שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רוז היא ילדה קטנה וחכמה. בגיל תשע היא מתחילה "להרגיש" מאכלים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכשהיא אוכלת היא "מרגישה" בטעם את הרגשות שהאדם שהכין את המנה הרגיש באותו רגע. הפעם הראשונה שזה קרה לה הייתה כשהיא אכלה את עוגת הלימון שאמא שלה הכינה לה לכבוד יומולדת תשע. העוגה הרגישה עצובה (כפי שאפשר להבין משם הספר) וזה גורם לה להסתכל אחרת על אמא שלה ולתהות אם היא באמת מאושרת. כשהיא מנסה להסביר לאבא שלה מה עובר עליה היא אומרת לו שהאוכל מרגיש לה "חלול".

בתחילת הספר רוז, כאמור, בת תשע. יש לה אח, ג'וזף, שהוא בחטיבת הביניים. כמו כל אח גדול – ג'וזף נבוך כשאחותו משתרכת אחריו לכל מיני מקומות ומקפיד לשבת כמה ספסלים רחוק ממנה באוטובוס לבית הספר. אבל חוץ מזה הוא אח בסדר, לא מכה ולא מתעלל באחותו הקטנה. אה! והוא גם נעלם. כן כן. כל כמה זמן ג'וזף נעלם לפרקי זמן לא ברורים ואז צץ בערך באותה מסתוריות שבה נעלם. הפעם הראשונה הייתה  כשהוא היה אמור לעשות בייביסיטר על רוז כשההורים לא בבית ואחר כך קורה בעוד כל מיני הזדמנויות. כשהוא חוזר מהמקום שאליו הוא נעלם הוא תמיד נראה עייף ותשוש, ממש "גמור". ג'וזף מתואר כילד מסוגר, שאימו טוענת שהוא משתעמם בשיעורים, שהוא חכם מידי ולא מתחבר עם ילדים אחרים. עמוד 50: "אחי היה הגאון במשפחה. בגיל שש הוא כבר בנה מודלים של קבוצות כוכבים מקוביות לגו, שנוקבו בעזרת מכשיר דנטלי שרכש מרופא השיניים שלנו בדמי הכיס שלו וחוברו יחדיו. הוא השתמש במילים ארוכות בגיל צעיר מידי, אמר דברים כמו, אני צריך לגרוס עכשיו, כשאכל דגנים, והמבוגרים צחקו עליו ואהבו את העיניים האפורות הגדולות ואת המבט הרציני כל כך, ואז ניסו לחבק אותו, והוא סירב. נא לא לגעת, אמר, מכופף את זרועותיו לפנים ולאחור כמו רובוט". לג'וזף יש חבר אחד (הוא לא כל כך פופולרי כי הוא די מוזר, מתבודד ואוהב מדעים), בעל אותם תחומי עיניין בשם ג'ורג'. רוז מחפשת את קירבתו של ג'ורג' כל הזמן ומספרת לו על היכולת שלה. הוא היחידי והראשון שמאמין לה ומנסה להראות לה את הצד החיובי שבדבר.

בעמוד 46 מתארת רוז את הטעמים המוזרים שהאוכל משאיר אצלה, שום דבר לא טעים לה יותר: "חצי ריק, אמרתי על שאריות תבשיל הטונה של אמא. נורא! אמרתי, בולעת מלוא הפה מפודינג ריבת החלב שאבא הכין מאבקה והותיר בקערה. הפודינג של אבא, כל כך פזור דעת ומזוגזג שבקושי הצלחתי לאתר בו טעם. נראה שהחיישן אינו מוגבל אך ורק לאוכל של אמי, והיה כל כך הרבה למיין, מבול של מידע, אך בזכות נוכחותו של ג'ורג' – שישב בחמימות הדועכת של שמש אחר הצהריים האביבית שהסתננה פנימה מבעד לחלונות המטבח, והכין לי טוסטים עם חמאה שאכלתי בשמחה, קלילים וטובים הודות לריכוז העדין והממוקד שלו – הצלחתי להתחיל לחשוב על השכבות שמתחת. מפיץ הלחם, מפעל הלחם, החיטה, החוואי. החמאה, שהיה לה טעם לוואי קודר…" וזה ממשיך וממשיך.

