מירנדה היא מורה להיסטוריה, יש לה בן זוג בשם ג'יי, גם הוא מורה להיסטוריה (הכירו בבית הספר שבו הם מלמדים). ממש לפני היציאה לחופשת הקיץ מקבלת מירנדה הודעה שהדוד שלה, בילי, נפטר. היא לא ראתה או שמעה מבילי כבר 16 שנה, אבל כשהייתה קטנה הם היו בקשר טוב, ובילו הרבה יחד בפתרון חידות שבילי היה מחבר עבורה. בילי היה ססמוגרף ונדד בעקבות רעידות אדמה בעולם.
בילדותה מירנדה הייתה עדה בטעות למריבה בין בילי לאמא שלה, שאחריה בילי נעלם לחלוטין בחייה. אין לה מושג על מה הייתה המריבה ואמא שלה מסרבת בכל תוקף לדבר על העניין.
עם הזמן הסיפור נשכח, מירנדה בגרה וגדלה ולא שמעה על בילי עד ההודעה על פטירתו. במקביל היא מקבלת ספר בדואר – "הסערה" מאת שייקספיר. ספר שעל שם אחת הדמויות בו היא נקראת.
היא מבינה שמדובר במשחק חידות אחרון שבילי הכין לה לפני שנפטר.

החידות יובילו אותה דרך ציטוטים מספרים אל העבר, אל אותה מריבה עם אמא שלה, אל הסיבות מדוע לא שמר איתה על קשר גם כשניסתה, ואל חנות הספרים שהייתה בבעלותו – ספרי פרוספרו.

בין היתר היא מגלה שבילי הוריש לה את חנות הספרים. חנות עצמאית בשכונה מתפתחת, שלא מצליחה להרוויח יותר מידי כרגע ומכילה מנהל בשם מלקולם, שלא ממש משתף פעולה.

החידות והרמזים שהשאיר לה בילי ייקחו אותה למסע בעבר שלה, שלו, של אימהּ ושל חנות הספרים. בדרך היא תלמד איך מנהלים חנות ותשאל את עצמה לא פעם האם היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות. המציאות כפי שהיא הכירה אותה, כבר לא תהיה אותו הדבר.

זה ספר חמוד לכל אוהבי הספר באשר הם. אני מודה שציפיתי לקצת יותר, אבל בסך הכל הוא העביר לי כמה שעות של כיף, עם הרבה אזכורים ספרותיים (שלא הכרתי!) ואהבה גדולה לחנויות הספרים העצמאיות, עסק לא קל בפני עצמו כשהרשתות הגדולות נושפות בעורפן.

תקציר, פרק ראשון ואפילו רכישה כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

נתקלתי בכמה כריכות ברשת לספר הזה, אפשר לראות אותן כאן. בכולן כמובן הספרים במרכז. רק בזו הישראלית יש רמז לדמות נשית המחזיקה ערמת ספרים ועליהם כתוב שם הספר. הכריכה יפה והיא זו שגם משכה את עיני, אבל האימג' הספציפי הזה משום מה זרק אותי דווקא לספרייה ולא לחנות ספרים (אולי אלו הכריכות הקשות או הדמות שאני ישר מדמיינת אותה כספרנית המחזירה ספרים למקום).

ציטוטים:

"אולי אני לא יודע איפה אני נמצא, אבל זה לא אומר שהלכתי לאיבוד"

"אנשים מוכרים את ההזדקנות כתהליך שיש בו חן. מכיוון שהתהליך איטי, מעודדים אותנו להתמוגג ממנו כאילו היה אריָה. אז נכון שאפשר להשלים עם ההזדקנות בכבוד ובדרך ארץ, אבל בעוולות היומיומיות של ההזדקנות אין הרבה מוזיקה"

