וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר נפתח בחדר במלון במקסיקו, שם נמצא הסופר לרגל כנס סופרים. הוא מתעורר בלי לזכור מה קרה בלילה הקודם, איך הגיע למלון או מדוע בגדיו מכוסים בוץ. לאט לאט דברים חוזרים אליו והוא נזכר, בין היתר, שסיפר לבחורה שפגש שחברו הטוב ביותר מת. לא ברור למה אמר דבר כזה, שכן חברו עדיין חי.
בשלב הזה חשבתי משום מה שזה הולך להיות מעין ספר מתח, שבודק איך הגיע הגיבור למלון, מה קרה במהלך אותו לילה ולמה סיפר שחברו הטוב מת, אבל זה ממש לא היה הכיוון. מכאן מתחילה חקירה אחורה, אל העבר, של מערכת היחסים של הגיבור עם חברו הטוב ביותר, יואל, בכמה נקודות במהלך חייהם – כשהם ילדים הגדלים בשנות השמונים בשכונת בית הכרם בירושלים, כשהם מתבגרים וכשהם כבר "מבוגרים".

בהווה – הגיבור חסר השם שלנו הוא סופר ויואל הוא עורך דין. בעבר – הם חברים טובים שמתבגרים יחד וחווים את כל מה שמתבגרים חווים – שטויות שילדים עושים, התאהבות במלכת הכיתה, בילויים משותפים, תגרות עם ילדים אחרים, יחסים (או חוסר יחסים) עם ההורים, בחולי ובבריאות. הכתיבה הצליחה להחזיר אותי לשנות השמונים, למשחקים ולמוזיקה של אותה התקופה.

לאורך השנים החברות בין השניים יודעת עליות ומורדות ואנחנו חווים אותן יחד עם הגיבור. כמו שהגיבור מקיץ באותו חדר במלון במקסיקו, כך הוא חווה עוד כמה יקיצות/התעוררויות לגבי מערכת היחסים שלו לאורך השנים עם יואל.

חברות זה דבר מאוד מעניין בעיני. עברתי לא מעט עליות ומורדות עם חברות במהלך השנים ואני די רגישה לעיניין. אני זוכרת שלפני יותר מעשר שנים קראתי את הספר "אותה האהבה, כמעט" של מירי רוזובסקי, שגם הוא מלווה חברות לאורך שנים והוא נגע בי מאוד. היום, כשאני נושקת לארבעים אביבים, זה מעניין להסתכל אחורה על חברויות שהיו ונגמרו לעומת אלו שדווקא החזיקו מעמד.

היה לי לא פשוט עם הספר הזה. ברעם כותב מאוד יפה. השפה עשירה ואולי אפילו עשירה מידי בשבילי. היו רגעים שהלכתי קצת לאיבוד בתוך שלל התיאורים המפורטים. גם חוסר השם של הגיבור הביא אותי לא פעם לתהות בקריאת דיאלוגים, מי המדבר באותו המשפט. הקצב של הספר הוא לא מהיר ולעיתים היה נדמה לי שאני "נתקעת" ולא מצליחה להמשיך כי אני מותשת. לכן קריאת הספר נמשכה קצת יותר זמן מהצפוי.
הייתה חסרה לי עוד התרחשות ותיאורים הנוגעים למקסיקו. המיקום הזה נראה גיאוגרפי ותו לא, בלי קשר ממשי לעלילה. כאילו זה היה יכול להיות לצורך העיניין בכל מקום אחר.

לסיכום – הספר ללא ספק מעניין וכתוב בשפה יפה ומפורטת, אבל מבחינתי זה גם החיסרון שלו – אותה שפה עשירה ויפה, אותם תיאורים מקסימים, גורמים לעיתים לחוויית הקריאה להיות איטית יותר ולא פשוטה, לפחות עבורי. אני מניחה שזה תלוי בתקופה שבה קוראים את הספר וברמת החום שבחוץ.
זה ספר עם הרבה מחשבות. גם מחשבות של הגיבור על האירועים שהוא עובר וגם מחשבות של הקורא אחרי סיום הקריאה. יכול להיות שגם זו הייתה סיבה לקריאה האיטית יותר שלי – הייתי צריכה לעכל, להפנים.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הציור בכריכה נחתך מתוך ציור שנקרא Fledgling, של צייר בשם דיויד גרהם בייקר. לא ברור לי למה הוחלט לחתוך את הציור בצורה כזו, הוא היה יפה ומתאים גם בגרסתו המלאה.
בציור רואים ילד שעומד בין שתי מיטות בחדר (שאפשר בהחלט לשייך אותו למלון) ומביט בהשתקפות שלו מראי אשר תלוי על הקיר. הגיבור שלנו התעורר בחדר במלון כשהוא מבוגר והוא בוחן את יחסיו עם יואל מאז שהיו ילדים. כמו אותו ילד בציור. אולי הלך לישון מבוגר והתעורר ילד? אולי הילד הוא מטאפורה לאותו ילד שהיה המספר בתקופה בה הכיר את יואל ואשר בה הכל החל?.
יש משהו עצוב בציור הזה. יש שתי מיטות, אבל הילד לבד. הבעת הפנים שלו בהשתקפות נראית בוגרת יותר מכפי גילו.
אהבתי את הציור והסתכלתי עליו בכל פעם שפתחתי את הספר. לדעתי הבחירה כאן חכמה ומתאימה לסיפור.

