אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הגיבורה שלנו היא פלורה, בחורה צעירה ודעתנית שאינה מוכנה לעבוד ורוצה לחיות על חשבון אחרים. בסך הכל לגיטימי, לא?. הוריה נפטרו והיא שולחת לכל קרוביה מכתבים על מנת לבדוק אצל מי (ועל חשבון מי) תוכל להשתכן בתקופה הקרובה, תמורת תשלום ממש ממש זעום. חברתה, הגברת סמיילינג, מנסה להניע אותה מהעיניין הפרזיטי הזה ומציעה לה למצוא עבודה פשוטה ולגור איתה, אך פלורה פוטרת את הרעיון בהינף יד.

בסופו של דבר קרובים ממחוז סאסקס מזמינים אליהם את פלורה ואפילו שהמקום נשמע לה נידח ועלוב, היא מחליטה לקבל את ההזמנה. פלורה, על שלל גינוניה האירופאיים, מוצאת את עצמה בחווה מטונפת ומעופשת, שמאוכלסת על ידי אנשים מטונפים ומעופשים לא פחות. ייאמר לזכותה שהיא לא מקטרת יותר מידי ופשוט מתחילה לטפל בדברים שמפריעים לה (למשל, לדאוג לכיבוס הוילונות שבחדרה). מהר מאוד היא רוקמת בראשה תכנית עבור כל אחד מדיירי החווה. ותאמינו לי, דיירי החווה הם בליל של דמויות אקסצנטריות. וכולם בעיקר תקועים בכל מיני שלבים בחיים שלהם וגם בחווה עצמה ולא מצליחים להתקדם לשום מקום. תחילה אף אחד לא שש ל"מרותה", אך לבחורות כמו פלורה יש דרך לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה, והכל בצורה מאוד מנומסת ואנגלית.

פלורה היא מסוג הדמויות שאני אוהבת לשנוא. טוב, אולי המילה "לשנוא" היא קצת גדולה, אבל היא בהחלט מעוררת אנטגוניזם והתפעלות בו זמנית. מצד אחד היא פשוט בלתי נסבלת – היא פרזיטית, לא רוצה לעבוד ומצפה שאנשים פשוט ידאגו לה ויעשו מה שהיא רוצה, היא דוחפת את אפה למקומות שהיא לא אמורה ושהם לא עיניינה ומשנה סדרי עולם למרות שאף אחד לא ביקש ממנה. מצד שני – שום דבר לא נעשה פה מרוע. היא באמת חושבת שהיא עוזרת. נכון שזה לפי אמות המידה שלה ובכלל לא בטוח שאותם אנשים היו מגיעים למקומות האלה בלעדיה, או רוצים להגיע לשם בכלל. האופן שבו היא מצליחה להפעיל אנשים ולתמרן אותם (ושוב, לא בקטע רע, זה לא בהכרח לטובתה האישית) פשוט מעורר התפעלות.

גיבונס נוגעת פה בנושאים שלא היו מדוברים הרבה באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת באנגליה הפוריטנית משהו) – נישואי נשים למי שאותה אישה חפצה, אמצעי מניעה, זכויות של בעלי חיים, טראומות ילדות והדחקה שלהן, דיכאון, פמיניזם.

מעבר לעיניין העלילה יש עוד כמה פרמטרים חשובים בספר הזה – הראשון הוא סוג של ביקורת שמעבירה גיבונס על עולם הספרות, על אף שהיא עצמה חלק ממנו. היא מזלזלת בכתיבה פלצנית ונפוחה וכשהיא "חוטאת" בעצמה בכזו, היא טורחת לסמן את הפיסקאות בכוכביות, על מנת שנדע. היא ממציאה סיפור על "אנקת גבהים", שבעצם כתב אותו גבר, אחיהן של האחריות ברונטה, כי הרי איזו אישה תוכל לכתוב דבר כזה? וכך בעצם מבקרת את מבקרי הספרות של אותה התקופה, כי הם אלו שחשבו כך. לדעתי העיניין הביקורתי פה חשוב לא פחות מהעלילה עצמה. עוד פרמטר חשוב שיש להתייחס אליו הוא עיניין השפה וכתוצאה מזה – התירגום. נעשתה פה עבודת תרגום מצוינת על ידי אמנון כץ ושהם סמיט. השמות בספר מלאי משמעות, כולל שמות החיות שבחווה ומקומות – גברת סמיילינג, קולד קומפורט, הפרות מרלה וצרלה, הפר ביג ביזנס וכן הלאה. בנוסף, גם מילים שהומצאו על ידי גיבונס עצמה והיו צריכות לעבור ברית מילה כמו "קירפוף" או "מלשז", ואפילו דגם של מטוס – "טווין בֶּלישָה דו־עטלפי"– בקיצור עבודת תרגום משוגעת וראויה להערכה.

אם נסכם – זוהי פארודיה, ולכן הכל פסיכי ומוגזם ודי משעשע. לא, לא נחרתי מרוב צחוק (באופן כללי זה לא משהו שקורה לי הרבה), אבל בהחלט החנקתי גיחוך מידי פעם וחייכתי רוב הזמן. זה ספר כייפי, במיוחד אם מביאים בחשבון את התקופה שבה הוא נכתב.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי וממשיכה את הקו העיצובי והרמה הגבוהה שראינו גם בספר אחר של הסדרה – "הטבח" – שני האיורים הם פרי עטה של שרית עברני המוכשרת. גם פה החלקים הפנימיים של הכריכה לא נשארים ריקים ואפשר לראות בהן סקיצות מתוך תהליך העבודה על הכריכה. ישנה דמות של אישה מאוד אלגנטית, אשר מחזיקה בכף ידה מבנה, או כמה מבנים עם ארובה מעלת עשן. בחלקה התחתון של הכריכה ישנו דפוס של פר שחוזר על עצמו ובכלל יש כל מיני אלמנטים קטנים שעושים את הכל מושלם – הצמח שעל הכובע, הצעיף, העמידה של הדמות. אהבתי מאוד מאוד.

ציטוטים:

"היא אהבה רומנים ויקטוריאניים. זה סוג הרומן היחיד שאפשר לקרוא אגב אכילת תפוח".

"כעבור זמן קצר, בעודה יושבת ותופרת בשלווה, נכנס אדם מהחצר. להגנה מפני הגשם הוא חבש כובע שאבדו לו – השד יודע על פני אילו מֶרחַבשולֵי זמן ערטילאיים – המאפיינים הרגילים של צורה, צבע ומידה, וכן האסוציאציות החמקמקות יותר הטבועות בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי ומביאות את בני האדם לראות בכובעים כובעים, ועתה דמה לגידול פרא כלשהו, מין טחב או ספוג או פטרייה, שהסתפחו לפונדקאי".

"באותו הרגע עצרה הכרכרה ליד המסבאה, במגרש חניה קטן לצד הרחוב הראשי, ופלורה חשה הקלה כי היה נדמה לה שהשיחה נקלעה לאחד מאותם מעגלים שטניים שאפשר להיחלץ מהם רק אם אחד המשתתפים ימות או יתמוטט מאפיסת כוחות".

הפוסט חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.