כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!).

הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים.

עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית.

אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו.

אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים.

סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים.

"בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות.

זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו.

השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב   שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת.

ציטוטים:

"להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות."

הפוסט בנות הלילך / מרתה הול קלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בלגניסטית ברמה פסיכית. רק ככה אני מוצאת את הדברים שלי. תמיד כשאני מסדרת, או כשמישהו חלילה מסדר בשבילי (אל תתלהבו, זה כמעט ולא קורה), אני לא מוצאת אחר כך כלום. אם יש משהו שאני זוכרת מתקופת גיל ההתבגרות שלי, זה את אמא שלי מתחרפנת בכל פעם שהיא נכנסת לחדר שלי. ערימות של בגדים על הכיסא ועל הרצפה ומשפטים סטייל "בשביל מה השקענו בשולחן כזה יפה אם לא רואים אותו בכלל?". היום אני בת 38 ולא הרבה השתנה. אמנם אני כבר גרה בדירה משלי ואמא לילד משלי, אבל מטפחת בלגן מופתי. בחדר העבודה יש שני כיסאות ועליהם אחר כבוד – האנדרטה. הלא היא  ערימה של כל הבגדים שנלבשו במהלך השבוע, כולל אלו שחשבתי ללבוש והוחלט שלא. גם היום, כשאמא שלי באה לבקר, היא עדיין מעקמת את האף. אבל כיוון שכבר התייאשה לפני כמה עשורים, היא לא מעירה כלום. חבל על הזמן.

לאור כל זה שם הספר היה נראה לי קצת מאיים. מה לסדר עכשיו? אין לי כוח / זמן/ חם מידי/ קר מידי/ אני לא מרגישה טוב – מחק את המיותר. אבל למען האמת – אנשים שעושים סדר, ויותר מזה, אלו שאשכרה מתפרנסים מזה ואוהבים את זה – אני מעריצה אותם. לא רק שהם מסדרים את החפצים שלהם (ושומרים על זה ככה!) , הם עוד מסדרים חפצים של אנשים אחרים. כאלה שאין להם שום קשר רגשי אליהם ו/או הבנה מה הם בכלל. אז הסתקרנתי וקראתי ושרדתי לספר לכם.

סבתה של הגר נפטרה והיא צריכה עזרה במיון החפצים שהשאירה אחריה בדירתן המשותפת. היא פונה לשמרית, שמסדרת בתים של אנשים כמקצוע. הגר גרה בדירה עם סבתה לאחר שהוריה עברו לארצות הברית והיא החליטה להישאר בבית. סבתה, הניה, הייתה תופרת וכל הבית מלא בחפצים, בגדים ובדים. מעבר לזה, יש לה גם לא מעט בלגן בחיים שלה עצמה. היא עובדת במשרד אדריכלים אצל בוסית תובענית ובוא נודה על האמת – קצת ביצ'. יש בחור חמוד שמחזר אחריה ללא הפסקה, אבל היא נזהרת מזה.

אצל שמרית לעומת זאת, יש בלגן מסוג אחר. זה אוגוסט, והיא הבטיחה לעצמה לא לעבוד באוגוסט. יש לה ילדים שמבלגנים לה את הבית ושיפוצניק (העונה לשם חביב, באופן אירוני) שמלכלך לה את המקומות שעוד נשארו מסודרים. יש לה אמא פולניה חמוצה, שכל הזמן מקטרת ובטוחה שהיא או טו טו הולכת למות (היה לי ד'זה וו לא פעם). שמרית לא יודעת כמעט כלום על העבר של אמא שלה בפולין, או על אבא שלה. היא לא הכירה אותו. כל פעם שהיא מנסה לשאול את אמא שלה על זה, היא נתקלת בחומה בצורה ובעוד קיטורים.

הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן. בהווה – הפגישה והחברות הנרקמת בין הגר ושמרית והמסע שלהן בזיכרון דרך חפציה של הניה, חיה של הגר וגן החיות ששמרית מנסה להשתלט עליו בחייה שלה. ובעבר – החל משנות ה-30 בעיירה חלם שבפולין, כיצד גדלה הניה, הכירה את בעלה, שני ילדיה שנולדו, שאר משפחתה, כניסתם של הגרמנים לפולין והבריחה משם לרוסיה ובסופו של דבר לארץ.
הפרקים על העבר הם יותר ארוכים ויש להם הרבה יותר מקום. יש שם המון מה לספר וקורה הרבה. על משפחתה של הניה עוברות תלאות וזוועות, כולל פרידה מביתה התינוקת, פרידה מבעלה ועבודת פרך במחנה. כמו כן, בשלב מאוחר יותר – השנים הראשונות במדינת ישראל, תל אביב בצעירותה וההתאקלמות. (רק תחשבו על השינוי בטמפרטורה – מרוסיה הקפואה לתל אביב הלוהטת והלחה, אבל זה כמובן החלק השולי).

בהתחלה היה לי קשה. ציפיתי ליותר פרטים על הסידור של הבית, על חפציה הישנים של הניה. ראיתי בעיני רוחי פרקים, שלכל אחד מהם שם של חפץ ואז הסיפור שעומד מאחוריו. בסופו של דבר נשאבתי לסיפורה של הניה בעבר. אני עצמי דור שלישי לשואה. ההורים של אמא שלי, ילידי פולין בעצמם, עברו את השואה בנפרד ועלו ארצה. אף אחד מהם לא הרבה לדבר על זה הרבה ורוב בני משפחתם נספו. אז ככה שהנושא קרוב לליבי.
בחלק מהמקרים התזוזות קדימה ואחורה בזמן לא עברו אצלי חלק לגמרי. היו פעמים שרק אחרי פסקה או שתיים הבנתי על מי מדובר – אם על הגר, על שמרית או הניה.

כל הזמן חיכיתי לראות איך שני הסיפורים יתחברו בסופו של דבר ואכן, קיבלתי סוף מרגש.

מומלץ למי שהנושא קרוב אליו, רק אל תצפו שזה יגרום לכם לסדר את הבית. מקסימום ללכת לנבור אצל סבתא בארון בשביל בגדי וינטג' שחוזרים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה יש לי בעיה רצינית. אני לא אוהבת את הכריכה בכלל. אם הספר לא היה מגיע אלי בדואר, אני לא חושבת שהייתי מרימה אותו ליד בכלל בחנות. עד כדי כך הכריכה לא מדברת אלי. ברמה העקרונית לא הבנתי מה קשור האימג' בכלל – בחורה שיושבת על יד חלון ומביטה החוצה. זה נראה לי פשטני מידי. ואז ברמה הטכנית – זה ברור שמודבקות פה כמה תמונות אחת על השניה והמעברים בינהן נראים מאוד לעין. יכול להיות שאולי זו הייתה המטרה. אולי הכוונה הייתה ליצור תמונה חדשה מפיסות תמונות שונות? כמו לחבר לעצמך חיים מפיסות חיים של העבר?

הפוסט המסדרת / איילת ברוש הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ה"תשעים ושלוש", שידועות גם בשם "צ"ג בנות" הוא סיפור על קבוצת תלמידות מבית – יעקב בתקופת השואה, שבחרו להתאבד במקום להיות מחוללות על ידי החיילים הגרמנים. הסיפור התפרסם בזכות מכתב שהצליחה להבריח מהגטו למזכיר התנועה אחת הבנות, חיה פלדמן שמה. הסיפור הזה כמובן נתפס כמעשה של קידוש השם והוא דוגמא ומופת לכל נערה דתיה באשר היא. העיקרון הזה – של לשים את הטוהר והצניעות בראש סדר עדיפויות, גם לפני החיים עצמם, הוא גורם שחוזר על עצמו לכל אורך הספר הזה. נערות למופת? זו המטרה. אך האם כך באמת דברים קורים מתחת לפני השטח?

חוה קלר היא צעירה שאפתנית בת 17 (הלוואי והייתי שאפתנית כמוה בגיל הזה…). היא לומדת באולפנה בבני ברק ועומדת להשתתף בתפקיד הראשי במחזה גורלי על 93 הקדושות מקרקוב. היא התייתמה מאימה כמה ימים אחרי הלידה ומותה אפוף מסתורין וכנראה יש היבטים "לא ראויים" במה שקרה שם וזה רודף את חוה כל הזמן. היא מתגוררת אצל דודיה ומנסה לתפקד כביתם לכל דבר.

