טוב, אז זה ברור וידוע שהיורש אוהב מאוד חיות. מאוד מאוד אוהב חיות. כל ספר שמגיע וטומן בחובו חיות הוא פשוט הצלחה. במיוחד אם מדובר גם בספר שמפעיל. ילדים הם יצורים סקרנים למדי והשילוב של חיות וסקרנות הוא בכלל מנצח.

הספר שלפנינו הוא פשוט מאוד – ילד מספר בגוף ראשון שהוא כתב לגן החיות וביקש שישלחו לו הביתה חיה. בכל דף הוא מספר מה שלחו לו מגן החיות ומאיזו סיבה הוא החליט להחזיר אותה. החיות מסתתרות מאחורי דפים, שאותם מרימים (בדומה מאוד ל"פינוקי" שכולנו מכירים) ואז מתגלה החיה.

כך הוא מספר ששלחו לו פיל, אבל הוא היה גדול מידי, ג'ירף שהיה גבוה מידי, אריה שהיה פראי מידי, גמל מצוברח מידי, נחש מפחיד מידי, קוף שובב מידי, צפרדע קופצנית מידי ולבסוף כמובן, איך לא – כלבלב, שהיה מושלם.

פשוט, ברור, נגיש, איורים חמודים ולא משתלטים, טקסטים קצרים ולא מסובכים – מתאים בול לילדים קטנים עד גילאי שלוש לדעתי. הדבר היחיד הבעייתי הוא העובדה שיש פה מתכון בטוח לחבלה, במיוחד אם אתם מחזיקים בבית תא רדום של אל-קעידה, שלא תמיד מבין כמה כוח יש לו ומרים את הדפים חזק מידי, לעיתים עד כדי קריעה, מתוך התלהבות.

בסך הכל – חמוד מאוד, היורש אוהב ומתלהב לגלות כל פעם את החיות שמסתתרות (הוא אגב, בן שנתיים וארבע ויש מצב שבקרוב מאוד הספר הזה יהיה "קטן" עליו כבר).

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יורדות נקודות על עיניין המועדות לפורענות והעובדה שזה מתאים עד גיל מסוים, שהוא לא מבוגר במיוחד.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר, את זה של האריה. רואים את הטוסיק של האריה מבצבץ מבין סורגי התיבה שבה נשלח, כך הילדים אמורים בעצם לנחש איזו חיה זו.

הפוסט לכבוד גן החיות / רוד קמפבל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ספר שירים לילדים הוא קונספט שאני אוהבת לא פחות מסיפורים. יש משהו נחמד בזה שמדובר בקטעים קצרים, שלילדים קל לזכור (לא שיש להם בעיה לזכור סיפורים ארוכים, אחרי שמקריאים אותם 266 פעמים…), אפשר לדלג על מה שרוצים ולשנות את הסדר לפי המצב רוח.

כאן יש ספרון מקסים ומרגש שמתאר את חיי היום יום של ילדה בת ארבע – נסיעה של אמא, חוויות מהגן, יום הולדת שנגמר, הולדת אחות חדשה, חוף הים וגם פחדים בלילה מהזאב. הכל מאוד פשוט, בגובה העיניים ולא בשפה שיהיה לילדים קשה להבין.

אז נכון, יש לי בן זכר גברי במיוחד והשירים כאן כולם מתייחסים לבנות אבל זה לא מפריע לו בכלל לחוות יחד עם עמליה את הרגעים האלה ביום, שבשבילנו נראים כל כך טריוויאליים, אבל עבורם הם עולם ומלואו.

כְּשֶׁנָּעֲמִי צוֹחֶקֶת

נָעֲמִי עוֹד לֹא יוֹדַעַת לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר,

גַּם לֹא לִרְקֹד וּלְצַיֵּר,

הִיא לֹא יוֹדַעַת שֶׁבַּיָּם יֵשׁ גַּלִּים,

שָׁהָעֵץ יָרֹק כִּי יֵשׁ לוֹ עָלִים,

שֶׁפַּעַם אוּלַי יִהְיוּ לָהּ תַּלְתַּלִים.

נָעֳמִי עוֹד לֹא יוֹדַעַת שֶׁגַּם

הַכְּלַבְלָב אוֹהֵב לִינֹק

שֶׁהַפֹּה קָרוֹב וְשֶׁהַשָּׁם רָחוֹק,

אֲבָל נָּעֳמִי יוֹדַעַת לִצְחֹק.

