הספר מביא את סיפורה של השפית (שהיא, אגב, חסרת שם עד סוף הסיפור כמעט) – היא נולדה למשפחה ענייה ומרובת ילדים בעיירה קטנה בדרום צרפת. בגיל צעיר מאוד נשלחה לעבוד בביתם של בני זוג אמידים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ההתחלה בבית הזוג לא קלה בכלל והעובדים האחרים לא עושים לה הנחות. היא מוקסמת מאוכל, מצבעים, מהמרכיבים, צופה ולומדת מהטבחית הקבועה וכבר מדמיינת בראשה איך יכולה הייתה לשפר את התבשילים. זמן לא רב אחר כך, היא אכן מחליפה את הטבחית הקבועה וכאן מתחילה קריירה מצליחה רבת תהפוכות.

השפית היא אישה מורכבת ולא פשוטה. היא קרה, קשה, שכועסת כשנותנים לה מחמאות או מחבקים אותה. כל מה שמעניין אותה הוא האוכל, החוויה. היא מתמסרת באופן טוטאלי למטבח, ברמה שעולה לה לא מעט בחיים האישיים. האומנם? נראה שזה מחיר שהיא מוכנה לשלם. מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים.

את סיפור חייה מספר לנו מי שהיה העוזר שלה במטבח במשך שנים. הוא מאוהב בה קשות, כבר הרבה מאוד זמן. הוא חד אבחנה והיחידי כנראה שהצליח להתקרב אליה ולחדור את האישיות הקשוחה. הוא מתאים את התנהלותו אליה ולדרכי הפעולה שלה, גם אם הדבר לא עולה תמיד בקנה אחד עם מה שהוא חושב.
הוא המספר ובתוך הסיפור שלו שזורים קטעים בפונט שונה, שבהם הוא מספר לנו על חייו בהווה וכך אנחנו לומדים גם עליו.

זה ספר לא פשוט מבחינת הקריאה עצמה – אין פרקים בכלל. היו רגעים שהרגשתי שאני יושבת עם הבחור בבית קפה והוא מנהל מונולוג עם עצמו. לחובבת פרקים קצרים כמוני, זו הייתה משימה לא פשוטה. הבחירה לכתוב בצורה כזו יוצרת מועקה מסוימת שמשרתת את העלילה. אין רגע לנשום. לנשום זה לחלשים (כך בוודאי השפית הייתה אומרת).
הספר בסך הכל די איטי ומההתחלה אנחנו יודעים דברים שקורים בסוף והשאלות לגביהם גרמו לי להמשיך לקרוא. למשל, אנחנו יודעים כבר מההתחלה שהשפית וביתה לא ביחסים טובים – למה? מה קרה שם?, או שהשפית תהפוך למאוד מצליחה – איך?, אנחנו יודעים שהמספר כרוך אחריה, על אף שהיא כפליים מגילו וכנראה גם לא הראתה לו יותר מידי חיבה – למה?
השפה במשלב מאוד גבוה, על גבול המליצי וזו ממש חגיגה לשפה העברית ושאפו לרמה איילון על התרגום.

נהניתי כי זה בדיוק מה שחיפשתי. משהו רגוע, איטי ומעניין. לחלוטין ממליצה.

את הספרים של ספריית רות אפשר למצוא באתר ההוצאה- Ruth-books.com ובחנויות העצמאיות ברחבי הארץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה של הספר שבתה אותי מהרגע שהחזקתי אותו ביד. המינימליזם הזה, עם הטקסטורה והכריכה הקשה הרגיש לי מאוד 'של פעם', ואני אומרת את זה בקטע טוב. זה נותן כבוד לספר באיזשהו מקום. זה כאילו אומר 'אני ספר טוב בפני עצמי ואני לא צריך אימג'ים שימשכו לכם את העין'. בנוסף לכריכה המקסימה, הספר מגיע עם סימניה מבד, שמחוברת לשידרה, משהו שאני מאוד אוהבת ולא עושים כבר הרבה. ואם כן – אז רק בספרים עם כריכה קשה. הדפים בפנים בצבע קרם והכל מאוד מושקע ומוקפד. נראה שהקו העיצובי יישמר בכל הספרים של 'ספריית רות' ואני מחכה בקוצר רוח לבאים.

ציטוטים:

"דומה כי גם בבגרותה נצרה השפית את ההרגל להשהות את שיפוטיה על התנהגותם של אחרים.
היא ביקשה להבין תחילה כל מה שמניע את ההתנהגות הזאת בטרם תפתח את פיה, פחות משיקולים של צדק ויותר של אמיתות, היא חששה פן לא תדייק תמיד.
לכן אירע שנזפו בה שהיא זהירה מדי, שאינה מחווה דעה במהירות ובבהירות, שהיא יושבת על הגדר.
לא היה אפשר לטעות בה טעות גסה יותר.
השפית התייחסה בשוויון נפש כמעט בלתי נתפס למה שעשויים לחשוב על מה שהיא חושבת.
לעומת זאת, היא לא יכלה לשאת את האפשרות שיהיה עליה להשיב – בתא הנאשמים של בית המשפט הקטן והפנימי שאליו שיגרה אותה ללא הרף הנוקשות שלה עצמה – על אישומי הדעה הקדומה, פיזור הנפש, הפרשנות השגויה והיוהרה"

