מתגלה החיה.

כך הוא מספר ששלחו לו פיל, אבל הוא היה גדול מידי, ג'ירף שהיה גבוה מידי, אריה שהיה פראי מידי, גמל מצוברח מידי, נחש מפחיד מידי, קוף שובב מידי, צפרדע קופצנית מידי ולבסוף כמובן, איך לא – כלבלב, שהיה מושלם.

פשוט, ברור, נגיש, איורים חמודים ולא משתלטים, טקסטים קצרים ולא מסובכים – מתאים בול לילדים קטנים עד גילאי שלוש לדעתי. הדבר היחיד הבעייתי הוא העובדה שיש פה מתכון בטוח לחבלה, במיוחד אם אתם מחזיקים בבית תא רדום של אל-קעידה, שלא תמיד מבין כמה כוח יש לו ומרים את הדפים חזק מידי, לעיתים עד כדי קריעה, מתוך התלהבות.

בסך הכל – חמוד מאוד, היורש אוהב ומתלהב לגלות כל פעם את החיות שמסתתרות (הוא אגב, בן שנתיים וארבע ויש מצב שבקרוב מאוד הספר הזה יהיה "קטן" עליו כבר).

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יורדות נקודות על עיניין המועדות לפורענות והעובדה שזה מתאים עד גיל מסוים, שהוא לא מבוגר במיוחד.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר, את זה של האריה. רואים את הטוסיק של האריה מבצבץ מבין סורגי התיבה שבה נשלח, כך הילדים אמורים בעצם לנחש איזו חיה זו.

הפוסט לכבוד גן החיות / רוד קמפבל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ברגע שהספר הגיע קצת נבהלתי. האיור על העטיפה הצליח להלחיץ אפילו אותי. אני רגילה לספרי ילדים מתקתקים עם איורים אופטימיים וורדרדים ובאופן כללי – מציאות אוטופית שלא קיימת אבל הייתי רוצה שתהיה קיימת בראש של הבן שלי, לפחות כרגע. יש לו עוד מספיק זמן להתמודד עם כל החרא מסביב ולהבין שיש בעיות גדולות יותר מחתול שישן כל היום (קרמר החתול ישן כל הזמן) או איפה הילדה איילת מתחבאת (מי ראה את איילת?). ולמרות הרצון שלי לעטוף את הזאטוט בפצפצים, להכניס אותו לאיזה בוידעם ולשחרר רק סביבות גיל 25, עדיין החיים חזקים מהכל והתמודדויות עם פחדים זה דבר חשוב.

אז הספר שלפנינו מציג את הנושא יפה, בצורה חכמה, לא "מתיילדת" ולא מתיפייפת יותר מידי. אפילו  בגלל האיורים, ואולי דווקא בזכותם, כל הסיפור מקבל אופי יותר אפל.

רותי צריכה ללכת לישון והיא מפחדת. היא במיוחד מפחדת ממפלצת כחולה עם אף כתום שמבקרת אותה קבוע בחלומות. אמא מנסה להרגיע אותה ואבא מוריד לה מהמדף את יוסי הפיל, כדי שישמור עליה בלילה. רותי מחבקת את יוסי ונרדמת רגועה. יוסי, לעומת זאת, ממש לא רגוע. הוא מפחד מהחושך. הוא רואה בפינת החדר מנורת לילה בצורת גחלילית וקורא לה, שתבוא להרגיע אותו. כך אנחנו עוברים מסע בין כמה צעצועים, כשכל אחד מהם קורא לאחר על מנת שיעזור לו לישון. המעגל נסגר כאשר השעון, שלא נח לרגע ולא כל כך יודע איך להירדם מחפש בעצמו ישועה ומוצא אותה במפלצת כחולה עם אף כתום שמתחבאת מאחורי הוילון. המפלצת מפחדת מהכל – מהחושך, מרעשים, מצלליות. היא אמנם מרגיעה את השעון וזה נרדם בלי בעיה אבל היא כמובן לא מצליחה להירדם. המיטה כבר מלאה בובות וצעצועים שישנים יחדיו ודווקא רותי שולחת יד מתוך שינה לחבק את המפלצת אליה.

אני מאוד אוהבת את הספר. קודם כל אני מאוד אוהבת את הקונספט של צעצועים שמתעוררים בלילה, אחרי שהילדים הולכים לישון ודואגים להם. ההאנשה הזו של הצעצועים גורמת לילדים באמת לקבל נחמה מחיבוק של דובי ברגע קשה. המפלצת בסופו של דבר נעזרת ברותי, זו שבכלל פחדה ממנה מלכתחילה. יש פה הרבה רבדים שאפשר לנתח ולדבר עליהם, גם עם הילדים וגם עם עצמנו כבני אדם – תכלס – אין כמו ספר כזה כדי להוריד קצת את הרתיעה ממפלצות. יש המון מפלצות חמודות ולא מזיקות והגיע הזמן שילדים יפנימו את העיניין הזה. דבר נוסף וחשוב הרבה יותר –הרבה פעמים דווקא מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו, בכלל לא מזיק ואפילו מפחד יותר מאיתנו (עכשיו תנסו להסביר למה לעזאזל אני לא מתגברת על הפחד מג'וקים).