וּכְשֶׁנָּעֳמִי צוֹחֶקֶת, צוֹחֲקִים הַגַּלִּים,

הָעֵץ מְאֻשָּׁר, מִתְכַּסֶּה תַּלְתַּלִּים,

כְּלַבְלָב מִשְׁתּוֹלֵל, מְכַשְׁכֵּשׁ בְּאַפּוֹ,

הַשָּׁם מִתְקָרֵב וּמַגִּיעַ לְפֹה,

כְּשֶׁנָּעֳמִי צוֹחֶקֶת, צוֹחֵק הַיָּרֵחַ,

צוֹחֵק הָעַכְבָּר לֶחָתוּל וּבוֹרֵחַ,

צוֹחֵק גַּם דֻּבוֹן, אוֹכֵל כַּף רִבָּה

וְנִרְדָּם בְּחֵיקָהּ שֶׁל אִמָּא דֻּבָּה.

יש משהו מאוד תמים ומרגש בשירים, שמזכיר גם את השירים של פעם. אין פה התייפייפות. מדברים גם על הפחד מהזאב בלילה או מהעצב מכך שאמא נסעה (הרי כולנו קרייריסטיות לא?). כי זה בסדר לפחד וזה בסדר להתגעגע וזה בסדר להתבאס מכך שיום ההולדת נגמר. אני בעד להתעסק בנושאים האלה ולא לפחד מהם. ילדים צריכים להבין שלא הכל ורוד (למרות כריכת הספר) וללמוד איך מתמודדים במצבים האלה ובמה אפשר להתנחם – בדובי, בבובות, בירח.

אני מאוד אהבתי. ממליצה לילדים וגם למבוגרים. כן ירבו כאלה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר, בו רואים דב מערסל בחיקו שתי ילדות. שלושת הדמויות חוזרות במהלך הספר בכל מיני ורסיות. העיצוב די קבוע מראש כי הספר הוא חלק מסדרה של ספרי שירים לילדים (ראה אור גם ספר של שירי טשרניחובסקי – "בַּגִּנָּה"). אני אוהבת את הקו המינימליסטי.

סרקתי לכבודכם כפולת עמודים, כדי שתוכלו להתרשם גם מהאיורים. השיר מוקדש בחום לגננת המדהימה של עומר.

הפוסט שירים לעמליה / דפנה בן-צבי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ברגע שהספר הגיע קצת נבהלתי. האיור על העטיפה הצליח להלחיץ אפילו אותי. אני רגילה לספרי ילדים מתקתקים עם איורים אופטימיים וורדרדים ובאופן כללי – מציאות אוטופית שלא קיימת אבל הייתי רוצה שתהיה קיימת בראש של הבן שלי, לפחות כרגע. יש לו עוד מספיק זמן להתמודד עם כל החרא מסביב ולהבין שיש בעיות גדולות יותר מחתול שישן כל היום (קרמר החתול ישן כל הזמן) או איפה הילדה איילת מתחבאת (מי ראה את איילת?). ולמרות הרצון שלי לעטוף את הזאטוט בפצפצים, להכניס אותו לאיזה בוידעם ולשחרר רק סביבות גיל 25, עדיין החיים חזקים מהכל והתמודדויות עם פחדים זה דבר חשוב.

אז הספר שלפנינו מציג את הנושא יפה, בצורה חכמה, לא "מתיילדת" ולא מתיפייפת יותר מידי. אפילו  בגלל האיורים, ואולי דווקא בזכותם, כל הסיפור מקבל אופי יותר אפל.

רותי צריכה ללכת לישון והיא מפחדת. היא במיוחד מפחדת ממפלצת כחולה עם אף כתום שמבקרת אותה קבוע בחלומות. אמא מנסה להרגיע אותה ואבא מוריד לה מהמדף את יוסי הפיל, כדי שישמור עליה בלילה. רותי מחבקת את יוסי ונרדמת רגועה. יוסי, לעומת זאת, ממש לא רגוע. הוא מפחד מהחושך. הוא רואה בפינת החדר מנורת לילה בצורת גחלילית וקורא לה, שתבוא להרגיע אותו. כך אנחנו עוברים מסע בין כמה צעצועים, כשכל אחד מהם קורא לאחר על מנת שיעזור לו לישון. המעגל נסגר כאשר השעון, שלא נח לרגע ולא כל כך יודע איך להירדם מחפש בעצמו ישועה ומוצא אותה במפלצת כחולה עם אף כתום שמתחבאת מאחורי הוילון. המפלצת מפחדת מהכל – מהחושך, מרעשים, מצלליות. היא אמנם מרגיעה את השעון וזה נרדם בלי בעיה אבל היא כמובן לא מצליחה להירדם. המיטה כבר מלאה בובות וצעצועים שישנים יחדיו ודווקא רותי שולחת יד מתוך שינה לחבק את המפלצת אליה.