כבר בתור ילדה שיחקה חוה עם חברתה ריקי ב-93 הקדושות והיא מתעקשת להעלות את המחזה הזה באולפנה, למרות שלאורך השנים מתחוללים כל מיני מקרים מוזרים סביבו. כאילו מישהו לא רוצה שיעלו את המחזה. גם אימהּ, 20 שנים קודם לכן הייתה אמורה לשחק את התפקיד הראשי בהצגה אך מפאת היותה "לא מספיק טהורה" נבצר ממנה לשחק בו (הריון לא רצוי הוא אולי העבירה הכי גדולה שיש). ועכשיו חוה מתחבטת כל הזמן בשאלה האם היא "ילדה טובה" מספיק עבור התפקיד. גם גברת לוריא, המנהלת, לא חוסכת ממנה וכל הזמן נועצת עיניים בשסע שלה בחצאית הגי'נס שכל הזמן נפתח לו למרות שחוה סוגרת אותו שוב ושוב בעזרת סיכות ביטחון.

חוה צעירה, בת 17, בגילה רוב הבנות מתעסקות בבנים שמיניסטים, במיניות המתפרצת, במדד פופולריות, ב"מי מלכת הכיתה?" ובמכנסונים קצרים (טוב, האחרונים זה אני). והאמת שחוה ממש לא שונה משאר הבנות שבגילה (חוץ מעיניין המכנסונים כמובן). הבחורים השמיניסטיים לוכדים את עיניה, במיוחד אחד ספציפי, ויש לה יחסי אהבה – שנאה עם מיכל, שהיא סוג של מלכת הכיתה, יפייפיה, פופולרית ונחשקת (כן כן ודתייה). ובנות, כמו בנות יכולות להיות מאוד רעות אחת לשניה.

חוה חוקרת את מיתוס 93 הבנות לעומק. היא נעזרת בכל מי שהיא יכולה ובין היתר גם בדודתה מינדה, שמנהלת את "גנזך השואה" שנמצא באולפנה, מעין מוזיאון. במוזיאון העיסוק בשואה ובבנות הוא כבר כמעט פורנוגרפיה. נראה כאילו הדודה מפיקה איזה עונג לא ברור מהחזרה על הסיפור הזה שוב ושוב עד שחוה כבר יודעת הכל בעל פה. אבל חוה כבר בעצמה לא בטוחה מה קרה באמת ומה סופר על מנת להדגים ולהנציח את קידוש השם על מזבח הצניעות.

באיזשהו שלב הסיפור מקבל אופי של ספר מתח, כאשר אחת הבנות שאמורה להשתתף בהצגה נעלמת ולא ברור מה קרה איתה ואיפה היא.

זה ספר מעניין, במיוחד כחילונית. אני מודה שלא הכרתי את הסיפור על 93 הבנות. ונשאבתי לתוכו תוך כדי קריאה וכמובן שהלכתי וקראתי עליו עוד וגיליתי את הבעיתיות שלו ועד כמה הדעות סותרות לגבי האם התרחש או לא. אין לי ולו קשר הכי קטן לדת ולכן היו חלקים שהרתיעו אותי. כל ההתעסקות הזאת בצניעות, על חשבון דברים אחרים, ואולי על מנת להסתיר דברים אחרים עוררה אצלי פה ושם אנטגוניזם בזמן הקריאה. ואולי זו דווקא הכוונה, כי עושה רושם שיש כאן ביקורת כלפי סדרי העדיפויות של הדת במקרים מסויימים. כמובן שיש הרבה זרמים בתוך ה"דתיות", אבל כאן התוודעתי רק לכיוון הזה.

בשורה התחתונה – ספר לא רע בכלל, שנקרא ברצף, על אף התכנים הלא – קלים לעתים שהוא מכיל, הפרקים קצרים ואלמנט המתח בטח מוסיף לסקרנות ולרצון לקרוא עוד ולנסות להתיר את הפלונטר הזה שנוצר אצל חוה בראש – מה היה הסיפור עם אימהּ בדיוק? מה קרה כשאימהּ הייתה אמורה להעלות את אותה הצגה לפני 20 שנים? האם הסיפור על ה-93 היה או שהוא סתם המצאה פרועה כדי ללמד נערות תמימות על צניעות וקידוש השם? מה לעזאזל בדיוק צריך להיות העומק של השסע? ואיך לכל הרוחות מדברים עם בנים?

