מגילת סן מיקלה הוא ספר חוויה. עצם הקריאה של ספר שיצא כל כך מזמן (1929) ומדבר על אותה תקופה, בשפה של אותה תקופה, עם המחלות והדמויות והמנהגים והאמונות של אותה תקופה – תמיד חוויה בשבילי.
המספר הוא רופא שוודי שנודד בכל רחבי אירופה, בעיקר ברומא, פריז והאיים קפרי והכפר אנאקפרי.

אין עלילה. זוהי בעצם אסופת סיפורים ו-*חוויות* של המספר. כל פרק הוא מעין סיפור קטן. יש לפעמים פערים של שנים בין פרק לפרק, אבל זה לא מפריע.
מאוד מעניין לקרוא על התקופה הזו בצורה שהיא אותנטית ולא שמישהו בימנו-אנו כותב עליה.

לגבי השפה – בהתחלה היה לי קשה להתחבר, אני לא "רגילה" לשפה כזו. לדוגמא – כשרוצים לספר שמישהו יורק אומרים "רוקק"… מה זה הפועל הזה בכלל? לא ידעתי שיש פועל כזה… זה מעניין לראות איך השפה השתנתה והתפתחה עם הזמן. היה בזה משהו נוסטלגי. כמו שסבתא שלי ז"ל הייתה מדברת.

אני לא יודעת מה היה או לא היה מתוך הספר, מה ארועים אמיתיים ומה המצאה (אם בכלל קיימת), מה שבטוח שמונתה חי חיים מעניינים, עם סיפורים על הרבה בעלי חיים, נשים ומחלות למינהן (עבור כל ההיפוכונדרים שבינינו). מעניין לקרוא על תחילתה של רפואת הנפש וההתיחסות ל"היסטריה" כמחלה. משהו שהיום נראה לנו כל כך שגור ו"לא מיוחד".

לסיכום – הספר הוא מקבץ חוויות וחוויות זה דבר סובייקטיבי. לי הייתה חוויה לקרוא את הספר, נהנתי מאוד ולרגעים הרגשתי כאילו אני בפריז, או בקפרי (איפה שרוצה המספר לבנות את ביתו) או בנפולי בתקופת המגפה.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"לעולם עלול להתרחש מה שאינו צפוי מראש".

"נורסטרום היה אומר עלי, ששני מוחות שונים פועלים חליפות בקדקדי, מוח מפותח ומשוכלל של שוטה, ומוח לא מפותח של מין גאון".

"לא ארכו הימים ואני חדלתי לישון לגמרי, לקיתי במכת נדודי-שינה קשה ואיומה כל כך, שכמעט העבירתני על דעתי. מכת נדודי שינה אינה ממיתה את האדם, אם אינו ממית את עצמו, אבל היא משמשת על פי רוב סיבה להתאבדות. היא ממיתה את שמחת החיים שלו, מיבשת את לשד כוחו, מוצצת את הדם מתוך מוחו ומתוך ליבו כערפד. היא מעלה לפניו במרוצת הלילה את זכר הדברים שהיה מבקש לשכוח בשינה עריבה, ומשכיחה אותו ביום מה שהיה מבקש לזכור. תחילה מסתלק ממנו הזיכרון, אחר כך נעקרים מלבו בזה אחר זה רגשי הידידות, האהבה והחובה ואפילו רגש החמלה. רק הדיכאון לבדו נאחז בספינה שנחרץ גורלה ומנהיג אותה על פני סלעים אל חורבן גמור. אכן צודק וולטר, שהעמיד את השינה במדרגה אחת עם התקוה".

"מה שאתה שומר לעצמך – אתה מאבד, ומה שאתה נותן – שלך הוא לעולם ועד".

"מובטחני שהאל הגדול אוהב את הציפורים, שאם לא כן לא היה נותן להן את אותו זוג כנפיים שנתן למלאכיו".

"כל מה שאתה נותן על האדמה, שמור לך לעולם הבא, וכל מה שאתה שומר לך, איבדת".