אני מאוד אוהבת את הספר. קודם כל אני מאוד אוהבת את הקונספט של צעצועים שמתעוררים בלילה, אחרי שהילדים הולכים לישון ודואגים להם. ההאנשה הזו של הצעצועים גורמת לילדים באמת לקבל נחמה מחיבוק של דובי ברגע קשה. המפלצת בסופו של דבר נעזרת ברותי, זו שבכלל פחדה ממנה מלכתחילה. יש פה הרבה רבדים שאפשר לנתח ולדבר עליהם, גם עם הילדים וגם עם עצמנו כבני אדם – תכלס – אין כמו ספר כזה כדי להוריד קצת את הרתיעה ממפלצות. יש המון מפלצות חמודות ולא מזיקות והגיע הזמן שילדים יפנימו את העיניין הזה. דבר נוסף וחשוב הרבה יותר –הרבה פעמים דווקא מה שאנחנו הכי מפחדים ממנו, בכלל לא מזיק ואפילו מפחד יותר מאיתנו (עכשיו תנסו להסביר למה לעזאזל אני לא מתגברת על הפחד מג'וקים).

הספר מאוד ריגש אותי. יש בו משהו כל כך פשוט אבל כל כך עמוק וזו הגדולה שלו. יש בו גם משהו מפתיע. הבחירה לשים על הכריכה איור קצת מפחיד ודווקא מצידה השני לראות את רותי מחבקת את המפלצת ויושבת על כתפיה, יפה בעיני. כמו גם הכיתוב :

בֹּקֶר עוֹלֶה, רוּתִי עֵרָה

קֶרֶן אוֹר רִאשׁוֹנָה מְבַצְבֶּצֶת

רוּתִי מַמָּשׁ לֹא זוֹכֶרֶת עַכְשָׁו

שֶׁבַּלַּיְלָה, חִבְּקָה מִפְלֶצֶת.

זה לא טקסט שלקוח מתוך הספר, אבל מספק מידע על העלילה באותה שפה של הספר.

על המחברת והמאיירת כתוב בגב הכריכה-

שירה גפן, סופרת ילדים
חולמת רוב הזמן
ישנה עם אור קטן.

נטלי וקסמן שנקר, מאירת
ישנה בהפוגות
בין מוצצים לעפרונות

גם זו בחירה יפה של טקסט. שירה גפן עשתה המון דברים מסתבר. כשחיפשתי עליה חומר מצאתי את המאמר הזה באתר "הארץ" ובהחלט יש לה במה להתגאות ועדיין היא בחרה לא לציין את זה על הכריכה, כמו שכותבים אחרים עושים. יש בזה משהו צנוע. וגם הטקסט על שתי הנשים הללו מקרב אותן מאוד לקהל המקריאים (אנחנו, ההורים) כי גם אנחנו מפחדים לפעמים ומה לעשות – רובנו לא תמיד ישן כמו שצריך…

אהבתי!

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז העטיפה, כאמור, מלחיצה משהו – היא ברובה שחורה ורואים בה את רותי המפוחדת יושבת על ענף של עץ ואת המפלצת הכחולה עומדת לידו. עדיין לא החלטתי אם העטיפה הזו מפחידה מידי ואם אפשר היה אולי לעדן אותה קצת, אבל לא נרשמו פחדים מיוחדים מהעיניין אצל הזאטוט בן השנתיים. בפעמים הראשונות שהקראתי לו את הסיפור, פשוט פתחתי מהר את הספר והיום הוא כבר יודע שיש סוף טוב ושהמפלצת לא עושה כלום, אז אולי בגלל זה העטיפה לא משפיעה עליו כל כך. האיורים באופן כללי מאוד מיוחדים ולא דומים למה שאני מכירה בספרות ילדים. בכלל, כשחושבים על זה לא נתקלים בהרבה צבע שחור בספרים המודרניים (ב"פטר והזאב" למשל, אני זוכרת שהיה הרבה שחור). אפילו בביגוד – בגילאים הקטנים ממש אי אפשר למצוא שחור – מה הקטע?. פה נעשה הרבה שימוש בשחור, אבל בצורה מושכלת שמתאימה מאוד לסיפור על לילה ועל חלומות. דווקא העמודים האחרונים, שבהם מופיעה המפלצת נראים קצת יותר בהירים וזה אולי על מנת להאיר אותה בצורה יותר חיובית.

