מי שעוקב זמן מה אחרי הבלוג וקורא את הפוסטים יודע שלפני עשר שנים בערך למדתי צילום במכללת הדסה בירושלים. אלו היו שלוש השנים הכי יפות בחיי. למדתי המון והכרתי אנשים מדהימים. אחד הדברים הכי קשים והכי חשובים שלמדתי הוא עריכה. כשעובדים על פרויקט מסוים, מצלמים עשרות, אם לא מאות, תמונות. בסופו של דבר אחוז מאוד קטן מתוך הכמות הזו יכנס לתמונות הסופיות. היו ימי צילום שלמים, שעות על גבי שעות, שהיו בהם צילומים יפים, אבל בסופו של דבר "נפלו" בעריכה. מבחינתי, ולדעתי מבחינת כל צלם, עריכה זה אחד החלקים הכי קשים. תוך כדי צילום ועבודה על התמונות (בין אם זו הדפסה ידנית מתוך פילם, סריקה או עיבוד ממוחשב), אתה מוצא את עצמך מתאהב יותר ויותר באימג'ים האלה. לפעמים משהו קשור אלי באופן אישי, אולי מרגש, או מזכיר חוויה מסוימת ואז בכלל קשה לותר עליו, אפילו אם הוא לא טוב. לכן אני תמיד הייתי נעזרת במישהו נוסף בעריכות שלי. הסיבה שאני כותבת על כל זה היא שבספר שלפנינו יש המון צילומים, משהו כמו 300, ואני תוהה לגבי העריכה.

הספר, או אולי יש לקרוא לו אלבום צילומים, מסכם שלושים שנות פעילות של חנן גטריידה, צלם מוכשר, שהציג בעשרות תערוכות בארץ ובעולם, מרצה, עבודותיו נרכשו על ידי מוזיאונים נחשבים והוא גם מעביר סדנאות צילום. בתוך האלבום יש חלוקה לשלושים (כן כן) פרקים, כשכל פרק נפתח בציטוט מהתנ"ך ובטקסט של הצלם, שמתורגם בעמוד המקביל לאנגלית. יש פרקים קצרצרים, המכילים בתוכם בסך הכל ארבעה צילומים ויש פרקים ארוכים בהרבה עם 28 צילומים.

ללא ספק חנן גטריידה מאוהב בצילום, מאוהב בארץ ישראל, בנופיה ובאנשיה. יחד עם זאת נראה כאילו הוא מאוהב לגמרי באימג'ים שלו, שזה לגיטימי והגיוני לגמרי, אבל העובדה הזו גרמה לו לא לרצות לוותר על אימג'ים מסוימים, שהם מיותרים, או חוזרים על עצמם או נופלים ברמתם מאחרים. ופה נכנסת העריכה שדיברתי עליה קודם. מכיוון שמתחת לכל צילום מופיע שם המקום והשנה שבה צולם, רואים שיש לפעמים כמה צילומים שצולמו באותו המקום, באותה השנה והם כל כך דומים אחד לשני, שממש חזרתי כמה עמודים אחורה כי אמרתי לעצמי "רגע, עכשיו ראיתי את זה, לא?". כמו למשל במקרה של שוקדה שבנגב הצפוני – יש חמישה אימג'ים מאותו המקום, באותה השנה, והם מאוד מאוד דומים. נראה לי כאילו היה פשוט קשה לבחור, אז שמו את כולם. ואני מבינה את זה, זה קשה. כולם יפים.

לחנן יש צילומים מדהימים ועין יוצאת דופן לצבעים, למשטחים, לטקסטורות ולשילוב של הכל ביחד. רואים שהוא שולט בהרבה טכניקות (שחור לבן, צבע, מהירויות גבוהות ונמוכות). בעודי מעיינת באלבום חשבתי לעצמי לא פעם ולא פעמיים "איך בא לי לעשות מזה פוסטר ולתלות אצלי בסלון". ישנן הרבה תמונות עם נקודת מבט שונה, אחרת, של צלם מנוסה וחד אבחנה. מצד שני, אין אחידות, לדעתי, באיכויות של התמונות. יש כאלה שהן פשוט מעולות ויש כאלה שהן יפות וזהו. לא יותר מזה.

