נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הקיבוץ הוא כר פורה להרבה ספרים ויוצאי קיבוצים אוהבים לנתח אותו מכל כיוון ולפעמים להעביר ביקורת. על בתי הילדים והלינה המשותפת, על הקרובים לצלחת שלוקחים יותר לעצמם ושאר ירקות. כיוון שהקיבוץ מושתת על יתרון השיוויוניות וכולם די תקועים אחד בתחת של השני, להיות שונה, או אנדר – דוג, לא תמיד בא טוב לאנשים. וגם אם ננקטת גישה סבלנית כלפי אותם אנשים, היא תמיד מלווה בליחשושים ורכילויות (לא מדברת ממקום ראשון, אלא מדברים שקראתי ושמעתי). זו האוירה שמלווה את הספר שלפנינו.

במרכז הספר עומדות שתי דמויות שונות, חריגות, בעלות חשיבה ייחודית, שלרוב לא מקובלת על דרי הקיבוץ בו הן גרות. מרגלית – נכדה של בת קיבוץ ותיקה, אשר נולדה מחוץ לקיבוץ לאם נרקומנית שלא יכלה לטפל בה ושבה אליו בלית ברירה, בגיל עשר. אביעד – בן לאבינועם ונכד לגבריאל, שהוא אחד מעמודי התווך של הקיבוץ וממקימיו. אביו של אביעד נפטר מול עיניו מדום לב כשהיה בן עשר ומאז התכנס בתוך עצמו. עולמו מועשר בחיפוש ומחקר על ליוייתנים וצלילות חופשיות בבריכת הקיבוץ. מרגלית כבר השלימה עם העובדה שלעולם תהיה שונה ולא "כמוהם". היא מיתמרת לגובה רב ומתעלת את כל התיסכול לאימונים של אומניות לחימה. ברבות הימים היא ואבינועם מנהלים רומן. כאשר אבינועם נפטר, היא מגלחת את ראשה והופכת לעוד יותר חריגה בנוף – גבוהה, אימתנית, גלוחת ראש ומאופרת בכבדות. לפני שנפטר הספיק אבינועם (שמעבר להיותו בן קיבוץ אמיתי לאחד מהמייסדים, גם נשוי למיכל, שנחשבת ל"הכי יפה בקיבוץ") לארגן למרגלית את החלום שלה – לנהל את המזנון בבריכה. שם, בבריכה, מצלטבות דרך קבע דרכיהם של אביעד ושלה.

סבו של אביעד, גבריאל, ממקימי הקיבוץ ומראשי התומכים בחברה שוויונית, מרגיש שהוא לקראת סוף חייו. הם מאוד קרובים וגבריאל מבקש מאביעד בקשה תמוהה, אשר מעידה על התנהלות מוזרה בחממת הפלפלים שבקצה הקיבוץ. אביעד משתף את מרגלית והשניים, זוג מוזר לכל הדעות, מחליטים לחקור את העיניין. אני לא יכולה לספר לכם מה בדיוק הם מוצאים שם בחממה מחשש לספוילרים, אבל סמכו עלי כשאני אומרת שהעיקרון הקיבוצי מקבל שם תוקף הזוי לחלוטין.

חלק גדול מהכתוב הוא דיאלוגים פנימיים בראשם של מרגלית ואביעד והפרקים מובאים לסירוגין פעם שלה ופעם שלו. מאז נפטר אבינועם, מרגלית מנהלת איתו שיחות. היא מרגישה את הנוכחות שלו כל הזמן סביבה ויודעת בדיוק איך יגיב למעשים שלה. היא אפילו מתווכחת איתו.
לאביעד היה חבר אחד בבית הספר – גלעד. מיום שגלעד הגיע השניים נהיו נפשות תואמות, קצת מוזרות ומשונות, אבל לפחות הם היו יחד. גלעד הוא חסיד נלהב של עקרון הקיבוץ ואילו אביעד קצת פחות, והשוני הזה באידאולוגיה מביא לפער שכבר אי אפשר לגשר עליו וגלעד עוזב לקומונה בקיבוץ אחר. גם אביעד מנהל איתו שיחות ומתגעגע לחברו עד מאוד.
החסך הזה מחבר בין היתר בין מרגלית לאביעד.