הספר מאוד ריגש אותי. יש בו משהו כל כך פשוט אבל כל כך עמוק וזו הגדולה שלו. יש בו גם משהו מפתיע. הבחירה לשים על הכריכה איור קצת מפחיד ודווקא מצידה השני לראות את רותי מחבקת את המפלצת ויושבת על כתפיה, יפה בעיני. כמו גם הכיתוב :

בֹּקֶר עוֹלֶה, רוּתִי עֵרָה

קֶרֶן אוֹר רִאשׁוֹנָה מְבַצְבֶּצֶת

רוּתִי מַמָּשׁ לֹא זוֹכֶרֶת עַכְשָׁו

שֶׁבַּלַּיְלָה, חִבְּקָה מִפְלֶצֶת.

זה לא טקסט שלקוח מתוך הספר, אבל מספק מידע על העלילה באותה שפה של הספר.

על המחברת והמאיירת כתוב בגב הכריכה-

שירה גפן, סופרת ילדים
חולמת רוב הזמן
ישנה עם אור קטן.

נטלי וקסמן שנקר, מאירת
ישנה בהפוגות
בין מוצצים לעפרונות

גם זו בחירה יפה של טקסט. שירה גפן עשתה המון דברים מסתבר. כשחיפשתי עליה חומר מצאתי את המאמר הזה באתר "הארץ" ובהחלט יש לה במה להתגאות ועדיין היא בחרה לא לציין את זה על הכריכה, כמו שכותבים אחרים עושים. יש בזה משהו צנוע. וגם הטקסט על שתי הנשים הללו מקרב אותן מאוד לקהל המקריאים (אנחנו, ההורים) כי גם אנחנו מפחדים לפעמים ומה לעשות – רובנו לא תמיד ישן כמו שצריך…

אהבתי!

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז העטיפה, כאמור, מלחיצה משהו – היא ברובה שחורה ורואים בה את רותי המפוחדת יושבת על ענף של עץ ואת המפלצת הכחולה עומדת לידו. עדיין לא החלטתי אם העטיפה הזו מפחידה מידי ואם אפשר היה אולי לעדן אותה קצת, אבל לא נרשמו פחדים מיוחדים מהעיניין אצל הזאטוט בן השנתיים. בפעמים הראשונות שהקראתי לו את הסיפור, פשוט פתחתי מהר את הספר והיום הוא כבר יודע שיש סוף טוב ושהמפלצת לא עושה כלום, אז אולי בגלל זה העטיפה לא משפיעה עליו כל כך. האיורים באופן כללי מאוד מיוחדים ולא דומים למה שאני מכירה בספרות ילדים. בכלל, כשחושבים על זה לא נתקלים בהרבה צבע שחור בספרים המודרניים (ב"פטר והזאב" למשל, אני זוכרת שהיה הרבה שחור). אפילו בביגוד – בגילאים הקטנים ממש אי אפשר למצוא שחור – מה הקטע?. פה נעשה הרבה שימוש בשחור, אבל בצורה מושכלת שמתאימה מאוד לסיפור על לילה ועל חלומות. דווקא העמודים האחרונים, שבהם מופיעה המפלצת נראים קצת יותר בהירים וזה אולי על מנת להאיר אותה בצורה יותר חיובית.

הפוסט לילה טוב מפלצת / שירה גפן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

למי מאיתנו אין איזה שכן מרעיש? יש כאלה שדופקים על שניצלים בצהריים, יש כאלה שעושים מסיבות עד אור הבוקר וכאלה שסתם…הכביסה שלהם מטפטפת לנו על הראש וזה מעצבן. אנחנו עסוקים כל כך בלשנוא אותם ובלצקצק בלשון כל פעם שאנחנו שומעים איזה רעש או טפטוף, שכשאנחנו פתאום נקלעים לשיחה איתם בחדר המדרגות אנחנו מגלים שלפעמים הם דווקא ממש נחמדים. ואולי בכלל יש מצב לשכנות טובה?

לפני הרבה שנים אביה של גברת שושני שתל לה שיח של שושנים אדומות ליום הולדתה ומאז היא מגדלת אותן באהבה רבה. היא מחייכת כל פעם כשהיא מטיילת בגינה, מטפחת אותן, מדברת אליהן ומצרפת עלה כותרת אדום לכל מכתב שהיא שולחת לאביה. יום אחד מגיע שכן חדש לגור בבית ממול. השכן הוא מוכר בלונים ובלונים טבעם להתפוצץ. במיוחד אם הם נוחתים על שיח שושנים מלא קוצים. גברת שושני מתרגזת עד מאוד מרעש הבלונים המתפוצצים וריב מתלקח בין השניים:

"אדון בלון," קראה גברת שושני מן החלון,
"תגיד לבלונים שלך לא להתפוצץ בצהרים!"
"בלונים מתפוצצים מתי שהם רוצים," צחק השכן.