רשומה של שהרה בלאו מ-Ynet

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא רע אבל לא נפלתי מהעץ שישנתי עליו)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מאוד יפה, אני נזהרת בלשוני כי בנוסף להיותה יפה יש בה משהו מאוד מטריד. כשהספר רק הגיע אלי לראשונה מצאתי את עצמי בוהה בה דקות ארוכות. לא ממש ברור מה אמיתי ומה לא בציור הזה, מה שעובד ממש טוב עם הסיפור, שגם בו לא ממש ברור מה אמיתי ומה בדיה.
אנו רואים שתי דמויות, ילדות / נערות, לבושות בכותונת לבנה (בדיוק כמו הבנות בסיפור על ה-93), אחת מחזיקה פרח ביד וידה של השניה מונחת על חזהּ, כאילו על מנת להסתיר את המחשוף. שתיהן מרחפות באויר ונראות כמלאכיות. מלאכיות לא שמחות במיוחד. ההבעה שלהן כל כך מטרידה, שלעיתים הן נראות כרוחות רפאים בכלל. הן "מרחפות" מעל עצים עירומים, בתים וחומות. הבנות האלו גם מופיעות שוב בחלק הפנימי של העטיפה, אותו קיפול קטן שנמצא בהתחלה ובסוף – ישנה נערה בהתחלה והשניה בסוף, ממש מעין שומרי סף לסיפור. עטיפה מצויינת, שמעבירה ממש טוב את התחשובה הלא-תמיד-נעימה שעולה מהקריאה בספר ואת הדיסוננס אצל חוה בראש ואולי אצל רבות אחרות.

ציטוטים:

"היא כה רזה, מרים, עד שהיא נראית כמסרגה אנושית עשויה בשר. כשנחה עליה הרוח היא מסוגלת להיות דוקרנית כמותה".

"למרות ששער הגנזך פעור לרווחה, הוא אינו מעורר רצון להיכנס.
מעולם לא הבחנתי בחלודה שאוכלת בו. השער נראה כחולה צרעת, משיל סביבו קשקשי מתכת מפותלים. כלנית קטנה פורחת לצידו, צבעה אדום זהיר, כפצע שאך זה הגליד. אני כמעט דורכת עליה".

"…שהרי מהי הבגרות אם לא כסות עדינה שמכסה על כל מה שרוחש מתחתיה? מהי הבגרות אם לא מעטפת מוצלחת לכל אותם חלקים בנפש האדם שלעולם לא יתבגרו?"

הפוסט נערות למופת / שהרה בלאו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ביום שבת האחרון הייתי בשבוע הספר. כשעמדתי בדוכן של ידיעות ספרים המוכרת רצתה להמליץ למישהי שעמדה לידי על הספר הזה ואמרה – "אל תיתני לשם הספר להטעות אותך, אין שום קשר", ואני, שבאותם ימים הייתי לקראת סיום הספר שאלתי את עצמי – למה נותנים לאנשים שלא קראו את הספר להמליץ עליו??? הספר, כשמו כן הוא – ספר על מלחמה. נכון, זה לא ספר מלחמה רגיל, זה לא ספר היסטורי, זה לא ספר עם עובדות, תאריכים ומהלכים. זה ספר על האנשים שמאחורי המלחמה, על האנשים שבתוך המלחמה ועל האנשים שנשארו אחרי המלחמה ובעיקר על מה שנשאר מהאנשים אחרי המלחמה…

זה הספר הראשון של קניוק שאני קוראת ואני בטוחה שלא האחרון. יש לו יכולת מדהימה בכתיבה. משפטים שלמים שאמרתי "וואו" בסופם. איזו שפה! איזו התנסחות! אני אוהבת את העובדה שהוא כותב משהו ואז מטיל בזה ספק – רגע, זה קרה או לא? אני לא בטוח, זה היה כך או כך? – יש בזה משהו מאוד אנושי ואישי. כאילו זה ברור שהוא לא זוכר הכל ולא מנסה לייפות כלום כי זה בעצם ספר על זיכרון והזיכרון לפעמים בוגד בנו. עוד משהו שעושה את זה מאוד אישי, מבחינתי לפחות, זה שהכתיבה היא מאוד אסוציאטיבית. הוא קופץ מנושא לנושא ומתקופה לתקופה.