הפוסט חנות הספרים של האתמול / איימי מאיירסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהעלילה – סיון היא עורכת דין בסוף שנות הארבעים לחייה. יום אחד יוצר איתה קשר יַעַל, בעלה של אחותה המנוחה במבי (כן, זה השם והיא מתה 11 שנים לפני). יעל נשאר בקשר טוב עם המשפחה, הוא מעולם לא התחתן שוב ולא היו לו ולבמבי ילדים ולכן, כשהוא יורש דירה ישנה בפלורנטין, הוא מחליט שהכי טבעי לתת אותה כמתנה לסיון, שהייתה הכי קרובה לבמבי, ממש כמו תאומות.
סיון היא אם חד הורית ללַיְלָה בת ה-24 והן גרות יחד בצפון תל אביב. בהתחלה סיון מנסה למחות על המתנה הנדיבה, אבל מהר מאוד מבינה שחבל על הזמן ומחליטה שזו יכולה להיות אחלה דירה ללילה, אם תרצה.

אחרי אי אילו עניינים בירוקרטיים סיון מתחילה בפרויקט שיפוץ הדירה. פה נכנסים לתמונה כל השכנים בבניין. גלריה שלמה של דמויות מכל חלקי הקשת – לאומים שונים, מקצועות שונים, הפרעות נפשיות כאלה ואחרות ואפילו ידוענים. סיון מציגה את עצמה בתור בעלת הדירה החדשה וכך מוצאת את עצמה מעורבת בענייניהם. הם באים אליה לעצות, עזרה או סתם לאוזן קשבת.

סיון עצמה מאוהבת ביעל כבר עשרות שנים. עוד לפני שהוא ובמבי נהיו זוג. משהו באהבה הלא ממומשת הזו חסם אצלה דברים והיא עדיין לבד, אולי מחכה לו שיבין שהיא האחות שהוא היה אמור להיות איתה. יעל מצידו עדיין מאוהב קשות באישתו המתה וגם הוא לא מצליח להתקדם למשהו חדש. אותו דבר לילה – היא נפרדה מבן זוגה שנתיים לפני ולא מצליחה להשתחרר. נראה שכולם תקועים.

אז פה בהתחלה התבלבלתי. לא הבנתי לאן כל הסיפור הזה הולך ועל מה הוא בדיוק. ברור שהוא מתעסק ומטפל במערכות יחסים – מערכות היחסים של סיון עם הגברים שבחייה, עם ביתה לילה, עם השכנים שסביבה ואפילו עם אחותה המתה, במבי. ככל שהמשכתי לקרוא הכל התחבר יחד וכל דמות תרמה את חלקה לעלילה. אז בעצם הספר הוא על המון דברים והמון רבדים בתוך מערכות היחסים שמקיפות את סיון (וכל אחד מאיתנו תכלס).
דרך השיפוץ של הדירה סיון "משפצת" את עצמה ואת הקשרים שלה עם כל מי שסביבה. זו הדרך שלה להשתחרר מהעבר ולהתקדם לעבר משהו אמיתי יותר, חי.

כולם פה משקרים. בין אם זה לאחרים או לעצמם. סיון מסתירה סוד גדול בעצמה, השכנים בוגדים ואפילו לילה הצעירה בטוחה שהיא תהיה 'סבבה לגמרי' כשהיא תפגוש לראשונה את האקס אחרי שנתיים. בסופו של דבר האמת תצא לאור וזה סוג של קתרזיס.

אחד הדברים הכי בולטים בספר, ששמים לב אליו כבר בהתחלה, הוא הקורונה. זה הספר הראשון שאני קוראת שמתרחש כשמתחילה המגפה. היא נוכחת שם ברקע, כתזכורת. כמו כן התיקים של ראש הממשלה (ללא שמות), ההפגנות בבלפור ועוד דברים מאוד עכשוויים ומאוד ישראלים. מיכל שלו היא שועלה ותיקה בעולם הספרות ובהחלט יכולה להרשות לעצמה לכתוב מה שבא לה והביקורת הקלה לא נסתרת מהעין. בעיקר כלפי ההתנהלות של היושבים בראש.