הפוסט מגילת סן-מיקלה / אכסל מונתה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הוצאת עם עובד | 308 עמודים

הסיפור הוא בראש ובראשונה על חברות. חברות בין המספר, איש בעל אמצעים שרוצה לבנות מכרה פחם באחד החופים בכרתים ואלכסיס זורבה, פועל מלא שמחת חיים אך חסר השכלה אקדמית כלשהי.
המספר יושב לו באיזו טברנה בפיראוס לפני שהוא מתכנן להפליג לחוף בכרתים ולהקים מכרה פחם. לפתע ניגש אליו זורבה ומציע לו לקחת אותו לכל מקום שאליו הוא נוסע, כתשובה לפליאתו של המספר הוא אומר "לא יכול הבן אדם לעשות פעם אחת משהו בלי למה? ככה, בשביל הראש שלו. הנה, תיקח אותי, בוא נגיד, טבח; אני גם יודע להכין איזה מרק או שניים…" (עמ` 17-18).

המספר מסכים וזוהי כמובן תחילתה של ידידות מופלאה עם האיש הנפלא הזה שקוראים לו זורבה. גם למספר וגם לנו, הקוראים.
כבר בדפים הראשונה של הספר הסופר עורך השוואה:
"הומרוס היה בשבילי העין השופעת אור, הרוגעת, כמו גלגל השמש, שמאירה את הכל בבוהק פודה. ברגסון הקל עלי את משאן של חרדות נפש פילוסופיות לא פתורות, שרדו בי בשחר נעורי. ניטשה העשיר אותי בחרדות חדשות ולימד אותי להמיר את האומללות, את המרורים ואת אי הודאות בגאווה, וזורבה לימד אותי לאהוב את החיים ולא לפחד מהמוות" (מתוך הפרולוג).
אפשר להגיד שהסופר פשוט מתאהב בזורבה. הוא ממנה אותו למנהל העבודה שלו ובעצם, כמעט לא עושה כלום, רק יושב על החוף ומחכה שזורבה יחזור מהעבודה והם ישוחחו עד השעות הקטנות של הלילה.
אין ממש עלילה, יש סיפור מסגרת שהוא העבודה במכרה וכמה ארועים קטנים שקורים בעיר, אבל עיקר הספר הוא השיחות בין השניים והמונולוגים של הסופר עם עצמו.
לזורבה יש הרבה מה להגיד על הרבה דברים, כגון דת, קידמה, נשים ונישואין אבל עדיין הוא משתדל לחיות את החיים בכיף. הוא התגלמות החופש.
לי, אישית, תחילה נראו דיעותיו על נשים שוביניסטיות משהו, אך ככל שהספר התקדם התחוור לי שהוא לא חושב את הדברים האלו מתוך רוע, לפעמים הוא נראה אפילו מעריץ את המין הנשי, בדרכו הקצת מעוותת… הוא בעצם נענה לרצונות שלהן וממש לא "מנצל" אותן.
זה מסוג הספרים שגורמים לי לחשוב על הדרכים הרבות שבהן אדם נחשב "חכם" והאם יש בכלל קשר בין להיות חכם ולהיות משכיל, במובן של ללמוד בבית ספר או באקדמיה.

אהבתי מאוד את הספר, הוא ליווה אותי עוד ימים אחר כך במחשבות; על החיים, על זוגיות, על אהבה וכמובן של חברות.
למי שעוד לא הבין – מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא נפלתי מהעטיפה. די בנאלי לטעמי. רואים זוג רגליים בתנועת ריקוד, צילום שצולם כפי הנראה בחשיפה איטית, כך שאפשר ממש להרגיש את התנועה. לא צריך להיות גאון גדול על מנת להבין שמדובר בריקוד יווני, וזורבה אוהב לרקוד ולחיות את החיים וכאן החיבור לסיפור. זו הוצאה מחודשת כך שאין לי מושג איך היה נראה הספר במקור, זה בהחלט יכול להיות מעניין לבדוק את זה ולהשוות. סך הכל העטיפה יפה ויזואלית ומתאימה לקונספט, לא מעבר לזה.