"היא בהחלט קשוחה איתי. הדברים שלמדתי בבית הספר לא עניינו אותה, הזריזות שבה גילתי תפוחי אדמה וראשי פטריות, או איגדתי תרמילי שעועית ירוקה לצרורות אלגנטיים בפרוסות קותלי חזיר דקיקות, כל אותן טכניקות שהצטיינתי בהן עוררו שאט נפש בקרבה של השפית, ולא מפני שקינאה, כפי שסיננה בתה, לא מפני שהשפית מעולם לא זכתה ליהנות מהכשרה כזאת, אלא פשוט מפני שלא בטחה בתחבולות שנועדו לייפות את המזון או לקשט אותו ובתוך כך, במידת הצורך, להפשיט אותו מאיכותו הראשונית, לדעתה לא צריך המזון להתנאות או להחליף צורה אם לא עשה משהו שעליו להתבייש בו"

"…היא הסתכלה על בילויים ותענוגות כפי שבוחנים מנהגים משונים מסוימים של שבטים שאיננו יכולים לדמיין את עצמנו משתייכים אליהם"

הפוסט השפית, רומן על טבחית / מארי נדיאיי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

חופשה של כמה זוגות בבית קיט בריביירה הצרפתית (צימר בחד-נס בשבילכם) זה לא משהו שיכול להיגמר טוב. זאת אומרת, זה יכול להיגמר טוב בתנאי שאתם פולנים טובים שלא אומרים מה שאתם חושבים ומצליחים לבלוע את כל הדברים המעצבנים שאתם מגלים על החברים שלכם, ברגע שאתם מבלים שבוע יחד. הנושא הזה היווה השראה להרבה ספרים וסרטים סטייל "החברים של אלכס" או "החברים של פיטר". כאן יש לנו משהו דומה.

חבורת תיירים בריטים מתקבצת בוילה בריביירה הצרפתית, לא הרחק מניס – ג'ו ג'ייקובס (משורר ידוע), אשתו איזבל (כתבת מלחמות),נינה בתם הטינאייג'רית ולורה ומיטשל – זוג חברים שלהם (סוחרים בתכשיטים אקזוטיים). לאחר כמה ימים הם מגלים גופה אישה עירומה בבריכה, אבל בדיקה מהירה מגלה שהאישה חיה לגמרי – קיטי פינץ טוענת שהתבלבלה בימים שבהם הייתה היא אמורה לשהות באותה וילה ממש, וכיוון שיש להם הרבה חדרים פנויים, מזמינה איזבל את קיטי להישאר עימם ולשהות בחדר הנוסף. ההחלטה הזו של איזבל תמוהה לגמרי, שכן מערכת היחסים שלה ושל ג'ו כבר מזמן לא משהו ויש לה תחושות די מבוססות שהוא בוגד בה עם כל דבר אפשרי שיש לו ציצים, אז להזמין בחורה צעירה, שאוהבת להסתובב בעירום יותר מאשר עם בגדים ומשובשת קלות, זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת.

בכל אופן, קיטי מקבלת את ההזמנה. אנחנו מגלים עליה שהיא בוטנאית, מעריצה שרופה של ג'ו המשורר ולא בדיוק בקו הבריאות הנפשית. יחד עם זאת, היא מסוג הדמויות שאני אוהבת. היא מלאת שמחת חיים, אינטליגנטית ומלאה בידע על צמחים, יש לה לק ירוק והיא משוגעת על כל הראש. אי אפשר שלא לאהוב אותה.

הצטרפותה של קיטי לחבורה מפר את שיווי המשקל העדין גם ככה ששרר בין החברים וגורר אחריו סיטואציות שונות ומשונות. היא מתחברת לנינה הצעירה, מציקה למיטשל על אהבתו לבשר ולציד ומצליחה לגעת בנפשו של ג'ו המשורר.

זה ספר שנראה כאילו לא קורה בו הרבה, כל העלילה מתרחשת בוילה או בקרבת מקום. הכל מתפתח לאט לאט עד לסוף דרמטי. הקריאה ממש קלחה לי. מעבר לפרקים הקצרים, הכתיבה של דברה לוי היא קלילה ומצליחה לגעת בלי יותר מידי מניירות ספרותיות. כל פרק מסופר מנקודת מבט אחרת, מה שמקשה להתחבר לגמרי לדמויות ועדיין – הספר נקרא במהירות.

בקיצור – ממתק קליל וקצרצר שיעביר לכם כמה שעות בכיף.

ועוד דבר חשוב – אני אוהבת הוצאות קטנות כמו סאגה, שמצליחות להביא ספרים מקסימים כמו זה לשוק הספרים (בעבר סקרתי ספר נוסף שלהם – מתאגרף חיפושית) ומנסות את מזלן מול הוצאות-ענק בשוק הקשה הזה. רק על זה מגיע להם פירגון. תמשיכו ככה!