הספר מאוד עבה וכבד. אחת הסיבות (מעבר לעניין העריכה, שהיה קצת מצמצם אותו) היא האיכות המצוינת של הדפים, שנותנת לצילומים את הכבוד הראוי להם. כל הטקסטים מלווים בתרגום לאנגלית, מה שהופך את הספר למתנה מצוינת למישהו שלא חי בארץ ומתגעגע או מלי שלא מכיר את נופי הארץ בכלל ורוצה להבין מה יש פה (ושלא, אנחנו לא רוכבים על גמלים ביום-יום). היו הרבה מקומות בספר שאני, כתושבת ישראל, בכלל לא הכרתי, ושמחתי להכיר דרך הצילומים היפיפיים האלה. ישנו פרק שנקרא "המרחב הישראלי" שהוא מקסים בעיני. הוא מציג אנשים בצורות חיים שונות ומראה את היופי האנושי המעורב בישראל (אני יודעת, זה נשמע קלישאה, אבל זה נכון) – החל מדרוזים, ערבים, חקלאים, קיבוצניקים ועד תושבי קיסריה. בנוסף, הטקסטים הפותחים כל פרק הופכים את החוויה למעין יומן.

לסיכום, אני חושבת שמדובר באלבום מקסים, שהוא סוג של תעודת זהות של נופי ואנשי ארץ ישראל וגם של חנן גטריידה עצמו , המקום שבו גדל, מין הקיבוץ ועד הכרך. אפשר היה בהחלט לערוך ולצמצם וככה היינו מקבלים ספר שהוא יותר ידידותי למי שמחזיק בו. גם המחיר, 149 שקלים, הוא סביר לגמרי לספר איכותי שכזה (בדרך כלל ספרי אומנות עולים מאות שקלים). זו מתנה מצוינת לחובבי צילום ולחברים שגרים מעבר לים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה שנפתחת מימין, לקוראי העברית, יש צילום נוף יפיפייה ושילובים של צבעים – שדות ירוקים ושקיעה ברקע, על גווניה הכתומים והצהובים. שם הספר כתוב בגדול בלבן ומעליו שמו של חנן בקטן. מתחת ישנו טקסט מתוך קהלת – "ומתוק האור וטוב לעיניים" – בהחלט מתאים לאימג' הזה. בצד השני, לקוראי האנגלית, ישנו צילום קודר יותר, אך עדיין מאוד עוצמתי בזווית הצילום ובגוונים שלו. רואים מטע או פרדס בזווית אלכסונית, נעלם לתוך חושך ומעל עננים קודרים וביניהם כתמי אור בהיר. הברקוד תקוע שם באמצע בלי קשר לכלום ודי הורס, הייתי מעבירה אותו לאיזו פינה נידחת, אבל אני מאמינה שיש אילוצים כאלה ואחרים שלא תלויים באומן.

הפוסט ישראל שבילי צילום / חנן גוטריידה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני לא יכולה להתחיל לכתוב על הספר הזה בלי לספר איך ולמה הוא הגיע אלי. קראתי המלצה חמה של חברה שאני סומכת עליה ומעריכה את דעתה. פניתי לינון בפייסבוק, הצגתי את עצמי ושאלתי אם יש דרך לקבל את הספר ממנו. התחלנו להתכתב בפייסבוק וינון התגלה כבחור מקסים שחולק איתי הרבה נושאים משותפים. אחד מהם היא העובדה שאנחנו גרים ממש קרוב אחד לשני. אז זכיתי לכבוד שינון יביא לי את הספר בעצמו ועוד עם הקדשה. זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי, כי זה אומר שלא הגעתי לספר 'נקייה' לגמרי. מה גם שעברתי תהליך מוזר עם הספר הזה, שעדיין לא קרה לי אף פעם. בגלל הקלות הזו שבה יכולתי לפנות לינון, נוצר מצב שבמשך הקריאה יצא לי לשאול אותו שאלות, או כשלא הבנתי משהו, או שהתעצבנתי על משהו – פשוט כתבתי לו. אז עד כאן וידויים ועכשיו לספר עצמו.