איש הבלונים, מצידו, מתרגז מעצם העובדה שהשושנים בכלל מעיזות להצמיח קוצים שמפוצצים את הבלונים שלו. הם ממשיכים לריב כל יום בקולי קולות וגם שאר השכנים כבר מתחילים לכעוס על הצעקות שהשניים מחליפים בינהם.
יום אחד מקבלת גברת שושני מכתב עם בשורה שמאלצת אותה לארוז מזוודה ולצאת לתקופה לא ידועה. איש הבלונים מוצא את עצמו קצת משתעמם מהשקט הפתאומי ותוהה מה יעלה בגורל השושנים אם גברת שושני לא תחזור בקרוב. הוא מחליט לעשות מעשה ולהשקות את הגינה על מנת שהשושנים לא ייבלו. מידי יום ביומו איש הבלונים משקה את השיח ומוצא את עצמו נהנה מזה עד מאוד. עד כדי כך שהוא מחליט ששיח אחד לא מספיק ושותל עוד שיחים של שושנים לבנות, סגולות וצהובות. כשגברת שושני חוזרת היא מופתעת מהגן הפורח שלה ומגלה שהשכן שהיא כל כך אהבה לשנוא אחראי לכל היופי הזה. כמובן שמכאן הכל כבר ורוד והשניים מתחברים וסוף טוב הכל טוב.

זה סיפור חמוד על שכנות שמתחילה במריבה גדולה ונגמרת באהבה גדולה. נכון, לא תמיד זה ככה וכן, אולי עדיין יהיה איזה טיפוס מהקומה למעלה שידפוק לכם על הראש בשעה הכי לא מתאימה. אבל זו דרך יפה להראות לילדים שלפעמים צריך לרדת מהעץ שהם טיפסו עליו, ושלא תמיד כדאי לשפוט מראש אנשים לפני שמכירים אותם. אני אוהבת את אדון בלון, אני חושבת שהוא הגיבור האמיתי של הסיפור הזה. אני בכלל לא בטוחה שגברת שושני הייתה עושה מעשה כזה עבורו (הנה, גם אני חוטאת בלשפוט אנשים נו נו נו), אבל עצם הנסיעה שלה גרמה לו "לרדת מהעץ" שהוא טיפס עליו ולהשקות את השושנים. יש כאן מוסר השכל לגבי חברות, נתינה, עזרה בעת צרה ומציאת עמק השווה – מה? לא תרצו ללמד את הילדים שלכם ערכים כאלה? עיניין חשוב מאוד בתקופה חסרת הסבלנות שאנחנו עדים לה לצערי בזמן האחרון.

הספר לא קצר ויש בו לא מעט טקסט. הוא מתאים לילדי הגן בגילאים הגדולים יותר, של 4-6. אני הקראתי אותו לבן שנה ותשע, שדווקא הצליח להחזיק את כולו (אין מה לעשות, הילד מחונן) ולשאול שאלות, אבל אני חוששת שזה קרה רק כי הספר היה חדש ומסקרן עבורו.

האיורים הם של יוסי אבולעפיה, שאני מתה עליו. הוא מאייר הרבה ספרי ילדים ובאיורים שלו תמיד מתחבאים כל מיני פרטים משעשעים, בעיקר עבור ההורים. אני אוהבת את האיורים שלו, הם פשוטים ויחד עם זאת מצליחים להעביר הרבה רגש ולדבר לילדים קטנים. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים את גברת שושני ואדון בלון עומדים עם הגב אחד לשני, כיאה לשני אנשים שהם "ברוגז". בצד שלה מתעופפות שושנים ובצד שלו מתעופפים בלונים. בחלק האחורי של הספר אנחנו כבר רואים אותם מחייכים אחד לשני, מה שמרמז על הסוף האופטימי לכל הסאגה הקולנית הזו. בנוסף, בחלק הפנימי של העטיפה יש איור, אחד בהתחלה ואחד שונה בסוף – אני אוהבת את העיניין הזה, זה יוצר מצב שבו אפילו בעמודים שבדרך כלל אין בהם כלום, לא טקסט ולא איור, פתאום יש מין הפתעה קטנה.