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אוהבת שילוב של כחול ואדום בעטיפות. יש בזה משהו שמאוד מושך את העין ומשדר משהו רגוע (להלן הכחול) ובמקביל סכנה (להלן אדום). יש הרבה ספרים שעושים שימוש בשני הצבעים האלה, המפורסם שבהם הוא מלכוד 22, גם בגרסה העברית וגם בגרסה המקורית. אנו רואים דמות פושטת ידיים קדימה במים, אולי היא שוחה ואולי סתם צפה. על הציפורניים יש לה לק ירוק (כמובן), אבל אני די בטוחה שהוא נוסף בעריכה ולא היה בצילום המקורי. הצילום מאוד מעניין, עד עכשיו אני מסתכלת עליו, כי אני לא לגמרי מבינה מה קורה שם. יש בו עיוות מסוים, לא ברור בדיוק איך זה צולם, מאיזו זווית. הגלים הקטנים שמקיפים את הדמות גורמים לעיוות נוסף בכפות הידיים. מאוד אהבתי את העטיפה, היא גרמה לי לחשוב ולנסות להבין מה קורה בה וזה מתאים לדמות של קיטי פינץ – אני אוהבת אותה, אבל היא מעוותת לגמרי.

ציטוטים:

"השהייה ליד קיטי פינץ הייתה משולה לעמידה סמוך לפקק שזה עתה נשלף מבקבוק יין נתזים שמשתחרר מיד לאחר הפתיחה, כשהגזים נמלטים על נפשם ולמשך רגע אחד, נדמה שעל כל מה שמצוי בקרבת מקום ניתז דבר מה משכר".

"…בכל פעם שאני מנשקת את בתי נשיקת לילה טוב ומאחלת לה שתחלום חלומות מתוקים, היא מבינה שכוונותיי טובות אבל יודעת היטב, כפי שיודעים כל הילדים, שהורינו אינם יכולים לקבוע בעבורנו מה יהיה טיבם של חלומותינו. הם יודעים שבחלומותיהם, יהיה עליהם לחלום את עצמם אל מחוץ לחיים ואז למצוא את דרכם אליהם שוב, מפני שבסופו של דבר, על החיים לכבוש את ליבנו כל פעם מחדש.
ובכל זאת, אני תמיד אומרת את זה".

הפוסט לשוב הביתה בשחייה / דברה לוי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לצערי, אני תמיד אומרת שיש לי כמה "חורים" ברפרטואר הקריאה שלי והם כוללים כמה קלאסיקות גדולות. הגיבן מנוטרדאם היה אחד מהחורים האלו. אחרי שהצלחתי להתמודד כל כך יפה עם עלובי החיים של הוגו, הרגשתי מספיק בטוחה לקרוא גם את הגיבן. גם כאן, כמו בזמנו עם עלובי החיים, הגעתי נקייה לגמרי – לא קראתי בעבר, לא ראיתי שום סרט או הצגה, הכרתי בקווים ממש ממש כלליים את הסיפור (הידע השטחי שלי הסתכם פחות או יותר במשימה בהשראת הסיפור, שנעשתה בעונה האחרונה של "המרוץ למיליון"…). וכמובן – נהניתי.

טוב, אז לבעלי חורים כמו שלי היו, זהו סיפור המסגרת – במרכזה של העלילה עומדת קתדרלת נוטרדאם המפורסמת, אפשר להגיד שהיא גיבורה של הספר לא פחות משאר הגיבורים. בתוך הכנסייה ישנו כומר קתולי בשם קלוד פרולו, המאוהב בסתר בצוענייה יפיפייה, אשר מחוללת עם העז שלה לפרנסתה ברחבה שלפני הכנסייה. אזמרלדה עצמה מאוהבת בסרן צעיר בשם פבוס. לכל אלה מתווסף קוואזימודו, בן חסותו של פרולו, גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. לאחר שהגיבן מואשם בניסיון חטיפה של אזמרלדה, הוא נידון לעינויים לעיני ההמון בכיכר העיר, ומי שבאה להושיט לו עזרה היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. מיותר להגיד כי גם הוא, כמו כולם, מתאהב בה. ייסורי האהבה והקנאה של קלוד פרולו מביאים אותו לתכנן מזימה נוראית שמובילה את ההתפתחות של הרומן הזה.