ציטוטים:

"…הצטללה לפניו הוודאות שאלה הן רק מילים המקשטות את הרגע הזה, ואחר כך יהיה רגע אחר; כאלה תמיד היו המילים שלהם, שיקוף פורח באויר של סערת הרגע, נשבעות בשמו, מתמסרות אליו, ובחלוף הימים חומרתן מתעמעמת, מי כמוהם ידע את זה: מילים בוראות עולם ואחר כך הוא קורס או מוכרז משעמם, ועולם אחר נברא. כאלה הם בחרו להיות: אנשי הנאמנויות הארעיות. מובן שרצה להאמין ליואל, ובכל זאת ידע שמחר או מחרתיים יימס הרגע הזה אל שגרת הבדידות, שכבר התרגל אליה, ואולי עדיף שלא היו נפגשים כלל היום, כי כשזמן האשליה פוקע אתה מוטח שוב בקרקעית התהום, והיא כבר עמוקה יותר.
יואל אחז בכתפו ביד אחת, ובאחרת פרע את שערו. זה היה מוכר. אתה, הוא רצה לומר ליואל, אתה אחר עכשיו, אז תפסיק להיות כל כך מוכר. כל הזמן חשש מפס בהירות בשמיים – הלילות התקצרו לאחרונה – שירמז על השחר המתקרב, שכן העדיף שלא יצאו מן הלילה הזה, לילה שהוא מעין קרקע רפאים, קצת כאן וגם בכל הזמנים האחרים שלהם, הרי בסופו של  חשבון כל פגישה שלהם היא התכת כל הזמנים כולם לרגע אחד מתהווה – אלף צווחות-עבר כנגד פעייה רפה עכשיו – ובו, כשהוא לעצמו, כבר אין די". עמ' 166-167

הפוסט יקיצה / ניר ברעם הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תצטרכו לסלוח לי – אבל אם הספר חופר, אז גם הסקירה שלי תחפור… מי שאין לו כוחות לזה, מוזמן לנטוש כבר עכשיו, כי גם ככה הספר לא יהיה בשבילו.

אוקי, אז כותרת המשנה של הספר היא "סיפורים מאוד רומנטיים" והוא מחולק לשלושה "שערים". כל שער מדבר על תקופה אחרת של הגיבורה שלנו בחייה. אנחנו לא יודעים את שמה. השער הראשון מדבר על נישואים ולאחר מכן גירושים ופרידה. השער השני מדברת על מערכת יחסים חדשה ועל מיניות והשער השלישי מדבר על בחירה של אישה לחיות לבדה ואיך החברה רואה ומתייחסת לדבר הזה.

אין דיאלוגים בין הדמויות. כל הדיאלוגים הם פנימיים, בתוך ראשה של האישה. זה כמו להיות זבוב קטן המטייל לו בין האונות וקורא מחשבות. אנחנו כמעט לא יודעים עליה פרטים יבשים, מעבר לעובדה שהיא בשנות החמישים לחייה. כמה ילדים יש לה מהנישואים הראשונים? אנחנו יודעים שהיא גרה במושב ועובדת במרכז – אבל איפה בדיוק? במה היא עובדת? איך היא נראית?.
ככל הספר מתקדם מבינים שזה לא באמת חשוב. כי אלו לא הדברים שאנחנו צריכים לדעת כדי באמת להכיר מישהו, נכון?. הרבה יותר מעניין ואינטימי לשמוע את הדעות שלו על מערכות יחסים, את הדיאלוגים הפנימיים שמנתחים כל משפט או ג'סטה שהצד השני עושה.
והתמודדות. הרבה התמודדות. עם הפרידה, ואז עם חדשה, ואז עם הלבד, ואז עם החברה ששופטת אותך על הבחירה הזו. כי "לא טוב היות האדם לבדו" וזה.

הכותרת "סיפורים מאוד רומנטיים" היא צינית קלות. בכלל, כל הגישה של הכותבת למערכות יחסים ולצורך המתמיד של בני האדם לא להיות לבד היא סרקסטית. בשער הראשון, בו היא מדברת על הפרידה, ממש צחקתי. אולי זו לא ממש הייתה הכוונה, אבל עברתי גירושים והדיונים האלה של "מה אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו?" הם כל כך נכונים. עצובים ומשעשעים גם יחד.

היא מנתחת הכל. כשהיא מגלה שלאקס שלה יש בת זוג חדשה בשיחת טלפון שעשתה אליו ברגע של חולשה, היא מנתחת כל משפט שאמר, ומשפט אחד אפילו באופן מיוחד, ומקדישה לזה כל כך הרבה זמן ומביאה בחשבון בערך ארבע אפשרויות של מה זה אומר לגביה. בשלב מאוחר יותר, כשכבר לה עצמה יש זוגיות חדשה, עם שכן שגר קרוב ביישוב, היא מנתחת למה הוא מחנה את הרכב שלו כל כך קרוב לשער הכניסה לביתה שלה, והאם הוא בעצם מסמן ככה בעלות עליה.

אני יודעת שכל זה נשמע טרחני, וזה אכן לא ספר לכל אחד. אני מאמינה שהוא ידבר יותר לנשים מאשר לגברים (המחברת לא תאהב את המשפט הזה, אני בטוחה), או לגברים שבאמת מעניין אותם לדעת מה עובר לנשים בראש. זה לא "ספר נשים" בהגדרה של ספרות מתקתקה, או קומדיות רומנטיות אם תרצו, אלא ספר כבד בהרבה, שבודק ושואל את השאלות שנשים צריכות להתמודד איתן. ובכלל, המקום שלנו בעולם ובחברה והציפיות מאתנו.

אפשר להאשים את התקופה שבה הספר נקרא או את העבר שלי, אבל אני מצאתי את הספר מאוד מעניין. נכון, הוא לא פשוט כי אין בו מתח קלאסי או משהו שיחזיק אותך במתח, אבל הזדהיתי עם כל כך הרבה דברים וזה היה מרתק מבחינתי. בהחלט ספר שונה. הכתיבה מדהימה לדעתי, עם הרבה משחקי מילים וציניות.