ציטוטים:

"הרבה פעמים בחיי התביישתי כאשר תפשתי, שהנשמה שלי לא מעיזה לעשות את מה שטירוף הדעת העילאי – תמצית החיים – צועק אלי לעשותו; אבל אף פעם לא התביישתי כל כך בנשמה שלי כמו לפני זורבה". (מתוך הפרולוג)

"פרידה איטית מהאנשים שאתה אוהב כמוה כרעל. יותר טוב לחתוך מהר, ושוב להישאר לבד באקלים הטיבעי של הבן אדם, הבדידות".

"נפש האדם כולה בוץ, לא מעובדת, לא מבוראת. תחושותיה גולמיות, לא מהוקצעות עדיין, ושום דבר ברור וודאי אין היא יכולה לנחש. אילו הייתה מנחשת, כמה שונה הייתה הפרידה הזאת!".

"זה מה שנקרא חירות, חשבתי. שתהיה לך תשוקה אחת, לצבור מטבעות זהב ושלפתע תנצח את התשוקה הזאת ותפזר את כל מה שיש לך ממנה באויר!".

"הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במילים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור. ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה-גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין כל הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מין הים האין סופי, הייתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

"אבל אתה לא אכלת כלום מהבוקר. גם לגוף יש נשמה, רחם עליו. תן לו לאכול אדון, תן לו לאכול, הוא, כמו שאתה יודע, העיר שלנו. אם לא תיתן לו אוכל, הוא יזרוק אותך באמצע הדרך".

"די עם הסיגריות! אתה מדליק אותן, מעשן חצי מהן, מעיף אותן; כמו את הנשים שאתה אוסף ברחוב. בושה וחרפה. תתחתן עם המקטרת – זאת האישה הנאמנה. כשתחזור הביתה היא תחכה לך כמות שהיא".

"היטב ידעתי מה ייחרב, אבל לא ידעתי מה יקום על החורבות. איש לא יכול לדעת זאת בודאות, חשבתי; הישן, אפשר לתפוס אותו ביד, הוא יציב, אנחנו חיים אותו ונאבקים בו בכל רגע, הוא קיים; העתיד לבוא עוד לא נולד, לא נתפש, עוד נזיל, עשוי מהחומר שממנו קרוצים חלומות, כמו ענן שמכות בו רוחות זעף – האהבה, הדמיון, המזל, האלוהים – מידלל, מתעבה, עובר תמורות… ורק גדול הנביאים לבדו יכול לתת אותו לבני האדם, וככל שהאות שלו פחות מוגדר, כך הנביא יותר נביא."

"עמיד היה בפני כשלונות ובפני מפלות הוא, כי כל הגוף שלו כולו, מכף רגל ועד ראש, נתמך בקרקע. הפראים באפריקה סוגדים לנחש, כי כל הגוף שלו כולו נוגע בקרקע וכך הוא יודע את כל סודות האדמה. יודע אותם בגחונו, בזנבו, באברי הרבייה שלו, בראשו. נוגע, מתמזג, נהיה אחד עם האם הגדולה. ככה גם זורבה. אנחנו הליטרטים, אנחנו הציפורים המטומטמות של האויר".

"זה האושר האמיתי, שלא תהיה לך שום שאיפה ושתעבוד כמו חמור, כאילו הרבית לשאוף. שתחיה רחוק מבני האדם, שתאהב אותם, ושלא יהיה לך צוררך בהם. שיהיה זה חג המולד, שתאכל ותשתה טוב, ואחרי זה שתחמוק יחיד מכל הפיתיונות, ושיהיו הכוכבים מעליך, משמאל האדמה, מימין הים, ושתתפוש פתאום שבלב ליבך החיים נחלו את ההישג האחרון שלהם ונהפכו לסיפור."

"שוב נוכחתי עד כמה נכון הסיפור העתיק, שהלב של הבן אדם הוא בר של דם, והאהובים המתים משתטחים על שפתו ושותים לנו את הדם כדי להתחיות; וככל שהם יותר אהובים, כך הם שותים לנו יותר דם".