תמר היא מרצה לצילום בת 38, היא אמא צעירה מזה שנה וחצי כמעט וקשה לה. קשה לה להיות אמא ובת זוג ולהצליח לעשות הכל כמו שצריך או כמו ש'אמור להיות'. תמר מוצאת יומנים אישיים של צלמת עבר בשם תמר (כן כן…זה מבלבל קצת הקטע הזה) ורד. תמר מחליטה לכתוב דוקטורט על היומנים ועל עבודות הצילום של תמר ורד. החלטה שהיא עוד תצטער עליה פה ושם. הדוקטורט הופך לסוג של רומן ותמר הופכת לסוג של אמא. כל הזמן היא שואלת את עצמה למה לא אמרו לה שזה כל כך קשה. האימהות, כמובן. זו שאלה שאני חושבת שכל אמא צעירה שואלת את עצמה. אני, אישית, נאלצתי להתמודד עם זה כבר בימים הראשונים אחרי הלידה בגלל עיניין ההנקה. כל הזמן דיברו איתי על כמה טבעי וקל זה להניק, אף אחד לרגע לא חשב להזהיר אותי שאולי זה בכלל לא כל כך פשוט. ובגלל שזה כל כך ברור שצריך להניק כי זה 'הכי בריא לתינוק' וזה מאוד טרנדי לעשות את הדברים הכי טבעיים, נכנסתי לכאלה תסבוכות בגלל שלא יכולתי להניק, שהייתי פשוט בטוחה שאני פוגעת בילד שלי באיזשהו אופן. גם תמר, אמנם בנושאים אחרים לגמרי, מוצאת את עצמה בתסבוכת. ואולי בגלל זה גם אני מצאתי את עצמי בתסבוכת איתה. רוב הזמן לא הבנתי אותה ולא הבנתי את הסיפור והתבלבלתי בין שתי התמריות, שהיו רגעים שחשבתי להתייאש.

מיותר לציין, שכל העינין הזה משפיע על הזוגיות של תמר ובועז, בן זוגה. היא בעצמה מרגישה שהיא נהיית בלתי נסבלת (אוי כל כך מוכר…), אבל לא ממש יכולה לשלוט בעצמה. היא כועסת כשהוא לא יכול לדבר איתה או חוזר מאוחר, מידי פעם מעלה שאלות על רומן שאולי הוא מנהל ובינתיים מפתחת אובססיה לתמר ורד ולעיתים חושבת שהן פשוט אותו בן אדם.

בנוסף, לתמר יש יחסי אהבה-שנאה עם החברות שלה, משהו שאני מאוד יכולה להזדהות איתו. רוב הזמו היא מרגישה שהיא משקיפה מין הצד (כמו לגבי שאר ההיבטים בחייה) ולא ממש קשורה אליהן.

בקיצור – באיזשהו מקום תמר היא השכנה מלמטה, הבחורה שפגשתי במכולת, תמר היא גם אני.

יש הרבה בדידות בספר הזה והרבה תסכול. אין ספק שבהורות וזוגיות ארוכת שנים יש הרבה סיפוק, אבל יש גם רגעים ממש קשים. ומשקרת מי שאומרת שאין לה כאלה. אני שמה מנגד את הנשים האלה, מהפרוורים בארצות הברית, סטייל 'עקרות בית נואשות', שרק כאילו הכל מושלם אצלן, אלה שהכינו עוגיות, שיחקו עם הילדים, הכינו איתם שיעורי בית, עשו כביסה, הכינו ארוחת ערב ועדיין הסינר שלהן נקי, הציפורניים מושלמות והאיפור מחזיק. תסלחו לי על הצרפתית – חארטה. אין מצב. כנראה שמתחת  לכיור מסתתרת להקת פיליפיניות שעושה את הכל כשלא רואים.

