והפעם, הקואלה מארחת את הבלוג "רובע צפון מזרח" לפוסט אורח על הספר "האורות בבתים של אחרים":

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בתחושה שאנשים מתיימרים להבין, וגרוע מזאת, לדעת מה קורה בנבכי נשמתם של הקרובים להם, או אפילו הרחוקים. הרי את הרהורינו הכמוסים ומחשבותינו האצורות איש לא ידע אם נבחר לשמור אותם אזוקים היטב בתוככי נשמתנו.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה באנשים, מנסה לפתור את חידתם, ויודעת שאין ולו שמץ של אמת בסיפור שאני ממציאה לעצמי, רק דמיון. ואם במקרה הבנתי פרט לגביהם, הרי שזה במקרה. באותו האופן, אני נדהמת לשמוע מאנשים אחרים משפטים כמו "אני מכיר את זה", "כן, אני יודעת איך את מרגישה" וכד'. לא, אין לכם מושג כמה הגעגוע חזק, איך הכאב מרגיש לי בבטן, איפה תופסת אותי המוזיקה הזו, איזו מחשבה מעלה בי את הדמעות הללו, או איפה נוגע בי הספר הנוכחי.

כמה פעמים תהיתם איך נראים בתים של אחרים? מה מתחולל שם מעבר לדלת? מה הייתם רואים אילו הייתם מסיטים את וילון חדר המגורים? איזו ילדות עברה על השכנים שלכם? ועל מה הם לעזאזל חושבים כשהם מסתכלים לכם לתוך העיניים, טרוטי שינה, ומברכים אתכם בברכת בוקר טוב, בחדר המדרגות?

ואז בא "האורות בבתים של אחרים" ופותח בפנינו את נבכי הנפש, ועוד של נערה עם דמיון מפותח, רגשות סוררים וספקות עמוקים. מנדורלה, ילדה מיוחדת במינה, נשארת בגיל שש ללא אם, ומבלי לדעת מי היה אביה. מי שמגדל אותה הם דיירי בניין אחד, ברומא, כאשר מדי כמה שנים היא נודדת מדירה אחת לשנייה. דיירי הבניין, כל אחד וסיפורו האישי, נחשפים אחד אחד בפנינו, הן דרך מנדורלה והן דרך סיפורים קטנים מעברם, אנקדוטות שונות ופרשנותם המקורית לבדידות, לאהבה, למשפחה, ובעיקר לילדה אחת שעוברת מבית לבית, מעמידה אותם מול אמת ושקר, וחולקת איתם סוד גדול. מנדורלה נודדת ונושאת עימה תפילות אישיות (בעיקר להתחלף לרגע עם חפצים דוממים), אהבות כמוסות, כמיהות נוגעות ללב ושתיקות עמוסות.

כשיבוא הרגע שבו היא תעמוד מול החידה הגדולה של חייה, היכן יהיו כל הדיירים? היכן החפצים המדומים שהיא רוצה להיות? לאן מחשבותיה ינדדו? לאן ילך ליבה? ואיפה אנחנו, הקוראים בכל הסיפור הזה?

מנדורלה, כמו גם דיירי הבניין ברחוב גרוטה פרפטה 315, מצליחים לאט וביסודיות להיכנס אלינו ללב, עם משפטים בודדים, עם סיפורים יומיומיים, עם אהבות שקטות, עם שתיקות, עם תהיות עמוקות שרק מעטים מוכנים לחשוף בחיים האמיתיים… אבל למי אכפת מהחיים האמיתיים כשיש ספרים כאלו?.

הבלוג רובע צפון מזרח – הגיגים ומחשבות על מקומות ועסקים ברובע צפון מזרח תל אביב, עם חריגות פה ושם

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות צפון מזרחיות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אהבתי מאוד את התמונה. היא מביעה המון בדידות בעיני.. מיד מכניסה לנפש הלא פשוטה של הגיבורה.

הפוסט הקואלה מארחת את בלוג רובע צפון מזרח – האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קפה ויפה – את "קפה ויפה" מנהלת ומתחזקת בחורה בשם אפרת. יש לה ארבעה ילדים והיא גרה בירושלים. היא טוענת שהיא צריכה להתחיל את הבוקר בקפה ובמשהו יפה להשראה וכך נולד הבלוג. היא כותבת על כל מה שמרגש אותה, שיפה ונותן לה השראה ובדרך היא משלבת צילומים יפייפיים. אפרת כותבת על לייף סטייל, עיצוב ויצירה ותמיד מביאה רעיונות מגניבים ואפילו מחלקת פרסים. כל פעם שאני קוראת פוסט שלה אני מוצאת את עצמי אומרת "יו, אני חייבת כזה בבית!"
ו-"מחר אני מכינה לי אחד כזה". הסיכוי שזה אכן יקרה הוא אפסי כרגע מבחינתי. אבל היי, לשטוף את העיניים תמיד אפשר!

