אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הוצאת עם עובד | 314 עמודים

נתחיל מהשורה התחתונה – נתב"ג הוא ספר קליל ולא מזיק, למרות העיסוק ברעיון כבד לגמרי – תחיית המתים (ועל זה כמובן בהמשך). כשקיבלתי את הספר לראשונה התלהבתי מאוד מהעטיפה הפּוֹפּית משהו שלו וגם השם הצליח לקרר אותי בימים חמים אלו. כי הרי ידוע שבנתב"ג יש מזגן מקפיא והיו ימים באוגוסט שממש לא הייתי מתנגדת לבלות בטרמינל. אם לא לטוס, אז לפחות ליהנות מהמזגן…

אז על מה הספר? ניצב משנה זוהר נרקיס הוא גבר – גבר ישראלי טיפוסי. כזה שמגיע לשיא המיניות שלו מלהיות מ"פ בצנחנים או מלהתראיין בטלויזיה או מלהסתכל על בחורות ולהתעסק עם בקריות הגבול בשדה התעופה. הוא לשעבר מפקד מרחב נתב"ג במשטרת ישראל ועכשיו הוא יושב במטוס בדרכו לקנדה וממלא טופס בקשת מקלט מדיני, שבו הוא בעצם נאלץ לתאר את הסיבות שהביאו אותו למצב הזה. הסיפור שאנו קוראים הוא, כביכול, אותו הטופס, מחולק לזמנים ולתאריכים. כמו שאתם בטח כבר מבינים, אותי זוהר קצת עיצבן בהתחלה. אני לא אוהבת את הטיפוסים האלה. זה לא שאני חסידה גדולה של גברים רגישים, שמשתפכים ובוכים בכל הזדמנות, אבל כאן זה קצת קיצוני לצד השני. כתוצאה מזה (ואולי זו סתם צורת הכתיבה של יואב כ"ץ, אני לא יודעת) הכתיבה הייתה לי מאוד "גברית" – הרבה קיצורים סטייל ממ"ר, בד"א, דפ"א והתייחסות לאנשים בשמות משפחה. אבל זה בסדר, כי זה מתיישב טוב עם הדמות. בנוסף, לזוהר היה בן, שנדרס למוות באיזו תאונה מטופשת והוא חושב עליו כל הזמן. לכן הוא משתדל להיות כל הזמן עסוק ולרוץ ממקום למקום, כדי לא להתמודד עם הגעגועים.

ארוע בטחוני לא פשוט מתרחש בשדה התעופה, שבמהלכו נורים שני אנשים. כולם בטוחים שמדובר בארוע חבלני. ואז קורה עוד ארוע מוזר. דברים כבר לא כל כך מסתדרים לכוחות השיטור בשדה. הם לא מבינים איך אנשים מצליחים לחדור את אחת ממערכות ההגנה המאובטחות ביותר במדינה (ואולי בעולם). לאט ובזהירות צוות החקירה מתחיל להבין שהאנשים שמופיעים בכל מיני מקומות הזויים בשדה התעופה הם לא פחות ולא יותר מאשר אנשים מתים, שלא מבינים איך הגיעו לאן שהגיעו. הם זוכרים רק את היום שבו הם מתו ומאז – גורנישט.

אז יש פה כמה נושאים כבדים והרי משקל – שכול של הורים, סוג של תחיית מתים, היבטים של טרור ופעילות חבלנית וכמובן פגיעה בבטחון המדינה דרך פגיעה באחד העורקים הכי מרכזיים בארץ – שדה התעופה. למרות כל אלו הספר עדיין מצליח להיות קליל, סוג של ספר טיסה (שזה קצת משעשע לכשעצמו, בהתחשב במיקום הסיפור).