מעבר לאביעד ומרגלית, יש בספר שלל דמויות צבעוניות יותר ופחות. ישנו כמובן גבריאל, סבו של אביעד. גבריאל הוא אביה של מיכל. מיכל היא אימו של אביעד והיא עורכת הדין של הקיבוץ. היא מאמינה בערכים עליהם חונכה, אפילו אם אלו שהנחילו לה את אותם ערכים, כבר לא כל כך מאמינים בזה בעצמם. היא היפייפיה של הקיבוץ ובינה ובין אביעד קיימים יחסים קרירים ומתבססים על מעט מאוד מילים המוחלפות בינהם במהלך היום. ישנו הרב שמעון, מין גורו ניו אייג'י שכזה, הגר בקיבוץ השכן. הוא התאמן עם מרגלית באומנויות לחימה ומשם הם מכירים. הוא מין "ערס" לא מזיק, שלוקח הכל די בקלות, גם את מעמד הגורו שניתן לו בלי שביקש. הוא מנהל שיחות עמוקות עם גבריאל והוא זה ששתל במוחו את הרעיון "להתכונן" למוות ובכך גרם לזוג המוזר לחקור את הנעשה בחממה. ישנם עוד כמה אנשים שמושכים בחוטים בקיבוץ – אהרון, ניצה, אבנר, אבל ניתן לכם להכיר אותם לכשתקראו.

הביקורת על הקיבוץ אפילו לא מנסה להיות מוסווית כאן. היא ברורה וצועקת מכל שורה.

הספר כתוב נפלא ולראיה מספר הציטוטים שהבאתי ממנו. יחד עם זאת הקריאה הייתה לי אישית לא קלה. אני לא בדיוק יודעת למה. אני חושבת שזה ספר שמתאים ל"מטיבי קריאה", שמורגלים בשפה מליצית, משפטים ארוכים ושלל מטאפורות. יש הרבה טקסט בכל עמוד ולא כל הפרקים קצרים. היה לי קצת דיסוננס כי יש פה תחושה של ספר מתח, של תעלומה שצריך לחקור, אבל מצד שני הקצב הוא יחסית איטי וטומן בחובו הרבה זכרונות, חזרות אחורה בזמן ודיאלוגים פנימיים. זה נכון שהכוח, כביכול, המניע את הסיפור הוא אותה חממה שיש לחקור את הנעשה בה, אבל זה לא היה העיקר מבחינתי. המאבק הפנימי של הדמויות, אחת בשניה וגם בינן לבין עצמם, היה יותר מורגש ונכנס לי ללב.

לסיכום – אני ממליצה, אבל לא לכל אחד.
מי שמתלבט – שיקרא את העמודים הראשונים ויראה אם זה בשבילו. מה שבטוח – צפויה לכם חוויה מבחינת השפה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי. אני מאוד אוהבת את השפה העיצובית שהיא משדרת ונראה שהושקעה פה מחשבה. הצבע השולט הוא כחול, על שלל גווניו. כל האימג' הוא בעצם בריכה, שבה רואים בחור צולל ובחלק התחתון של התמונה נמצא הסולם ממנו נכנסים ויוצאים מהבריכה. באמצע הכריכה מופיע מעין משושה בעל צלעות לא שוות. הוא לא חלק מהאימג' והוא נשתל שם בכוונה. לא כל כך הבנתי את הקטע, אבל זה משתלב טוב. חשבתי על כל מיני רעיונות, על איך שהדמות שצוללת נראית כאילו היא יוצאת מתוך המשושה סטייל "לחשוב מחות לקופסה" וברגעים מסוימים זה בכלל היה נראה לי כמו צורה של ארוך קבורה. אני בטוחה שיש לזה משמעות כי אותו משושה מופיע גם בצידה האחורי של הכריכה. אני עוד אמשיך להרהר בכך. בכל אופן – העטיפה יפיפייה לטעמי ואם הייתי נתקלת בה בחנות ספרים, אני סמוכה ובטוחה שהייתי מרימה את הספר כדי לראות על מה הוא.