השמות של הדמויות בספר לא כל כך שגרתיים, ואם מעניין אתכם מה עומד מאחורי הבחירות, אתם מוזמנים להקשיב לראיון (לא רוצה לגלות למי שעדיין מעוניין להבין בעצמו).

אני ממליצה בחום על הספר. קחו בחשבון שיכול להיות שייקח זמן עד שהוא 'ישקע' אצלכם ועד שתבינו הכל, אבל זה לא רע בכלל. אני חושבת שעצם הרבדים הרבים שיש פה והעובדה שכל פעם מגלים עוד משהו, רק גורמת לו להיות יותר מעניין ואישית הוא נשאר איתי הרבה ימים אחרי שסיימתי לקרוא. הכתיבה קלילה וקולחת והפרקים קצרים ונקראים במהירות.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי – סיון משתמשת בסלנג של הבת שלה, של צעירים, וזה יוצא קצת מאולץ מהפה שלה, לא הכי אמין. בקלות אפשר היה לנקות את זה, לא נראה לי שזה קריטי לעלילה.

לינק ללייב עם מיכל שלו בקהילת הקוראים של 'עברית'  
לינק לפרק ראשון ורכישת עותק דיגיטלי- שקרים שקטים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת להודות שאני ברגשות מעורבים לגבי הכריכה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לא אהבתי אותה. גם לא את הפונט. הגוונים שלה מאוד בולטים וזה דווקא טוב – כשהסתובבתי בין חנויות הספרים השונות, גם הדיגיטליות, הכריכה הזו ישר קפצה לעין. היא מאוד בולטת בין שאר הספרים על הבמות.
לא אהבתי את הכיוון הכללי שלה כי היה נראה לי שזה "זורק" את הקורא לכיוון מאוד ספציפי וזה דווקא ספר שמתאים לקהל מאוד רחב ואולי יש קהל שמאבדים.
מצד שני, כשסיימתי את הספר הסתכלתי שוב על הכריכה ופתאום היא התיישבה לי בול. נכון, אני לא מתה עליה וחושבת שאולי אפשר היה לעשות משהו אחר (חכמה גדולה בעצות בדיעבד כמובן), אבל האימג' מאוד מתאים. סיון ולילה אוהבות מאוד לגלוש מגיל צעיר והחיבור למיים הוא הרבה יותר מזה.
והפונט? אני לא מתה כאמור על פונטים 'מקושקשים', אבל יכולה להבין את הבחירה. זה הצד היותר 'מלוכלך' של הסיפור, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

ציטוטים:

"אני אוהבת להתלהב. ההתלהבות שלו לחזר אחרי הלהיבה אותי, מצאה חן בעיני, אז שיתפתי פעולה. כיף להתלהב. גם אם את יודעת שלא יצא מזה כלום. התלהבות זו לא תקווה שאם היא מתנפצת את מתה. התלהבות זה משהו רגעי, כמו לרקוד או לשיר. משמח אותך באותו הרגע."

"נחשול אהבה הציף אותה. היו לה חיים עשירים – משפחה, חברים, מקצוע שאהבה, תחביבים. היא לא הייתה אמא שחיה את חייה באופן טוטלי דרך הילדה שלה, אבל ללא ספק הקשר האוהב והקרוב עם בתה נתן לחייה את הסיפוק והמשמעות העמוקים ביותר. לא בין כל אמא ובת יש הבנה נפשית כה מושלמת. היא הכירה אימהות ובנות שגם אם היתה ביניהן אהבה, היחסים ביניהן היו מורכבים, מאמללים, והסבל ליווה את יחסיהן כל חייהן. לפחות מאומללות כזו היא פטורה."