קניוק הצעיר מתגייס לפלי"ם ואחר כך לפלמ"ח על מנת לתרום. מההתחלה הוא סוג של עוף מוזר בתוך כל הלוחמים. הוא שומע מוזיקה קלאסית, חובב תרבות ובאופן כללי – "ילד טוב של אמא". ככל שאנחנו קוראים יותר ויותר את סיפורי המלחמה שלו אנחנו מבינים שממש במקרה הוא יצא ממנה בחיים. הוא מצליח להינצל פעם אחר פעם מהתופת של אחת המלחמות הקשות שידענו. אנחנו מכירים כיום את קניוק בעיקר בזכות "נבלות" וכל מיני התבטאויות כנגד המדינה וכאן יש משהו מאוד עדין ויפה ואפילו ציוני. הדבקות במטרה – להמשיך ולהילחם, על אף הפציעות שלך עצמך ועל אף כל החברים שנופלים סביבך – היא פשוט מדהימה בעיני.

מדובר כאן במסמך אנושי לא פשוט. הרבה תיאורי זוועות והרבה שנאה שלפעמים מעבירה אנשים על דעתם. זה בדיוק מסוג הטקסטים שאתה קורא ואומר לעצמך שאפילו שאנשים עשו שם דברים נוראיים – אי אפשר לשפוט אותם עד שאתה במצבם. התנאים הם לא תנאים וברוב המקרים אין להם לא אוכל, לא מים ובטח לא מקלחות. הם מתחלקים במדים ובבגדים של חבריהם שנפלו. בגלל זה לקח לי יחסית הרבה זמן לקרוא את הספר הזה. התוכן שלו לא פשוט ולא מיועד לבעלי קיבה רגישה. יחד עם זאת, בתור אחת שלא למדה את מלחמות ישראל בבית ספר (עד היום לא ברור לי איך זה לא היה בתכנית הלימודים) זה עדיף על כל ספר היסטורי וסטטיסטיקות יבשות.

המשפט הפותח את הספר וגם מסיים אותו הוא פסוק מתוך ספר יחזקאל, פרט טז: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי"

מומלץ בחום. 

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש) 

העטיפה מאוד מתבקשת – רקע שחור, דגל ישראל. אבל אפילו שזה מאוד מילולי זה מתאים. אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר שיהיה יותר טוב במקרה הזה. מדובר בספר רציני, קשה, במוות… והעטיפה בהתאם. ויותר מזה – הציור של הדגל נעשה על ידי קניוק בעצמו – אפשר לבקש יותר ?

הפוסט תש"ח / יורם קניוק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

סיימתי לקרוא את הספר הזה כבר לפני שבועיים, אבל לקח לי הרבה זמן לחשוב מה אני הולכת לכתוב עליו וגם עכשיו אני עדיין לא סגורה על זה…
ברודק שב הביתה מהמלחמה, לאחר שנחשב כמת (אנשי הכפר צריכים למחוק את שמו ממצבת הזיכון שהציבו), והוא חוזר לעבודתו ככותב דוחות על מצב הצמחייה והחיות באזור עבור המנהלים שלו, שספק אם זה בכלל מעניין אותם.