ציטוטים:

"…וצריך להבין את זה. האנחנו היה מה שלא רציתי. לא רציתי ביחד, לא רציתי עם כולם, כמו כולם, להתערבב אתם עד שאתה לא יודע איפה הגוף שלך מתחיל ואיפה המחשבות של השני נכנסות. האנחנו. כולנו. שיודעים, שאומרים. שעושים כי כולנו. זה מה שלא רציתי.
ואז היינו.
כי הוא בא, והתיישב לידי, ואחרי כמה דקות הרגשתי את השיר שלו, עצוב וארוך וחד ופועם".

"הבוקר הוא אהבתם של אחדים ושנאתם של אחרים. מרגלית נמנית על אלו שבקרים מעליבים אותם: ישנו עלבון המאבק העלוב בין השעון המעורר ובין נפשו חפצת החלום של האדם. האחד עושה את מלאכתו והאחרת מתחננת, עוד קצת, עוד קצת. ישנו עלבון ידיעת האיוולת: הרי תמיד זו איוולת להישאר במיטה, ואז לזנק ממנה כנשוכת נחש, ולשטוף את הפנים במים קרים, ולהביט בראי, אירוע לא נחוץ כשלעצמו. הרי עדיף לקום בנחת עם הצלצול הראשון של השעון, ובנחת לחמם מים ולהרתיח קומקום. אך האיוולת נותרת על מקומה לנוכח הצורך הדחוף יותר – להישאר עוד רגע ב"לפני". לפני שקמים, לפני שמבינים, לפני שהיום מתנפל ודוחק ומעצים".

"נשכבתי על המים הרדודים, מכאיב לעצמי עם כל הצדפים שמתחת ומרגיש כאילו כל הגוף שלי איננו ואני רק הכאב על מה שחסר".

"…אבל הוא מזדעק אליה בלי מילים, כל כולו דגל גדול ואדום, והיא רואה: שלא ידעו, שלא יראו, שלא יגידו, שלא ידעו, שלא יראו, שלא יגידו. השילוש הקיבוצי שמנהל כמו תפילה את חיי התושבים כולם, שהם גם הרואים, היודעים והאומרים, וגם הפוחדים עד מוות פן יראו, פן ידעו ובעיקר פן יאמרו".

"אחרי שהחזרתי את כל הדברים למקומם, הרגשתי שהגוף שוב רועד בגלל ההד של הדברים שקראתי. מתברר שגם לדברים שקוראים יש הד שמגיע אליך, אם אתה ערני מספיק. יצאתי לרוץ כדי לנקות את השאריות מתוכי אבל זה לא הספיק. אז במקום לחזור לחדר החלטתי לנסוע לסרט לבד, כמו שאני אוהב. ישבתי בקולנוע עם כל הערסים המקומיים, וביחד ראינו את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". הם התפקעו מצחוק ואני התפקעתי מצער. כשאתה מדוכא, אין דבר עצוב יותר מסרט מצחיק".

הפוסט לווייתנים שרים בעמק / רונה שפריר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הכל בחיים זה עיניין של תזמון. כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? אני, לפחות, שמעתי אותו מיליון פעמים. לפעמים זה תזמון טוב ולפעמים זה תזמון פשוט מעפן. במקרה של נורי וכנרת, הגיבורים שלנו הפעם, זה תמיד תזמון מסריח.