הפוסט שקרים שקטים / מיכל שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

וכך מתחיל הספר:

"בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב. בשכונות הפרוורים של חרונינגן החלונות גדולים ונמוכים, התביישתי בקלות שבה השגתי את מבוקשי, נבהלתי מהיותן שלל זמין למבטי. אבל גם אני הייתי חסרת הגנה, אילו הסבו מעט את פניהן הן היו רואות אותי שם.
הילדות לא עסקו בנעשה בחוץ. הן היו נתונות לעצמן, לדאגותיהן הפעוטות. ילדות עם שיער בהיר ודק שנשפך מבין האצבעות כמו קמח. הן היו לבדן בסלון, יותר מדי בהישג ידי. אילו נשאלתי לא היתה לי דרך להסביר את הימצאי שם. הלכתי."

לפנינו סיפורה של משפחה – אבא, אמא ובת. ובאופן יותר ספציפי – הקשר בין האם יואלה והבת לאה, מרגע הלידה ועד ההווה, שבו עומדת האם וצופה בנכדותיה מחוץ לחלון ביתן שבהולנד, שאותן לא פגשה מעולם.

מה הביא את יואלה למצב שבו היא לא מכירה את נכדותיה ולא פגשה אותן מעולם? מה יכול לגרום לקרע כזה גדול כזה בין אם לביתה?

הפרקים נקראים כמו יומן בו יואלה מכניסה אותנו לראש וללב שלה, ללבטים שהיא מתחבטת בהם בנוגע לאיך לגדל ולחנך את לאה, לתחושות הבטן שלה ולטעויות (אולי) שהיא עושה בדרך.

כאמא וכבת, הספר הזה הפך לי את הבטן. יש דברים שיואלה אומרת שמצאתי את עצמי מזדהה איתם משני צידי המתרס, והם לא תמיד היו טובים. מסוג הדברים שאף פעם לא נעים לדבר עליהם או להודות בהם. הרגעים שנראה שהילדים מכלים כל טיפת אנרגיה שלנו ולחילופין האהבה העצומה שמרגישים ואיך שני הדברים יכולים בכלל לחיות זה לצד זה.

זה ספר לא קל בכלל. הוא גרם לי לא פעם לפקפק בעצמי ולתהות איך הבת שלי תגדל, איזו אישה היא תגדל להיות ועד כמה יש לי בכלל שליטה על איזו מין ילדה, נערה ואישה היא תהיה. על מה היא תכעס עלי? מה היא תזכור לטובה? למה היא הכי תתגעגע אם תהיה רחוקה מהבית?

זה ספר מלא במתח נפשי, שלא הצלחתי להניח מהיד. אני חושבת שכל אחת תצליח להתחבר לספר הזה – בין אם היא אם, בת או סבתא.

ממליצה בחום על הספר הנפלא הזה, עם כוכבית קטנה שמדובר בספר לא פשוט, שעלול ללחוץ על כל מיני יבלות לא נעימות (אך עם זאת – חשובות).

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אני לא זוכרת מתי ספר סחט ממני כאלו תחושות)

פינת העטיפה:

יש בכריכה הזו משהו קודר ומחמם בו זמנית. באיור רואים פינה של מיטה מכוסה בשמיכת פוך, עליה מונחים זוג משקפיים ורודים וכפילות דהויה וכמעט שקופה שלהם ומעל הכל מנורה. בהתחלה זה התחבר לי לתחושת היומן האינטימי שכותבת יואלה. כשהסתכלתי שוב על המשקפיים והכפילות שלהם חשבתי שאולי הכוונה לשני הצדדים שאפשר לראות בהם את האהבה העצומה של יואלה ללאה. המשקפיים הוורודים שדרכם יואלה מסתכלת על הדברים והמשקפיים הדהויים יותר, שמייצגים את הצדדים הפחות טובים של האהבה הזו.
מצד אחד התפאורה נראית חמימה ומזמינה ומצד שני – בודדה מאוד.