עד כאן הפרטים היבשים. האמת שאם מתסכלים על זה מהצד זה נשמע כמו טלנובלה ויחד עם זאת, כשקוראים את הרומן הזה, זה ממש לא מרגיש ככה, זה הרבה יותר מזה. זה סיפור מקסים ועצוב. הוגו מצליח לתאר את פריז במאה ה-15 בצורה מדהימה. אחרי שכתבתי על עלובי החיים, נאמר לי שהגרסה החדשה שקראתי היא ממש מקוצרת ושהורדו ממנה פרקים שלמים שהוגו כתב אודות פריז, מערכות הביוב שלה ועוד פרטים שהעורכים חשבו שלא יעניינו את הקורא הצעיר ו/או הישראלי. כאן לא נראה לי שהורידו יותר מידי, אם בכלל. ישנם פרקים שלמים (ומעייפים מעט, יש לציין) על הארכיטקטורה של פריז בכלל ושל נוטרדאם בפרט. יש שם הרבה מידע מעניין, אבל בשלב מסוים זה עייף אותי. לעיתים ממדובר בפרקים שלמים, שנמשכים על פני עשרים עמודים ויותר שסוקרים את כל ההיסטוריה. אני מניחה שמי שפריז והארכיטקטורה שלה מעניינת אותו באופן כל כך פרטני ימצא הרבה עניין בפרקים האלה, אבל אני, כאמור, פשוט הייתי להוטה לדעת מה קורה עם העלילה שלנו. בכלל, כל הספר הוא שיר הלל לאדריכלות, הפרקים הנ"ל מכילים "בלוקים" שלמים של טקסט, בלי דיאלוג אחד לרפואה, שייתן קצת מנוחה לכמות המידע האדימה שנכתבה שם. יש למשל גם התייחסות מפורטת לגבי איך שהדפוס "הרג" את האדריכלות – "…שני ספרים יש לו למין האנושי, שני יומנים, שתי צוואות: הבניין והדפוס, תנ"ך של אבן ותנ"ך של נייר. וכשאנו בוחנים את שני ספרי הקודש הללו הפרושים לנגד עיננו זה מאות בשנים, ללא ספק מותר לנו להצטער על הדרהּ הנראה לעין של הכתיבה בגרניט, על האלפבית הענקי שנחקק בשדרות העמודים, בשערים, באובליסקים, על אותם הרים אנושיים שמכסים את פני העולם ואת העבר, מהפירמידות ועד מגדל הפעמונים, מגיזה ועד שטרסבורג. יש לקרוא מחדש את העבר על גבי דפי השיש. יש להתפעל מהספר שכתבה האדריכלות, לשוב ולעיין בו היטב עוד ועוד; אך אל לנו להתכחש לגדולתו של הבניין שהקים מכבש הדפוס בתורו". (עמוד 237).

הרומן הזה, בדומה לעלובי החיים, מוצף בקשת רגשות – שנאה, נקמה, בגידה, חמלה, אכזריות וכמובן אהבה ללא גבולות. גם כאן לא חוסך הוגו ביקורת על העם הצרפתי וחוסר האנושיות בחברה. ידוע כי הוגו היה פעיל למען צדק חברתי ושלום בין העמים וזה בא לידי ביטוי.

יש ברומן ערב רב של דמויות, חלקן שטוחות וחלקן מלאות ומעניינות שעוברות תהליך פסיכולוגי ככל שהרומן מתקדם. פרולו וקוואזימודו אוהבים את אזמרלדה אהבה עזה, כמעט נטולת תנאים. ואילו היא, אוהבת אהבה חסרת תנאים את אותו פבוס האדיוט, שרק התחשק לי שימות כבר רוב הספר כי הוא  מקלקל לי את המצב רוח (הוא באיזשהו מקום מהווה את ההיפך המוחלט לקוואזימודו, שכן הוא יפה תואר מבחוץ אבל חלול מבפנים – מישהו אמר "אל תסתכל בקנקן"?). ישנו גם לואי ה-11 המתואר כשליט תככן וחסר רגשות, פאקט המתבודדת, שונאת הצוענים שגזרה על עצמה חיי בדידות ופרישות בתא קטנטן ליד כיכר העיר ועוד כהנה וכהנה דמויות.

הספר מקסים ומרגש. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום. מי שנוסע לפריז ובא לו ללמוד קצת לעומק על ההיסטוריה, מוזמן לקחת סיור ברחובות העיר בעזרתו של הוגו.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת, ששופכת עוד קצת אור על הוגו ופועלו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כשהסתכלתי לראשונה על העטיפה חשבתי לעצמי דבר ראשון, שזו עטיפה שמאוד מכבדת את המעמד ובעיקר את הוגו. כיוון שהספר מוכר מאוד, אין כאן באמת צורך ליצור עטיפה מתוחכמת. אין כמעט אדם שלא מכיר, לפחות רק את השם, אם לא את הסיפור עצמו. שמתי לב שככל שהסופר נהיה יותר ויותר מפורסם, השם שלו מופיע באותו הגודל של פונט כמו שם הספר. כמובן שגם כאן זה המקרה – שם הספר ושמו של הוגו כתובים באותו גודל. ההבדל היחיד ששם הספר מודגש. על זה מכפרת האות "H" שמתנוססת על חצי עטיפה (כמחווה להוגו, כמובן). בקיצור – הסופר גדול בדיוק כמו הסיפור שהוא מספר ומקבל כאן מקום של כבוד. הרקע של העטיפה הוא פיתוחים באבן, מהסוג שאפשר למצוא הרבה על קירות נוטרדאם. הצבע האדום גורם לעטיפה לבלוט בין שאר הספרים (חבל שלא המשיכו עם האדום גם לשדרת הספר), ועדיין לא להיות צעקני מידי.