הפוסט מתחיל בבום…ונגמר בטראח! / שלומית כהן – אסיף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סבא שלמה (אביו של בעלי) הוא אחד האנשים הכי נמרצים שאני מכירה. הוא בן יותר משבעים (שיהיה בריא, טפו טפו טפו) ואיכשהו עדיין מזרז את כולנו ותמיד הוא מחכה לנו, ולא להיפך. הוא יותר מכפול ממני בגיל ועדיין אני מרגישה איטית לידו. בגלל זה הסיפור "סהר, קדימה!" כל כך הצחיק אותי.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינֹקֶת שֶׁל אִמָּא,
קָרְאוּ לִי תָּמִיד, "סַהַר, קָדִימָה!":
קָדִימָה לָלֶכֶת, קָדִימָה לַחֲזֹר,
קָדִימָה לְהַתְחִיל, קָדִימָה לִגְמוֹר.

וַאֲנִי רַק רָצִיתִי לְהִישָּׁאֵר בַּמָּקוֹם:
לַחֲשֹׁב מַחְשָׁבוֹת, לִשְׁכַּב וְלַחֲלוֹם.
לְהִתְכַּרְבֵּל בַּשְּׂמִיכָה עוֹד כַּמָה דַּקּוֹת –
הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ יָכוֹל לְחַכּוֹת!

סהר היא ילדה חולמנית, שעושה את הדברים בזמן שלה. בדיוק כמו כל הילדים בגילאים האלה – יש לה איזור זמן משלה. היא רוצה להתכרבל עוד קצת בשמיכה, לדמיין לעצמה פיות ונסיכים ובאופן כללי – להתעכב. הוריה של סהר כל הזמן מזרזים אותה ב"סהר, קדימה!". יום אחד סהר מחליטה לעשות מעשה והופכת את הקערה על פיה – היא מחליטה לזרז דווקא אותם ומתארגנת לה בזמן שלה. דבר זה גורם להורים להבין שאולי הם ככה…איך לומר? קצת הגזימו. שאין צורך להיות במירוץ נגד הזמן ושבמיוחד במקרה של ילדים – הם צריכים את הזמן שלהם לגדול ולחלום ולא למהר לכל מקום כל הזמן.

זה קצת אירוני שאנחנו צריכים לפעמים את הילדים כדי שילמדו אותנו דברים שאנחנו כבר מזמן שכחנו. כמו להעריך את הזמן ואת הדברים הקטנים שבחיים. סהר בעצם מזכירה להורים שלה שלא תמיד צריך למהר, שכדאי מידי פעם לעצור את הכל וסתם…לחלום. שזה גם בסדר לא לעשות כלום.

אֵין צֹרֶךְ תָּמִיד לָרוּץ בִּמְהִירוּת
כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ בְתוֹךְ תּחֱרוּת.
כִּי מַה יַּלְדָּה כָּמוֹנִי רוֹצָה סַךְ – הַכֹּל?
שֶׁיִּתְּנוּ לָהּ קְצָת שֶׁקֶט לַחֲלֹם וְלִגְדֹּל,

בְּשַׁלְוָה וּבְרֹגַע, מִבְּלִי לְמַהֵר.
לֹא תָּמִיד הַכֹּל דָּחוּף וּבוֹעֵר…
כֵּן, אַבָּא הֵבִין וְגַם אִמָּא הִפְנִימָה:
אֵין צֹרֶךְ לִצְעֹק כָּל הַיּוֹם, "נוּ, קָדִימָה!"

האיורים של מישל קישקה מקסימים ומשעשעים. יש לנו כבר כמה ספרים שהוא אייר והוא עושה עבודה נפלאה.

הזאטוט שלי בן שנה ושבעה חודשים. בהתחלה היה נראה לי שהספר יהיה לו קצת ארוך, אבל הוא התמודד עם זה מאוד יפה והיום הוא מאוד אוהב את הספר. אני מודה שגם אני חוטאת בלזרז אותו כל הזמן. מזרזת אותו במדרגות בבוקר כי מאחרים לגן, מזרזת אותו בשביל בדרך לאוטו, מזרזת אותו ברחוב ואחר הצהריים מזרזת אותו שוב במדרגות כי חם ואני כבר מתה להגיע הביתה. והוא? בשלו. נעצר כדי לבחון כל פרח, כל אבן קטנה או גדולה, כדי לקשקש עם חתול או עם נמלה. והוא צודק. כי לפעמים צריך פשוט להיעצר ולהריח את הפרחים. שום דבר לא יברח. גם לא סבא. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה יש איור שלא מופיע בתוך הספר ובו רואים את סהר שוכבת לה על הבטן, רגל אחת מונפת כלפי מעלה, בפוזה הכי "שאנטי" שיש, ומאחוריה את ההורים, מחזיקים את השלט, שעליו כתוב שם הספר, המחברת והמאייר. סהר, בעיניים חצי עצומות, נראית חולמנית לגמרי (מה שקצת מנוגד לשיער הג'ינג'י שלה…). העטיפה חמודה מאוד ומתאימה לאוירה הכללית בספר.