ציטוטים:

"בקיץ ההוא ארבתי להזדמנות להעיף מבט באמה של ארזה, וכשראיתי אותה פעם בחטף, ביום הורים בבית הספר, התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני, ושעם זאת בתה יודעת טוב יותר איך לאהוב את עצמה".

"הדאגה היא כתונת כפייה, וגם האהבה היא כזאת"

"בימים אחרים אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ואז לוקחים לסלון את כוסות היין וצופים בחדשות. כמעט תמיד ארט נשאר לישון, ולפני כיבוי האורות הוא מלקט לכיור את כלי האוכל שפיזרנו בבית ואני מדיחה אותם במהירות, מקפלת את שמיכת הטלוויזיה ומתפיחה את כרי הספה. החשכה זקוקה לסדר. אחר כך אנחנו מתכנסים אל שותפות־גורל של הלילה".

"עכשיו אני חושבת שמשפחות אומללות לא עניינו אותי עוד, בכלל לא, עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע".

"עלה על דעתי שאילו הייתי חדרנית במלון והייתי פותחת מדי בוקר דלתות בחדרים, הייתי משאירה אותן פתוחות זמן־מה ורק אז נכנסת. אנשים משאירים אחריהם דברים שלא נראים בעין אבל מורגשים, הייתי מחכה שחדרי האורחים יתרוקנו מהם עוד קצת ורק אז נכנסת".

"אבל סיפורים על אימהות ובנות הם תמיד מהאמצע, חותרים אחורה לנקודת ההתחלה, ואין התחלה. זה פשוט ועקום: שוב ושוב ההתחלה חומקת לאחור. כמו היקום או המִספּרים, אין התחלה".

"מרגע שחלון המחלה נפתח פעם אחת, אי אפשר לסגור אותו שוב. לא באמת ולא עד הסוף. ואת זה לומדים להסתיר, זאת עבודת המחלה העיקרית. החלון הזה אולי לא ייפתח שוב אף פעם, אבל האפשרות תמיד שם. האפשרות היא מחלה בפני עצמה. מעכשיו את תמיד בודקת. את מתקרבת לחלון, מניחה את היד בחיבורים. את מחפשת כל רמז לרוח פרצים. את לא חולה אבל את ממתינה לַמחלה. ייתכן שבכל חייך לא יקרה לך שוב דבר כזה או דומה לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקרות כל העת. אלה חיי סף. הנשמה הסתבכה, וגם את התרת אותה, התרת הכול, שום דבר לא יתיר אותך מלחכות".

הפוסט איך לאהוב את בתך / הילה בלום הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהפרטים היבשים – משפחת פארל היא משפחה פריזאית שנראית כאילו נלקחה ממגזין – ז'אן, האב, הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, אשתו קלר היא סופרת ופעילה פמיניסטית ובנם אלכסנדר הוא סטודנט בסטנפורד בארה"ב.

כמובן שמתחת לפני השטח אנחנו מגלים (די מהר, זה לא ספוילר) שהמשפחה רחוקה מלהיות משפחה מאושרת וזוג ההורים מנהלים חיים כפולים ושלכל אחד מהם יש בן זוג משני. הם מצליחים לשמור על הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. הכל מתפוצץ בצורה פומבית כשאלכסנדר מואשם באונס מילה, בתו של אדם, המאהב של קלר. אלכסנדר טוען שהכל היה בהסכמה, מילה עצמה מרוסקת וכאן מתחיל קרב גרסאות – בתחנת המשטרה, בעיתונות, בבית המשפט וברשתות החברתיות של כולם.