עושה רושם שהם, כנרת ונורי, נועדו זה לזו. איך שלא מסתכלים על זה – הם פשוט מושלמים אחד לשני. אז מה הבעיה? שמהרגע שהם הכירו ובכל פעם שהם נפגשים מחדש, זה לא זמן טוב. כשהם הכירו לראשונה כנרת הייתה רווקה צעירה בת 28 ונורי היה גבר בן 40 שנשוי ללילך. מתפתחת בינהם חברות מדהימה ואפילו קצת מעבר לזה. הם מרגישים שזה – זה. שזהו. נגמרו החיפושים. אבל מה עם המשפחה של נורי? מה עושים?

כמה שנים אחר כך, כשכנרת כבר נשואה לאמנון ואמא לשלומציון הקטנה היא מקבלת מנורי מכתב שאומר: "אני יודע שהתחתנת. פחות או יותר באותו זמן אני התגרשתי. כתבתי לך הרבה שירים וזמן רב התלבטתי אם לשלוח לך אותם. אבל, כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות" (מופיע על הכריכה האחורית ובעמוד 16). בבת אחת מוצאת את עצמה כנרת בתוך כל התלבטויות העבר. מאיפה הוא צץ לה עכשיו פתאום? דווקא אחרי שהצליחה לארגן את החיים שלה, להתחתן עם גבר מדהים ואוהב ולהביא ילדה מקסימה.

הודו שזורה בתוך כל הסיפור בעלילה בכל מיני מקומות – היא קשורה לעבודה של כנרת והיא ביקרה שם כמה פעמים ולשם נוסעים גם כנרת ונורי יחדיו אבל חוזרים ממנה בנפרד כשנורי מחליט שהוא לא מפרק כרגע את משפחתו ולכנרת נמאס קצת לחכות. כך גם האמונות ההודיות, לפיהן כל זוג נועד לחזור ולהתחתן במשך שבעת גלגולי חיים.

כנרת גדלה בקיבוץ אצל סבה וסבתה בגלל שהוריה מבלים בילדותה הרבה שנים בחול, באיזו שליחות. הקיבוץ משמש לה מקלט גם כשאמנון טס לחול ושם היא מחפשת תשובות ועצות. הקיבוץ בדיוק עובר את משבר ההפרטה והרבה דברים שם משמשים לה השראה להחלטות שהיא עומדת לקבל.

כל הספר הוא מעין התפלשות רגשית. אני לא יודעת איך להסביר את זה אחרת. הסיפור אמנם מגיע אלינו מנקודת מבטה של כנרת אך ההתלבטויות הקשות של שני הצדדים מורגשות. הזמנים הולכים קדימה ואחורה וכך אנחנו למדים עוד ועוד פרטים על הרומן הזה בעבר ובהווה וגם על ילדותה של כנרת בקיבוץ ואפילו על ילדותה ונערותה של סבתה כשעלתה ארצה והגיעה לקיבוץ.

אני לא יודעת למה, אבל כל הזמן חשבתי על "שתהיי לי הסכין" של דוד גרוסמן. אמנם קראתי אותו לפני המון שנים, אבל אני זוכרת שהוא השאיר עלי רושם עמוק. גם שם יש שני אנשים שמנהלים מערכת יחסים אסורה, חלקה הגדול דרך מכתבים (כנרת ונורי כל הזמן מתכתבים במייל ובמסרונים לנייד). בשני הסיפורים האהבה חזקה ועוצמתית שמצאתי את עצמי אומרת "וואו, איך נוטשים דבר כזה? מה עושים במצב כזה??". מצד אחד זה נשמע כל כך רומנטי ומצד שני… או יש הרבה בצד השני – יש שתי משפחות, יש ילדים, יש אהבות אחרות ולא פחות טובות ומה עושים עם כל זה? פשוט זורקים לפח?
אם אתם חושבים שאני כאן מתפלספת קצת, אז בטח תחשבו שכנרת מתפלספת הרבה – כי איך אפשר לשאול את עצמך כל כך הרבה שאלות ולהתלבט כל כך הרבה התלבטויות במשך 366 עמודים? ועדיין, הספר נקרא מהר. הספר מחולק לארבעה חלקים והפרקים לא מאוד ארוכים ולכל אורך הדרך מתתי לדעת מה יהיה, במה הם יבחרו, מה הם יעשו עם האהבה הענקית הזו שתמיד תמיד מרימה את ראשה כשהזמן פשוט לא מתאים?