הפוסט סהר, קדימה! / לילך קרן – גרופר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הדבר הראשון שתפס לי את העין בספר הזה היה כמובן האיור על העטיפה. מי שמכיר אותי יודע שאני מייחסת הרבה חשיבות לעטיפות. כן, אני יודעת – שיטחי וכל זה, אבל זאת אני. בספרי ילדים זה מקבל עוד משמעות כי האיור על העטיפה הוא בעצם שיקוף של האיורים בתוך הספר (בהנחה שמדובר לספר לקטנטנים ולא לנוער למשל). אז האיור של גיל-לי אלון קוריאל, שגם כתבה וגם איירה, קנה אותי. אני חושבת שמאז "שתהיה בריא מוריס מגי" לא התלהבתי ככה מאיורים. אלון קוריאל היא מאיירת מוכשרת בטירוף, שהספיקה כבר לאייר כ-60 ספרי ילדים, בינהם ספרים של בכירי הסופרים בארץ כמו מרים ילן שטקליס, שלמה אבס ואפילו שירי ילדים של פניה ברגשטיין.

הסיפור שלפנינו מתאר את דרכו של ילד אחד לבית סבתו שבקצה הרחוב. כל ההתרחשות היא בעצם בתחום הקטן הזה. זה לא שקורה שם יותר מידי, אבל בשביל ילד קטן, גם לספור בניינים ברחוב יכול בהחלט להיות "ביג דיל". הספר כתוב מנקודת מבטו של הילד ומתאר את הדרך שהוא עובר עד שהוא מגיע למחוז חפצו. הוא מתחיל בביתו ומתאר את הפעולות שהוא עושה ("כְּשֶׁאֲנִי מְסוֹבֵב אֶת הַמַּפְתֵּח, הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת") ואת הדרך עצמה ("מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת יֵשׁ שְׁבִיל, בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל גָּדֵר, לַגָּדֵר שַׁעַר"). יש הרבה תיאורים ומילות יחס ואני מאוד אהבתי את זה. במיוחד כי הזאטוט שלי התחיל לחבר מילים עכשיו וחסרות לו הרבה מילות יחס. כאן בספר, יש הרבה התייחסות לזה – "מִמּוּל בָּתִּים, מֵעָלַי שָׁמַיִם, בַּשָּׁמָיִם שֶׁמֶשׁ". בדרך עובר הילד לאורך רחוב עם חנויות וסופר לעצמו את המספרים עד עשר, שהוא הבניין שאליו הוא צריך להגיע. המספרים כתובים גם בכל מיני מקומות ברחוב (כניסות לבניינים, שלט הנחה בחנות או שם החנות עצמה) וזה נחמד לשבת יחד ולחפש את המספרים ולספור יחד. בסוף הספר אנחנו מגלים לאן הילד הלך כל הזמן – אל בית סבתא (שלה גם מוקדש הספר, אגב).

יש כאן שפה שהיא מאוד בגובה העיניים לילדים. נכון, אין חרוזים ואני בדרך כלל מאוד אוהבת חריזה וגם הילדים לומדים בקלות יותר את המילים כשיש צליל דומה לשתי מילים. אבל כאן יש ספר שכתוב "כמו שמדברים". אני ממש יכולה לשמוע את הילד מקשקש לעצמו את אותם המשפטים. לילדים יש נטיה לדבר אל עצמם, או לחשוב בקול רם, או לספור ולציין לעצמם ציוני דרך. ולכן הספר ממש חמוד בעיני. כשהילד עומר לפני הדלת הוא אומר "כְּשֶׁהַדֶּלֶת נִפְתַּחַת, הַלֵּב שֶּׁלִי חָזָק-חָזָק דּוֹפֵק" – ככה בדיוק ילדים מדברים ובגלל זה אני חושבת שזה ידבר אליהם מאוד. כעיקרון אני חושבת שצריכה להיות עברית תיקנית בספרי ילדים כי אם לא שם – אז איפה? אם זה מה שאנחנו מקריאים להם, זה מה שהם ילמדו. אבל במקרה הספציפי הזה לי אישית זה לא הפריע. מה גם, שכל הספר כתוב נכון ואני חושבת שהמשפט היחיד הזה דווקא מקרב אותנו לילדים ולא להיפך.

בעמוד האחרון ישנה מעין מפה המתארת את הרחוב ממבט על, שבו מסומן "הבית שלי" ו"הבית של סבתא" ואפשר לראות בדיוק את הדרך שהילד עשה. הרחוב, עם הגינה שבאמצעו יוצרים צורה של לב שמוקף בביניינים.