עושה רושם שיואב כ"ץ מתמצא מאוד בהסדרי הביטחון של שדה התעופה שלנו, מה שמטריד במקצת כי זה לא שהוא באמת שוטר לשעבר או משהו כזה…

ועדיין, למרות שרציתי לא פעם ולא פעמיים להכניס לאדון זוהר נרקיס היקר (שאולי לא סתם נבחר לו כזה שם משפחה) סטירה מצלצלת, הספר תפס אותי די מהר והוא נקרא במהירות ושמר על רמת מתח סבירה פלוס. אחרי שהנוגעים בדבר מסכימים לבסוף שמדובר באנשים מתים, כי הרי זה לא נתפס ולא כולם "קונים" את ההסבר הזה בהתחלה, הם מנסים להבין מה גורם דווקא לאנשים הספציפים האלה להגיע ואיך אפשר, אם בכלל, אולי "לגרום" למתים ספציפים אחרים להגיע. יותר מזה אני לא יכולה להוסיף ולספר על מנת להימנע מספויילרים.

בקיצור – חביב פלוס.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הדבר הראשון שראיתי כשקיבלתי לידי את הספר הוא העטיפה המדהימה הזו. יש בה משהו מאוד פּוֹפּי ומודרני, משהו שחי בקצב מהיר בדיוק כמו הספר הזה, שכל כולו מתרחש בעשרים וארבע שעות בלבד. רק אחרי כמה ימים גיליתי שמי שאחראי לעטיפה הזו הוא כמובן יקיר הבלוג אמרי זרטל. הצבע הצהוב מאוד קופץ לעיניים ומושך ישר להסתכל על הספר ואפילו שדי מתבקש לשים אימג' של מטוס על ספר שקוראים לו נתב"ג, זרטל הצליח להביא אימג' מגניב ולא משעמם. גם החצים ליד שם הסופר ושם הספר, שכה מאפיינים את השילוט בשדה מוסיפים. דרך אגב, התחלתי לשים לב בספרים של עם עובד לאימג' שהם מחליטים לשים על השדרה של הספר (החלק שאותו רואים כאשר הספר עומד על המדף). המקום שם הוא מאוד מצומצם וזה תמיד מעניין לראות איזה חלק של העטיפה החליטו לחתוך ולהביא בריבוע הקטנטן הזה. כאן הורידו את המטוס והשאירו רק את השפריץ של הצבע ויש בזה משהו מגניב כשמסתכלים מהצד.

ציטוטים:

"לדעתי, כל ישראלי יהיה מוכן להמריא לחו"ל משביל עפר באמצע המדבר, העיקר שתהיה לו אפשרות. גם אם לא נטוס לשום מקום, האופציה לטוס היא אצלנו צורך קיומי. ההמנון הלאומי מדבר על "התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו", אבל העם מרגיש חופשי רק אם יש לו תקווה לצאת מארצו".

"הרגשתי כמו גרגר בשקית אורז: קטן, שקוף ולא סופרים אותי".

"שוב הרגשתי חלל. בור פעור, חור בחיים. רִיק שהוא יוני. יקום חסר שאני סובב בו והוא חג סביבי, ילד רפאים משייט במרחב האווירי שלי ולא ינחת לעולם, עפיפון לא נראה קשור אלי בחוט שקוף של רגש שורף שאני לא יכול להאריך או לקצר, קצבו לי אותו, וזהו, אני אתו לכל מקום. אין לגלול ולכת הביתה. אין לשחרר מהאצבע פעם אחת ולתמיד. הגיהנום הוא לא בהכרח תופת של להבות. הגיהנום שלי הוא חוט שקוף של עפיפון".

"זה יורד כמו קובץ של וירוס, ישר לתוך הנשמה, ומתקין את עצמו".

הפוסט נתב"ג / יואב כ"ץ הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

וואו. כל כך קשה לכתוב על הספר הזה. זה גם מה שאמרתי לעצמי כשסיימתי לקרוא. וואו. זה נותן לך אגרוף בבטן. לא ידעתי אפילו איך לגשת לספר הזה בכלל. הוא לא כתוב כמו משהו שאני מכירה – רובו ככולו כתוב בשורות קצרות, כמו שיר, חלקן אפילו בחרוזים. הקטעים שכתובים כפסקאות הם ממש קצרים. כל השאר – פיוטי משהו. לפעמים זה בכלל נראה כמו מבנה של מחזה.