מומלץ בהנחה שאתם יודעים מראש למה אתם נכנסים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – אהבתי נו)

פינת העטיפה:

אהבתי את העטיפה מהרגע הראשון, אפילו שהאימג' די מתבקש משם הספר. זה באמת קשה לחשוב על כריכה לספר כזה. מצד אחד השם הפומפוזי ומצד שני, להעביר את הנשיות. השם של הספר הוא ממש מה שנקרא in your face וצריך למצוא דרך קצת לרכך את זה. יש איור יפיפייה של רגלי אישה ושמלה מתנפנפת סטייל מרילין מונרו. אני מניחה שמונרו ממש לא מייצגת את רוח הדברים שבספר, אבל הקישור די מתבקש. הכל בגוונים של ורוד, שהוא ללא ספק, הצבע שהכי מזוהה עם נשים (לא בצדק לדעתי, יש לציין). ואולי בכלל עם ילדות? אבל זה לדיון אחר. הכיתוב על החלק האחורי מאונך לספר. זאת אומרת שצריך לסובב את הספר על מנת לקרוא אותו. אני לא זוכרת כרגע את זה ככה בכל הספרים של בבל, אבל בכל מקרה, אני ממש אוהבת את זה.

ציטוטים:

"עכשיו, אחרי שנפרדנו, עלי לפתוח בכינונם של חיים חדשים. אין זה דבר של מה בכך, בגילי, לכונן חיים חדשים. מדובר בגוף ואולי גם בנפש. הגוף, הוא לא שמע עדיין על אודות הפרידה. לפיכך היה עלי לבשר לו את דבר הפרידה ולבקש ממנו לשנות אחדים מהרגליו. ההרגלים, הם של הגוף או של הנפש? היה עלי להורות לו לחדול מין ההזדקנות. לאלתר! אחרת איך אמצא חבר חדש? אמרתי לו, והוספתי שלא רק אני, אלא גם הוא, הגוף, ייהנה מנוכחותו של חבר חדש. כשאמרתי לו זאת חייכתי וקרצתי. הגוף ענה לי שמה שהוא יכול זה להפחית כמה קילוגרמים ממשקלו. אבל! התריע, זה לא אומר שתיראי צעירה יותר. הגוף כבר מדבר כמו סוכן ביטוח: "יש לך ביטוח על זה ועל זה אבל לא על ההוא." מה יכולתי לעשות? יכולתי לעשות דיאטה. כבר שנים לא עשיתי דיאטה רצינית. הייתי מתחילה ומפסיקה אחרי עשרה ימים לכל היותר. הייתי יורדת שניים וחצי קילו, מרגישה טוב, אומרת the hell with it  ומבשלת או אופה משהו טוב. אבל כעשיו לא; עכשיו נפרדנו ועלי לרזות. עלי למצוא חבר חדש וגברים, כידוע, מאוד מתרשמים ממראה אישה יפה. היה עלי אפוא לציית לצו המציאות, אם אני רוצה חבר חדש".

(זו, אגב, הפסקה הפותחת את הספר).

"אני יושבת כאן לבדי וחושבת, האם באמת חייב אדם לחיות עם עוד מישהו. האם זה נורא לוותר על האפשרות לחיות עם ידיד או ורע. מה גם שהחיים עם ידיד או רע בדרך כלל נגמרים לא טוב, כלומר מישהו נעשה חולה ואז צריך לטפל בו, או מישהו נעשה חולה ומת ואז צריך להתאבל עליו. יש עוד וריאציות כמובן: מישהו למשל עוזב אותך כי מצא חבר חדש מעניין יותר, או מישהו הולך וכבה, ובטח יש עוד. עושים עניין גדול מכל הדבר הזה. בכלל, האנושות עושה עניין מכל מיני דברים. בזה אני חושדת כבר זמן רב. עושים עניין מהחיים בשעה שהם לא כזה עניין, ועושים עניין גם מהמוות.
עושה רושם שאם לא יעשו מכל זה כזה עניין, נישאר עם כמה דברים פשוטים מאוד, כל כך פשוטים שלא נדע מה לעשות עם עצמנו. נראה לי שזה כל העניין, שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו. קיבלנו במתנה תודעה ואנחנו מסתבכים איתה כי ככה יותר מעניין".

"היום ממש הרגשתי שאני איתו. זה לא קורה כל יום, זה לא דבר רגיל. היום זה קרה, וזה קרה כי לא הייתי איתו, אף לא רגע הייתי איתו, ובכל הרגעים שלא הייתי איתו לא רציתי להיות איתו. זה מה שהמחיש לי באופן כה בלתי מעורער שאני איתו".

"ההקשבה לדיאלוג פנימי של אנשים בשעת פרידה תמיד מעוררת בי אי נחת. זה תמיד מפורַר, מפורק, תמיד עצוב. לא כל שכן ההקשבה לאדם שזה עתה ויתר עליו מישהו; מה שזה מחולל בנפש הוא בלתי נסבל. יש איזו התנפלות פנימית על מה שהיה, כאילו אסור בשום פנים ואופן להותיר אותו שלם, יש לעכל, לאכל, לפרק. אש נפשית כזאת. שורפת. אילו הקשבתי לו בקפידה הייתי חוטפת כווייה, לכן לא הקשבתי".