ציטוטים:

"הזמן עיוור, האדם טיפש"

"…היו לה שיניים יפהפיות, והיא אהבה לצחוק ולהראות אותן. אבל נערה שצוחקת הרבה, זה סימן שהיא עומדת לבכות; שיניים יפות משחיתות עיניים יפות".

"במקום שבו מכבדים את הנשים, האלים שבעי רצון; במקום שבו בזים להן\ תפילה לאל לא תושיע. פֶּה האישה טהור תמיד; הוא המים הזורמים, הוא קרן שמש".

"חייו של פבוס, זה היה הכל בשבילה. אחרי סדרת החבטות הקטלניות שמוטטו בתוכה הכל, רק דבר אחד נותר יציב בנשמתה, רק רגש אחד, אהבתה לקפיטן. שכן האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב.
ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ הגיון".

הפוסט הגיבן מנוטרדאם / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז באיחור של השד-יודע-כמה שנים ניגשתי ל"פרויקט" עלובי החיים. לא ברור למה לא קראתי אותו עד עכשיו (אפילו לא ראיתי מחזמר, הצגה או סרט). אולי זה היה עובי הספר (בכל זאת, 667 עמודים, וזו עוד הגירסה המקוצרת!) ואולי הפחד מלקרוא קלאסיקה, שתמיד מתעורר בי כשאני ניגשת לספרים בעלי חשיבות היסטורית והשפעה כזו או אחרת. תהא הסיבה אשר תהא – כשסיימתי את הדף האחרון מקץ שלושה שבועות הצטערתי על איחור האופנתי שדפקתי. איזה ספר!

מה בכלל אני עוד יכולה לכתוב שלא נכתב על הספר המעלף הזה??

לטובת שאר המאחרים, המהססים וסתם אלה שמתרחקים ממנו בגלל שהיו צריכים לעשות עליו איזו עבודה בבית הספר (ובסוף העתיקו את העבודה בלי לקרוא, כמו שאני לפעמים עשיתי…), אני אספר קצת על העלילה-

התקופה היא המחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הסיפור עוקב אחרי ז'ן ולז'אן, נער עני מעיר קטנה, שהורשע בגניבת לחם פשוטה על מנת להאכיל אחייניו. הוא נשלח לכלא והעונש הקשה ביחס לפשע מעורר בו כעס רב. הוא מנסה לברוח כמה פעמים וכל ניסיון שכזה מאריך את זמן המאסר יותר ויותר עד שהוא מוצא את עצמו מחוץ לכלא רק כעבור 19 שנים ועם תעודת מסע צהובה המעידה על היותו אסיר לשעבר. אף אחד לא מוכן למכור לו אוכל ובטח שלא לארח אותו ללינה, אפילו בתשלום, למעט איש דת, הגמון, שפתח את דלתו בפניו. ז'ן ולז'אן, עדיין מלא כעס, ולמרות הכנסת האורחים גונב מאותו איש כמה כלי כסף. הוא נתפס אבל כנגד כל הציפיות ההגמון לא משתף פעולה עם המשטרה ועוזר לשחררו בטענה שנתן לו את כלי הכסף מתנה. על הדרך, הוא מזכיר לו שינצל את הכסף למטרה טובה ולחזרה לדרך הישר. ז'ן ולז'אן מחליט לנסות לתקן את דרכיו, משנה את שמו ובזהות בדויה מקים מפעל מצליח ואפילו הופך להיות ראש העיר בזכות תרומתו לפיתוח האיזור כולו. מכאן והלאה יש עוד רצף של אירועים ודמויות, שכן עברו ממשיך לרדוף אותו בדמות איש משטרה בשם ז'אבר, שפשוט לא מוכן להניח לו עד שישים עליו את ידיו ויזרוק אותו למקום שממנו בא. זה אולי נשמע כאילו סיפרתי לכם הרבה, אבל מדובר רק בעשרות העמודים הראשונים של הספר… הרבה דברים קורים והרבה דמויות באות והולכות ומתפתחות וגדלות ומתבגרות. כל פעם שאלתי את עצמי – מה עוד יכול כבר לקרות כאן? אז התשובה היא – הרבה.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל אחד מהם מתרכז בדמות או באירוע אשר קשורים באופן ישיר לז'ן ולז'אן. הסיפור עצמו נמשך בעצם עשרות שנים ואנחנו זוכים ל"גדול" עם הדמויות ועם הגיבור עצמו.

יש המון ביקורת בספר על החברה ועל מערכת החוק בעיקר. מצד אחד – הגאולה הגיעה דווקא מכיוון הדת, בדמות ההגמון שפתח בפני ז'ן ולז'אן את דלתו, הציל אותו מהרשעה נוספת ואף נתן לו כלי כסף על מנת שיוכל לחזור למוטב. ומצד שני – מערכת החוק שלא מוכנה להרפות מפושעים, אפילו אם יישרו את דרכם. אפשר לומר שז'ן ולז'אן נכנס לכלא לא ממש כעבריין, בכל זאת – כיכר לחם אחת, אבל יצא מהכלא פושע. וגם אחרי שהצליח לעשות חיל, עדיין זרועו הארוכה של החוק, בדמותו של המפקח ז'אבר, פשוט לא מרפה ממנו. לא משנה כמה טוב ז'ן ולז'אן ימצא בתוכו, עדיין החוק ידכא את הכל. וכמובן החברה – העשירים מושחתים והעניים גרועים לא פחות וגם הם נוטים לשכוח מעשים טובים ולראות רק את הרע.