מבחינתי זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת. מהר מאוד שמים לב שהמשפחה הזו מתנהלת בצורה עקומה. הערכים שהם היו רוצים להעניק לאלכסנדר לא בהכרח עולים בקנה אחד עם איך שהם עצמם מתנהגים.
ז'אן מרוכז בעצמו ובהמשך הקריירה שלו, כל מעשה שהוא עושה נבחן על ידיו על מנת שלא ישפיע על המשך העסקתו והוא מבלה שעות רבות בטוויטר כדי לראות מי כתב מה וכמה כבר הגיבו לו – "לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את הטלוויזיה או לנטוש את כל מה שנתן לו כוח להמשיך: אהבתו לפוליטיקה, האדרנלין שהזרימה לעורקיו ההופעה בטלוויזיה, הפרסום ויתרונותיו ובעיקר העוצמה, התחושה שהוא כול-יכול – שהעניקו לו קהל הצופים הגדול, ההערכה וקבלת הפנים החמה והמכבדת בכל מקום.
כובד משקלם של הנקסיזם, של האובססיה לתדמית ולשליטה – דחפו אותו להופיע ללא הרף על המסך, ומדי בוקר, מול המראה, תר אחר סימנים להידרדרותו הצפויה. ובכל זאת, הוא לא הרגיש זקן" (עמוד 22).
מתואר מקרה בו ז'אן מגיע לבקר חולה בבית חולים מחוץ לשעות הביקורים. כשרופא לא נותן לו להיכנס, הדבר הראשון שז'אן אומר לעצמו הוא "האיש הזה כנראה לא אהב את התכניות שלו" ולא חלילה – שאלו הנהלים.
קלר היא אישה חזקה ודעתנית, מסאית שגם עבדה בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי והומה עבדין. גם היא עסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה ואפילו שאותה מעניינים דברים אחרים ופחות אור הזרקורים, היא עדיין מושקעת בהם. "מאז לידתו של אלכסנדר, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת מעומס הדרישות שתבעה האימהות, ובמיוחד מהדרישה הקשה ביותר מאישה שחירותה עמדה בראש סדר העדיפויות שלה: זמינות" (עמוד 116).

ושניהם לא רואים את אלכסנדר בכלל. לא שזה מצדיק משהו ולא מוריד מהחלק הלא מבוטל שלו בעיניין.
"הוא תמיד ניהל קשר מיוחד עם הוריו, שילוב של חיבה וחוסר אמון. הוא ידע שהוא מושא להערצתם אבל מעולם לא חווה גילויי חיבה גופנית. הם לא התנשקו בבית ואם כן, מעט מאוד" (עמוד 43). הוא הישגי מאוד וכל כולו רצון שההורים שלו יתגאו בו. הוא הצטיין בכל מקום שלמד בו – ממש 'בן טובים' כמו שאוהבים להגיד. הצד השני שלו היה רגיש, מסוגר וביישן.

חלק גדול מהספר גרם לי לזוז באי נוחות בכיסא. החל מאיך שההורים עצמם מתנהגים ועד משחקי החברה המטופשים שבחורים צעירים משחקים כשהם שיכורים, והובילו למצב שבו חייה של מישהי נעצרים ומתרסקים. ובמרכז כל הסאגה הזו – הרשתות החברתיות, העיתונות וכל אחד שיש לו מקלדת. זה נהיה מכוער. מאוד מכוער. וזה אמיתי. במיוחד שהדמויות הראשיות מוכרות לאנשים כמו שז'אן וקלייר בפריז.
אחת הסיבות שבגללן תנועו באי נוחות היא שטואיל תגרום לכם לפקפק במה שבהתחלה נראה ברור לגמרי – בחורה נאנסה, הבחור אשם. היא תנסה להראות לכם את כל הצדדים, של שני הצדדים. היא תגרום לכם להרגיש חבר מושבעים במשפט הזה ולהחליט, מעבר לכל ספק – מי אשם. והאם בכלל יש אמת אחת?.

בספר תמצאו אזכורים למוניקה לווינסקי, הארווי וויינשטיין ותנועת MeToo. זה הופך אותו למאוד עכשווי ומעודכן ודן בסוגיה חשובה. בין היתר על השפעת הפורנוגרפיה, שהפכה זמינה מאוד, הרשתות החברתיות והטוקבקים, לחץ חברתי וכמובן – חינוך.