הפוסט פתח גדול מלמטה / אסתר פלד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

32 שנים הייתי תל אביבית בליבי ובנפשי ובכל רמ"ח איברי. ואין מה לעשות – אולי היה קל להוציא את הגברת מהעיר אבל ממש לא פשוט להוציא את העיר מהגברת. 33 שנים שאני נצר למשפחה פולנית ענפה וגם זה – בליבי, בנפשי ובכל רמ"ח איברי (וגם בדיבור, בדאגה, בקיטורים וכנראה גם בחושך, כשאני אנוח בקבר). בגלל כל הסיבות האלה ועוד כמה לא פחות חשובות – הספר הזה היה פשוט תפור עלי. יש כאן את כל מה שאני אוהבת – תל אביב של שנות ה-80 (והרי זה ידוע שאני חיה בעבר ויש לי סימפטיה ואמפתיה לכל מה שנוצר בשנים האלה), משפחה פולנית גדולה שמקטרת, מרכלת ומנהלת שיחות שלמות על יציאות ובעיקר המון המון רגש.

"משפחות – משפחות נברא העולם, ולכל משפחה גרעין משלה – אידאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש – איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו"…"הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם. אצלם התעניינו לדעת מה הופרש מגופו של אדם, ובאיזה צירוף נסיבות, והאם היה האירוע כרוך בסבל, או שמא בהנאה דווקא. תמיד הקשיבו במאור פנים לזולתם ועודדו אותו לדווח על כל המתרחש בקרביו. עצות טובות היו להם למכביר: בוששו מעיך – נסה ועשה, רגזו והקדימו – קח זה וזה." (עמוד 21-22 וזה ממשיך וממשיך ונהיה יותר ויותר מצחיק).

לפנינו סיפור שהוא, כאמור, סיפור משפחתי. השנה היא 1989 בצפון הישן של תל אביב. העסקים הקטנים פורחים – ליוסף צינמן יש חנות מכולת מצליחה ברחוב יהודה מכבי. אישתו ציפי היא "אופנאית", היא מארגנת תצוגות אופנה וגם לה הולך לא רע בכלל. כל שנה הם נוסעים לנופש בעיירה זייפלד האוסטרית. לנסיעה הבאה, ציפי מחליטה שאחותה, דבורה זלצמן, תצטרף. דבורה מתפרנסת בדוחק מפרפומריה שראתה ימים יפים יותר. עם הזמן מצטרפים עוד ועוד בני משפחה לתכנית הנסיעה ועל מנת להשיג את הכסף הנדרש לטיול ציפי מציעה לדבורה לפתוח דוכן למכירת בגדים בתצוגות שהיא עורכת. דבורה מקבלת את ההצעה ואליה מצטרף בנם של ציפי ויוסף – טוביה השמן. מכאן ואילך מתוארות התלאות שעוברים בני המשפחה בדרך לנסיעה הנכספת לזייפלד. האם יהיה מספיק כסף? מי עוד יצטרף? האם בינה, אחותן הצעירה של ציפי ודבורה, הסובלת מפיגור שכלי, תצטרף? ואם כן, מי ידאג לה? שכן עול הטיפול בה תמיד "נופל" על דבורה. דמויות נוספות הן האח אבריימלה, סוחר עתיקות (שנטייתו המינית לא ממש ברורה), והדודה מאשה, אחותה של הינדה, אימן של כולם שפה ושם עסוקה במזימות וברכילות.

זה ספר מצחיק. הרבה זמן עבר מאז מצאתי את עצמי מחייכת כל כך הרבה בזמן קריאת ספר, שלא לדבר על פרצי הצחוק הבלתי נשלטים בעקבות חילופי הדברים במשפחה הזו. למשל בעמוד 27 – "אישה בלתי נסבלת," פסק החנווני צינמן, "שייסתם לה התחת", או בעמוד 234 "זה לא בעל, זה אפנדיציט", יש הרבה שימוש ביידיש ובביטויים סטייל "קאקרית" ו-"לא צריך לספר מייסס". זה אולי נשמע כמו בדיחה על פולנים ואולי אפילו קצת סרקזם, אבל זה ממש לא המקרה. נראה כאילו זו המשפחה הפרטית של פינקוס והוא מחבק אותם כל הזמן. יש לציין שכמו שיש רגעי צחוק, ישנם גם רגעי עצב וגעגוע למשהו שכבר אינו ושאולי כבר לא יהיה.

הספר מתאר את התקופה בצורה נפלאה. העסקים הקטנים ברחוב יהודה המכבי גועשים כל הזמן, מי בגלל ביקורת מס הכנסה ומי בגלל הפחד מה"היפרים" והרשתות הגדולות שמתחילות את דרכן. פסגת השאיפות של מארגני תצוגות האופנה והדוכנים היא פארק המים שפיים וועדי העובדים הזורמים אליו בכמויות. חיי המסחר הקטן מתוארים על כל האינטריגות, השכירויות, דמי המפתח והפחד התמידי מביקורות מס הכנסה. היו רגעים כאילו כל עיניין זייפלד הוא בכלל תירוץ לכל הספר הזה.

בתחילת הספר גם מובא מעין אילן יוחסין עם כל הקשרים במשפחה וטוב שהחליט פינקוס לעשות את זה. אני, אישית, חזרתי אליו לפחות כל עשרה עמודי קריאה כי לא תמיד זכרתי את הקשרים. זה מאוד עזר לי.

בשורה התחתונה – אהבתי. אהבתי. ואהבתי מאוד. זה ספר שממש לא רציתי שייגמר כי הוא פשוט שימח אותי והצליח להחזיר אותי כמה שנים טובות אחורה למקומות שסבתא שלי הייתה לוקחת אותי לטייל כשהייתי מבלה אצלה בחופש.

