כשהספר הזה הגיע אלי, הספיק מבט אחד בכריכה כדי שאדע שאני עומדת לקרוא אותו. ויפה שעה (חמה) אחת קודם.

הספר נפתח כך (להלן 'צמרמורת'):

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.
הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאמא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.
או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין-סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה – וזה מה שמותיר רושם, ואשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.
אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי".

לקח לי קצת זמן להתאושש רק מקריאת המשפטים האלה, וזו רק ההתחלה. חזרתי וקראתי אותם כמה פעמים ושאלתי את עצמי לאן עוד זה יכול ללכת. הדוברת היא ליב והאגביות שבה הדברים נאמרים מפיה מטרידה ומעלה שאלות, שיקבלו מענה בהמשך.

ליב בת שש, היא גרה עם אביה ינס ואימה מריה באי די מבודד שנקרא "הראש", מפני שהוא מחובר ברצועת חוף צרה לאי גדול יותר, שבו גרה שאר האוכלוסייה המקומית. רק ליב והוריה גרים ב"ראש", מוקפים יערות וטבע.
ינס הוא נגר, שירש את הבית ואת כישרונו לנגרות מאביו. אביו בנה בין היתר ארונות קבורה לתושבי האי וגילה חיבה מוזרה אליהם, עד כדי כך שהרגעים הכי יפים בילדותו של ינס, היו כששניהם היו שוכבים בתוך ארון מוכן, מריחים את ריח העץ המהוקצע ומדברים. מעבר לשיחות האלה, ינס היה די שתקן. אחיו של ינס עזב את הבית בשלב מסוים, אף אחד לא ידע לאן נסע ועקבותיו נעלמו. אחרי שאביו נפטר, אימו הייתה צריכה עזרה וכך הגיעה אליהם מריה, על מנת לטפל בבית ובאימו. ינס ומריה התאהבו והתחתנו.

למרות ההתחלה המצמררת, הפרקים הבאים נראים תמימים משהו. אביו של ינס מלמד אותו הרבה דברים על הטבע ואיך אפשר "לקחת מהטבע רק מה שצריך". אחרי שאביו נפטר, ינס לוקח את הכל צעד אחד קדימה, לכיוון לא בדיוק נורמטיבי.

בתוך הסיטואציה הזו – גדלה ליב. היא חיה בבידוד מוחלט, לא פוגשת ילדים אחרים בני גילה וחוץ מהדוור שמגיע מידי פעם גם לא רואה אנשים בכלל. אבל טוב לה, היא חושבת שכל מה שהיא צריכה נמצא שם, מסביבה.
כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר, ינס "הורג" את ליב. מרסק סירה אל הסלעים ומדווח שליב נעלמה ולא תשוב. עכשיו גם את הדוור היא לא יכולה לפגוש, כי היא צריכה להסתתר מכולם. זה עניין של חיים ומוות לטענת אביה.

משהו לא נראה לה תקין, אבל היא יודעת שאביה שומר עליה ורוצה רק בטובתה. אמא שלה חולה ולא יוצאת מחדרה. היא כותבת לליב מכתבים ששזורים בין הפרקים ומספקים עוד נקודת מבט על המציאות ההזויה שהמשפחה חיה בה. יש הרבה דברים שליב עדה להם, שילדה בגילה לא אמורה לקחת בהם חלק. אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים כדי להימנע מקלקלנים, אבל אני לא אחת שקל לזעזע לרוב.

זה ספר על אהבה, אבל לא על הצד החיובי שלה, אלא על הצד היותר חולני שלה. ינס בטוח שהוא עושה הכי טוב עבור משפחתו, שזה מה שצריך בשביל להציל אותם. אבל מי יציל את ליב? מי ייתן לה את הילדות הנורמלית שילדה בגילה צריכה לקבל?

זה ספר מטלטל ולא לבעלי קיבה ולב רגישים. קטעים מסוימים עלולים להיות מאוד טריגרים והאדישות שבה מתוארות סצנות קשות עוכרת שלווה.

הפרק הראשון נותן אגרוף לבטן הרכה, אחר כך נהיה קצת יותר איטי כשחוזרים אחורה ולומדים על ההיסטוריה של המשפחה, במיוחד על ילדותו של ינס. השליש האחרון כבר נקרא כמו ספר מתח מורט עצבים.