נתחיל מהפרט הכי חשוב – דויד גרוסמן איבד את בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה. זה לא שיר ולא רומן ולא סיפור בהמשכים. זו המציאות. מאז, הוא פרסם את "אישה בורחת מבשורה" שלא קראתי אבל הבנתי שגם הוא מתעסק בשכול ועכשיו – את "נופל מחוץ לזמן", שהוא כל כולו ניסיון להעביר במילים את הדבר הזה, את מה זה לאבד ילד. אי אפשר להתעלם מהשכול הפרטי של גרוסמן כי כל הספר מתעסק בזה. הוא אפילו מזכיר את שם החיבה של בנו (אואי) פה ושם.

באמצע ארוחת ערב קם איש ואומר לאישתו שהוא יוצא לחפש את בנו "שם". בנם מת חמש שנים לפני ואף אחד מבני הזוג לא ממש הצליח להתגבר על זה (אפשר בכלל להתגבר על דבר כזה?!). הוא קם ומחליט שהוא הולך לחפש אותו. מאותו רגע הוא נקרא בספר "האיש ההולך". אין לו שם וכך גם לרוב הדמויות האחרות בספר.

העיר שהיא התפאורה לסיפור הזה לא לגמרי ברורה והזויה משהו. עומד בראשה דוכס שמעסיק אדם שנקרא "רושם קורות העיר" שתפקידו לבלוש אחרי האנשים ולדווח לדוכס מה הם עושים. אך גם הוא איבד את ביתו 13 שנים קודם לכן ואיכשהו יוצא שהוא בודק רק את תושביה השכולים של העיר – מתקנת רשתות אילמת, מורה עבר שכותב תרגילי חשבון על קירות העיר, מיילדת ובעלה הסנדלר ואיש שנקרא בפי כולם "קנטאור", שלא כמו הדמות המיתולוגית שהיא חציה אדם וחציה סוס, כאן האיש כאילו התחבר עם השולחן שלו והפך לחצי אדם חצי שולחן שמנסה לכתוב על בנו המת על מנת להבין את שקרה, אבל פשוט לא מצליח לכתוב.

כל הדמויות השכולות מצטרפות עם הזמן לאיש ההולך (חוץ מהקנטאור שכבול לשולחנו). אפשר להתפלסף ולהגיד שכולן הן בעצם אותו האיש אבל זה לא באמת משנה (גם לא תמיד עקבתי אחרי מי אומר מה) כי זה לא עקרוני. זה כמו מעין רשמים על עצם השכול. כאילו גרוסמן שופך את הקרביים שלו. אני מניחה שאם הייתי צריכה לכתוב על תחושות כאלה קשות – ככה בדיוק זה היה יוצא. בשורות שורות, שלפעמים מרגישות כמו "רשימת מכולת" (ואני ממש לא מתכוונת במובן הלא טוב של העיניין). כל מה שרציתי זה לצאת מהבית. למצוא את גרוסמן. ופשוט לחבק אותו.

אין בספר הזה פרקים, וזה מוסיף לתחושת המועקה שנוצרת מהעיסוק בנושא הזה, שהוא קשה גם ככה. זה הרי לא הגיוני ולא נתפס שהילדים ימותו לפני ההורים. ובמציאות הקשה שאנחנו חיים בה בארצנו למודת הקרבות, המלחמות והפיגועים לצערי אנחנו נתקלים בזה הרבה.