הפוסט לילה טוב מפלצת / שירה גפן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

היורש ואני מאוד אוהבים ספרים עם תמונות. אנחנו יושבים יחד בסלון ומצביעים על תמונות של חיות (ועושים קולות כמובן. בעיקר אני.), כלי רכב ורהיטים. זה בילוי כייפי וללא ספק מעשיר. אז מאוד שמחתי וחיכיתי לספר הזה. על גב הכריכה כתוב ש"יצירת המופת מבית דני ספרים המיועדת לבני 1-4 שנים ומעניקה להם חוויה אינטראקטיבית התורמת להעשרת ידע העולם שלהם. הספר מכיל כעשרים קטגוריות, הכוללות יותר משלוש מאות תמונות צבעוניות ומרשימות" (הפיסוק החסר מופיע כך, העתקתי במדויק). אז לא יצירת מופת ולא נעליים. יותר משלוש מאות תמונות?? זה המון ובמקרה הזה "כל המוסיף גורע". דפדוף ראשון בספר הותיר אותי כועסת. בדפדוף השלישי והרביעי כבר הייתי ממש עצבנית.

אז ככה – יש כאן כמה בעיות חמורות, שמרגיזות כי מדובר בחוסר תשומת לב במקום אחד ועודף תשומת לב במקום אחר. רוצים דוגמאות? יש לי מלא.
בקטע העיצובי – התמונות הן די קטנות (ריבוע של 4.5 ס"מ) ואין ביניהן שום אחידות, חלקן איורים ממש פשוטים, חלקן איורים מורכבים ומפורטים וכולם מסוגים שונים (חלק אני מכירה כי הם מופיעים בתוכנות האופיס למיניהן), יש אפילו פרסומת מובהקת אחת! יש גם טעויות כמו בקבוק דבק שהתווית באנגלית שעליו הפוכה (תמונת מראה). והריבוי…אוי הריבוי… אני באמת לא מבינה מה ילדים בגילאים 1-4 צריכים לדעת שיש במטבח כלי שנקראת מצקת? או מה ההבדל בין שולחן רגיל לשולחן משרדי או בין מטוס נוסעים, למטוס קרב ולאווירון? ומה זה לעזאזל קומודה?? אפילו אני לא יודעת מה זה! פשוט יותר מידי פריטים שזה באמת מוגזם.
לי נראה שלילדים בגיל הזה יש שולחן ויש כיסא, וזו משפחה של שולחנות וכיסאות. אז מה זה באמת חשוב שיש כיסא משרדי ושולחן משרדי? הייתי מעדיפה פחות תמונות ושיהיו יותר גדולות. הריבוי גם הביא קטגוריה שנקראת "תשמישי קדושה". אז אולי הספר הזה מיועד למשפחות דתיות, כי (ויסלחו לי שומרי המסורת) איזה ילד בן 4 יתעניין ב"כתר תורה"?.

ואז גם מגיעות כל מיני שגיאות. כי אם נסלח על הריבוי, הרי שעל טעויות כתיב כבר אי אפשר לעבור בשתיקה. כך למשל כתוב "הליקופט", ללא האות ר' (ואם כבר מילים לועזיות ולא עבריות אז למה לא "קורנפלקס" במקום "דגני בוקר"), או בעמוד האחרון שמופיעות בו תמונות של מספרים מופיעה הכותרת "אותיות". בקיצור – עריכה ממש ממש גרועה וחוסר אחידות משווע, הן בשפה והן באיורים.

בכל עמוד מופיע בצד "שאלון לילדון", שהוא אמור להיות העיניין האינטראקיבי כאן. זו בעצם הצעת הגשה לכל האיורים – שאלון שאפשר לשאול את הילד וללמוד. אז כאן זה לגמרי מכוון לגילאים הגדולים יותר, אפילו יותר גדולים מארבע, כי אני לא מכירה הרבה ילדים בני שנתיים שיודעים לענות על השאלה "מה המכשיר שאפשר לחתוך איתו חוטי ברזל?" בקטגוריית כלי עבודה (אני גם לא בטוחה, אגב, אני חושבת שזה "דיסק". כן, יש שם דבר כזה). או "באילו כלים מנגנים בחתונות?" בקטגוריית כלי נגינה. בקיצור – כמה מהשאלות ממש קשות.

ואכן – תמונות קשות.

שלא תבינו לא נכון, אני לא מצפה לאיזה משהו מטורף. ונכון, היורש בכלל לא יודע לקרוא ורוב הסיכויים שיעברו עוד כמה שנים עד שהוא עצמו ישים לך לטעויות האלה. ובכל זאת – נוצרת כאן תחושה של זלזול. איפה העריכה?? איך יכול להיות שכמה אנשים עברו על הספר הזה ולא ראו את הדברים האלה? אז זה מה שמרגיז אותי.