"המחזור הקצוב של הזמן, העולם שסובב כגלגל, החיים שבורחים ואנחנו שבורחים יחד איתם. החזה שלי שוב נמלא מהומה. שוב הידהדה בתועי עם קול צעקות העגור האזהרה האיומה. שהחיים האלה הם יחידאיים לגבי כל אדם, אין אחרים, וכל מה שאתה יכול לשמוח בו, שמח בו כאן; הם חולפים מהר ושוב לא תינתן לך, לעולם ועד, עוד הזדמנות.
בר-דעת ששומע את ההודעה חסרת הרחמים – והכל כך מלאת רחמים – הזאת, מקבל החלטה להתגבר על השפלויות והחולשות שלו, להתגבר על העצלות ועל תקוות השווא הגדולות, ולהתמסר עד הסוף לכל שניה שבורחת לתמיד.
בזיכרונך עולות דמויות-מופת גדולות, ואתה רואה בבירור שאתה כלומניקף שהחיים שלך מתבזבזים על שמחות קטנות, על עצבונות קטנים, על פטפוטי סרק. אתה צועק: "בושה! בושה!", ונושך את השפתיים עד זוב דם."

"החצי עבודות," אמר לי פעם, "החצי שיחות, החצי חטאים, החצי חס`דים, הביאו את העולם למצב שמחורבן של היום. תגיע, יא בן אדם, עד הקצה, לך ואל תפחד! אלוהים שונא את החצי-שד יותר מאשר את ראש השדים!"

"מלאך המוות מת כל רגע, נולד כל רגע, כמו החיים. זה אלפי שנים הצעירים והצעירות רוקדים תחת עצים בפריחתם – צפצפות, אשוחים, אלונים, דלבים, דקלים תמירים – והם ירקדו עוד אלפי שנים בפנים חרושות תשוקה. הפנים ניגרות מטה על האדמה, משתנות כל עשרים שנה, באות אחרות. אבל הדבר עצמו, האחד, יישאר תמיד אותו דבר, מאוהב, בן עשרים, רוקד, בן אלמוות."

"מה אני אגיד לך, איזה מכונה זה הבן אדם! אתם שם לה לחם, מיים, דגים, צנוניות, ויוצאים אנחות, צחוקים וחלומות. בית חרושת! בתוך הראש שלנו, אני חושב, יש סרט, מאלה שמדברים".

"הקים לו הבן אדם המסכן גדר גבוהה, בלתי עבירה, סביב הנשמה שלו, ביצר לו איזה פינה קטנה, והוא נלחם שם להשליט סדר וביטחון בחיי היום-יום הרוחניים והגופניים שלו. כל מה שדחוק בפינה הזאת חייב ללכת בדרכים הסלולות, לפי השגרה הקדושה, לציית לחוקים פשוטים וקלים לתפישה, וככה אנחנו יכולים לצפות בבטחה כלשהי מה עתיד לקרות ואיך כדאי לנו להתנהג. בתחום הפינה הקטנה הזאת, המבוצרת כנגד הפשיטות האלימות של המסתורי, מיולכות הוודאיות הקטנות מרבות הרגליים. אחד הוא האויב הקטלני השנוא, שכולן כאחת ערוכות זה אלפי שנים לגרשו: הוודאות הגדולה. והוודאות הגדולה הזאת דילגה עכשיו מעל המתרס והסתערה עלי".

"…איזו מין תעלומה מדהימה היא החיים האלה ואיך מתערבבים ונפרדים בני האדם כמו עלי סתיו רדופי סופה, ואיך אתה יגע לשווא ללפות בעיניים שלך את הפרצוף, את הגוף ואת המחוות של הבן אדם שאתה אוהב – ועל אף כל זאת, תוך כמה שנים, אתה כבר לא זוכר אם העיניים שלו היו תכולות או שחורות…"

"…לא, אתה לא חופשי," אמר. "החבל שאתה קשור בו הוא קצת יותר ארוך מהחבל של האנשים האחרים, זה הכל; אתה, אדון, יש לך חוט ארוך, אתה הולך ובא, נדמה לך שאתה חופשי, אבל את החוט אתה לא חותך; וכל זמן שאתה לא חותך את החוט…"
"יום אחד אני אחתוך אותו!" אמרתי בעיקשות, כי המילים של זורבה נגעו לי באיזה פצע פתוח והכאיבו לי.
"קשה, אדון, קשה מאוד. בשביל זה צריך שיגעון; שיגעון, אתה שומע? הכל או כלום! אבל אתה יש לך שכל, וזה מה שידפוק אותך. המוח הוא חנווני, מנהל פנקסים, כותב, כך וכך נתתי, כך וכך לקחתי, זה רווח, זה הפסד. הוא, שתבין, יופי של מנהל-משק-בית, לא שורף הכל בבת אחת, משאיר תמיד משהו בצד. לא קורע את החוט, לא! הוא מחזיק אותו חזק בידיים שלו, המנוול. אם הוא בורח לו, הלך עליו, הלך עליו על המסכן! אבל אם אתה לא קורע את החוט, אל תגיד לי, איזה טעם יש לחיים? תה צמחים, קמומיל; זה לא רום, שמעמיד את העולם על הראש!".