לאותו כפר מגיע אחד המכונה בפי כולם "האנדרר" (האחר). אף אחד לא יודע מאיפה בא ומה הוא מסתיר ומסתורין זה חורץ לו גורל נורא מידי אנשי הכפר.
מעצם היותו היחיד שיודע לכתוב דוחות, מקבל עליו ברודק את בקשת אנשי הכפר לכתוב דוח שינקה אותם מאשמה בכל הנוגע לאותו זר.
מה שאהבתי שהכל בספר מרומז אבל עדיין ברור לכולם על מה מדברים. המילה `שואה` או `נאצים` לא מוזכרות אפילו פעם אחת וממש אין צורך בזה. לדעתי זה גורם לספר להיות יותר נגיש, כל אחד יכול להתחבר (לא עלינו…) ולהבין על מה מדובר, זו יכולה להיות שואת העם היהודי, או שואת הארמנים או כל שנאה אחרת שנובעת מהשוני, מהיותך "אחר". ואולי בכלל מדובר על מה שעלול לקרות?
יש הרבה דמויות בסיפור, וקלודל מתמקד כל פעם באחת אחרת, לפעמים בפדורין השקנה, שאספה את ברודק אחרי שהוריו ניספו, לפעמים זוהי אמיליה אישתו, לפעמים פופשט ביתו.
ההתחלה הייתה קשה קצת לטעמי. קודם כל בגלל ההתעסקות בנושא שהוא לא "נוח" או "פוטוגני" כמו השואה ודבר שני בגלל שהייתה בחירה להשאיר הרבה מילים בלועזית (גרמנית או פולנית, אני לא יודעת) מה שגרר צורך להסביר ולפרש אותם במשך משפט שלם ולא קשור ואז, כשאותן מילים הופיעו שוב אחרי כמה עמודים הייתי צריכה לחזור ולחפש את הפירוש שלהם כי כולן כל כך דומות וקשות להגייה. חוץ מהבחירה התמוהה הזו הספר כתוב נהדר ולראיה הציטוטים רבים שהבאתי ממנו.

זה ספר קשה, שהשאיר בי תחושה רעה של גודל הרשע שיכול להיות גלום באנושות. הסתובבתי עם תחושת מועקה גדולה בזמן קריאת הספר וגם לאחריו כי "לא יכול להיות שיש כאלה אנשים", כנראה שאני תמימה, אבל הספר הזה הוא סוג של שיעור לחיים והתפקחות.

הספר נפתח במשפט "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". מדהים איך אנחנו תמיד מוצאים את הצורך להתנצל עבור רוע של אנשים אחרים…

לסיכום – ספר טוב, חזק, מטלטל וחשוב.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

קודם כל – עם קשר או בלי קשר לסיפור העטיפה מקסימה לדעתי. רואים ציור של מעין צמח, שמדמם מהפירות שלו. שיש בזה משהו שדווקא עושה שכל בהקשר של הסיפור – כאילו קיבלו את הזר לעיירה, אפשר להגיד שיש פירות למלחמה – הזה, מקבלים את ה"זר" – אבל זה לא באמת נכון. אליה וקוץ בה. אז כביכול מקבלים אותו, אבל לא לגמרי… אז הפירות מדממים. אני לא מוצאת דרך אחרת להסביר את זה.

בנוסף, יש רמזים לעוד צמחים מסביב והם ממוספרים כמו במגדיר צמחים. גם זה זורק אותי לאנטישמיות ולשנאת זרים – עצם זה שנותנים מספרים, שממיינים לפי מינים.

ציטוטים:

"למדתי לא לשאול יותר מידי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגוון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר."

"תמיד היה לי קצת קשה לדבר ולהביע במילים את מה שבאמת חשבתי. העדפתי לכתוב. כשאני כותב נדמה לי שהמילים סרות לפקודתי, הן כמו ציפורים קטנות, הבאות לאכול מכף ידי ואני יכול לעשות בהן כמעט כרצוני. אבל כשאני מנסה ליצור אותן בחלל האויר, הן נמלטות ממני".

"הקדושה היא דבר מוזר מאוד. כשפוגשים בה, חושבים שהיא משהו אחר, משהו אחר לגמרי – אדישות, לגלוג, תחבולנות, קרירות, חוצפה או בוז. ואז טועים ומתעצבנים. ועושים את הגרוע מכל. זו כנראה הסיבה שקדושים הופכים לקדושים מעונים".

"…הבדידות , אצל אנשים מסוימים, יכולה להוביל רק לתכניות והרהורים מוזרים, פיגומים עקלקלים ורעועים. ובמשחק הזה הכרתי לא מעט אנשים שהיו מסוגלים בכמה ערבי חורף להתגלות כאדריכלים יוצאי דופן".

"שמות הם דבר מוזר מאוד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ולמרות זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

"חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר.
אולי הצדק דווקא איתם".