זה ספר חשוב, גם אם הוא לא נעים ונוח לקריאה, גם אם היו רגעים שהתחלחלתי כאישה מצד אחד וכאמא מצד שני. קלייר היא פמיניסטית מוצהרת והבן שלה נאשם באונס, אחת העברות הכי שובניסטיות שיש, אבל היא עדיין אמא – איך היא מגיבה? איך מגיבים כלפיה?. חוסר וודאות מאפיין את המשך העסקתו של ז'אן מפאת גילו – איך כל הפרשייה תשפיע עליו? (הרי זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר). והכי חשוב – מילה, שדווקא לפעמים לא מרגישה כמו גיבורה בסיפור הזה, על אף שעוברת חקירות מזעזעות ושאלות חודרניות שמשפיעות על כל חייה אחרי המקרה. ואלכסנדר – שהיה כוכב עולה בסטנפורד ועכשיו חייו נעצרו.

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. תגידו 'אני אעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה' – גם כנשים, גם כהורים וגם כבני אדם באופן כללי.
תקראו. זה חשוב.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפייפיה ולגמרי קנתה אותי. אבל בואו – אין לה שום קשר לעלילה. לפחות לא כזה ברור שאני עליתי עליו. הכריכה המקורית די משמימה, אז ככה שזו הישראלית מוצלחת הרבה יותר. זו לגמרי כריכה שהייתי מרימה בחנות ספרים.

ציטוטים:

"הם גילו את ההבדל בין מכשול ובין אסון: הראשון היה נסבל, השני אירע תוך ניפוץ פנימי ללא פתרון אפשרי – ייסורים מתמשכים ומוחלטים".

"הנשים העזו לדבר, הן התחילו, יחד, לספר את שנשאו בשקט והסתירו זמן רב כל כך. מבחינת קלר, הדילמה הייתה לחיות הבטחה כזאת לארגון חברתי מחדש – הנשים סוף-סוף סיפרו את מה שחוו, משהו חשוב התרחש שם באותה הבנה ציבורית מחודשת של ערכן, אותה הקשבה מעמיקה לדבריהן – ובה בעת, לנתח באובייקטיביות רבה ככל האפשר את מה שנאמר בבית המשפט, בעוד שבפריזמת הרגש והחיבה, הכול בעיניה נראה פגום, מוגזם, טעון – בנה הסתכן בחמש-עשרה שנים בכלא, אז למה להעיק עליו? כל חייה היא פעלה בניגוד לערכים שהתיימרה להגן עליהם בפומבי. זה מה שזה היה, האלימות: השקר – ייצוג מעוות של הקיום שלה. ההכחשה: המסלול שבחרה להמיר בו את המציאות כדי שתוכל לשאת אותה".

ציטוט של פיליפ רות שמובא בספר – "נותרה העובדה כי החיים ממילא אינם מובנים כהלכה על ידי בני האדם. הטעות בהבנתם, אלה הם החיים, לטעות ולטעות ולטעות בהם, ואחר כך, מתוך הרהור מדוקדק מחדש, לשוב ולטעות בהם. ככה אנחנו יודעים שאנו חיים: אנחנו טועים" (מתוך פסטורלה אמריקאית, הוצאת כנרת)

הפוסט עניינים אנושיים / קארין טואיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

 סיימתי את הספר בשלושה ימים וזה מעיד עליו כמה דברים – הראשון, שהוא קליל-קליל, השני שהשפה מובנת וקולחת והשלישי שהוא פשוט ספר לא רע.