הפוסט זורבה היווני / קאזאנצקיס ניקוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לא ידעתי למה לצפות כשהתחלתי את הספר הזה. ידעתי שהוא נחשב קלאסיקה, וזכרתי שאמא שלי באה ואמרה "איזה כיף לך שזה מה שאת קוראת עכשיו, קראתי את כל הספרים שלו!" ואולי בגלל זה פחדתי לא ליהנות.
קראתי את הספר מיד אחרי שסיימתי את מלכוד 22, שכתוב בשפה "דיבורית" ופשוטה ולכן העמודים הראשונים היו לי טיפה קשים כי לא הייתי רגילה לכתיבה מנוסחת היטב שכזו עם ניחוח קצת "של פעם". אבל ברגע שהתרגלתי (זה ממש לא לקח הרבה זמן), פשוט לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

שתי דמויות המפתח בספר הן פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה. השניים מתאהבים בעודם צעירים (פלורנטינו אריסה בן 18 ופרמינה דאסה בת 15) ומחליפים ביניהם מכתבי אהבה דרך מחבואים שונים ומשונים. מיותר לומר כי כאשר אביה של פרמינה דאסה מגלה את האהבה הבוערת הוא מעוניין לשים לזה סוף על מנת שביתו תתחתן עם מישהו "ראוי" יותר ממברקן בדואר לבוש שחורים (ולא בדיוק עשיר).
את דר` חובנאל אורבינו לעומת זאת, אביה של פרמינה דאסה אוהב מאוד והשידוך נעשה. פרמינה דאסה דוחה את פלורנטינו אריסה ומחזירה לו את כל המכתבים אך זה לא מפסיק לחשוב עליה גם בזמן ששנים רבות עוברות.
בזמן הזה הוא עושה הכל מתוך מחשבה עליה כחלק מהעתיד שלו (למשל הוא משפץ את הבית שהוא גר בו לפי מה שנראה לו שתאהב). הוא גם הופך למין רב-שגל שטוען שהוא שומר לה אמונים בזה שהוא לא מתאהב באף אחת מהנשים אותן הוא פוגש ולא מתחתן עם אף אחת מהן. הוא שומר את עצמו לה. עד כדי כך ששמועות כבר רצות בעיר לגבי נטיותיו של פלורנטינו אריסה.
גם פרמינה לא שוכחת לגמרי את אותו הבחור שחיזר אחריה בכזו להיטות, הוא תמיד "ברקע" של המחשבות שלה והיא נתקלת בו בכל מיני הזדמנויות ולעיתים חשה החמצה.
אני אהבתי את הכניסה לפרטים שאולי אנשים אחרים לא יאהבו. כל המניירות הקטנות שבחיי הנישואין של פרמינה דאסה ודר` אורבינו (הארוחות, הריחות והדברים הקטנים שמתגעגעים אליהם), ההתייחסות האלגנטית של פלורנטינו אריסה לכל אחת מנשותיו החולפות-נשארות.
אין ספק שיש אזכור של פדופיליה בספר בדמות אמריקה הקטנה (אחייניתו הרחוקה של פלורנטינו, בת 12 אם אינני טועה) אבל יש לזכור את התקופה שעליה הספר מדבר ובה הוא נכתב, שבה היה לגיטימי לשאת לאישה נערה בת 15-16. יש אנשים שיראו בזה משהו מטריד, אבל לדעתי זו ממש לא הייתה כוונת המשורר.
הנחישות של פלורנטינו אריסה פשוט מעוררת הערצה והולכת על הגבול הדק ליד אובססיביות ופתטיות ולא עוברת אותו (לדעתי בכל אופן).
מצאתי את עצמי שואלת אותו "עד מתי אתה מתכוון להמשיך עם זה?". הוא המשיך
זה גרם לי לחשוב הרבה על אהבה בין אנשים בוגרים, ואיך במרוצת השנים הדברים שאנחנו מחפשים משתנים ואיך אסור לוותר על מה שאתה חושב שמתאים לך, לא משנה בן כמה אתה.
הסיפור נמשך על פני יותר מחצי יובל אבל לי זה פשוט חלף עבר מהר כל כך. לרגע לא התעייפתי ולא יכולתי להניח אותו מהיד.
אהבתי.
מאוד מאוד מרגש.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"פלורנטינו אריסה הציץ בה בפליאה והלך אחריה בנשימה נעתקה, ופעמים אחדות נתקל בסליה של המשרתת, וזו נענתה בחיוך להצטדקויות שלו. והיא עברה סמוך לו עד שהריח את ריחה ולא מפני שלא היה אפשר לראותו לא ראתה אותו, אלא בשל הילוכה הגא. בעיניו שלו הייתה יפה כל כך ומושכת כל כך ושונה כל כך מבני אדם רגילים, עד שמוחו לא תפס איך זה אין איש מתבלבל כמוהו מנקישות הערמוניים של עקביה על אבני הרחוב, ולבו של איש אינו מתפרע במשב האנחות של אמרת שמלתה, ולמה זה אין איש יוצא מדעתו לתנועות צמתה, לרחיפת ידיה, לזהב צחוקה. אף לא תנועה אחת מתועותיה לא נעלמה מעיניו ולא רמיזה אחת על אופיה, אבל הוא לא העז לגשת אליה מחשש שמא יופר הקסם".