קיצר – אני מאוד אהבתי. זה ספר חמוד,שלא מתיימר להתעסק בדברים הבומבסטיים שספרים אחרים נוטים ליפול בהם, אלא בדברים הפשוטים והכי חשובים – אהבה של ילד אחד לסבתא שלו והאתגר בלהגיע אליה לבד ולדעת את הדרך (לכל אלו שמצקצקים בלשון – הילד 'תכלס לא באמת הולך לבד, לאורך כל הדרך אנחנו רואים את אבא שלו והכלב הולכים מאחוריו במרחק סביר…). גם הזאטוט אהב מאוד ויחד אנחנו מתעכבים הרבה זמן בכל עמוד ומצביעים על המוני הפרטים שיש באיורים הנפלאים – עצים, ציפורים, שעונים בחלון ראווה וכביסה תלויה על חבל.

הרחוב, עם הגינה באמצעו והחנויות, מזכיר לי מאוד את שדרות רוטשילד. משהו בסגנון הבתים שאלון קוריאל איירה ממש דומה – בניינים נמוכים, שתיים או שלוש קומות לכל היותר, מרפסות תל אביביות, מזגנים ודודי שמש. הליכה בעיר שמגיעה לבית החמים של סבתא שיש בו הכל מכל – צעצועים, עוגות, חתולים ואפילו תוכי. מה שאני מנסה להגיד זה שאין צורך בעושר גדול במילים כשיש עושר גדול באיורים.

מתאים לזאטוטים בני שנה וחצי ועד שלוש (וגם קצת להורים…)

מצרפת קישור לפרופיל אמנית של גיל-לי אלון קוריאל באתר "הפנקס" וגם סרטון קצר שהעלתה לYouTube.

תהנו.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שכתבתי בהתחלה – כריכת הספר גרמה לי לרצות אותו לעצמי תיכף ומייד. לגבי הזאטוט לא הייתי בטוחה, אבל אותי היא כבר "קנתה". האיור הספציפי שעל הכריכה לא נמצא בתוך הספר, אבל הוא בהחלט המשך ישיר של אותו קו ומעביר את הסיפור על הילד שיוצא מהבית וחוצה את השביל לעבר ביתה של סבתא, מה שבשבילו מעין הרפתקאה קטנה. החלק האחורי של הכריכה הוא המשך של הציור ומראה את שאר הרחוב על חנויותיו ובינייניו. אמרתי כבר שהאיורים יפייפים?.

הפוסט מאחורי הדלת יש שביל / גיל-לי אלון קוריאל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הנה ספר שיכניס אתכם להוצאות. הרבה הוצאות. למה? כי במקרה הטוב, יבוא אליכם הזאטוט ויגיד שהוא רוצה טיול בר מצווה לסקוטלנד (כד להגיע ללוך נס כמובן) או לברזיל לראות יערות גשם. במקרה הגרוע – אתם תרצו לנסוע לשם בעצמכם ואז לא יהיה לכם את מי להאשים…

אז מה יש לנו פה? ספר מקסים מקסים שבא לספר לילדים על מקומות אקטוזיים שונים בעולם, בשפה ברורה וקולחת בגובה העיניים ובליווי קומיקסים מגניבים ומשעשעים ואפילו צילומים. גם המבוגרים ימצאו בו כמה רגעים (אם לא יותר) של עיניין.

מקס הוא קיפוד סקרן שהכל מעניין אותו – מי בנה את הפירמידות, היכן חיות צפרדעים ארסיות ועוד אי אלו קושיות. מקס בעצם יוצא למסע סובב עולם, בעקבות מתנה שקיבל מחבריו הטובים, ומספר את החוויות שלו בספר שלפנינו. למקס יש כמה חברים חמודים – ארתור הדב, בלו הציפור, פנחס העכבר ומנחם דב הנמלים.

הספר נפתח בשלושה אתרים במדינתנו הקטנטונת – אתר החרמון, אגמון החולה ומערת אילון. בכתוב על החרמון, למשל, יש סקירה קצרצרה של ענף הסקי, מאיפה התחיל ומה מקורו. ובאגמון החולה מספר לנו מקס על ציפורים נודדות. לא תמצאו כאן פרטים יבשים ועובדות עייפות, רק דברים שיעניינו ילדים (וגם מבוגרים, אבל לנו לא נעים להגיד).

אחרי מקום הכבוד של ישראל בפתיחת הספר מופיעים מקומות כמו יון, הרי האלפים בצפון איטליה, לונדון, סטונהנג' שבדרום אנגליה, הפיורדים שבנורבגיה, הקוטב הצפוני, אי אלו מקומות במזרח הרחוק ואפילו אבו – דאבי. המקום האחרון שמור לשכנינו המצרים – גיזה. ממש כאילו סגירת מעגל עולמי וחזרה ארצה.

מקריאה בכריכה האחורית למדתי שדובי קייך, המחבר והמאייר של הספר המקסים הזה הוא מאייר, אנימטור, יוצר קומיקס, מרצה לאנימציה וגם טייל חובב. הוא התחיל לצייר קומיקס כבר בגיל שש ובגיל 12 פרסם את הקומיקס הראשון! ארתור ובלו, שהם חברים של מקס הקיפוד, מספר הסיפור שלנו במקרה הזה, הם גיבורים של סדרת קומיקס משל עצמם, המופיעה שנים רבות בעיתוני ילדים ואפילו עובדה לשני משחקי מולטימדיה. אז בהחלט יש מצב שהילדים יכירו את הדמויות בספר וישמחו להיתקל בהן שוב.