אני לא יכולה שלא להמליץ על ספר שמוציא ממני כאלה תחושות, רק קחו בחשבון שהוא לא קל.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מדהימה בעיני והיא זו שתפסה את תשומת ליבי ברגע הראשון. מאוד מינימליסטי ומסקרן. הרקע כולו שחור, בחלק התחתון מציצות אזניים של ארנב. עיגול כתום באמצע (צבעו הענברי של שרף העצים) ובתוכו שם הספר והסופרת. החלק החלש לדעתי הוא הפונט שנבחר לשם הספר. יש בו משהו מאוד ילדותי ומבלבל.
בנוסף, יש פה בחירה מעניינת (שאני לא יודעת אם קיימת במקור) לכתוב על שדרת הספר, לצד השם, הסבר על מהו שרף – "חומר נוזלי היוצא מן העץ. שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן שקרויה ענבר".
הכריכה הישראלית שונה מאוד מהכריכות שיצאו בעולם, היא היחידה שמציגה אזני ארנבת. בשאר הכריכות מוצג היער, הטבע ובאחת (המקורית אם אני לא טועה) רואים אימג' של המון חפצים, רמז לאגרנות של ינס.

ציטוטים:

"האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו".

"ינס חש אחריות עמוקה כלפי הדברים שאחרים לא הכירו בערכם. הוא הרגיש שתפקידו הוא לשמרם והוא חש שמחה על כך, שכן היה לו קשר רגשי עם כל אחד ואחד מהחפצים. החיבור הזה בינו לבין חפציו עורר אותו. והתיש אותו בכל פעם שמישהו ניסה לנתק חפץ ממנו".

"הזמן באי חולף באופן שונה מהזמן ביבשת. באותם ימים נראה קו ברור וישר על הרשתית שלו בכל פעם שדמיין שחלפה שנה: מין מסלול לינארי עם חלוקה חדה כסכין למבחני שליש ולהכנות לחופשות ולפגישות; זו הייתה תמיד השתקפות של שגרת השנה הקודמת, שהייתה מקובעת לא פחות, והתוכניות שאין לסטות מהן בשנה הבאה. באי לבשה השנה צורה אורגנית שנצמדה ברכות לחג המולד והתמתחה בקיץ והתמזגה עם השנים הקודמות והבאות. הזמן לא בוטל, הוא רק שינה את ממדיו והתמלא. הוא נעשה לחבר נוח, כזה שאינו דורש אלא להיות".

הפוסט שְׂרָף / אנֶה ריל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני גם אוהבת סיפורים על כפרים קטנים ומנומנמים שכביכול לא קורה בהם כלום, והזמן זז לו בעצלתיים, אבל עמוק בפנים הדמויות סוערות וגועשות. וזה בדיוק הסיפור הקטן והמקסים שיש לפנינו כאן.

כל הספר מתרחש בעיירת דייגים באחד מחופי איסלנד והוא נמשך אחר צוהריים אחד.
קָטָה היא המנצחת של מקהלת הכפר והיא רוכבת ברחוב הראשי כל אופניה בדרכה לערב שבו תנצח על המקהלה ותנגן בקלרינט. הערב הזה מאוד חשוב לה והיא מקווה שמסלול חייה ישתנה בעקבות האירוע. זה מסוג האירועים שמאגדים את כל תושבי הכפר וכולם מדברים עליו. הזדמנות בשביל כולם להיות יחד, לשיר ולשמוח.

בזמן שקטה רוכבת ברחוב היא חולפת על פני בתי הדיירים ובכל פרק אנחנו מקבלים מעין הצצה לבית אחר. כל פרק בעצם חושף סודות ורבדים נוספים לגבי כמה מאנשי העיירה הבולטים. כל אחד מהם גם מציין בשלב כלשהו שהוא רואה את קטה חולפת על פניו ברחוב וכך אנחנו גם מקבלים מושג לגבי המסלול שלה ותזכורת שהכל מתרחש במרווח של דקות ספורות. הכל במקביל.

אנחנו נפגשים עם כומר שיש לו בעיות הימורים ושתיה, קברניט ספינה בשם קפטן גודיון שאיבד את בנו, אוֹ לי מנהל הבנק שהסתבך עם הלוואות, אנה ולאלי – אח ואחות שכבר שנים לא מדברים אחד עם השני ועוד.

המסגרת לכל סיפורי האנשים הוא הנוף –  הים בצד אחד וההר בצד השני. הספר שופע תיאורי טבע, דגים, ציפורים, סרטנים ואהבה לכל מה שיש לטבע להציע לאדם.