"שפות עליך לדעת כשאתה מוכר משהו," הייתה אומרת בצחוק לעגני, "אבל כשאתה קונה מבינים אותך יפה משום מה".

"…אבל הוסיף להחזיק באמונתו שבני אדם אינם נולדים פעם אחת וחסל ביום שילדתם אמם, אלא החיים כופים אותם ללדת את עצמם שוב ושוב".

"לא, אני לא עשיר," אמר " אני עני שיש לו כסף, ואין זה אותו הדבר".

"בר יודע מתי הוא מתחיל להזדקן, כי הוא מתחיל להידמות לאביו".

"אין לך אויב גדול לאהבה הסודית ממרכבה שממתינה בפתח".

"זה הקושי שבחיי הנישואין, שהם מסתיימים בכל לילה לאחר ההתעלסות ויש לבנות אותם מחדש בכל בוקר לפני הארוחה".

"…אבל חוץ מהפעמים הנדירות האלה היה אחד מהם תמיד עייף יותר כשעלו על משכבם. היא הייתה מתעכבת בחדר האמבטיה, מגלגלת את הסיגריות שלה בניירות ריחניים, מעשנת לבדה, חוזרת לסורה באהבות הנחמה שלה כדרכה בימים שהייתה צעירה וחופשייה בביתה, גברת יחידה לגופה. עכשיו היה לה כאב ראש תמיד, או שהיה חם מידי תמיד, או שעשתה את עצמה ישנה או שהייתה לה וסת שוב, וסת תמיד, וסת התמיד. כל כך, עד שהדר. אורבינו העז לומר בשיעורר, רק כדי לפרוק מה שבליבו בלי לומר דברים מפורשים, שלאחר עשר שנות נישואין הנשים יש להן עד 3 פעמים בשבוע".

"בעיית החיים הציבוריים היא איך כובשים את הפחד;בעיית חיי הנישואין היא איך כובשים את השיעמום".

