כשהגיע הספר אלי ישר התמלאתי שמחה. קודם כל – האיור על העטיפה פשוט מקסים ומשך אותי ישר לראות במה מדובר. ואז גם גיליתי שמדובר בספר הרפתקאות (ועוד אחד עם איורים!) ובנוסף לכל זה – כולה 183 עמודים, יעני נסיים אותו צ'יק צ'ק, כמו ממתק.

אז מה יש לנו כאן? שני גברים שנודדים להם בהרי הקווקז, אחד רופא יהודי – זליקמן, בחור רזה, צעיר ודכאוני, אחד ענק אתיופי קשיש – עמרם. זליקמן מסתובב להגנתו עם איזו מחט ארוכה מוזרה למראה ועמרם חמוש בגרזן עצום (ששמו, בתרגום גס היה משהו בסגנון "מְחַלֵל אִמךָ"). הם מסתובבים להם בדרכים, כל אחד וסיבותיו שלו, ומרוויחים כמה גרושים מכל מיני "הצגות" מבוימות שהם עושים בפונדקים, בלי שהנוכחים יודעים שהם מכירים. הכל קורה במאה העשירית לספירה.

החברים מתגלגלים להם לממלכת הכוזרים, שם הם לוקחים על עצמם משימה – להעביר את פילאק, נסיך כוזרי (הבן של ה"בֶּק" המנוח), למקום מבטחים. פילאק בורח מאנשים שהרגו כבר חלק ממשפחתו ומבקשים עכשיו את ראשו והוא? הוא "רק" רוצה להשיב את השלטון לחיק משפחתו. הנסיך מת לנקום בכל מי שצריך את מות קרוביו ואיכשהו יוצא שהשלושה מוצאים את עצמם במרכז של מרידה. במהלך המרידה הזו מתחוללת שפיכות דמים מטורפת.

פילאק הזה הוא חתיכת קוץ בטוסיק ולא ממש סובל מרות והם מסתבכים בגללו בכל מיני הרפתקאות שונות ומשונות. הוא גונב מהם, בורח מהם, לא מפסיק לקלל ולקטר ובסוף אפילו נעלם עם סוסו של זליקמן, הילל. האחרון מתרץ את המרדף אחריו ברצון שלו להחזיר אליו את סוסו האהוב. בקיצור – השניים (או שלושה בעצם) נכנסים לכל מיני הרפתקאות ופוגשים דמויות צבעוניות ומשעשעות בדרך.

הספר חמוד ומשעשע. שמור כמובן מקום של כבוד לעיניין היהודי בכל העסק, שתמיד נחמד לי ללמוד עליו דברים שלא ידעתי ותקופות שלא הכרתי. זהו הספר השני של שייבון שאני קוראת. קראתי לפני המון שנים את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". זה צירוף מקרים ש"נפלתי" שוב על סיפור הרפתקאות. האמת שבספר הקודם, מלבד בשם הספר, שייבון לא מצהיר שזהו ספר הרפתקאות, בעוד שכאן, ב"אבירי הדרך" זה ממש מופיע על הכריכה ככותרת משנה. מעניין למה שייבון הרגיש צורך לציין את זה כאן. בכל אופן, לי זה לא ממש שינה.

אני חייבת לציין שלא תמיד הבנתי מי נגד מי ולפעמים ממש הלכתי לאיבוד, במיוחד שיש הרבה חיילים שמחליפים צדדים כמו גרביים עבור המרבה במחיר, ואולי זו אני עם ההפרעות ריכוז שלי… אבל זה בסדר, כי גם אם לא ממש מבינים לגמרי מי נלחם במי – זה עדיין נחמד.

הספר קליל ובאמת סיימתי אותו מהר, הוא משעשע לפרקים ואהבתי מאוד מאוד את האיורים ששזורים בכל פרק (פרי עטו של גארי ג'יאני), בכלל אני חושבת שצריך להכניס יותר איורים בספרים. זה עזר לי במקומות שלא ממש הבנתי מה קורה. לסיכום – ספר חמוד. הוא באמת סוג של "ממתק" בין ספרים כבדים אחרים וסך הכל נהנתי ממנו מאוד.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקבלת כאן חמש קואלות שמנות ומדושנות. האיור הזה שבה את ליבי מייד. הוא הסיבה שבכלל נגשתי לראות על מה הספר. האיור הוא של מורן ברק והוא הרבה יותר מוצלח מכל העטיפות שראיתי של הספר ברשת (מצאתי ארבע לפחות –פה יש שתיים ופה עוד אחת ואפילו כאן). רואים את עמרם וזליקמן, כל אחד והנשק שלו ומתחתיהם שיירה של פילים (שהיא קצת כהה ובקושי רואים אותה בהתחלה) ומבצר או טירה. ברקע יש לילה זרוע כוכבים וירח. זה מאוד מעניין כי כל אחת מהעטיפות נראית אחרת לגמרי. אני תוהה מה היו השיקולים של ההוצאות השונות.

ציטוטים:

"אחד הרבנים הרופאים הנודעים של העיר רגנסבורג ציין בפרשנותו לספר שמואל, חיבור שאבדו עקבותיו אבל הוא מצוטט בספר השאלות והתשובות של רבי יהודה החסיד, כי מלבד התורה, הנושא האחד והיחיד הראוי ללימוד באמת ובתמים הוא מדע הצלת החיים. אם לשפוט על פי הפרשנות הזאת, שזליקמן למד עליה מפי סבו – נמנו בחוג מכריו עכשיו שני מלומדים גדולים, ואחד מהם היה סוס".

"למראה הפרנקי שהציל את חייו חש חנוכה שמשהו תופח בקרבו, כמו שלפוחית האויר שמאפשרת לדג החידקן לצוף ולשחות כהלכה במעמקי ים הכוזרים. אפשר לשבור בני אדם בדרך נוראה יותר משדימה בליבו אי פעם; אבל אפשר גם לאחות את השברים. התקווה הייתה משקה רב עוצמה, ולרגע, כשהיא צורבת במעמקי גרונו, לא היה בכוחו אלא לעמוד שם ולגעות כברווז".

"תודה שהצלת את חיי," אמר
"אני לא מציל חיים," אמר זליקמן. "אני רק מאריך את חוסר התוחלת שבהם"

"מה שטוב לטווח הקצר תמיד רע לטווח הארוך".

הפוסט אבירי הדרך / מייקל שייבון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.