'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

המפקח המופקד על החקירה נקרא ואן וטרן. תחילה גם הוא משוכנע באשמתו של יאנק, אך כשיאנק כבר יושב במאסר, מתחילות לכרסם בו ספקות. הוא מתחיל בסדרת ראיונות ובדיקות משל עצמו. כשמתחילות לצוץ עוד גופות, הוא כבר בטוח בזה במאת האחוזים. ואן וטרן, כמו בלשים אחרים, ניחן בכל מיני מניירות ובאופן כללי באופי לא הכי נוח. אבל הוא מבריק, אז כולם סולחים לו. את האווירה מאפיינים קיסמים לעוסים, סיגריות וקור.

אני לא יכולה לספר יותר מידי על העלילה מחשש לספוילרים.

אני חייבת להודות שהיו רגעים שקצת איבדתי את החוט המקשר של העלילה, אבל אולי זה בגלל שקריאת הספר נמשכה אצלי קצת יותר מידי זמן עבור ספר מתח שכזה. הפרקים קצרים והוא יכול להיקרא ממש במהירות, אם רק שוקעים בו.

זהו הספר הראשון בסדרה של הסופר הזה ויכול בהחלט להיות שהוא סובל מבוסריות מסוימת, מעניין יהיה לקרוא את הבאים בתור.

ממליצה לאוהבי הז'אנר, בתנאי שלא מגיעים עם ציפיות בשמיים, אלא עם רצון למשהו קל וסוחף.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הספר הזה סיקרן אותי מאוד. כשהוא התחיל לצוץ ברשת ובחנויות הכריכה ישר לכדה את תשומת ליבי. שילוב של גווני לבן, אדום ושחור תמיד מושך את העין. גם בשלטים. זה נכון שהאיור הוא פשטני – אישה בתוך אמבטיה, אבל במקרה הזה, זה פשוט מתאים. ברקע השחור רואים קוים כמו שמסמנים אסירים על הקיר כדי לדעת כמה זמן עבר או כשעושים "ספירה לאחור" לתאריך מסוים. ואן וטרן סופר את הימים לטיסה שלו לאוסטרליה ולכן הוא לחוץ לסיים את החקירה לפני. האיור קצת קריפי, אבל אם לא היינו מכירים את העלילה אפשר היה בהחלט לחשוב שמדובר באישה שמתפנקת לה באמבטיה. כל השפה העיצובית מסביב גורמת להכל להיראות מורבידי ונפלא. בחלק האחורי, מתחת לכיתוב, ישנם גם כמה בדלי סיגריות.
אני מאוד אוהבת את השפה העיצובית של הוצאת הכורסא ומציינת את זה כל פעם. נראה שיש חשיבה גם על פרטים קטנים ולא רק על החלק הקידמי. זה בא לידי ביטוי בחלק האחורי ולפעמים גם בשדרה ובתוך הספר.

הפוסט דג חמקמק / הוקן נסר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר ייאוש יצא לראשונה לפני כעשרים שנה ומאז פשוט אזל לגמרי בהוצאה, לאחרונה יצא מחדש בהוצאת כתר בתוספת של אחרית דבר מאת מתן חרמוני. אתחיל מגילוי נאות – זה ה"נבוקוב" הראשון שלי. לא קראתי את לוליטה ולא שום דבר אחר שלו, אבל הבנתי שהוא אוהב להתעסק בכל מיני נבלים ואנשים פרוורטים באופן כללי. הרמן קרלוביץ' – הגיבור שלנו בספר זה לא שונה. הוא נבל, אפילו נבל לא קטן…

ייאוש מסופר בגוף ראשון, מפיו של הרמן. הרמן הוא יצרן שוקולד שחי חיים די משמימים עם אישתו שהוא מרבה לכנות "קלת דעת" (ובאופן כללי מעביר עליה הרבה ביקורת). באחת מנסיעות העסקים שלו הוא פוגש בפראג חסר בית בשם פליקס שדומה לו באופן מפתיע והוא מבין שהוא בעצם מצא את "כפילו". נפלה בידיו הזדמנות – הוא מחליט לרצוח את פליקס וכך לביים את מותו שלו על מנת לחמוק מהשיעמום בחייו ומהבעיות הכספיות שהחלו להגיע. מבחינת הרמן – זוהי יצירת חייו. כל התיכנון, כל המחשבה – הוא כל הזמן מדבר על האומנות שבכל המעשה המחליא הזה. הרצח עצמו הוא לא העיניין בכלל, אלא כל החשיבה מסביב, הוא מחפש איזה אישור לאומנות שלו דרך זה.

