אז אחרי שהזהרתי את כל מי שזה לא בשבילו אפשר לעבור לדבר על הספר.
ברי מגיעה לעיירה בשם פליון שבמדינת מיין. היא באה כדי לנקות את הראש ולחשב מסלול מחדש. היא עברה טראומה ומרגישה שצריכה להירפא ולהירגע. היא שוכרת בית ליד האגם ומתחילה לעבוד כמלצרית בדיינר המקומי. האגם הוא מאוד תיירותי בגדה אחת שלו וברי דווקא בוחרת בצידו השני, הרגוע והשקט יותר. ברי היא בחורה חביבה ונעימה ודי מהר מתחילה להכיר אנשים וכובשת אותם אחד אחד.

כשהיא יוצאת מהמכולת השכונתית, לאחר שקנתה לראשונה מספר צרכים בסיסיים לבית החדש, נופלות לה השקיות ותוכנן מתפזר במגרש החניה (זה כל כך אמריקאי אלוהים!). אחד הפריטים מתגלגל היישר לרגליו של ארצ'ר. לברי הוא נראה בהתחלה כהומלס תמהוני – לבוש בצורה פשוטה על סף המוזנחת, שיערו ארוך ולא מסודר ואותו כנ"ל לגבי הזקן. משהו בו מושך אותה והיא מנסה לתהות על קנקנו.

ברי מנסה לדבר ולהתיידד אך ארצ'ר לא מגיב. לא עונה לאף שאלה והיא כבר בכלל לא בטוחה שהוא שומע אותה. היא מתחילה לברר ולשאול לגביו בעיירה. היא מגלה שאכן רוב האנשים חושבים שהוא חירש. הוא אילם. ובגלל שהוא לא מדבר, לא מתקשר ובאופן כללי מנסה להתרחק מחיי העיירה בכל תוקף, כולם חושבים שהוא פשוט לא שומע, או לא נורמלי או מסוכן.

ברי מתעקשת. משהו בארצ'ר לא נותן לה מנוחה והיא מתנהגת כמו קרצייה טיפוסית ומנסה לדבר איתו בכל מיני הזדמנויות. רוב הזמן הוא לא מגיב. היא מגלה שהוא לא חירש ומבין אותה דווקא טוב מאוד. אבל יכולת הדיבור שלו אבדה כשהיה בן שבע, בתאונה שבה איבד את שני הוריו.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו לומדים גם על הטראומה של ארצ'ר, אשר השאירה אותו מסוגר ומתבודד. ההתמודדויות שלו במהלך השנים עם אנשי העיירה (מסוג העיירות הקטנות שבהן כולם יודעים על כולם הכל ועסוקים בלרכל), חוסר קבלת השונה, שאנחנו כחברה לפעמים חוטאים בו ואיך התעקשות של בחורה אחת, או לחילופין תשומת לב קלה, יכולה לשנות את כל התמונה ולפתוח אפילו את החדר הכי נעול.

הסיפור מובא בחלקו מצידה של ברי ובחלקו מצידו של ארצ'ר. הקטעים של ברי הרבה יותר ארוכים ומהווים תכלס את רוב הספר. אני לא יודעת אם זו הסיבה, אבל בטוח שיחד עם התוכן, הספר ידבר בעיקר לנשים.

הספר מוגדר כnew adult ומסומן בתות חינני על הכריכה. זה מפני שהיא מכיל אי אלו קטנים ארוטים. אני חייבת לציין שהקטעים האלה ממש שווים!. ואני מצטערת, אבל זה ממש לא יקרר לכן את אוגוסט הזוועתי. ממליצה להצטייד במזגן רציני ואולי אפילו חבילת מגבונים. שיהיה, לא יכול להזיק.

זה ספר אמריקאי שמאלצי קלאסי. יש בו כל כך הרבה סממנים אמריקאים – הדיינר, העיירה הקטנה שבו כולם מכירים, הגברים עם הגוף המושלם, סיפורים משפחתיים קורעי לב ואפשרות להשכיר בית על אגם בכלום כסף.
זה ממש לא הסגנון שאני קוראת בדרך כלל אבל אני מודה שסיימתי אותו בשלושה ימים. הוא באמת חמוד. ואופטימי. שזה מצרך נדיר בימים כאלה. הייתי צריכה ספר קליל שיעשה לי כיף וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אז כמו שאמרתי – ממתק קייצי כייפי ומחרמן.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די פשוטה כאן ונעימה לעין. אפשר להגיד שהיא מעבירה באופן כללי את האוירה הרגועה שיש בעיירת פליון. מצד שני – היא לא מעבירה את הסיפור עצמו של ארצ'ר וברי. אני פחות אוהבת ששמים ציטטות מתוך הספר על הכריכה הקדמית. זה קצת הורס לי, לא יודעת למה.