טוב, התרחקתי מהעיקר והתחלתי לחפור…

זה ספר שנכנס אלי לאט לאט. בלי יותר מידי פומפוזיות, בלי איזו עלילה פסיכית או סיפור קורע לב. הוא מזדחל לאט פנימה ואותי, לפחות, השאיר בסוף עם איזו תחושה של ריקנות. סיימתי את הספר באחר צהריים של יום שישי. הייתי לבד בבית, נטולת בעל וילד והחלטתי לעשות אמבטיה. משהו שלא עשיתי כבר שנים. מילאתי לי מים, שמתי קצף ושקעתי לי עם הספר. ככה סיימתי אותו – באמבטיה. ואין סיום יותר מתאים מזה. זה לא היה מתוכנן ודווקא מאוד סימבולי מכמה סיבות – דבר ראשון, זה נתן לי זמן לשכב בשקט ולחשוב על הספר, דבר שני זה חיזק את תחושת הבדידות ודבר שלישי ואחרון – כל מה שהתחשק לי לעשות כשסיימתי את הספר זה לנער את תמר ולהגיד לה שהגיע הזמן שהיא תתאפס על עצמה ושתלך לעשות אמבטיה כדי להירגע.

באחת הסצנות הראשונות בספר מתוארת פגישת מחזור שתמר והחברות שלה הולכות אליה. לא הייתי אף פעם בפגישת מחזור, אבל יש משהו בפגישות האלה, שזה סוג של תעודת עניות של "מה עשית בחיים שלך בעשרות שנים שעברו". כאילו כולם בוחנים אותך, לראות מה השגת, אם נהיה ממך 'משהו', או מה שציפו שיהיה ממך. זה גם נראה כאילו כולם מנסים ליפות את המצב בפגישות האלה, שוב, כדי להוכיח לכולם שהצלחת. נראה שתמר לא מוצאת את עצמה בסיטואציה הזו. לא באמת מעניין אותה מה נהיה עם כולם והרכילות החדשה-ישנה לגבי מי עשה מה ועם מי. לא נראה שהיא עצמה מרגישה שהיא הצליחה – סך הכל היא די תקועה עם הדוקטורט הזה, היא די תקועה עם בעלה ועכשיו גם עם הבן שלה, שהיא אוהבת אהבת נפש, אבל קשה לה ואף אחד, כולל כל הנוכחים בפגישה, לא אמר לה שיהיה כל כך קשה לגדל אותו.

אין ספק שינון אדם משכיל, ששולט בשפה העברית, במיוחד בהרבה מילים גבוהות, לועזיות, מושגים בפילוסופיה, תאוריות, זוגיות, הורות וכמעט כל תרבות אפשרית (עם דגש על זו הגרמנית). היו רגעים שהיה נראה לי שהוא מנסה לעשות עלי רושם עם כל המילים הגבוהות האלה. בוא נגיד שזה היה או זה, או להרגיש שאני פשוט טיפשה שאני לא מכירה את המילים האלה…

ינון כותב יפה מאוד בתור אישה. זה מפתיע למצוא גבר שמודע ומכיר כל כך טוב את הרהורי ליבה של אם צעירה וטרייה. אתם יכולים לקרוא כאן על הבחירה שלו בדמות נשית.

לדעתי, זה ספר למיטבי קריאה. גם לי היה קשה איתו פה ושם. גם השפה גבוהה וגם צריך לא מעט מיומנויות על מנת לקרוא את תמר ותמר לסירוגין (למרות השוני בפונט, שבהחלט עוזר) והמעבר קדימה ואחורה בזמנים. אני לא בטוחה שכל אחד יצליח לקרוא אותו בקלילות.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי הוא גרם לי לחשוב וזה הרבה בימינו)

פינת העטיפה:

אני לא סגורה על העטיפה. אין ספק שהיא יפה לכשעצמה, אבל אני לא בטוחה שהיא עושה שירות טוב לספר. היא ישר זורקת למקומות של 'או, הנה עוד ספר על/בשביל אימהות' ואולי בדרך הוא מאבד קוראים בגלל זה. רואים סילואט של אמא המרימה תינוק אל על. בגלל העובדה שלא רואים את הפנים לא של הילד ולא של האם, זו יכולה להיות כל אחת. וזו באמת כל אחת מאתנו שיש לה ילדים ,אבל ברגע שבוחרים באימג' כזה אולי מרחיקים את הקוראים הגבריים מהספר. נכון שהספר מדבר בין היתר על הלבטים והקשיים שעולים מעצם ההורות, אבל לא רק ויש מצב שברגע שיש כזו עטיפה היא "מאכילה בכפית" את הצופה, שעדיין לא יודע מה טומן לו הספר.