דווקא ספרים לילדים אמורים להיות הכי מוקפדים. אנחנו, כמבוגרים, יודעים לתקן טעויות, אבל אצל ילדים זה יכול להשתרש. ולכן אני חושבת שהעריכה צריכה להיות סופר-דופר מושלמת והניקוד והמילים צריכים להיות מוקפדים. אחרת איך הם ילמדו?

קיצר – לא ממליצה וקוראת למי שצריך לתקן דברים במהדורות הבאות, אם יהיו כאלה, שיתחיל כבר עכשיו. בטח יש דברים שפיספסתי.

דירוג הקואלית:

(חצי קואלה מתוך חמש – וגם זה רק על הרעיון. כי זה מה שקורה כשמרגיזים אותי וחוטאים בחוסר השקעה)

פינת העטיפה:

העטיפה לא רעה, היא מעבירה את התוכן, חוץ מהעובדה שבתוך הספר, הקוביות שבתוכן יושבים האיורים ממש לא כאלה צבעוניות. אז העטיפה בהחלט מושכת את העין, אבל שם זה נגמר.

הפוסט פעוטות- מילים ותמונות / אברהם אוחיון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש משהו מאוד נוסטלגי בהגדרה "שירים לפעוטות", עושים היום מעט מאוד כאלה. זה תמיד נראה כאילו ה"שירים" מלווים את הקטנטנים שלנו כבר שנים – "הדואר בא היום", "רד אלינו אוירון" ושאר שירים שכבר הפכו לסוג של נכסי צאן ברזל נראים כאילו כתבו אותם לפני עידן ועידנים (מה שנכון, אגב). אז יש משהו נחמד ומרענן בקובץ של גלית ראב"ד.

מדובר באסופת שירים קצרים מאוד, רובם בני ארבע שורות, שמחולקים לשישה שערים – קטנטנה, בגשם, אחי מיכאל, בים, מתרחצת ונרדמת. כל שער מתייחס לחוויות ילדות ראשונות. רוב השירים מובאים מפי נקודת מבטו של הילד והם כל כך תמימים, שזה פשוט מקסים.

מה שיפה זה שהשירים נוגעים בדברים הקטנים של החיים שאנחנו, כמבוגרים, כבר לא שמים אליהם לב או שכבר לא מתרגשים מהם כמו ציפורים בשלולית, תחושת הגשם על יד המושטת מהחלון או איסוף צדפים בים. יש גם, כאמור, פרק שכולו מתייחס לאח חדש בשם מיכאל ועל חוויותיה של הגר, האחות הגדולה בעקבות התוספת למשפחה.

הקובץ מתחיל בשיר שבו הגר מתוארת ישנה:

"קְטַנְטַנָּה, קְטַנְטַנָּה,

יְשֵׁנָה, יְשֵׁנָה,

שְׁנִי פִּצְפֹּנֶת, שְׁנִי יַלְדָּה,

אַתְּ אַחַת וִיחִידָה."

אחרי שהגר קמה ורצה לגינה, מטיילת בגינה, בגשם, בים ומתוודאת לאחיה מיכאל, הקובץ מסתיים שוב בשינה וכך נסגר לו מעגל:

"נוּמִי נוּם, יַלְדה מופְלָאָה,

שׁוּטִי שׁוּט בְּסִירַת הַפְתָּעָה,

הַיָּם שָׁלֵו, וְיָרֵחַ וָרֹד

מַשְׁגִּיחַ שֶלֹּא תַּרְחִיקִי מְאוֹד.

שׁוּבִי שׁוּב כִּי עָלָה הַיּוֹם,

בּוֹאִי לְאִמָּא, יַלְדַּת חֲלוֹם,

גַּלִּי לִי, גַּלִּי – מָה שָׁם רָאִית,

אֵיפֹה הָיִית וּמָה עָשִׂית?"

העיצוב של הספר והאיורים של ולי מינצי תורמים לניחוח הנוסטלגי שהספר מדיף. הפורמט – קצת צר מהרגיל ומאורך מזכיר את הספרים של פעם. האיורים פשוטים, לא מתחכמים, צבעוניים אבל לא מציקים בעין ויש בהם המון חום ואהבה. מקסים.

זה ממש סוג של ממתק נדיר בתוך כל הספרים הארוכים, הציניות והנסיונות לעשות דברים "אחרת" או "טובים יותר" או "מתוחכמים". היופי של הספר הזה טמון בתמימות שהוא מביא, בדמיונות שיש רק לילדים (לפני שהם מתקלקלים).