"למה הוטל עלי, כמו על אלפי אחרים, לשאת צלב שלא בחרתי בו, עול ייסורים שלא נועד לכתפי ולא נגע לי? מי זה החליט לנבור בקיומי הצנוע, לחפור בשלוותי הרופפת, באלמוניותו האפרורית, ולהטיל אותי כמו כדור זעיר ומטורף במשחק כדורת אימתני? אלוהים? אם הוא קיים, אם הוא באמת קיים, שיסתתר. שישים אתשתי ידיו על ראשון ויטמון אותו שם. אולי באמת, כמו שלימד אותי פעם פייפר, רוב האנשים אינם ראויים לו, אבל היום אני יודע שגם הוא אינו ראוי לרובנו, ואם הנברא היה יכול לחולל זוועה כזאת, הרי זה רק משום שבוראו הפיח בו את הרעיון".

"הייתי בעולם אחר. לפתע הבנתי שהאדמה והחיים יכולים לפעום בקצב אחר מזה שלי, ושהקול הנעים והמוכר הבוקע מחזהו של אדם אהוב הוא הצליל היפה ביותר בעולם".

"אנו חוששים ממי ששותק. ממי שאינו אומר כלום. ממי שמתבונן ואינו אומר כלום. איך נדע מה חושב מי שאינו מוציא מילה מפיו?"

"היו נשים בכפר, כמו בכל מקום – צעירות, זקנות, יפות, מכוערות – נשים חכמות, חושבות. נשים שמביאות אותנו לעולם ורואות אותנו מחריבים אותו. נשים שמעניקות לנו חיים ואנו נותנים להן בתמורה אין ספור הזדמנויות להתחרט על כך".

"אני לא יודע אם אפשר להחלים מדברים מסויימים. אולי הדיבור בעצם איננו תרופה בדוקה כל כך. אולי להפך, הדיבור רק גורם לנו לנבור בפצעים, כמו שחותים גחלים באש, כדי שכאשר נרצה, תוכל האש לבעור שוב בעוצמה רבה יותר".

"למחרת שקעתי כל היום בהירהורים, בלי לזוז ממקומי. חשבתי על ההיסטוריה, הגדולה, ועל ההיסטוריה שלי, שלנו. אלה שכותבים את הראשונה, האם הם מכירים את השנייה? כיצד זכרון של כמה אנשים אוצר את מה שאחרים שכחו או לא ראו מעולם? מי צודק, מי שאינו מצליח לנטוש באפלה את הרגעים שחלפו או מי שמשליך אל החשכה את כל מה שלא מסתדר לו? לחיות, להמשיך לחיות, זה אולי להחליט שהמציאות לא קיימת, זה אולי לבחור במציאות אחרת כשזו שהכרנו הופכת לכבדה מנשוא? האם לא עשיתי את זה במחנה? האם לא בחרתי לחיות בזיכרון ובהווה של אמיליה, והשלכתי את שגרת יומי לאי-המציאות של הסיוט? הרי ההיסטוריה היא אמת גדולה יותר המורכבת ממליון שקרים אישיים הנשזרים זה בזה, כמו השמיכות הישנות שייצרה פדורין כדי להאכיל אותנו כשהייתי ילד, שמיכות שנראו חדשות ומרהיבות בשלל צבעי הקשתף, למרות שהיו עשויות מפסולת של בד, מצורות לא אחידות, מצמר מאיכות מפוקפקת, ממקור לא ידוע".

"במהלך לילות דומים למדתי שהמתים לעולם אינם עוזבים את החיים. הם נפגשים בלי להכיר זה את זה. הם מתקבצים. הם באים להתיישב על קצה המיטה שלנו, בקצה הלילה שלנו. הם מביטים בנו ורודפים אותנו. לפעמים הם מלטפים לנו את המצחל, לפעמים הם מעבירים את ידיהם הגרומות על לחיינו. הם מנסים לפתוח את עפעפינו, אבל גם כשהם מצליחים, אנחנו לא תמיד רואים אותם".

הפוסט הדוח של ברודק / פיליפ קלודל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

חלק ראשון- אבא מדמם היסטוריה, 159 עמודים
חלק שני – וכאן החלו צרותי, 140 עמודים

קשה לכתוב על נושא טעון כמו השואה, על אחת כמה וכמה אם מדובר בספר קומיקס על השואה. מה? קומיקס? על השואה? זה אכן נשמע קצת תמוה. איך לוקחים נושא קשה ורציני כזה ומתרגמים אותו למדיה שלצערי, עדיין נתפסת בעיני אנשים כ"לא רצינית" כמו קומיקס?? תשאלו את ארט ספיגלמן. הוא עושה את זה מדהים.