"…הגברים פורחים במין נעורים סתויים, הם מוסיפים הדרת-פנים בשערות השיבה הראשונות, הם נהיים שנונים ומפתים, ביחוד בעיני נשים צעירות, בזמן שנשיהם הקמלות אנוסות לאחוז בזרועם בחזקה כדי שלא למעוד על צילן שלהן, אבל לאחר שנים מעטות הבעלים מידרדרים פתאום במדרון התלול של זיקנה מבישה של גוף ונפש, ונשיהם הן שחוזרות לאיתנן ומוליכות אותם בזרועם כמוליכות קבצן עיוור, והן לוחשות להם על אזנם, כדי שלא לפגוע בגאוות הגברים שלהם, שישימו לב, יש פה שלוש מדרגות ולא שתיים, ויש שלולית באמצע הרחוב, והגוש הזה המוטל לרוחב המדרכה הוא קבצן מת, והן עוזרות להם לעבור בקושי אתץ הרחוב כאילו זה המעבר האחרון על הנחל האחרון של החיים."

"זכרי תמיד שלא האושר הוא הדבר החשוב ביותר בחיי הנישואין, אלא היציבות".

"באותה שעה ידע פלורנטינו אריסה שהגיעה שעתה שלה גם היא לשאול את עצמה מתוך כבוד, מתוך גדולה, מתוך רצון שאין לכבשו לחיות, מה לעשות באהבה שנשארה בלי בעלים".

"אנחנו הגברים עבדים עלובים אנחנו לדעות הקדומות,"אמר לה פעם אחת. "כשאשה, לעומת זה, מחליטה לשכב עם גבר, אין גדר שלא תדלג עליה, אין מבצר שלא תמוטט, אין שיקול מוסרי שלא תהיה מוכנה לצפצף עליו – אין אלוהים שיוכל לה".

"בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואישה זקנים, למודי נסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודת התשוקה, למעלה מין הלצון האכזרי של האשליה ומין ההתבדות של האכזבה – למעלה מין האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות".

הפוסט אהבה בימי כולרה / גבריאל גרסיה מארקס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

גיבור הספר הוא יוסריאן, שמתחילת הספר מנסה לחזור הביתה בשלום לאחר שהשלים את מכסת הטיסות שהוקצבו. הבעיה היא שכל הזמן מעלים את מספר המשימות שיש לטוס לפני החזרה הביתה. תסכול. מלכוד.
הספר מתאר את ההווי בטייסת אמריקאית, על שלל דמויותיהן הצבעוניות וההזויות.
ה"מלכוד" המוזכר בשם הספר הוא בעצם מצב בו כולם יוצאים מפסידים ואין מנצחים. דוגמא מצחיקה היא השיחה בין יוסריאן לרופא הטייסת:
"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"
"ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעים"
"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולם"
"הם משוגעים".
"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"
"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"
"כי הם משוגעים, זה למה"
"ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא"
אחרי שיחות כאלה – אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. וזה בדיוק מה שהספר עשה לי. רגע אחד אני צוחקת מההומור השחור ומאוזלת היד של הקצינים הכי בכירים בטייסת ורגע אחד אני על סף בכי בגלל תיאור התרסקות של מטוס.
מבחינתי היה בספר הכל – גם מצחיק וגם עצוב, גם מותח וגם בנוי מסיפורים קצרים, גם מלחמה וגם אהבה.
שווה שווה שווה להגיע לסוף הספר גם אם קצת קשה ולא מתחברים בהתחלה כי החלק האחרון שלו פשוט מדהים. שלושת הפרקים האחרונים מטלטלים ומרגשים ושווה להגיע לסוף בשבילם.
בקיצור – אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"אני לא זקן"
"אתה נמצא במרחק סנטימטרים מהמוות כל פעם שאתה יוצא למשימה. כמה זקן יותר אפשר להיות בגילך? לפני חצי דקה נכנסת לתיכון, וחזייה פתוחה הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן שבכלל קיווית להגיע אליו. רק חמישית השניים קודם היית ילד קטן עם עשרה שבועות של חופש גדול שנמשך מאה אלף שנה ובכל זאת תמיד נגמר מוקדם מידי. זיפ! הן עוברות בטיל. איך אפשר בכלל להאט את הזמן בצורה אחרת, לעזאזל?"