הספר הזה העביר אותי טלטלת רגשות. אני חושבת שבשלושת השבועות בו קראתי אותו הרגשתי כמעט כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, תסכול, כעס, חמלה, רחמים, אושר, אפילו בכיתי פעם אחת! ולכל אלו נוספה תחושת דריכות ומתח לגבי המשך העלילה. הרבה זמן לא נשאבתי ככה לתוך ספר.
אם שעות שינה לא היו מצרך כל כך יקר בימי קריאת הספר אני מניחה שהייתי נשארת ערה כל הלילה עד שהייתי מסיימת אותו. מצד שני – ככה התענוג הזה נמשך שלושה שבועות…

זה ספר קשה. התכנים בו לא פשוטים והעוני קורע לב. וזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הספר אמנם נכתב לפני 150 שנים אבל אפשר להמשיל אותו לימינו אנו בקלות (מישהו אמר צדק חברתי?). לעולם אין לדעת מה עוני שכזה יגרום לבן אדם לעשות. לא הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שמבין שאין לו אוכל לשים על השולחן עבור הילדים שלו, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול ועם הרצון "לעשות מעשה".

ההוצאה המחודשת הזו, שיצאה בשנת 2011, מלווה בהקדמה מאת המתרגם אביטל ענבר בה הוא כותב שהושמטו קטעים מסוימים מין התרגום המקורי וזאת על מנת שהספר יהיה קריא ומובן גם לבני הדור הצעיר. אני מודה שהגעתי לספר בחשש מהשפה שאני הולכת לפגוש והופתעתי לטובה מהקלות שבה זרם לי הספר. אז ככה שלי אישית, הגירסה הזו הייתה מושלמת. אני יודעת שירדו קטעים שלמים על מלחמת האזרחים ועל מערכות הביוב של צרפת למשל, ואני מודה שאין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד עם הפסקות של עשרות עמודים מהעלילה לטובת נושאים אלו.

אז למי שעוד לא הבין – אני ממליצה בחום גדול. הספר הזה קרע לי את הלב, גם מבחינת הרוע שיש בו אבל גם מבחינת הטוב שיש בו. זה ספר ללא גיל ולכן יתאים לכולם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה אני מודה שקצת התאכזבתי. אם זו הייתה המהדורה הראשונה של הספר בעברית אז אולי זה היה עובר מבחינתי, אבל בגלל שמדובר באמת ביצירת מופת, וגם אם עדיין יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם – בכל זאת זה ספר שהשאיר חותם והוא כבר חלק מההיסטוריה. הייתי מצפה אולי לכריכה קשה (שגם הייתה עושה את הספר כבד יותר, נכון, אבל מכבדת יותר את המעמד) ולמשהו עם קצת יותר מעוף. יכול להיות שאולי הייתי מוותרת על האימג', כמו שעשו בסדרת ספרי שרלוק הולמס, ובטוח שהייתי מגדילה בהרבה יותר את שמו של ויקטור הוגו, הוא עבד קשה מאוד בשביל זה.

ציטוטים:

"יש אנשים בעלי נשמה ההולכת לאחור, כסרטן, הנסוגה עוד ועוד לתוך החשכה, המתכסה ללא הרף בשחור".

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המַלח קורא לזה גאות; האשם קורא לזה נקיפות מצפון".

"אין ספק שהאדם מדבר אל עצמו, ואין יצור חושב שלא התנסה בכך. ורק במשמעות זאת יש להבין את המילים שאנחנו משתמשים בהן לרוב בפרק זה – הוא אמר, הוא צעק. האדם מדבר וצועק בתוך עצמו בלי להפר את הדממה כלפי חוץ. בתוכו מתחולל שאון רב. הכל מדבר חוץ מפיו. והמציאות הנפשית, אף שאיננה מוחשית, איננה ממשית פחות מכל מציאות אחרת".

"יהלומים מגלים רק במעמקי האדמה; את האמת מוצאים רק במצולות הנפש. נדמָה לו שלאחר הירידה למעמקים, השוטטות במצולות, הגיע סוף סוף לכלל אמת, גילה את אחד היהלומים הללו; אך המראה סנוור את עיניו".

"הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלולית, נגד הפלישה הגורלית של הצרכים והבושות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה נקשרת להם, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הם שדות קרב עם גיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אבל לפעמים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

"בכל התלאות התעודד ואף הומרץ על ידי כוח פנימיץ הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה".

"העוני הוא שמצמיח צמחי אנוש מעציבים שכאלה, יצורים בלי ילדוּת ובלי נעורים. בגיל חמש-עשרה הן נראות כבנות שתים-עשרה. בגיל שש-עשרה הן נראות כבנות עשרים. היום ילדות, מחר כבר נשים. דומה שהן עוברות את החיים בצעדי ענק כדי לסיים אותם מהר יותר".