יש כאן הרבה ערכים שעומדים על הפרק – נישואים, נאמנות, חברות ומשפחה ומעלים הרבה שאלות – האם לבחור בי, באהבה שלי, ולפרק בדרך את כל מה שבניתי? האם מגיע לאנשים שאני אוהבת להיפגע ולהיות נבגדים בצורה כזו?

אהבתי את הדואליות הזו של הקיבוץ והודו, שני דברים כל כך שונים ויחד עם זאת דומים. שניהם מקומות שכנרת בחרה לברוח אליהם בתקופות שונות ומשניהם חזרה עם חוויות ואמונות. זה מעניין.

אהבתי את הספר, הוא גרם לי לחשוב הרבה ולהעריך את מה שיש לי. יש בספר הרבה רגש שמתפרץ החוצה והוא מצליח לגעת ולפרוט על נימים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – יש מצב שזה ספר שידבר לנשים יותר מאשר לגברים)

פינת העטיפה:

והנה שוב יקיר הבלוג, אמרי זרטל, בעטיפה מקסימה. אנו רואים דמות, אישה, מהגב שלה כשהיא פורשת את ידיה מעלה כאילו היא עומדת ליפול, או אולי לעוף. מה שבטוח – היא נראית כאילו היא בדרך למקום לא נודע. האם היא נופלת לשם או האם היא קופצת לשם זו שאלת השאלות. העטיפה יפה בעיני, אפילו שאין בה יותר מידי. הבחירה בדמות שהיא שחור-לבן על רקע צבעוני יוצרת הפרדה והבלטה של הדמות. יפה ובהחלט מתאים לסיפור.

ציטוטים:

"…ביחד היו מתפלאים על תאוותו חסרת השובע של הזמן, שברגעים ספורים היה מכלה שות שלמות של שהותם ביחד".

"מאז שהלכת הבוקר אני כמו שעון חול. הפכו אותי עם לכתך ועכשיו יש לי אורך נשימה של כמה ימים עד שאתרוקן לגמרי".

"…הבנתי שכשאני איתך אני בוגד בה, אבל אם לא אהיה איתך אני אבגוד בעצמי".

"כנרת אמרה לו, אם האמת שלנו היא משהו אסור, מה בעצם מותר? לחיות בלעדיה?"

"אז, לפני שש שנים, ניסיתי למצוא את נקודת האל – חזור שאחריה כל הדרכים האחרות יהיו חסומות ואוכל להיות אך ורק איתך. וכך אחרי זמן רב הבנתי שאין מקום כזה, כי לגוף תמיד יהיו רצונות משלו בזמן שהראש יתעכב בששלות וחישובים. נדמה לי שאותו הדבר קורה גם לך עכשיו, הראש נשאר מאחור בזמן שהגוף שעט כבר קדימה בדרך".

"ובבקה אמרה, אנחנו נעשה את מה שסבא שלך תמיד היה אומר, אל תיקחו ללב, תיקחו רק עד הכפתור.

ואז טפחה בכף ידה על כפתור החלוק שלה שבמרכז חזהּ".

"מה שאני יודעת זה שלא משנה כמה האהבה שלך דרמטית, החיים הופכים אותה למשהו של היומיום. לא משהו שמרחף בדמיונות האויר. אם את רוצה, תקראי לזה אמיתי.

כנרת אמרה, אמיתי זה טוב.

ונעמה אמרה, אמיתי זה בגלים. פעם למעלה ופעם למטה, ושניים שנדרשים להתמודד יחד עם הים הסוער. בטח לא מה שמכרו לנו באגדות".

הפוסט אלף שנים לחכות / מיה טבת דיין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.