גם אם אני חושבת ממש חזק אני לא מצליחה להגיד מילה רעה על הספר, אני אפילו לא מעלה בדעתי משפט ציני אחד פשוט כי אין. זה טהור.

באתר ההוצאה הספר מופיע תחת  הגילאים 3-6. יש מצב שאפשר להקריא אותו גם לקטנים יותר, אבל לא קטנטנים ממש, פשוט כי לא נראה לי שהם יבינו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש לאוהבי הז'אנר. מי שאוהב סיפורים – לא בשבילו.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנו רואים את אחד האיורים מתוך הספר שכולם, כאמור, מקסימים. האיור הספציפי הזה לקוח מתוך שיר שקוראים לו בפשטות "טיול" ובו מתארת הגר איך היא לוקחת את הדובי שלה לטיול.

האיור הזה הוא אמנם צבעוני, אבל לא קופץ לעין יותר מידי, מה שגורם לו להיראות קצת ישן. אני דווקא אהבתי את זה – זה מתאים לתחושה הכללית העולה מהספר.

הפוסט קטנטנה בגינה – שירים לפעוטות / גלית ראב"ד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שיהיה בריא מי שכתב את הספר הזה. שיהיה בריא ויזכה להוציא תחת ידיו עוד ועוד ספרים כמו הספר הזה. ושיהיה בריא גם כדי שבת זוגו תהיה מרוצה ותמשיך לאייר את האיורים המקסימים האלה.

איך שראיתי את שם הספר אמרתי לעצמי שזה ספר שפולניה היפוכונדרית כמוני חייבת, אבל חייבת להשיג בשביל להקריא לבן שלה. והנה, הגיע לו הספר. פתחתי את החבילה כבר בדואר ובעודי צועדת הביתה קראתי אותו (כמעט נפצעתי באופן מביך כמה פעמים, מזל שזה ספר ילדים קצר). זה סיפור מרגש וחמוד מאוד.

אז מוריס עובד בגן החיות וכל יום כשהוא מגיע לעבודה הוא לא שוכח לבקר את החברים הטובים שלו – הוא משחק שח מט עם הפיל, מקנח לקרנף את האף, עושה תחרות ריצה עם הצב (שתמיד מנצח), יושב ושותק עם הפינגווין הביישן וקורא סיפורים לינשוף שמפחד מהחושך. עד כאן הכל טוב ויפה. בוקר אחד מוריס קם בבוקר חולה. מה לעשות…קורה גם לעובדים הכי מסורים. הוא נשאר בבית וחבריו בגן החיות מחכים לו ולא מבינים למה הוא לא מגיע ודואגים לשלומו. הם מחליטים ללכת לבקר אותו בביתו.

כאן יש שתי כפולות עמודים ללא מילים – באחת רואים את כל החבורה מחכה בתחנת האוטובוס ובכפולת העמודים הבאה רואים את כולם יושבים באוטובוס. מעבר לעובדה שזה ממש משעשע, זה נחמד שיש עמודים ללא מילים – זה פותח הזדמנות לדבר עם הילדים ולתת להם לדמיין או להגיד לבד מה קורה או לשאול אותם שאלות על הציור.

החברים מגיעים אל מוריס הביתה, שמופתע ושמח לראותם. הם מנעימים את זמנו במשחקים ומחממים לו את כפות הרגליים ובסופו של יום (כבר מאוחר ומוריס צריך לקום למחרת לעבודה) הם נרדמים כולם יחד.

הסיפור מקסים ואותי אישית מאוד ריגש. חברות זה משהו שהוא יקר ערך בעיני ולא פשוט בכלל למצוא חברים טובים שיבואו לסעוד אותך כשאתה חולה ולשמח אותך במיני מחוות של תשומת לב וכאן יש את זה. זה עוזר ללמד את הקטנים על חברות בכלל ועל עזרה לחברים בפרט.

ועוד מילה או מליון על האיורים – יש שיגידו שהם לא הכי מתאימים לילדים כי הם לא סופר – צבעוניים וקונטרסטים אבל מה לעשות? הם מהממים בעיני! אלו מין רישומים בעיפרון שצבועים בטכניקה מאוד מעניינת ומיוחדת (לינק להסבר של המאיירת כאן). יש בהם משהו עדין ותמים וריאליסטי במידה שפשוט לא יכולתי להישאר אדישה אליהם. אהבתי גם את העובדה שכל פעם מצאתי עוד איזה פרט קטן שלא שמתי לב אליו קודם.

בקיצור – למי שלא הבין אני ממליצה בחום לאלו שאוהבים ספרים מיוחדים.