"הכפר אינו רק תנועת גלית או מרכז תעסוקה, סירת מנוע מטרטרת או כלבים ששוכבים באור השמש על כפותיהם. הוא לא רק ניחוח הים, הנפט, הדגים והשמות המשונים של הבתים. הוא גם רצץ סיפורים שמרחף ברחובות ומשמר את התמונה המקורית של הכפר, שהולכת ומתגלה לאורך השנים והמאות. זה אנחנו, כאלה אנחנו, אנשי וליירי, אנחנו." (עמ' 91)

הסיפור הזה היה הבריחה המושלמת עבורי מהמציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים. היה בו משהו מאוד מרגיע. אפילו שחלק גדול מהדמויות "סוחבות" סודות מעיקים ומתמודדות עם קשיי היום יום, עדיין היה משהו שקט כל כך בספר והיה פשוט תענוג להתכרבל אתו במיטה. הפרקים קצרים יחסית והספר עצמו קטנטן, מה שתרם להרגשה האינטימית שהסיפורים של התושבים גרמו לי. יכולתי להמשיך לקרוא אותו עוד ועוד והתבאסתי שנגמר כל כך מהר. זה בהחלט ספר שאני שוקלת לקרוא שוב (מה שלא קורה לי בדרך כלל).

מילה על ההוצאה – "לסה ספרות צפונית" היא הוצאה יחסית חדשה שלא הכרתי וזה הספר הראשון שלה שאני קוראת. זו הוצאה "קטנה ועצמאית המתמקדת בספרות יפה מתורגמת עכשווית וקלאסית מאיסלנד" (כך מדף המידע שצורף לספר). פירוש המילה "לסה" הוא פשוט "לקרוא". אני סקרנית לקרוא עוד ספרים שלהם. באתר יש כרגע שני ספרים נוספים ל"ולס ולירי" וגם עליהם שמתי עין.

והתרגום – אחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי כשפתחתי את הכריכה וראיתי ששי סנדיק אמון על מלאכת התרגום היה "גם איסלנדית הוא יודע?!". אז כן, הבחור למד ואנחנו מרוויחים תרגום מקסים משפה לא פשוטה בכלל.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת, יפיפייה, עדינה ושקטה. על פניו כאילו אין בה כלום – ציור של שני הרים קטנים (הם בים? ביבשה? אני מניחה שבים אבל לא לגמרי ברור), ערפל או אדוות גלים והכל בצבעי מים שמשתלבים נהדר עם האוירה הכללית של הספר. הסתכלתי עליה הרבה והרגשתי שאני מפליגה לעולמות אחרים.

ציטוטים:

"תמיד שוררת שלווה כלשהי באדם בהפלגתו פנימה אל הנמל, כשהכול גמור ומוכן, וחוץ מלשוט אל היעד לא נותר לעשות דבר: אם יזכור זאת, יהיה מוגן. ואם ישכח זאת, ילך לאיבוד. ייכנס למים הרדודים, ייתקע. זה באמת כזה פשוט וככה זה. אדם פוסע בדרכו אל הכפר ופניו אל ביתו. אדם פוסע בדרכו אל הקיום שלו ועיני ילדיו הם דגלי האיתות. להבות בוערות של תקווה".

הים לא רק מספק לו מחיָה את חברת הציפורים – הוא מספק לו גם את הכוח ומזין את השכל. הוא מציע לו שקט שאינו שָקט, אלא שופע צלילים. הוא משרה עליו שקט שאינו קופא על שמריו, אלא נמצא בתנועה. הוא נותן עומק. הוא מתמקד ביעד ותוהה אם המקום – ורצף האירועים שזימן הכפר לחייו מיום שהגיע לכאן כילד – הוא אכן המקום היחיד שבו היה יכול לממש את עצמו. זרמים שונים חולפים בראשו, כל מיני זרמים תת-קרקעיים עמוקים שיכלו לכוון ולהוביל אותו למשהו חדש לו היו מתמזגים עם זרמים אחרים. כל כך הרבה יש בו, באדם, שם למטה, בעומק, אין ודאות כלל וכלל שהוא נותר כפי שהיה לפני שנים. כל תאי הגוף מתחדשים מדי שבע שנים – דברים רבים כל כך גורמים לאדם לאבד שפיות: נשים ומריחואנה וחוסר היציבות של הטרובדור. וכל זה".

"יש מתח באוויר, אולי בגלל צלצול הטלפון או צווחות הילדים שעל הטרמפולינה בחוץ וטרטור סירת המנוע וקריאות השחפים או אולי בגלל משהו שהתעורר ביניהם, כי לארבעתם יש היסטוריה ארוכה והשפעה חזקה זה על זה. הם יודעים דברים רבים איש על רעהו ויש דברים רבים שאינן יודעים – אף שהם מולקולה. ויש גם דברים שאינם יודעים שהם יודעים זה על זה".

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים. אך תושבי הכפר בכל זאת גאים במקום, בעיקר אלה שעזבו אבל חוזרים מידי קיץ לבתים המוזרים של אבותיהם ולמציאות המוזרה שממשיכה לחיות במקום כלשהו בדמם – הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין משפחה משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח".

הפוסט וַלְס וַלֶיּרִי / גוּדְמוּנְדוּר אַנְדְרִי תּוֹרְסוֹן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.