" ברגע שהלכה, יוסריאן קרע את הפתק לגזרים והלך בכיוון השני וחשב בהחלט איזה תותח הוא שבחורה יפה וצעירה כמו לוצ`יאנה שכבה איתו ולא ביקשה כסף. הוא היה די מרוצה מעצמו עד שהביט סביבו בחדר האוכל של בניין הצלב האדום, ומצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר עם עשרות רבות של אנשי צבא אחרים במדים שונים ומשונים. בבת אחת הוא הוקף במראות של לוצ`יאנה הפושטת את בגדיה ולובשת אותם, ומלטפת ותוקפת אותו בסערה בקומבניזון הוויסקוזה הוורוד שלבשה איתו במיטה וסירבה חהוריד. יוסריאן נחנק בטוסט ובביצים שאכל, כשחשב עד כמה אדירה היא הטעות שעשה בשעה שקרע את איבריה הארוכים, הגמישים, הערומים והצעירים לקרעי נייר קטנים בשחצנות כזאת, וזרק אותם בשביעות רצון עצית כזאת על המדרכה את הביוב. הוא כבר התגעגע אליה נורא. בחדר האוכל היו איתו כל כך הרבה אנשים חסרי פנים במדים. הוא חש תשוקה דוחקת להיות איתה שוב לבד, והוא ניתר ממקומו מתוך דחף רגעי ורץ החוצה ובמורד הרחוב לעבר הדירה כדי למצוא את פיסות הנייר הקטנות שזרק לביוב, אבל הן כבר נשטפו משם בצינור של מנקה הרחובות"

"יוסריאן היה יכול לרוץ אל בית החולים מתי שרצה, בגלל הכבד שלו ובגלל העיניים שלו. הרופאים לא הצליחו לפתור את בעיית הכבד שלו, ולא הצליחו להסתכל לו בעיניים בכל פעם שאמר להם שיש לו בעיה בכבד".

"בדרך כלל לא התקרב מספר החולים בתוך בית החולים למספר החולים שיוסריאן ראה מחוץ לבית החולים, ובדך כלל היו בתוך בית החולים פחות חולים אנושים. שיעור התמותה בתוך בית החולים היה נמוך בהרבה משיעור התמותה מחוץ לבית החולים, ונחשב שיעור תמותה בריא הרבה יותר. מעטים מתו שלא לצוך. אנשים בתוף בית החולים ידעו הרבה יותר על מיתה, והפכו אותה לעיניין נקי ומסודר הרבה יותר. הם לא יכלו למנוע את המוות מלהיכנס, אבל כל עוד הוא היה שם היה עליו לנהוג כג`נטלמן. אנשים בתוך בית החולים השיבו את נשמתם לבורא בעדינות ובטוב טעםם. לא הייתה שם ההתפארות הגסה והמכוערת ביחס למוות, שהייתה נפוצה כל כך מחוץ לבית החולים".

"אם מביאים הכל בחשבון, יוסריאן העדיף לעיתים קרובות את בית החולים, אף על פי שהיו לו מגרעות משלו. שירות נטה להיות מתנשא, הכללים, למי שנשמע להם, היו מגבילים, וההנהלה חטטנית. מאחר שהייתה למקום נטייה להיות מאוכלס בחולים, לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה שיהיה איתו במחלקה קהל צעיר ומלא חיים, והבידור לא תמיד היה על רמה. הוא נאלץ להודות שבתי החולים השתנו לרעה בהתמדה ככל שנמשכה המלחמה וככל שהיית קרוב יותר לחזית, וההידרדרות ברמת האורחים בלטנ במיוחד באזור הקרבות עצמו, שם נטו השפעות המלחמה המשגשגת להתגלות מייד".

"ואל תגיד לי שנסתרות הן דרכי האלוהים"…"אין בזה שום דבר כל כך מסתורי. אין לו שום דרך. הוא משחק. אן שהוא שכח אותנו לגמרי. זה האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, טמבל מסורבל, חסר בינה, מלא בעצמו וחסר נימוס. אלוהים אדירים, כמה אפשר לסגוד לכוח עליון שמוצא לנכון לכלול תופעות כמו ליחה וריקבון בשיניים בתוכנית הבריאה שלו? מה לכל הרוחות עבר בראש המעוות, המרושע והמלוכלך שלו כשהוא גזל מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית הצרכים? למה לכל הרוחות הוא בכלל ברא את הכאב?"

הפוסט מלכוד 22 / ג`וזף הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.