זה מחרפן את רוז להרגיש את כל הדברים האלה ולפעמים היא מרגישה שהיא פשוט לא יכולה להכיל את כל הרגשות האלה ואז היא פשוט מעדיפה אוכל שנעשה על ידי מכונות. אתם יודעים, המפעלים האלה שאין בהם יד אדם. ככה הכי טוב לה. מסתבר שהרבה יותר קשה למצוא מקום עם אוכל שבו יש תחושות טובות ושמחות… היא מצליחה לפרק את האוכל לגורמים ולדעת מה המרכיבים המדויקים, איפה הם מיוצרים ובאיזו צורה. למשל, אם המרכיב הספציפי באמת אורגני כמו שהיצרן אומר או סתם חארטה.

רוז לא רואה בהכרח דבר חיובי ביכולת הזו שלה. זה גרם לי לחשוב על "בדידותו של קורא המחשבות" – שם הגיבור יכול לקרוא מחשבות של אנשים, ולמרות שכל אחד מאיתנו היה רוצה את היכולת הזו ולו רק לכמה רגעים, הגיבור לא שמח מהעיניין וקשה לו עם זה. בדיוק כמו שקשה לרוז. לפעמים זה מרגיש לה יותר מידי. ואת הכסף שהיא חוסכת היא משקיעה בחטיפים שיש במכונות, כי שם, כאמור, מכינים את האוכל רובוטים בלי רגשות.

הספר מתחיל כשרוז בת תשע ומלווה אותה בדרך להיותה נערה ואישה צעירה. אנחנו חווים איתה את כאבי בית הספר, התאהבויות ואכזבות, יחסי אחים-אחיות וכמובן אותו "עיניין" עם האוכל, מהרגע שהיא מגלה ועד הרגע שהיא לומדת להתמודד עם זה בלי להתחרפן בדרך.

הספר קליל, עם פרקים קצרים וסיימתי אותו מהר (יחסית לקצב שלי בזמן האחרון, שבוע-שבוע וחצי נחשב מהר). השפה מקסימה וקולחת ואיימי בנדר מפליאה בתיאורים, במיוחד בכל מה שנוגע לאוכל. אהבתי את הספר, למרות ששורה עליו מין נימה של עצבות, הוא זרם לי בכיף. בהתחלה הוא היה קצת הזוי לי, אבל ברגע שנתפסתי זה רץ ממש מהר.

מומלץ כספר קליל לימים נעימים.

דירוג הקואלית:

(3.5 קואלות מתוך חמש – חמוד חמוד, אבל לא הפיל אותי מהכיסא.)

פינת העטיפה:

טוב. העטיפה יפה. אבל אני לא רואה את הקשר לספר, מלבד זה שרואים לימונים ויש לימונים בשם הספר. נראה לי שאפשר היה להתאמץ קצת יותר. אבל אין ספק שהאימג' נעים לעין ויפה בפני עצמו.

ציטוטים:

"הוא אהב אותה באופן שבו ליבו של צפָּר מזנק לשמע קריאותו של כַּפָן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר".

"הרגשתי את הדמעות נאספות שוב בגרוני, אבל הפרדתי אותן זו מזו בכוח. דמעות הן איום רק כשהן מגיעות בקבוצות".

"בחדר ההמתנה של הרופא, אמא עילעלה במגזינים כאילו הדפים דורשים סטירה".

"אבי ישב על הספר וקרא מאמר בעיתון, כשכפות רגליו מתנועעות על ההדום. הוא ניענע את כפות רגליו לעיתים קרובות כל כך, עד שהרגשתי כאילו יש לנו חיית מחמד בחדר".

"הוא סגר את האלבום והשאיר את ידו על כתפי ולא הרים אותה, והיו עוד מילים ביד הזאת שהשאירו אותי שם, עוד כמה דברים שרצה לומר. כאילו מרגע שחשף דבר אחד גדול, חשב שהוא יכול באותה הזדמנות לספר לי הכל. ראיתי את היצר האתלטי הגלום בכך, את הדחף של האצן להשליך את כל הדברים המפחידים אל תוך רגע אחד, לישון עד שזה ייעלם".

הפוסט טעמה העצוב של עוגת הלימון / איימי בנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.