אז קחו לכם איזו מניפה, שימו כריות כתפיים, תגידו לזה שלצידכם "תמי בן עמי הזו ממש שלאגר, שאפה אמיתית!" ותתחילו לקרוא. ההנאה מובטחת.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ואם היה חסר עוד משהו בשביל שאני לגמרי אהיה שבויה של הספר – באה לה העטיפה. פינקוס הוא בראש ובראשונה מאייר ולגמרי טבעי שהאיור על העטיפה יהיה שלו. מי כמוהו יודע לבצע הכי טוב את מה שהוא רוצה שיהיה על הספר שלו עצמו?
על העטיפה אנחנו רואים כמה דמויות בבריכה – גברים, נשים וילדים, צעירים וזקנים. חלקם נראים ממש צעירים וחלקם חסרי גיל. זה יכול להיות כל אחד וזו יכולה להיות גם המשפחה המדוברת. לי זה כמובן התחבר עם פארק המים שפיים שמוזכר בספר והיה אטרקציה מטורפת בשנים המדוברות. הצבעים הם הכחול של מי הבריכה, הצהוב והכתום של בגדי הים וצבע הגוף של האנשים. זהו. לא איזו קקופוניה צבעונית ועדיין – זה איור שמח ומושך את העין. בעודי כותבת ומסתכלת על העטיפה, שמתי לב רק עכשיו שההבעות על פני הדמויות לא ממש ברורות. האם הן שמחות? האם עצובות? אפילו הילדה עם המצופים, שעל פניו אמורה להיות הכי שמחה נראית אדישה למתרחש. סתם נקודה למחשבה…

ציטוטים:

"תל אביב היא גברת צרת – מותן. פרוורי הצפון – תסרוקתה הנפוחה, הדרום – ירכיה הכבדות, ובתווך היא נלחצת ומצטמצמת מפני הערים שלצדה. אלמלא נחל איילון המגן עליה ממזרח, היו שכנותיה חותכות אותה לשניים כבר מזמן ופורצות להן מוצא לים דרכה. ליד תחנת הרכבת של רחוב ארלוזורוב היא נעשית כל כך דקיקה, עד שנדמה שאפשר לכרוך סביבה את הזרוע".

"רוב הימים שפוכה על פניה של מרת שלוסמן הבעה של מי שנעשה לו עוול; לבני המשפחה אין אפוא מפלט מן התחושה שעל כתפיהם מוטלת האחריות לפצותה. כשטוביה נופל למשכב הוא לא מעז לבקש אפילו כוס מים, שהרי די לו בהצצה חטופה בקלסתר – יגונה כדי להבין שאלמנתו לעתיד כבר קרובה לכרוע תחת הנטל. אבריימלה הבכור מקבל ציון נמוך בהיסטוריה של בית חשמונאים – שבוע שלם הינדֶה מתהלכת נעלבת כאילו הייתה יוחנן הורקנוס בכבודו ובעצמו. הבנות אוספות כסף פרוטה לפרוטה וקונות ברוב עסק מטפחת שיפון כחולה ליום האם – הינדה מעווה לעומתן חיוך חמצמץ (שוב שכחו שירוק יפה לה יותר!) ואינה כורכת את המטפחת לצווארה אפילו פעם אחת."

"לא אחת מתגלים המאורעות בחיינו במלוא הבהירות רק בדיעבד, אחרי שיצקנו את נוזל המעשים החומקני אל בקבוקי הזכוכית הצלולים של מילותינו".

"הקליינט הוא כמו קרפיון – צריך לתת לו להסתובב קצת חופשי לפני שנותנים את המכה על הראש".

"זה לא בעל, זה אפנדיציט," שרבבה דודה מאשה את שפתה התחתונה ומזגה לשתיהן תוספת מהתה הקר. "לוחץ, לוחץ, ולא עוזר בכלום".

"מסחר זה כמו קישקעס," הורה יוסף צינמן לבנו. "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע, מזה חיים".

הפוסט בזעיר אנפין / ירמי פינקוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לספר הזה הייתה נקודת התחלה מאוד טובה מבחינתי. קודם כל – העטיפה יפייפיה. ולא משנה כמה פעמים הסתכלתי עליה, כל פעם מחדש חשבתי שזה צילום וכל פעם מחדש הופתעתי מהעובדה שבכלל מדובר בציור היפר-ריאליסטי, שרק כשממש ממש מתקרבים שמים לב שבכלל מדובר בציור. ה"תעתוע הויזואלי" הזה הימם אותי כל פעם מחדש. אחרי העטיפה גם קראתי כמה ביקורות מאוד נלהבות (ואז גם קראתי אחת נלהבת קצת פחות). בכל אופן – התחלתי לקרוא וממש נתפסתי. זה התחיל ממש ממש טוב. העיניין הוא שמשהו קרה בדרך. לא יודעת בדיוק מה. אין ספק שזה ספר לא רע בכלל, אבל יש לי כמה בעיות איתו.

אז על מה הספר? נתי ונילי הם זוג ולהם שתי בנות – אסיה בת ה-5.5 ודידה (ידידה) המתבגרת. דידה היא ביתו של נתי מנישואיו הקודמים. כולם חיים יחד תחת קורת גג אחת בירושלים. נילי מבקרת ספרותית ונתי מהנדס היי טק. לפני תשע שנים, עוד לפני שנתי ונילי התחתנו בכלל, הם היו בחופשה בפריז. הם נקלעו לצרה מסויימת ולעזרתם נחלץ גבר בשם מיסייה דוקלוז. בחור צרפתי, שמן ועשיר. כל העיניין כבר מאחוריהם ופתאום הבחור מתקשר, מודיע שהוא בארץ ורוצה להיפגש. מה הוא רוצה פתאום? הם הרי לא שמעו ממנו כל הזמן הזה… האם הוא הולך לדרוש חזרה טובה (הוא היה נראה להם קצת מפוקפק עוד אז)? את כל השאלות האלו ועוד נילי ונתי שואלים את עצמם. אין ספק שכל העיניין מכניס אותם לסרטים. זה סיפור המסגרת. הסיפור הזה גורם לנילי, שהכל מובא מנקודת מבטה, להרהר בעברם המשותף,  לפקפק בכל מערכת היחסים הזו ובאופן כללי להתפלש במנעד שלם של רגשות. הרי אין ממש מנוס מלהשוות את התקופה ההיא בפריז, הנסיעה המשותפת הראשונה שלהם לחול (נתי הזמין והכריח אותה להשאיר את הויזה בבית) וכל ההתרגשות של ראשיתה של מערכת יחסים, לתקופה שבה הם נמצאים היום – הורים במשרה מלאה לשתי בנות, מחזיקים בית ועבודות ונסיעות ארוכות של נתי לחול לבד.