שירה היא הבכורה במשפחת הרץ, יש לה אח צעיר בשם איתי, אבא שהוא פרופסור לפיזיקה ואמא פולניה שחבל-על-הזמן. הרבה דברים, מאוד כבדים ומשמעותיים קורים בזמן קצר – אביה ואחיה נפצעים בפיגוע בבית קפה, מה ששולח את אביה לבית לוינשטיין עם קטיעה של כמה אצבעות בכף הרגל ומשאיר את איתי עם פגיעת ראש כתוצאה מרסיסים שפגעו במצחו. אם זה לא מספיק בשביל להכביד על המשפחה, מתגלה גם סרטן בשלב די מתקדם אצל אימה. בתוך כל זה שירה מנסה למצוא את עצמה ואת השקט הנפשי שלה. היא מכירה את עמיחי, כירורג מצטיין, הם מתחתנים, אבל גם שם לא הכל מלא בשושנים ושירה נאלצת להתמודד עם הריון חדש ומשברים בזוגיות. נוסיף על כך זה (כאילו שגם זה לא מספיק) את העובדה הפשוטה שבעקבות הפגיעה של איתי בראשו הוא נהיה בחור היפר-אקטיבי בטירוף וכבר לא יהיה ה"גאון" שאביו חשב שיהיה והשניים רבים בכל דקה פנויה של היום. שירה עצמה היא דוקטורנטית לאלגברה (למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה לעצמו?) שגם זה לבד מספק הרבה לחצים. עכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה אני צריכה לנוח ולקחת נשימה. נשמע קשה נכון? איכשהו טלי וישנה לא גורמת לכל זה להיות קשה…

אני בעצמי לא תמיד האמנתי שאני קוראת על נושאים שהם כל כך קשים, על התמודדויות שאני לא מאחלת לאף אחד, על קרעים במשפחה – אלו נושאים כבדי משקל. יחד עם זאת, בעזרת שפה יפה ופשוטה ופרקים קצרצרים הספר מצליח לא להיות טלנובלה, אלא ספר קליל שנקרא בנשימה עצורה. לא הרגשתי שאני צריכה הפסקות באמצע, לא הרגשתי שאני צריכה "לנשום" או "להתאוורר", בגלל הנושאים הרגישים שבהם הספר נוגע, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך. לא סתם סיימתי אותו כל כך מהר (שלושה ימים).

הדמויות מקסימות וכל אחת מהן שובה את הלב בדרכה שלה – איתי ה"משוגע" שעושה ואומר כל מה שעולה על רוחו, שלא מצליח להחזיק בשום עבודה, גם אם היא ממש פשוטה ונראה כאילו הוא עושה הכל כדי לעצבן את אביו (אבל לא ממש בכוונה), אביה של שירה שלא מצליח להתמודד עם אלמנותו ועם העובדה שבנו לא יהיה מה שהוא תיכנן עבורו ושירה, שעושה הכל כדי למלא את המקום שאימה השאירה אחריה ורוצה שכולם יסתדרו ושיהיה לה קצת שקט. גם נחת לא תזיק.

זהירות – ספוילר!!

הסוף, לטעמי, היה טיפה יותר מידי קיטשי, אולי הבחירה בסוף כזה הייתה מפני שבאמת כל כך הרבה דברים קשים קרו והיה צריך שמשהו "יסתדר". לי זה פשוט היה נראה כאילו זה הסתדר יותר מידי טוב… זה גרם לזה להיראות טיפה לא אמיתי.

לסיכום – מומלץ כספר קליל, זורם וסוחף.

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני לא מבינה את העטיפה הזו. אני אוהבת את האימג', כשהוא עומד בפני עצמו הוא יפה מאוד, אבל אני פשוט לא מבינה למה הוא נבחר להתנוסס על כריכת הספר. זה נראה כמו פרשנות מילולית מידי ל"חשבתי על זה הרבה", ואם אכן זה המקרה – הרי שמי שאומר את המשפט לכל אורך הספר הוא איתי, אחיה של שירה – אז למה דמות של בחורה ולא בחור?.

ציטוטים:

"אין משהו אינטימי משני גברים ששותים יחד בירה".

הפוסט חשבתי על זה הרבה / טלי וישנה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.