הפוסט קולו של ארצ'ר / מיה שרידן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"היישוב הציורי הזה, המונה אלפיים תושבים, מתפרס כצדף לחופי נהר הגטינו, הרים מזדקרים באופק. הוא צמח מכפר קטן, שבו התיישבו במאה הקודמת חוטבי עצים צרפתים – קנדים ואירים הששים אלי קרב. ברחובות המרכזיים אפשר לראות בתים בסגנון האופייני לקוויבק, בעלי גג עם שיפוע חד, חלונות גמלוניים בולטים ומרפסת לכל אורך החזית." (עמוד 5) כך מתחיל הספר, בקטע מתוך "מדריך גורמה 2003 של מרסי גליקמן לאתרי הנופש המובחרים בעיירות קנדה". במשך שני עמודים אפשר למצוא ממש שיר הלל לסנט. אובן, העיירה הפסטורלית (לפי המדריך, כן?). המדריך מציג את המקום כיישוב ציורי עם ביסטרו מדהים וחנויות עם תוצרת ביתית. זו אכן נשמעת כמו תפאורה הולמת לתעלומת רצח…

הגיבורה שלנו, גברת פיונה סילק, היא סופרת כושלת של רומנים רומנטיים בת 45. היא חוזרת לילה אחד מבילוי עם חברה בבר, שיכורה לחלוטין, ומוצאת אצלה במיטה את בנדיקט קלי – משורר, שתיין ורודף שמלות מושבע. אה גם היה לו רומן עם אותה פיונה סילק בעבר. אה וגם כשהיא מצאה אותו הוא היה מת. לא סתם מת – מת עם כוס משקה ביד, עירום ועליו שוכב הכלב של פיונה וישן לו בניחותא.

אין ספק שהסיפור הזה מפר את שלוותה של העיירה המנומנת בדרך כלל. יש אפילו מצב שזו הייתה פעם ראשונה שהשוטרים שם ראו גופה.

כמובן שכל העיניים והאצבעות מופנות אל פיונה. את אף אחד זה לא מעניין בכלל שהפעם האחרונה שהייתה בקשר עם בנדיקט הייתה לפני שמונה שנים בערך. לא היה לה מושג אפילו מה קורה איתו. אבל זה לא ממש מעניין מישהו, גם לא את המשטרה והכי פשוט להם להטריד אותה כל הזמן בעוד ועוד שאלות מטומטמות.

פיונה מחליטה לחקור בעצמה לאור אזלת ידה של המשטרה. אל פיונה מצטרפת במהלך הסיפור ג'וזי, ילדה בת 14 שכל המשפחה שלה היא דוד שתיין ועבריין שנכנס ויוצא מהכלא כל שני וחמישי. היא הופכת לדמות הכי קרובה אליה. לפעמים ג'וזי עושה את זה בשביל כסף ולפעמים זה נראה שהיא פשוט רוצה חברה או את המשפחה שאין לה.

פיונה מצחיקה, צינית, ממורמרת ועם הרבה הומור שחור. גיחכתי לי לא פעם ולא פעמיים מהמשפטים שיוצאים לה מהפה ואפילו מהמחשבות שעוברות לה בראש.

הסיפור עצמו קליל, משעשע ומותח. מתווספות לנו במהלך הדרך כל מיני דמויות צבעוניות וכשנראה שהכל נפתר – העלילה מסתבכת עוד. הבעיה היחידה היא שלפעמים נראה כאילו מנסים לשעשע טיפ-טיפה יותר מידי.

זה לא ספר *גדול* אבל בהחלט מתאים כספר קליל והוא רץ לי ממש מהר (איכשהו תמיד פרקים קצרים נקראים אצלי יותר מהר).

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה יש ציור של אודרי ברגנר – ציירת ישראלית ואישתו של יוסל ברגנר. רואים בו בית קפה ודמות יושבת עם גבה אלינו. אין לי מושג מה הקשר של הציור לעטיפה כי זה מסוג האימג'ים שפשוט מתאימים להכל… סך הכל זה ציור יפה ונעים לעין אבל מבחינת ההקשר לספר – שם זה נגמר בשבילי.

ציטוטים:

"החלטה כזאת ממש זועקת: "תחליטי אותי בבוקר". לקחתי את הקרוואזייה ואת כלב השמירה חסר התועלת שלי והלכתי למיטה".

"היא חייכה כמו שחתול מחייך אחרי שאכל קנרית לקינוח. הוא חייך כמו שעשוי אדם לחייך למישהו שהוא מתכונן לעצור בכל רגע. אני חייכתי כאדם שאין לו סיבה לחייך על חיוכים".

"…אפשר לסמוך על סרזן כמו פוליטיקאי לפני בחירות".

הפוסט קינה לרודף נשים – פיונה סילק חוקרת / מרי ג'יין מאפיני הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.