אז ככה – מאוס הוא בעצם סיפור שבנוי על "חוויותיו" של ולאדק ספיגלמן, אביו של ארט, מהתקופה הקודמת למלחמת העולם, מהשואה ומהמחנות. הספר מתחיל בארט שמגיע לביתו של אביו ואישתו השנייה מאלה ומתחיל לתעד את הסיפורים של אביו מהמלחמה. האינטראקציה בין ארט לאביו מלווה את שני החלקים ומשולבת בתוך הסיפור, כך שחלק מהזמן אנחנו קוראים (ורואים) את חוויות האב וחלק מהזמן אנו בעצם בהווה, לומדים על היחסים שבין האב לבנו, לאישתו ולחיים בכלל.

החלק הראשון מתעסק במשפחתו של ולאדק בתקופה של לפני המחנות וגם החיים במחנות עצמם, ההתמודדות היומיומית עם המוות, הרעב והפרידה מהמשפחה והחברים ומסתיים בהגעת ולאדק ואישתו הראשונה אניה לאושוויץ (או כמו שארט קורא לזה – מאוס-שוויץ).

החלק השני ממשיך מאותה נקודה ובמקביל עוסק יותר במערכת היחסים של ארט עם אביו ושל אביו עם כל שאר הסביבה – ולאדק הוא טיפוס לא פשוט בכלל, כמו הרבה מניצולי השואה והוא "משגע" את ארט וכל מי שסביבו.

אפשר להגיד שהחלק השני עוסק יותר בדור השני לשואה. ההתמודדות עם מה שהשואה עשתה לאנשים וההשפעה שלעולם לא נגמרת על החיים – הקמצנות, האופי הקשה או למשל הגזענות המפתיעה כלפי השחורים. אישתו השניה של ולאדק מחליטה לעזוב אותו ועושה רושם שהוא נהיה קשה מתמיד. ארט נקרע בין הרצון לעזור לאביו אך יחד עם זאת קשה לו לשהות במחיצתו זמן רב מבלי שהוא יעלה לו על העצבים…

ספיגלמן בחר לאייר את היהודים כעכברים, את הנאצים כחתולים, את הפולנים כחזירים ואת האמריקאים ככלבים. בצורה הזו גם יותר קל להבחין בין ה"טוב" ל"רע" ולהבין מי נגד מי.

אחד הדברים המעניינים ואני לא יודעת אם כולם ישימו לב לזה הוא שלקראת הסוף, כאשר ארט מתאר את ההווה הוא בעצמו עוטה מסכה של עכבר. הוא לא עכבר בעצמו, אלא רק "מחופש" לעכבר. זה גרם לי לחשוב – אנחנו, דור שני ושלישי לשואה כבר לא יכולים לגמרי להתנתק ממנה ואולי גם לא רוצים. זה חלק מאיתנו וחלק מההיסטוריה שלנו. סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה. סבתי הייתה במחנה עבודה צ'נסטוחובה, העיר שבה מתחיל החלק הראשון של מאוס. זו אחת הסיבות שהיה לי כל כך חשוב לקרוא את היצירה הזו.

אין שום דבר בקומיקס ש"מוריד" מחשיבות העיניין או גורם לו להיראות לא רציני. להיפך, אני חושבת שזה יוצר יותר נגישות לאנשים שספרים פחות מדברים אליהם, אולי אפילו נוער, שיותר מחוברים למדיות כדוגמת הרומן הגרפי.

הייתי רוצה להוסיף מילה על התרגום המשובח לדעתי של יהודה ויזן – ולאדק משתמש בשפה עילגת משהו. לאורך כל הקריאה תהיתי "איך זה היה כתוב באנגלית", יהודה ויזן הצליח להעביר את התחושה של השפה בצורה כזו שזה פשוט עבד… אני מניחה שזה לא היה קל.

הספר ראה אור לראשונה באנגלית בשנות השמונים ותורגם רק עכשיו (סוף סוף) לעברית (גם במקור הספר היה מחולק לשני חלקים), הוא זכה בפרס פוליצר לשנת 1992 ולא בכדי.

מומלץ מאוד מאוד. וחשוב עוד יותר.

 דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – מרגש, קשה, מטלטל, שונה וחשוב) 

הפוסט מאוס / ארט ספיגלמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.