הכתיבה מדהימה. באמת. ממש לא ניכר שזהו סיפרה הראשון של הילה בלום, שעד היום התעסקה רק בלערוך לסופרים אחרים (כמו אתגר קרת ואשכול נבו) והחליטה כנראה שהגיע הזמן לעבור לקדמת הבמה. הציטוטים שהעתקתי היו רבים וכשזה הגיע לפיסקאות שלמות, פשוט עצרתי כבר מלהעתיק וצילמתי דפים שלמים.

נכון שיש תחושה שמגיע "אבל"? אז כן… הדבר הראשון הוא שלפעמים הכתיבה הייתה כל כך עשירה שהרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך הדימוי. המשפטים היו לעתים כל כך ארוכים, שכשהגעתי לסופם לא הייתי בטוחה עוד על מה מדובר. גם סיפור המסגרת לא היה לגמרי ברור לי. את ה"פאנצ'" שאותו כביכול מגלים בסוף, כבר הבנתי בהתחלה. ציפיתי לאיזה מפנה דרמטי, אבל הכל זז לו על מי מנוחות. כל הסיפור עם דוקלוז היה נראה לי כמו תירוץ בשביל שאר הסיפור. ושאר הסיפור באמת היה הרבה יותר מעניין, אז אני תוהה אם זה לא היה מיותר או אולי היה צריך להשתלב בצורה טובה יותר.

יחד עם זאת, לא יכלתי להניח את הספר מהיד. פשוט הייתה לי אכזבה מסויימת כשהגעתי לסופו. כזה מין "מה? זהו?", ציפיתי למשהו ונשארתי עם ה-$%# ביד… אגב, למי שלא אוהב את זרם התודעה זה ממש לא מומלץ. הסיפור זז קדימה ואחורה ולצדדים, כך שמי שלא אוהב את הסגנון, ממש יסבול.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – היה לי ממש קשה עם הדירוג. כי הכתיבה מדהימה אבל היו לי כאמור אי אלו בעיות… )

פינת העטיפה:

טוב, כמו שציינתי קודם העטיפה נתנה לספר נקודת פתיחה מצוינת. במבט ראשון זה נראה כמו צילום, וגם במבט שני ושלישי ואז כשמתקרבים ומתעמקים, מבינים שמדובר בציור בכלל. הסיטואציה המתוארת היא שני אנשים, בחורה ב"בגדי בית" ובחור במעיל וכובע עומדים מחוץ לדלת. לא ברור אם הם נכנסים או יוצאים, במיוחד הבחור. זה מתאים למערכת היחסים המתוארת של נילי ונתי, לא תמיד ברור אם הם שם, מי מהם שם ומה הדינמיקה בינהם. ואולי הבחור הוא בכלל מישהו אחר? אולי איזה אקס של נילי? אולי לא נעים לה להכניס אותו הביתה? בקיצור, עולות מהעטיפה הרבה שאלות, שמתאימות לשאלות שעולות מהסיפור עצמו.

ציטוטים:

"יש דברים שיכולים לקרות רק בסדקים צרים של הזנחה, של אי – השגחה, בתוך מהומה של אינרציה ואור. בבת אחת הם נמלטים מגֶדֶר הדמיון ומצטרפים אל גֶדֶר החיים".

"ומה העיניין עם נתי? מה הבעיה איתו? יש משהו, היא לא יודעת בדיוק. דברים לא מטופלים, הזנחה, עשבייה רגשית צומחת פרא. אי שם, תמיד, איזה גן נעלם".

"צריך לשמור על ילדוֹת, נילי יודעת את זה. אבל מה היה קורה לוּ באמת היו נסגרות עכשיו יחד בחדר, מורידות תריסים, מקטינות סיכונים? כמה מין העולם שבחוץ הייתה יכולה להביא לבתה בכוחן של מילים לבדן?"

"הם ישבו והביטו בה מוצצת בננה, חסרי נשימה. אם מבוגרים היו יודעים לאכול ככה בננה, נתי אמר, והתכוון להתמסרות הזאת. לדבר האחד בעולם שהנפש כולה נתונה לו. אם מבוגרים היו אוכלים ככה בננה הצרות של העולם היו מאחוריו".

"כל ילדה יכולה לקרות לכל אמא, נילי חושבת, אבל מפחיד יותר שכל אמא יכולה לקרות לכל ילדה. לוּ נילי הייתה קוראת על דידה במוסף סוף השבוע היא הייתה משתוקקת לאמץ אותה אל ליבה. אבל העיניין הוא שהילדה כבר כאן, ובהיותה נתונה מראש היא מפתה פחות".

"רוב האסונות קורים בלילה, נילי יודעת. כי אף על פי שרוב בני האדם ישנים בלילה, ובאופן טבעי כשיש פחות תנועה יש פחות אסונות, הלילה הוא זמן מועד לפורענות. לאנשים בלילה יש איכות פגיעה יותר. הם טועים בדרכם בקלות ומגיעים קרוב מידי אל סוף העולם – משם אפשר ליפול".