הספר זכה בפרס קלדקוט לשנת 2011.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האיור שעל העטיפה לא נמצא בתוך הספר. אנחנו רואים את מוריס יושב עם פיג'מה ומשחק קלפים עם הפיל והפינגווין (ועכבר קטן שמחזיק את הבלון האדום של הפינגווין). האיור עצמו כמובן מקסים בעיני ואהבתי את העובדה שהוא לא נמצא בספר, אלא שהוא מגיע בנוסף ומספר על עוד משהו שהחברים עשו יחד בזמן הביקור אצל מוריס.

הפוסט תהיה בריא מוריס מגי / פיליפ ס' סטיד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ילדים זה אכן שמחה. ברוב המקרים. ובשביל המקרים שבהם אין שמחה כותבים ספרים שאמורים לנסות להקל עלינו את החיים לצד הזאטוטים שהופכים לנגד עינינו למבוגרים. היינו מאוד רוצים שהם יהפכו למבוגרים שאנחנו רוצים שהם יהיו ולכן יש צורך בחינוך, בהצבת גבולות ובלימוד בסיסי של ערכים שחשובים לנו. הספר "ילדים זה שמחה" בא לתת מענה על שאלות כמו "איך גומלים מחיתולים? איך מציבים גבולות בלי מלחמות? איך נפרדים בבוקר בכיף? איך מודיעים על פרידה?" וכו'.

הספר בא להציג התנהגות הורית מומלצת לגיל הרך. הוא מתחיל בפרק "השנה הראשונה" ומסתיים בפרק "מוכנות לכיתה א'" (גיל שש לערך). סך כל העמודים בספר הוא 255, נראה לי שקצרה היריעה מלהכיל כל כך הרבה בספר שהוא, בסך הכל, בעובי בינוני מינוס ואפילו די דק ביחס לספרי ההדרכה האחרים. זו גם התחושה שעלתה אצלי במהלך הקריאה – הפרקים קצרים מידי ולפעמים תתי-הפרקים מסתכמים בכמה שורות והיה חסר לי יותר מידע ופתרון בעיות סטייל "מה עושים אם מה שכתוב לא עובד בדיוק ככה", במיוחד במקרים שקשורים לדברים של השנה הראשונה לחיים. עם זאת, עושה רושם שהרצון של ד"ר אלי שגיא הוא להיות מאוד ממוקד בפתרון בעיות יום-יומיות (ועל כך הוא גם מעיד בראיון איתו) ובעצם מציע "תכנית פעולה" להורים.

בעמוד 53 מובא המשפט הבא: "הורים שמציבים גבולות תוך שימוש באלימות ועונשים הם אנשים חלשים". ברור שאני נגד אלימות ואני בהחלט מקווה שהבן שלי לא יביא אותי למצבים שבהם אאלץ לנקוט עונשים חריפים, אבל קביעה כזו גורמת לדעתי לאיבוד חלק מהקוראים. כל העיניין של חינוך הוא מאוד רגיש לטעמי ולכן צריך להיזהר במילים שאתה בוחר. אותי המשפט הזה עיצבן. אחריו כבר היה לי קשה להמשיך.

כאמא לתינוק בן 5.5 חודשים, בשנתו הראשונה לחייו, לא מצאתי הרבה מידע. כאמור, הפרק שנקרא "השנה הראשונה", בתוספת הפרקים הבאים שאמורים לטפל בדברים שקשורים לשנה הראשונה כמו "גמילה מהנקה ו"גמילה מבקבוק" (אפשר להתווכח אם זה אכן קורה בשנה הראשונה) מונים בסך הכל 12 עמודים לערך… לי אישית זה לא הספיק. אני מסכימה שיש הרבה נושאים מגוונים שהספר מטפל בהם ואני בטוחה שעוד אחזור אליו כאשר הדברים יהיו רלוונטים אבל להורים לילד בן פחות משנה אין ממש מה לחפש כאן. נושאים רגישים כמו הצבת גבולות, מריבות, שיתוף פעולה, דימוי עצמי, פרידה ומוכנות לכיתה א' (נושאים שמצוינים עח הכריכה והספר מטפל בהם) ממש לא רלוונטים להורים לתינוקות מתחת לגיל שנה ולכך כדאי שישימו לב הורים שמחפשים פתרונות ועזרה. הספר עוזר ומכוון ומראה מקרים מדגימים מהקליניקה של ד"ר שגיא בכל הנושאים הנ"ל בתמציתיות (לפעמים באמת שלא צריך מעבר לזה).