ציטוטים:

"יצאנו מפגישת המחזור בשלוש וחצי לפנות בוקר. חלק מהאנשים עוד נשארו שם, נועצים ציפורניים מותשות בכורסאות בסלון ביתם של רותי וישראל במושב מעלה דגן, נאחזים בשולחנות בכל כוחותיהם, קושרים את עצמם בעבותות לעבר שאף פעם לא היה קיים, העיקר להימלט, לפחות לרגע נוסף, מהווה שכבר מזמן אינו מבטיח דבר. רובם נשואים, או היו נשואים, לפחות פעם אחת. נישואים מתוצרת איקאה. רובם, כמוני, כבר הורים לילדים קטנים בהרכבה עצמית".

"בבוקר אחד, כשהקצתי מתוך חלומות טרופים, ראיתי את עצמי והנה נהפכתי לסוס הזקן מספרו של דיקנס. אני נשארת רתומה למרכבה כדי לא ליפול מהרגליים. בניגוד לסוסים, אימהות אינן מוצאות מהשירות".

"כל בני הזוג שהיו לי העדיפו את הקיץ על פני החורף. בניגוד אלי. אני זקוקה לגשם כדי שישטוף את הפיח שמצטבר בי. אני מוכרחה לפנות מקום לפיח חדש".

"הזמן הנכון לעשות ילדים משול לחתול של שרדינגר, גם חי וגם מת. תוציאו אותו מהקופסה ותגלו שהאימהות היא סופרפוזיציה. תיאור קוונטי של המציאות אינו יכול להיחשב שלם כל עוד אין ילדים בתמונה. אחר כך כבר מאוחר מדי, יותר מדי משתנים חבויים." בועז מצא את הציטוט הזה באתר של אימהות חובבות פיזיקה ותלה אותו על המקרר. אני לא בטוחה שהוא מבין מה הוא אומר. אני מעדיפה ביולוגיה על פיזיקה".

"האימהות היא מחלה חשוכת מרפא או במילים אחרות קונדיטוריה. הייאוש צומח בבטן, בין הרחם לשחלות, כמו צמר גפן".

"יצור מוזר הוא האדם, נפשו עוקבת אחריו כמו צל, זוגיות מוזרה שכל מטרתה להאיר באור חזק יותר את בדידותו של היחיד".

הפוסט עלילות פרומות / ינון ניר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא מזמן קטלתי כאן ספר טיולים. הביקורת הופיעה גם באתר תפוז וכתגובה, כתבה לי הגולשת אביבה יובל את המשפט הבא: "יש לי ספר מקסים מעם עובד "101 עצים מופלאים" שמטייל ברחבי הארץ בעקבות 101 עצים ייחודיים, וברובו מותאם למשפחות (עם עגלות)כשהוא נמצא לצד אטרקציות נוספות לעיתים. הספר הספציפי ההוא בהחלט ייחודי בנוף ספרי הטיולים, אבל מכיוון שכמוני יש עוד לא מעט אנשים שבונים ספרית טיולים משלהם בכל עת, הרי שלספרים כאלו תמיד יש מקום." (אביבה – אני מקווה שזה בסדר שאני מצטטת אותך…).

סיקרן אותי מאוד הספר המדובר והחלטתי לשים את ידי עליו. והנה – באה לה המלצה חמה מאוד!

נתחיל בפרטים היבשים – אי אפשר בדיוק לקרוא לזה *ספר טיולים*, כי אין פה ממש מסלולים, אלא יותר אתרים ספציפיים, שמסודרים על פי איזורים. בכריכה האחורית כתוב:"ספר זה מספר את סיפורם של 101 עצים מיוחדים בישראל, שאין דומה להם. יש שצמחו לממדים בלתי רגילים ואחרים מלווים את תולדותינו מאות שנים; יש עצים שהתקדשו על ידי יושבי הארץ, ויש שהפכו עדים נאמנים לעלילות ולאירועים בתולדות ארץ ישראל. יש שיופיים מושך את העין, ויש שצומחים במקומות מרהיבים. הספר מביא את נקודת מבטם של העצים על הטבע, על התרבות ועל האמונות שהותירו אחריהם דורות של אנשים שחיו בארץ הזאת".