הפוסט הביקור / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש לנו שני גיבורים בסיפור שלפנינו – הילל, מנטליסט, מומחה באחיזת עיניים ו"קריאת" מחשבות של אנשים, שמנסה להשיג לעצמו תכנית טלויזיה ובאופן כללי מחכה לפריצה הגדולה שלו, שהיא ממש ממש מעבר לדלת. ומיקה, דוקטורנטית לחקר המוח, עובדת במעבדה באוניברסיטת תל אביב ועושה ניסויים על קופים (בעיקר בודקת השפעות של דיכאון על קופות בשבי, אבל אל תתפסו אותי במילה). 

הילל גדל בצפת במשפחה דתית עם הרבה אחים (חמישה או שישה) וגר עם אחיו יקי, שהוא מורה לנהיגה, בכרם התימנים. למיקה יש אח אחד, שאיתו היא מרבה לריב ולהתווכח (לרוב על עיניין הניסויים בקופים), אמא שלה נפטרה כשמיקה הייתה צעירה מאוד ולאבא שלה יש הרבה כסף וחברה חדשה.

הילל ומיקה נפגשים כאשר הוא מחליף את אחיו, מורה הנהיגה, באחד השיעורים ומיקה מופיעה לשיעור בתפקיד התלמידה-הבלתי-אפשרית-שבחיים-לא-יהיה-לה-רישיון.

הסיפור כתוב לסירוגין פרק אחד מפיו של הילל ופרק אחד מפיה של מיקה, אז כך שיוצא שלפעמים אנחנו קוראים על אותו אירוע משתי נקודות מבט שונות. מצד אחד זה מעניין לראות מה כל דמות חושבת ומרגישה באותו המצב, מצד שני זה לפעמים חוטא בחזרה מוגזמת על פרטים וחבל.

על פניו מדובר בסיפור אהבה הזוי לגמרי, מפני ששתי הדמויות מייצגות דברים שהם הפוכים לחלוטין אחד מהשני – מיקה מתעסקת בניסויים, בעובדות, בדברים שאפשר לבדוק. הילל לכאורה קורא מחשבות אבל בפועל מדובר באחיזת עיניים, זריזות ידיים והדרך המתוחכמת "לשתול" דברים שאתה רוצה במוחות של אנשים (לא משהו רציני, כולה מספר או שם, לא להיבהל). מיקה יודעת שאין דברים כאלה כמו קריאת מחשבות אבל לא יכולה להסביר את צירופי המקרים שקורים לה כל הזמן עם הילל. יש לה נטייה לדכאונות והיא רוצה בכל מאודה להאמין במה שהוא מייצג. כל הקשר הזה קצת חורק בהתחלה ואני מודה שהייתי בספק אם זה בכלל יתרומם לאיזה מקום. אבל מתפתחת שם מערכת יחסים מעניינת ומרגשת. אפילו שהיא לא תמיד ברורה. לשני הצדדים.

לקורא כמוני, שאינו בקי בשני העולמות שהשניים מייצגים – קריאת מחשבות וחקר המוח – נראה כאילו ערן בר-גיל יודע מה הוא אומר. יש הרבה מונחים מקצועיים ועושה רושם שנעשתה עבודת מחקר רצינית ושהסופר "שוחה" בחומר. לאחר אי אלו דיונים עם אנשים נוספים שקראו (ותודה לחגית שהסבה את תשומת ליבי לעיניין), הבנתי שיש פה ושם קצת אי דיוקים. לי, אישית, זה ממש לא הפריע אם מיקה נכנסת לאוניברסיטה משער כזה או אחר על מנת להגיע לביניין שנמצא בכלל במיקום אחר באוניברסיטה. לי זה לא היה עקרוני.

בשורה התחתונה – נהניתי. בפעם הראשונה שהתחלתי את הספר לא קראתי הרבה מעבר לשלושים עמודים. לא יודעת למה, משום מה הוא לא "תפס" אותי. אך כשחזרתי אליו שוב פשוט לא יכולתי להפסיק. יש משהו עדין בספר. מערכת היחסים הבלתי אפשרית הזו כל כך מסקרנת. ממש רציתי לראות מה יהיה איתה הלאה. ואיך זה יכול להיות שהילל אמור לקרוא מחשבות אבל את מחשבותיה של מיקה הוא מפספס בגדול??

אני הופתעתי מסופו של הספר והוא השאיר אותי קצת מדוכדכת. מין הסתם אני לא יכולה לספר לכם עליו כי זה יהיה ספוילר רציני. כנראה שפשוט תצטרכו לקרוא…

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה ראיתי אחרי שסיימתי לקרוא את הספר כי העותק שהיה אצלי היה "לבן". כלומר – ללא עטיפה מודפסת. זה דווקא היה מעניין להרהר בזמן הקריאה מה יהיה האימג' שיבחר בסופו של דבר. אני מאוד מרוצה מהעטיפה שנבחרה – רואים תמונה של צרור חבלים בצבעים שונים וזה ישר זורק לאימג'ים של עצבים במוח. הרי שני הגיבורים שלנו "מתעסקים" בו – מיקה באופן מוחשי, כי היא חוקרת מוח והילל באופן יותר 'רוחני', כי הוא "משתיל" לאנשים דברים שהוא רוצה שיחשבו. סה"כ אהבתי מאוד את העטיפה, כי היא מחברת בין שתי הדמויות.