הרמן הוא טיפוס די שחצן באופן כללי ואוהב לאהוב את עצמו: " את חברתי שלי לא יכלתי לשאת משום שהיא ריגשה אותי יתר על המידה ללא טעם ותוחלת" (עמ' 104). הוא גם מזכיר פה ושם את דוסטויבסקי (לא בחיבה יתרה) וגם את ארתור קונן-דויל בתור התייחסות לסיפורי מתח כמובן – "אבל מהם כל אלה – דויל, דוסטויבסקי, לבלנק, ואלאס – מהם כל הסופרים הדגולים שכתבו על פושעים שנונים, מהם כל הפושעים הדגולים שמעולם לא קראו את כתביהם של הסופרים השנונים – מהם בהשוואה אלי? גלמים בהתגלמותם" (עמ' 121)

הספר שזור באיזכורים מתוך המלט, המלך ליר ויוליוס קיסר. אין ספק שבתחום הספרותי נבוקוב שולט ביד רמה ומרגישים את זה. אולי קצת יותר מידי…

תמיד כשהגיבור בספר הוא איך נאמר… בעייתי… יעני לא בדיוק טלית שכולה תכלת אני שואלת את עצמי אם אני אצליח להזדהות איתו או לא ובדר"כ אם הספר כתוב טוב אז אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הגיבור. כאן לא לגמרי הייתי סגורה על זה, יש פה איזושהי בעייתיות שלא הצלחתי לשים עליה בדיוק את האצבע.
הספר מדבר הרבה על איך אנשים שונים רואים דברים שונים מנקודות שונות. יש הרבה ציניות ורגעים שמעלים חיוך וכמובן – הנסיון להבין איך עובד מוח מעוות ומפלצתי אחד ומצד שני יש קטעים שבהם נבוקוב מפליג בהירהורים על ספרות ועל כתיבה ועל אומנות כאילו הוא מרצה או מנסה ללמד משהו ו"בורח"מקו העלילה – אלו היו רגעים שקצת "איבדתי" אותו…

לסיכום – ספר מותח ומעניין על מוחו המעוות של האדם, שאני בטוחה שבתקופת כתיבתו ( 1932) נחשב לרעיון מקורי. מאז פשוט הרבה אנשים כבר הספיקו לעשות את זה. השפה קצת ערכאית והיה לי קצת קשה בהתחלה, אבל מתרגלים די מהר.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש) 

פינת העטיפה:

דבר ראשון – העטיפה, מבחינה אסטתית יפייפיה. אנחנו רואים פרלינים של שוקולד בכל מיני צבעים – מריר, חלב ולבן עם קישוטים שונים. ממש ללקק את האצבעות. ואז רואים את שם הספר – ייאוש. זה יוצר דיסוננס מאוד מעניין. השוקולד מעלה חיוך על השפתיים ואז פתאום – מה זה ה"ייאוש" הזה?? מצד שני – שוקולד ידוע בתור משהו שמשחרר אנדרופינים במוח, אותם חיילים שגורמים לנו להרגשה טובה ולכן מתקשר הרבה פעמים למצבי רוח ירודים. לטעמי זו עטיפה מצוינת, איך שלא מסתכלים על זה (גם במישור הפשטני – שהרי הרמן הוא ייצרן שוקולד) – זה פשוט עובד.

ציטוטים:

"לבטן רעבה אין אוזניים"

"קל להוכיח את אי-קיומו של אלוהים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שה' רציני, חכם וכל-יכול, יבטל את זמנו באורח כה אווילי ויקדיש אותו למשחק בבובות, ולא זו בלבד, אלא שיכפיף את משחקו לחוקים התפלים להפליא של המכניקה, של הכימיה ושל המתמטיקה, ולעולם – שימו לב, לעולם! – לא יראה את פרצופו, אלא רק יציץ בגניבה, יכביר מילים סחור-סחור וילחש בחשאי (התגלויות, נו, באמת!) אמיתות מחרחרות ריב מאחורי גבו של איזה מטורף עדין הליכות.

כל העסק האלוהי הזה הוא לדעתי תרמית אחת גדולה, אשר ודאי וודאי שאין להאשים בה את כהני הדת. הם עצמם קורבנותיה. נבל גאוני הוא שהמציא את אלוהים בשעות הקטנות של ההיסטוריה: הרעיון מדיף סירחון אנושי מכדי שסביר יהיה לייחסו למקורות תכלכלים. ואולם, איני מתכוון לומר שהוא פרי בורות גסה – הנבל הזה שלי שפע ידע שמימי. ובאמת, איני יודע איזו גרסה של העולם הבא עדיפה: אותו חיל משמר מסנוור של כרובים מנפנפים בכנפיהם, או אותה מראה עקמומית שבה הולך וקטן לו פרופסור לפיזיקה מדושן עונג. ויש עוד סיבה שאיני יכול, ואיני רוצה, להאמין באלוהים: המעשייה אודותיו אינה שלי, היא שייכת לזרים, לכל בני האדם." (זה ממשיך עוד הרבה…)

"הכלל הראשון לשקרנים הוא להאמין בכל ליבם לדברי השקר שהם אומרים. אין דבר משכנע יותר משכנוע עצמי" (מתוך אחרית הדבר של מתן חרמוני).

הפוסט ייאוש / ולדימיר נבוקוב הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.