רובע צפון מזרח – למי שעוד לא יודע ולא מכיר אותי מספיק טוב אני "צפונית". את כל שנות ילדותי וחלק גדול מחיי הבוגרים העברתי בצפון תל אביב. "רובע צפון מזרח" כולל את השכונות נאות אפקה, הדר יוסף, צהלה, גני צהלה, מעוז אביב, תל ברוך, שיכון דן, המשתלה (שבכלל לא הייתה קיימת בילדותי), ישגב, רביבים, נוה שרת ועם כמה חריגות פה ושם. הבלוג נותן ביקורות עם טוויסט, הגיגים ומחשבות על מיני עסקים ומקומות נחמדים באיזור. הפוסטים מתעדכנים ממש כל כמה ימים וכוללים צילום קטן בתחילתם ומסתיימים עם שיר ברוח הפוסט (ותודה ליו-טיוב). אחלה מקום לקרוא על פינות חמד, מסעדות, חנויות ואפילו גינות לבילוי עם הילדים.

פפראצי עמך – ספר – שלומי יוסף הוא מעצב וצלם. כל כמה ימים הוא מעלה פוסט ובו הוא מעלה צילום של דמות שקוראת ספר ומצורף אליה טקסט קצר של מה היא קוראת, איפה התמונה צולמה, איפה היא גרה ועוד שאלות על ספרים. ישנם גם פוסטים שהם רק צילום, גם הוא בנושא ספרים. כאן מתקיימות להן שתי אהבות שלי – צילום וספרות. למדתי שלוש שנים צילום במכללת "הדסה" שבירושלים (אתם מגלים עלי הרבה דברים היום!), אמנם אני לא מתעסקת בזה כמקצוע היום, אבל אני אוהבת צילום יפה כשאני רואה אחד. ואם זה קשור לספרים אז אדרבא.

My Lovely Mess– עוד בלוג עיצוב, לייף סטייל וצילום שאני אוהבת. מנהלת אותו בחורה בשם אפרת (רק אפרתיות יש ברשת??), צלמת בוגרת בצלאל ואמא לשני ילדים חמודים, שגרה בתל אביב. הבלוג נקרא כך מפני שהוא מכיל בעצם "בלגן" של הדברים שיפים בעיניה ועושים אותה מאושרת – הרבה צילומים, אומנות, צעצועים ואפילו כמה מתכונים מתוקים. אפרת מוסיפה טקסטים לתמונות שלה שתמיד נותנות עוד צד מגניב לאימג' ועונה לכל מי ששואל אותה שאלות על צילום. בעצם זה גם בלוג על אימהות, כי אפרת חולקת חוויות וצילומים של הילדים ואני מוצאת את עצמי מאוד מתחברת לזה. ושוב – שתי אהבות שלי – צילום ואימהות. אני עצמי אמא לזאטוט בן שנה ותשע (אמרתי לכם שאתם מגלים עלי הרבה דברים??) ומצלמת אותו המון, אבל אפרת ממש מביאה את הצילומים הכביכול יומיומיים האלה למדרגה חדשה לגמרי. בנוסף, היא גם מעבירה סדנאות צילום אינטימיות בתל אביב.

Underground New York Public Library– אם תצליחו להתגבר על הכאב בעיניים זה בלוג ממש חמוד. הוא דומה לבלוג של שלומי יוסף ופה מובאים צילומים של אנשים שקוראים ספרים ברכבת התחתית של ניו יורק. זו בעצם סיפרייה ויזואלית. במידע של האתר כתוב ש"הסיפרייה הזו מזכירה לנו שאנחנו מסוגלים לנסוע למקומות נפלאים בתוכנו וכמכלול" (בתרגום ממש ממש חופשי). את הבלוג מנהלת אורית בר חיים והיא זו שמצלמת. כל צילום מגיע כמובן עם כיתוב של איזה ספר נקרא על ידי הדמות בצילום וקישורים למקומות שבהם אפשר לקנות או להשאיל את הספר. הרקע של הבלוג היא מפת הסאבווי של ניו יורק והיא אחראית לכאב הזה בעיניים שבגללו קשה לי לפעמים להישאר בו הרבה זמן. אבל תודו שהוא מקסים, נכון?

הפוסט פוסט לכבוד יום הבלוגרים הבינלאומי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.