ציטוטים:

"פעם קראה שעם היווצרות הגוף, התחלקות התאים וכל הפלא הכימי שכרוך ביצירת חיים, נוצרת הנשמה שמקבלת את חייה בשאיפת האויר הראשונה, ומתפתחת לאורך החיים הביולוגיים של הגוף, גדלה בו כמו פרפר בתוך גולם, נוצרת בחובה את היסוד הרוחני של הקיום, את סך השנים, עד שהיא משתחררת ממנו בבוא הזמן ומתחילה את חיי הנצח".

"ברור לה שאין קסמים בעולם. שאין נסים, שאין אלוהים, שהכול כימיה, כל המחשבות, הפירושים, הכמיהות, התשוקות, המעגלים המחשבתיים, הכול כימי, ולכל הטריקים שלו יש הסבר לוגי, יש מאחוריהם רציונל למרות שלא תמיד קל למצוא אותו. אבל מאחורי הקלעים של הכזב, חורג מהסטטיסטיקות המקובלות, מהחוקים הארציים, ממה שהיא יכולה לבחון באופן אמפירי, קיים בכל זאת איזה צירוף מקרים שלא ניתן להסבר, שבו היא מאמינה בכל מאודה. כמו בהישארות הנשמה. ככה זה וזהו. כאילו מה שמתרחש הלכה למעשה אינו אלא מבחן, או ניסוי, או הכנה לקראת משהו גדול יותר, נצחי יותר, מנותק מטרמינולוגיה דתית וממושגי גן עדן וגיהנום, משהו שמתחיל כשנגמרים החיים".

הפוסט קסם וכזב / ערן בר-גיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ביום שבת האחרון הייתי בשבוע הספר. כשעמדתי בדוכן של ידיעות ספרים המוכרת רצתה להמליץ למישהי שעמדה לידי על הספר הזה ואמרה – "אל תיתני לשם הספר להטעות אותך, אין שום קשר", ואני, שבאותם ימים הייתי לקראת סיום הספר שאלתי את עצמי – למה נותנים לאנשים שלא קראו את הספר להמליץ עליו??? הספר, כשמו כן הוא – ספר על מלחמה. נכון, זה לא ספר מלחמה רגיל, זה לא ספר היסטורי, זה לא ספר עם עובדות, תאריכים ומהלכים. זה ספר על האנשים שמאחורי המלחמה, על האנשים שבתוך המלחמה ועל האנשים שנשארו אחרי המלחמה ובעיקר על מה שנשאר מהאנשים אחרי המלחמה…

זה הספר הראשון של קניוק שאני קוראת ואני בטוחה שלא האחרון. יש לו יכולת מדהימה בכתיבה. משפטים שלמים שאמרתי "וואו" בסופם. איזו שפה! איזו התנסחות! אני אוהבת את העובדה שהוא כותב משהו ואז מטיל בזה ספק – רגע, זה קרה או לא? אני לא בטוח, זה היה כך או כך? – יש בזה משהו מאוד אנושי ואישי. כאילו זה ברור שהוא לא זוכר הכל ולא מנסה לייפות כלום כי זה בעצם ספר על זיכרון והזיכרון לפעמים בוגד בנו. עוד משהו שעושה את זה מאוד אישי, מבחינתי לפחות, זה שהכתיבה היא מאוד אסוציאטיבית. הוא קופץ מנושא לנושא ומתקופה לתקופה.

קניוק הצעיר מתגייס לפלי"ם ואחר כך לפלמ"ח על מנת לתרום. מההתחלה הוא סוג של עוף מוזר בתוך כל הלוחמים. הוא שומע מוזיקה קלאסית, חובב תרבות ובאופן כללי – "ילד טוב של אמא". ככל שאנחנו קוראים יותר ויותר את סיפורי המלחמה שלו אנחנו מבינים שממש במקרה הוא יצא ממנה בחיים. הוא מצליח להינצל פעם אחר פעם מהתופת של אחת המלחמות הקשות שידענו. אנחנו מכירים כיום את קניוק בעיקר בזכות "נבלות" וכל מיני התבטאויות כנגד המדינה וכאן יש משהו מאוד עדין ויפה ואפילו ציוני. הדבקות במטרה – להמשיך ולהילחם, על אף הפציעות שלך עצמך ועל אף כל החברים שנופלים סביבך – היא פשוט מדהימה בעיני.

מדובר כאן במסמך אנושי לא פשוט. הרבה תיאורי זוועות והרבה שנאה שלפעמים מעבירה אנשים על דעתם. זה בדיוק מסוג הטקסטים שאתה קורא ואומר לעצמך שאפילו שאנשים עשו שם דברים נוראיים – אי אפשר לשפוט אותם עד שאתה במצבם. התנאים הם לא תנאים וברוב המקרים אין להם לא אוכל, לא מים ובטח לא מקלחות. הם מתחלקים במדים ובבגדים של חבריהם שנפלו. בגלל זה לקח לי יחסית הרבה זמן לקרוא את הספר הזה. התוכן שלו לא פשוט ולא מיועד לבעלי קיבה רגישה. יחד עם זאת, בתור אחת שלא למדה את מלחמות ישראל בבית ספר (עד היום לא ברור לי איך זה לא היה בתכנית הלימודים) זה עדיף על כל ספר היסטורי וסטטיסטיקות יבשות.

המשפט הפותח את הספר וגם מסיים אותו הוא פסוק מתוך ספר יחזקאל, פרט טז: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי"

מומלץ בחום. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

העטיפה מאוד מתבקשת – רקע שחור, דגל ישראל. אבל אפילו שזה מאוד מילולי זה מתאים. אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר שיהיה יותר טוב במקרה הזה. מדובר בספר רציני, קשה, במוות… והעטיפה בהתאם. ויותר מזה – הציור של הדגל נעשה על ידי קניוק בעצמו – אפשר לבקש יותר ?

הפוסט תש"ח / יורם קניוק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.