לכל עץ מוקדשים שני עמודים – בעמוד אחד הטקסט ובו מידע: הכתובת והמיקום המדויק שהעץ נמצא בו (אפילו מה המרחק מהרכב) ומידע כללי על העץ – הסיפור שמאחוריו והאמונות שקשורות בו ובעמוד הנגדי – צילומים יפייפיים של חנן ישכר. הצילומים כאן עושים עבודה מדהימה, הם נותנים לכל אחד מהעצים את הכבוד המגיע לו.  בעזרת עדשות רחבות מצליח ישכר להכניס לרוב את כל העץ ולפעמים יש תצלום נוסף של תקריב מסוים של אחד הענפים או הגזע. לא תארתי לעצמי שעץ יכול להיות כל כך עשיר.

בסוף הספר יש פרק קטנטן שנקרא "לזכרם" והוא על עצים שהיו ואינם. ואחריו גם תעודות זהות של כל העצים המופיעים בספר.

בקיצור – זה בדיוק מה שחיפשתי בספר טיולים, משהו מרענן, משהו שלא חשבו עליו קודם ומקומות מיוחדים. שוב פניתי לחבר שלנו, שהוא מדריך טיולים, על מנת שיעיף מבט (אחרי שעשיתי זאת עם ספר הטיולים ההוא שקטלתי). הוא דיפדף בספר ואמר שיש שם כמה מקומות שאפילו הוא לא מכיר. זה מבחינתי מספיק בשביל להבין שיש מולי ספר עם אתרים ייחודיים ומעניינים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – כי זה ספר גדול, שלא נכנס לתיק וחבל להשאיר אותו באוטו…)

פינת העטיפה:

הצילום המרהיב שעל העטיפה אינו מופיע בספר וזה חירפן אותי כי תארתי לעצמי שהעץ כן מופיע בספר, פשוט מזוית אחרת. אם אני לא טועה, מדובר בשיטה סלילנית ("מלכת המדבר" על פי יעקב שקולניק) שנמצאת בתל פרעה הדרומי, שבנחל הבשור שבנגב. אני מבקשת, אם לא קשה, ליצור איתי קשר ולהגיד לי אם אני אכן צודקת… בכל אופן – מדובר בצילום מהמם, חלקו העליון הוא שמיים כחולים, זרועי עננים, באמצע צמרתו הירוקה של העץ וחלקו התחתון הוא אדמת הנגב הצהובה. ממש מנעד יפה של גוונים – כחול, ירוק וצהוב, מחולקים על פי "חוק השלישים", מה שעושה את הכל עוד יותר נעים בעין.

הפוסט מסע אל 101 עצים מופלאים בישראל / יעקב שקולניק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"אנו קוראים ספרים אך לרוב איננו פוגשים את הסופרים שכתבו אותם. ההיכרות עימם נעשית, אם בכלל, באמצעות תיווכה של התקשורת – עיתון, רדיו או טלוויזיה. זו היכרות עם דימויים ציבוריים הצומחים סביב דמויות היוצרים. בעבודה זו ניסיתי לצלם דיוקנאות של סופרים בלי לצפות בדמותם הפיזית, אלא על ידי צילום המקום הפרטי והכמוס, המקום הנסתר מין העין – חדרי העבודה שלהם. אם תרצו – דרך נעלי הבית שלהם". (טלי אמיתי – טביב).

יש לי שתי אהבות בחיים שלי (חוץ מבעלי והיורש, כמובן) – צילום וקריאה. למדתי שלוש שנים צילום במכללת הדסה בירושלים וזה היה אמור להיות העתיד שלי. אבל כמו שקורה בחיים – החיים קורים ורצה הגורל והקריירה שלי קיבלה כיוון שונה ואז אהבת הספרים שלי קיבלה מקום הרבה יותר גדול ונולד לו הבלוג. והנה אלבום צילומים שמאגד בתוכו את שתי האהבות שלי – צילומים של 103 חדרי עבודה של סופרים ומשוררים.

יצא לי להכיר ממש בקטנה ובקצרה את טלי אמיתי טביב בזמן הלימודים בירושלים. אי שם בשנת  2003 (אני די בטוחה שהיא לא תזכור) וכבר אז היא עשתה עלי רושם טוב, למרות שרק חלקנו כמה דקות של הפסקת סיגריה. כבר שנים רבות שהיא מצלמת ספריות, מוזיאונים ואולמות קונצרטים והחדרים האלה נראים כמו המשך טיבעי לאותם צילומים.