"האהבה באה כמעט תמיד במקום המחשבה; האהבה היא שִכחה לוהטת של כל השאר. לשווא תדרשו מתשוקה להיות הגיונית".

הפוסט עלובי החיים / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לכתוב על הספר הזה. ואני חוששת שזו הולכת להיות סקירה ארוכה כי אני מרגישה שיש לי הרבה מה להגיד ולספר לכם על הספר הזה. אז לאלו מבינכם שאין סבלנות וכוח לקרוא עד הסוף אומר את השורה התחתונה – לדעתי זה ספר מצוין. הרבה זמן ספר לא "נכנס לי ללב" כמו שהספר הזה עשה ואני אפילו לא יודעת למה. זה לא שיש כאן איזו דמות שאני יכולה להזדהות איתה ממש (להיפך), וזה אפילו לא קורה במקום שמזכיר ולו קצת את ישראל (צרפת ואירלנד). אבל עובדה. זה קרה. זה הספר הראשון שאני קוראת של וולבק (אני מקווה לתקן את העיניין בקרוב ולבדוק את כל הארבעה הקודמים) ומה אני אגיד לכם? התאהבתי.

ז'ד הוא אמן שגר בפריז. אבא שלו גידל אותו לבד אחרי שאימו התאבדה כמה ימים לפני יום הולדתו השביעי. רוב הזמן אביו בכלל לא היה בבית, הוא היה עסוק בלעשות לעצמו הון בעבודה קשה כאדריכל (והצליח בזה לא רע). ז'ד התחיל לצייר פרחים בגיל צעיר. מאוחר יותר, בבגרותו, זנח את הציור ועבר לצילום (הוא גילה במחסן של סבו שהיה צלם, מצלמה בפורמט גדול). הוא החל לתעד אובייקטים תעשייתיים כמו אקדחים, יומנים ומזלגות.

אביו, שכנראה הרגיש רגשות אשמה על עצם העובדה שהוא אינו בבית בכלל וטס הרבה לחול, שלח את ז'ד לפנימייה וכך שנות התבגרותו עברו עליו בבדידות בפנימייה, בקריאת ספרים.

הוא למד בבוזאר (בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שבפריז(והתחיל להתעסק עם צילומי מפות של מישלן. משהו במפות ריתק אותו והוא יצר אימג'ים עם המפות וצילומים שלו משולבים יחדיו. במהלך תערוכה קבוצתית שבה השתתף בזמן הלימודים הוא פגש את אולגה – יפייפיה שעבדה באגף התקשורת של מישלן והציעה לו שיתוף פעולה עם החברה בעקבות העבודות. התמונות הופכות להצלחה וכך גם היחסים עם אולגה.

אחרי ההצלחה של המפות מחליט ז'ד לנטוש את הצילום וחוזר לאהבתו הראשונה – ציור. עברו כבר עשר שנים מאז אותה תערוכת המפות והוא יוצר סדרה שבה הוא מצייר דיוקנאות של אנשים במקום העבודה שלהם. כשהתערוכה מתקרבת הגלריסט של ז'ד מציע לו לפנות לסופר שיכתוב לו את הטקסט לקטלוג התערוכה. ז'ד מסכים. הסופר הזה הוא מישל וולבק.

אני לא מכירה את וולבק והאמת שגם לא יצא לי לקרוא עליו הרבה אז אין לי מושג אם יש קשר בין איך שהוא מתאר את עצמו בספר לאיך שהוא במציאות, אבל אני די בטוחה שיש כאן הקצנה מסוימת. הפגישה של ז'ד עם וולבק שיעשעה אותי מאוד. בכלל – וולבק עושה רושם של מישהו שהייתי רוצה לפגוש (לפחות לפי שמתואר בספר) – הוא ציני, משעשע ובעל הומור שחור. הוא גם שתיין, מתבודד ולא מטפל בגינה שלו.

לא רק אני, גם ז'ד מוקסם מוולבק ומציע לצייר אותו. וולבק מסכים והציור הזה הופך למרכזי מאוד בתערוכה שתהפוך את ז'ד לאיש עשיר מאוד.

חשבתם שפה זה נגמר? לא ולא! אלו שני חלקים בספר ויש עוד חלק שלישי, שעליו לא אספר כדי לא להרוס. אני רק יכולה להגיד שכל הסיפור מקבל פתאום תפנית אחרת לגמרי, מאוד מאוד מפתיעה, בעלת אלמנטים של סיפור מתח בלשי.