לדעתי האישית זה ספר שרק אם אתה סופר עם שם ורקורד כמו של גרוסמן אפשר להוציא. אם מישהו אנונימי היה מגיע עם כתב יד כזה להוצאה לאור אני בספק אם היו נותנים בזה מבט שני, כי זה ממש לא ספר קונבנציונלי וגם ממש לא בטוח שיימכר. בטח אם לא מכירים אותך. זה מרגיש שהספר הזה הוא ה"בייבי" של גרוסמן, משהו שהוא כתב בשביל עצמו, לנשמה, ויחד עם זאת הוא הסיפור של כולנו קצת. הסיפור של המציאות הזו שבה אנחנו חיים. זה אחד הדברים שנתנו לי את האגרוף הזה שדיברתי עליו. דווקא עכשיו, כשאני אמא לילד קטן כל הטקסט הזה מקבל משמעות אחרת ומצמררת בשבילי. עוד 18 שנים גם הוא ילך לצבא. אבא שלי אמר לי שכשאחי ואני נולדנו הוא ואמא שלי היו בטוחים שכבר לא נצטרך ללכת לצבא והנה אנחנו היום – אחי בן 38 בקרוב ואני בת 33 אוטוטו ואני מבינה שגם הוא, הילד הבכור שלי, ייתגייס כדי לשמור לנו על המדינה. אני רק מקווה שהמדינה תשמור עליו בשבילי בחזרה.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – כי יש אנשים שזה לא ידבר אליהם.)

פינת העטיפה:

על העטיפה אנחנו רואים עבודה של מיכל רובנר שנקראת "point; קצה" (1998). גרוסמן ורובנר אוהבים לשתף פעולה – היא גם איירה את ספר הילדים שהוציא – "חיבוק". אין ספק שהאימג' מאוד מאוד מתאים לספר. קודם כל השם – "קצה" – אותו איש שהולך לחפש את בנו, הולך לחפש אותו "שם" ומבחינתי "שם" הוא סוג של קצה, המקום שאליו הוא הולך הוא קצה של מציאות. דבר שני האימג' עצמו – רואים דמות עומדת בקצה של משהו (צוק? הר? בניין? זה לא משנה) ולא ברור אם היא הולכת או עומדת, מה שבטוח זה נראה כאילו היא עומדת ליפול. זה מטושטש ונראה כמו פרט מתוך צילום שהוגדל בטירוף, גרעיני משהו וקונטרסטי – הדמות שחורה והרקע ורוד. הייתי יכולה עוד לכתוב ולנתח את זה שעות. בקיצור – יפה, מתאים, הולם את התוכן. נקודה.

ציטוטים:

"אתה רוצה לשמוע על / הלילה ההוא. / על הכיסאות האלה ישבנו, / אתה ישבת / כאן, אני כאן. ואתה / עישנת, אני זוכרת / את הפנים שלך באות / והולכות בעשן, ובכל / פעם נעשות קצת / פחות. פחות / אתה, פחות / אדם".

"אני כנראה יכול / להבין רק דברים / שבתוך הזמן. אנשים, / למשל, או מחשבות, או צער / או שמחה, סוסים, כלבים, / מילים, אהבה. דברים / שמזדקנים, שמתחדשים, / שמשתנים. גם געגועי אֵלֶיךָ / כלואים בתוך הזמן. האֵבל / נעשֶה ותיק יותר / עם השנים, ויש ימים שהוא חדש, / טרי. / כך גם הזעם על כך מה שנגזל / ממךָ. אבל אתה / כבר לא. / עצמך כבר / לא. מחוץ / לזמן אתה. / איך להסביר / לך, הלוא גם ההסבר / דחוק בתוך הזמן. סיפֵּר / לי פעם איש מארץ / רחוקה, שבשפתו / אומרים על מי שמת / במלחמה, "נָפַל". / וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלתָ, הזמן / שבו אני שוכן / חולף / על פניך: דמות / עומדת לבדה / על רציף / בלילה / ששחורו / דלף מתוכו / עד כלות. / אני רואה אותךָ / אבל איני נוגע. / אינני חש אותך / במחושי הזמן / שלי".

הפוסט נופל מחוץ לזמן / דויד גרוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.