לסיכום אני לא יכולה להגיד שהספר הזה "הפיל" אותי. אני מודה שיש שם דברים שאני עדיין לא יכולה לתת עליהם את דעתי כי הילד שלי קטן מידי ואני לא יכולה לדעת אם השיטות המצוינות בספר עובדות או לא. כשהוא יגיע לגיל המתאים אני מאמינה שאני אחזור אליו. העיניין הוא שאני אחזור אליו אם לא יהיה לי ספר יותר טוב עד אז וזה לדעתי המינוס של הספר הזה… יכול מאוד להיות שאם הייתי מגיעה אליו כאשר הנושאים היו יותר רלוונטים הוא היה "תופס" אותי יותר. בכל מקרה, לטעמי הוא מתומצת מידי, אולי אני אוהבת בלבולי שכל, אבל כאן זה פשוט קצר מידי. בנוסף, אני ממש לא חושבת שצריך לציין על הספר שהוא נותן גם עצות לגבי השנה הראשונה כי, כאמור, הנושא הזה בקושי מוזכר. או שיורידו את הפרק הזה או שיאריכו אותו. איך שזה כרגע זה פשוט מצחיק. וכמו שאומרים ביידיש – "נישט א היר נישט א הער" (לא לפה ולא לשם).

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתחילה לא לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון והדרכה. עדיין לא נתקלתי בכזה עם עטיפה ממש מוצלחת. האיור על העטיפה וגם כל האיורים בספר הם פרי עטו של דרור אדם והם ממש מקסימים. העטיפה צבעונית ועליזה אבל צפויה ובנאלית.

הפוסט ילדים זה שמחה – המדריך להורות מוצלחת לגיל הרך / ד"ר אלי שגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"תני לו לשחק לבד", "חשוב שהוא ידע להעסיק את עצמו", "אל תקרקרי סביבו כל הזמן, שלא יתרגל" – מי מאיתנו האימהות (וגם כמה אבות פה ושם) לא שמעה את המשפטים האלו? אין ספק, חשוב מאוד שהילד ידע להעסיק את עצמו ולשחק לבד, אבל לא פחות חשוב מזה היא היכולת לשחק ביחד – עם החברים והמשפחה.

הספר מתאר לנו את כל הדברים הכייפים שאפשר לעשות "ביחד" כמו לקפוץ על המיטה, לגלוש במזחלת (אנחנו לא בשוויץ אבל נסתדר עם הרעיון), לרכב על הכתפיים של אבא, לטייל על החוף ועוד דברים חמודים שאני רק מחכה שהיורש יגדל קצת כדי שנוכל לעשות…

את הכיתוב מלווים איורים מקסימים של ג'ין צ'פמן והם כוללים משפחה שלמה של ארנבים וכמה חברים – גירית, קיפוד וחולד – וכולם נהנים יחד מרגעים משותפים. הספר בא "לחגוג את הרגעים הנעימים של הבילוי המשותף – הרגעים הנפלאים שבונים ומחזקים את הקשרים עם הקרובים לנו". הנושא מאוד דיבר אלי כי בדור שלנו (ובטח בעוד כמה שנים כשהיורש כבר יהיה בוגר וטכנולוג יותר גדול ממני) הילדים יושבים מול המחשב או מול הטלויזיה ומוצאים להם הרבה שעות בילוי לבד, כי תכלס' – מה צריך לידך חברים כשיש לך כאלה מכל העולם במרחק קליק אחד בלבד? לי אישית זה מאוד חורה. כן, אני רוצה שהילד ידע גם להיות לבד – לצייר, לקרוא ספר או לעבור מבחני לשכה בהצטיינות אבל יחד עם זאת הייתי רוצה שילמד את חשיבות ה"ביחד".

בקיצור – הספר מקסים, האיורים חמודים, אין הרבה כיתוב בכל עמוד (והעמודים גדולים, כך שרואים את האיורים ממש טוב) ויש חרוזים – מה שתמיד עובד על קטנטנים. מה שבטוח – זה ייתן להם הרבה רעיונות מה אפשר לעשות ביחד אז אני מסירה אחריות מהבוץ שיכנס לכם הביתה או מהתוצאות של מלחמת הכריות שתבוא עליכם לטובה.

תעשו חיים!

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – כי אני חוששת לגורל הדפים הדקים)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה ורואים בה את משפחת הארנבים מטיילת יחדיו. אני אוהבת את זה שהפורמט גדול, זה יותר קל לשכב כך ליד הילד ולהראות לו את האיורים (שמין הסתם, גם יותר גדולים).

מאנגלית: לבי דאון

הפוסט כשאנחנו יחד / קליר פרידמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.