כמו בצילומי החללים הקודמים שלה, גם כאן החדרים של אמיתי טביב ריקים מאדם. אנחנו נכנסים לתוך סביבת העבודה של הסופר או המשורר, לחלל שהוא מאוד אינטימי. החלל לא צריך להיות יפה או מעוצב אלא רק פונקציונאלי ונוח לעבודה. בכל חדר יש מין הסתם יותר מרק שולחן וכיסא, תמיד יש חפצים אישיים כמו תמונות ופיצ'יפקעס כאלה ואחרים, כך שיוצא שבעל החדר הוא סוג של נוכח-נפקד. הוא שם ולא שם.

אפשר להגיד שהחדרים מתאפיינים בישראליות – חדרים יחסית קטנים (אצל רות אלמוג ויצחק לאור), עם תריסי גלילה "של פעם" (צוריה שלו ומשה שמיר), מזכרות מהצבא (אריה לובה אליאב), מרפסת שסגרו (נורית זרחי) ומאוורר או מזגן (אצל כולם כמעט). יש משהו מאוד מציצני בלהסתכל לתוך חדרים של אנשים יוצרים, וזה מאוד מעניין במיוחד אם אתה אוהב את היצירות שלהם. יש חדרים פשוטים, בלי יותר מידי פרטים ויש חדרים עמוסים שבהסתכלות שנייה ושלישית אני פתאום מגלה דברים שלא ראיתי קודם. למשל שאצל עמוס עוז פתוח אטלס על המפה של שוויצריה ושלעמוס קינן יש את הכיסא שנראה הכי לא נוח מכולם.

לאהרן אפלפלד יש מכונת כתיבה! כן כן! יש מכונה ואין מחשב, לפחות לא אחד שאני ראיתי… אצל אורי אורלב כל כך צפוף שזה נראה כאילו כל רגע הולכת להתמוטט עליו הספריה, לחיים באר יש טונות של ספרים, ודודו בוסי מצטיין במינימליזם.

כמו שאתם מבינים יש כאן מגוון של חדרים. ועושה רושם שלא נעשה שימוש בתאורה מלאכותית אלא רק באור חלון, מה שנותן להכל נופך הרבה יותר בייתי ונעים. אין על אור חלון, זה האור הכי יפה שיש. יש צילומים רחבים, של כל חדר העבודה ויש כאלה שנכנסים קצת יותר עמוק, ויש גם כאלה שמצליחים להביא בפריים אחד קצת מחדר העבודה וקצת מהחדר ליד, מה שמזין עוד קצת את יצר המציצנות של כולנו….

בתחילת הספר ישנה הקדמה מאת רונית מטלון שמספרת לנו קצת על מרחבי הכתיבה השונים שהיו לה במהלך השנים ומנתחת בצורה מעניינת את הצילומים. בסוף הספר יש אחרית דבר מאת אמיתי-טביב. ובין לבין – עולם ומלואו של יצירתיות. זה מתחיל בחיים באר, עובר דרך איקונות כמו ח"נ ביאליק ושאול טשרניחובסקי, דרך יהודה עמיחי, מאיר שלו, יהודית קציר ומסיים ביהודה אטלס ומרדכי טביב.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – זה לא היה ברור?)

פינת העטיפה:

על הכריכה הקדמית אנחנו רואים את חדרו של אריאל הירשפלד (הוא מופיע שוב בפנים, רק מזוית אחרת) ובכריכה האחורית פרט מתוך הספריה בחדרו של משה שמיר. זה בהחלט אופייני לאלבום צילומים לשים צילום, מין הסתם, על הכריכה וזה בסדר גמור. העיצוב מינימליסטי וזה מתאים כדי לא לגנוב את ההצגה מהצילום עצמו. אין כיתוב אחורי וטוב שכך. סך הכל בסדר גמור, לא משהו יוצא מגדר הרגיל אבל בהחלט הולם ומתאים.

הפוסט קירות ורוח / טלי אמיתי – טביב הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.