אז זה סיפור המסגרת. אבל יש כאן כל כך הרבה מעבר. לכל העסק יש ניחוח צרפתי כמו קוראסון מלא שומן טראנס שמריח מעולה. יש הרבה תיאורים מקסימים של פריז. ולפעמים נראה כאילו וולבק כותב בצורה אסוציאטיבית – למשל הוא מספר על דמות מסוימת ואז כותב שיש לה כלב ואז במשך שניים – שלושה עמודים מתאר את הכלב ואת כל תולדותיו. יש גם הרבה כניסה לפרטים, שהבנתי שמאפיינת את וולבק. לפעמים זה מעניין יותר ולפעמים פחות. לדוגמא – בין עמוד 157 לעמוד 162 יש המון פרטים שקשורים באדריכלות, ממש סקירה של כל מיני זרמים ושמות בתחום. כל זה נעשה תוך כדי שיחה של ז'ד עם אביו שהיה אדריכל. בעיקרון – זה היה סוג של סיפור חייו של אביו, אבל בדרך הלכתי קצת לאיבוד. התיאורים שלו כל כך מפורטים שלעיתים זה אפילו נשמע כמו פרסומת (למשל כשהוא מתאר את מכונית האאודי שהוא נוסע בה). מה שעוד מעניין היא ההתייחסות לוולבק עצמו. לעיתים הוא קורה לו רק "וולבק" ולעיתים על פי שמות הספרים שכתב – "מחבר החלקיקים האלמנטרים" וכו'. יש נגיעה בהרבה סוגים של מערכות יחסים – בין ז'ד לאביו, בין ז'ד לאולגה ושאר הנשים בחייו, בין ז'ד לגלריסט שלו – הכל מטופל מצד אחד בכפפות משי ומצד שני "בפרצוף". בהרבה מקומות הכתיבה משעשעת וצינית, מה שמאוד מדבר אלי.

לסיכום – הספר שאב אותי לגמרי. הפרקים לא ארוכים והשפה מדהימה. פשוט הרגשתי שהוא נכנס לי ללב, לא יודעת למה. הוא עשה לי משהו. והרבה זמן ספר לא עשה לי את זה ככה.

אז כן, מומלץ מומלץ מומלץ ויפה שעה אחת קודם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה כאן צריכה סקירה משל עצמה לדעתי. היא יפייפיה ומעוררת מחשבה. אנחנו רואים עבודה שנקראת "דרוקסלנד" של מיכאל דרוקס מתוך סדרה שקוראים לה "גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)". על פניו זו כאילו בחירה מתבקשת כי לספר קוראים המפה והטריטוריה והתערוכה שהקנתה לז'ד שם עולמי היא תערוכת המפות – והאימג' כאן הוא מעין מפה טופוגרפית של פנים, עם כל המאפיינים של מפה – החלקים הגבוהים ביותר (כמו המצח והאף) צבועים בגוונים כהים יותר ויש גם מקרא וקנה מידה. על פני ה"פנים" האלו יש מילים שאמורות לייצג מקומות, כמו במפה, אבל כשמתקרבים וקוראים אותם מגלים דברים ממש מעניינים כמו שמות של אנשים, מקומות, רגשות ודברים כמו "כסף", "סקס" ו-"סטטוס". כל פעם שניגשתי לספר כדי לקרוא התעכבתי על העטיפה וכל פעם מצאתי דברים חדשים. עיניין אותי לחפש את העטיפות השונות שעשו בעולם לספר ומצאתי רק את זו הצרפתית שהיא משעממת עד כדי פיהוק ונראית בכלל כמו ספר לימוד. לא ברור איך יכול להיות כזה פער בין שתי עטיפות של אותו הספר. בקיצור – בחירה מצוינת לעטיפה. חבל שאין כפתור "לייק".

ציטוטים:

"היא די השתנתה," אמר ז'ד. במישור האישי לפחות. מבחינה מקצועית, לעומת זאת, היא נשארה אותו דבר. מרשים לראות איך אנשים חוצים את חייהם לשני חלקים שאין ביניהם שום קשר, שלא משתלבים בשום אופן. אני חושב שזה מדהים שהם מצליחים בזה כל כך".

"קולם של אנשים אינו משתנה לעולם, בדומה למבע של מבטם. בתוך המפולת הפיזית הכללית שבה מסתבכת הזיקנה, מעידים הקול והמבט באופן חד משמעי על התמדתם המכאיבה של האופי, השאיפות, התשוקות, כל מה שמרכיב אישיות של בן אדם".

"ההזדקנות, בייחוד הזדקנות חיצונית, איננה תהליך רציף כלל, נכון יותר לתאר את החיים כשורה של מישורים המופרדים זה מזה בצניחות חדות. כשאנחנו פוגשים מישהו שלא ראינו הרבה שנים, נדמה לנו לפעמים ש'קפצה עליו זיקנה'; פעמים אחרות, לעומת זאת, נדמה לנו שהוא לא השתנה. תחושה מתעתעת – ההידרדרות, סמויה מין העין, מפלסת לה דרך קודם בתוככי האורגניזם, ואז מתפרצת החוצה לאור היום"

"המיניות היא משהו שביר, קשה להיכנס אליה, כל כך קל לצאת ממנה".

"…קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת, הוא אמר לעצמו, אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מדי מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו כמה חודשים אבל הוא קורה רק פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי, אין עוד מקום להתלהבות, להבטחה ולאמונה, יש רק השלמה מפויסת, רחמים הדדיים ונוגים, התחושה סרת הטעם והמדויקת שמשהו היה יכול לקרות, שנהגת בנבזות במתנה שנתנו לך".

הפוסט המפה והטריטוריה / מישל וולבק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.