אתם יכולים להיות בטוחים שהספר הזה יעבור עיון שלכם הרבה לפני שהוא יגיע לילדים, זה בכל מקרה מה שקרה אצלנו. בעלי שיחיה בדרך כלל פוטר ספרים כאלה ב"זה ממש מוקדם בשבילו, הוא עדיין צעיר מידי לזה" ומניח את הספר בצד, לקריאה עתידית (מדובר פה על כמה שנים, כן?) או להעביר הלאה, וכאן הוא פשוט דפדף בכל הספר, כשכל כמה דקות אני שומעת לאן אנחנו צריכים לנסוע. הוצאות כספיות כבר אמרתי?

ספר מושלם לילדים סקרנים, שאוהבים לגלות את העולם ואת התופעות שהוא מגלם בתוכו.

אני לא סגורה לאיזה גיל זה מתאים, אבל בטוח לילדים גדולים יותר, אולי אפילו שקוראים בעצמם ומעניין אותם מה קורה מעבר לעולם שבו הם גרים. נראה לי גילאי 5 ומעלה, אבל אל תתפסו אותי במילה, עוד לא הגעתי לשם…

מומלץ!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את מקס הקיפוד, כשתרמיל על גבו, מטפס לו מחוייך על איזו גבעה או הר. כשהרקע לתמונה נראה כמו טקסטורה של מחברת או יומן, כיאה למעמד. בפינות העטיפה נמצאים בלו וארתור, המספקים לנו משפטים חמודים – "ממש אנציקלופדיה בקומיקס! ואוו!" ו-"ביומן של מקס יש הסברים ותצלומים מכל העולם" – דרך מקסימה להסביר למי שאין לו ממש כוח לדפדף מה יש בספר. הכל כתוב בפונט צעיר, שגורם להכל להיראות קצת יותר אישי ופחות "רציני".

הפוסט הטיול הגדול של מקס / דובי קייך הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איורים: דנה אלון זיתוני

הזאטוט וגם אני אוהבים ספרים עם חיות. אין כמו חיות, ורצוי משעשעות, על מנת להעביר מסר או מוסר השכל מסוים. ילדים מאוד מאוד מתחברים לזה. אז לפנינו ספר ממש חמוד על גאולה, הזברה החייכנית, שבוקר אחד קמה ומגלה שנעלמו לה הפסים (מישהו אמר פיג'מה?). אז מי יודע מדוע ולמה נעלמה לגאולה הפיג'מה??

לגאולה יש חברים שמקיפים אותה – אפרוח, אווזה (שמתחילה כברווז, אבל ניגע בזה בהמשך), קיפוד, עכברה וארנבת. לחברים קשה לראות את גאולה מבואסת "אז מה עושים? מה עושים? מחפשים את הפסים!". הם מחפשים אי אלו פתרונות יצרתיים כתחליף לפסים השחורים הנעלמים – אולי שולה התופרת תתפור פסים חדשים? אולי שפרה הג'ירפה תצייר על גאולה פסים? ואולי הצל שמטילה הגדר יראה בדיוק כמו הפסים החסרים של גאולה? כל הרעיונות לא מחזיקים מעמד יותר מידי זמן, עד שנמצאת הגאולה בדמות פרסום מודעה על הפסים שאבדו. בזכות המודעה, מגיעה החסידה בטיסה ישירה עם הפסים, שפשוט נשכחו לייבוש על העץ.

אז הסיפור עצמו ממש חמוד וגם האיורים. אבל… את העולל הקטן זה משום מה לא קנה. אני חושבת שזה פשוט כי הסיפור קצת ארוך לו מידי והוא מאבד סבלנות. יש בהחלט מצב שלילדים קצת יותר גדולים זה יהיה מצוין (הוא בן שנה ושלוש). האיורים הם דו מימדיים ומקסימים, אני מאוד אהבתי אותם, אבל בהחלט יכול להיות שאולי חסר בהם טיפ טיפה של צבע (אני מנסה לחשוב מה היה יכול עוד למשוך ילדים קטנטנים). ערכה הרב של חברות עולה בכל הדפים – חבריה הטובים של גאולה לא יכולים לראות אותה עצובה ולכן הם עוזרים לה למצוא פיתרון, וגם אחרי שהראשון והשני לא מסתדרים, הם לא מתייאשים.

רק הערה קטנה שעריכה הייתה יכולה לפתור – עיניין הברווז. בעמוד השני מספרים על החברים הטובים של גאולה ובין היתר מציינים את הברווז. ארבעה עמודים אחר כך כתוב "האווזה בעצב געגעה". אז אם הברווז לא עבר איזה ניתוח לשינוי מין במהלך ארבעת העמודים האלה, אין שום סיבה שיהפוך לאווזה פתאום…

ולמה דווקא גאולה? הייתי בוחרת שם שלילדים יהיה יותר קל להתחבר אליו.

לסיכום – ספר חמוד על חברות ונחישות ופתרונות יצירתיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר (בשינויים קלים ממש) – גאולה והחברים יוצאים לחפש את הפסים. אהבתי את הרעיון של זברה על טוס-טוס ואת החברים ב"נגרר" מאחור. ממש חמוד ומייצג.

הפוסט הספור המופלא על הזברה גאולה / אדיבה גפן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני התוודעתי לרינת הופר לפני משהו כמו שנתיים וחצי. היינו אצל חברים, הבן שלהם היה אז בערך בן שנה. השאירו אותנו לבד בסלון והלכו לקלח אותו, או להרדים אותו, או להרגיע אותו, בכל מקרה זה היה משהו שלא הייתה לנו שום נגיעה אליו בזמנו. מה לנו ולילדים?? הספר "איילת מטיילת" של רינת הופר היה מונח על הספה. כמו שאני עושה כמעט עם כל ספר בסביבתי – הרמתי אותו והתחלתי לקרוא. כל כך התלהבתי מהספר שאמרתי לבעלי שיחיה – "את הספר הזה אני אקנה לבן/בת שלי". אז הנה – יש לי פעוט בן שנה וחודש ואיילת מטיילת אכן היה אחד הספרים הראשונים שקניתי לו והוא מאוד אוהב אותו. אחר כך יצאו לרינת הופר עוד אלו ספרים והספר "מי ראה את איילת" הגיע אלי גם הוא.

הפעם אמא של איילת מחפשת אותה לאורך כל הספר בכל מיני מקומות שונים ומשונים – מתחת לשמיכה, במכונית, מתחת לשולחן, אצל סבתא חבצלת ואפילו בגן המשחקים. בכל עמוד אנחנו מתלווים לאמא של איילת בחיפושים כאשר באיור אנחנו, כקוראים כמובן, רואים את איילת מסתתרת בכל מיני מקומות אבל לא איפה שאמא מחפשת. מסתתרת ומצחקקת לעצמה ממשחק המחבואים עם אמא.

יש כמה עמודים ובהם הוראות ראשוניות להורים – לגזור פינות עמוד כדי שיקבל את צורת השמיכה או לקפל פינה אחרת כמו החבילה של הדוור. מעין "איפה פינוקי" למתקדמים. זה נחמד.

אני חייבת להודות שהספר הספציפי הזה היה קצת ארוך לזאטוט בן שנה, מה גם שהוא עדיין לא מבין את כל הבדיחות (למשל את העובדה שאיילת תכלס' מופיעה בכל העמודים). אבל אני בטוחה שעוד שנה זה יהיה שוס בבית. ממש לגזור ולשמור.

ומה עם האיורים? האיורים של רינת הופר מהממים. נקודה. יש בהם משהו מאוד יפה ומיוחד. משהו שהוא לא לגמרי מתיילד. זה מתאים בהחלט כאיורים בספר ילדים אבל היה בקלות יכול "לעבור" גם עם מבוגרים יותר. הכל מאוד דו מימדי וגרפי ואני אוהבת את הדרך שבה מתחברים אצלה קוים וצבעים.

עוד דבר שאני אוהבת – בספרים שלה, בעמוד האחרון, אחרי שהסיפור כבר נגמר היא שמה איור על כל העמוד, עמוס מאוד בפרטים, שאפשר להתסכל עליו הרבה פעמים ועדיין למצוא כל פעם משהו חדש. זה גם תמיד קשור לסיפור, כאן למשל הסיפור נגמר כשאמא של איילת מוצאת אותה סוף סוף ו-"עכשיו אמא, אבא וכל הצעצועים ישחקו עם איילת במחבואים" ואז מגיע עמוד שבו רואים את כולם מתחבאים מאחורי ספה, מנורה וקיר. זה טוב כמשהו אינטראקטיבי שאפשר לעשות עם הילדים – לבקש מהם למצוא את איילת או את הדובון שלה.

בקיצור – חמוד ביותר מגיל שנה וחצי שנתיים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כמובן מקסימה בזכות האיורים – רואים את שם הספר במרכז ומסביבו איילת (שקצת מתחבאת מאחוריו השובבה), אמא של איילת עם תנועת ה"איפה איילת?" (גם הבן שלי כבר עושה את התנועה הזו כששואלים אותו שאלה שמתחילה ב"איפה"), חתול, דובון וציפור. בכריכה האחורית אנחנו (שוב) רואים את איילת מתחבאת, הפעם מאחורי ערימת בובות.

הפוסט מי ראה את איילת / רינת הופר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.