אני לא יכולה להתחיל לכתוב על הספר הזה בלי לספר איך ולמה הוא הגיע אלי. קראתי המלצה חמה של חברה שאני סומכת עליה ומעריכה את דעתה. פניתי לינון בפייסבוק, הצגתי את עצמי ושאלתי אם יש דרך לקבל את הספר ממנו. התחלנו להתכתב בפייסבוק וינון התגלה כבחור מקסים שחולק איתי הרבה נושאים משותפים. אחד מהם היא העובדה שאנחנו גרים ממש קרוב אחד לשני. אז זכיתי לכבוד שינון יביא לי את הספר בעצמו ועוד עם הקדשה. זה בעצם סוג של גילוי נאות מבחינתי, כי זה אומר שלא הגעתי לספר 'נקייה' לגמרי. מה גם שעברתי תהליך מוזר עם הספר הזה, שעדיין לא קרה לי אף פעם. בגלל הקלות הזו שבה יכולתי לפנות לינון, נוצר מצב שבמשך הקריאה יצא לי לשאול אותו שאלות, או כשלא הבנתי משהו, או שהתעצבנתי על משהו – פשוט כתבתי לו. אז עד כאן וידויים ועכשיו לספר עצמו.

תמר היא מרצה לצילום בת 38, היא אמא צעירה מזה שנה וחצי כמעט וקשה לה. קשה לה להיות אמא ובת זוג ולהצליח לעשות הכל כמו שצריך או כמו ש'אמור להיות'. תמר מוצאת יומנים אישיים של צלמת עבר בשם תמר (כן כן…זה מבלבל קצת הקטע הזה) ורד. תמר מחליטה לכתוב דוקטורט על היומנים ועל עבודות הצילום של תמר ורד. החלטה שהיא עוד תצטער עליה פה ושם. הדוקטורט הופך לסוג של רומן ותמר הופכת לסוג של אמא. כל הזמן היא שואלת את עצמה למה לא אמרו לה שזה כל כך קשה. האימהות, כמובן. זו שאלה שאני חושבת שכל אמא צעירה שואלת את עצמה. אני, אישית, נאלצתי להתמודד עם זה כבר בימים הראשונים אחרי הלידה בגלל עיניין ההנקה. כל הזמן דיברו איתי על כמה טבעי וקל זה להניק, אף אחד לרגע לא חשב להזהיר אותי שאולי זה בכלל לא כל כך פשוט. ובגלל שזה כל כך ברור שצריך להניק כי זה 'הכי בריא לתינוק' וזה מאוד טרנדי לעשות את הדברים הכי טבעיים, נכנסתי לכאלה תסבוכות בגלל שלא יכולתי להניק, שהייתי פשוט בטוחה שאני פוגעת בילד שלי באיזשהו אופן. גם תמר, אמנם בנושאים אחרים לגמרי, מוצאת את עצמה בתסבוכת. ואולי בגלל זה גם אני מצאתי את עצמי בתסבוכת איתה. רוב הזמן לא הבנתי אותה ולא הבנתי את הסיפור והתבלבלתי בין שתי התמריות, שהיו רגעים שחשבתי להתייאש.

מיותר לציין, שכל העינין הזה משפיע על הזוגיות של תמר ובועז, בן זוגה. היא בעצמה מרגישה שהיא נהיית בלתי נסבלת (אוי כל כך מוכר…), אבל לא ממש יכולה לשלוט בעצמה. היא כועסת כשהוא לא יכול לדבר איתה או חוזר מאוחר, מידי פעם מעלה שאלות על רומן שאולי הוא מנהל ובינתיים מפתחת אובססיה לתמר ורד ולעיתים חושבת שהן פשוט אותו בן אדם.

בנוסף, לתמר יש יחסי אהבה-שנאה עם החברות שלה, משהו שאני מאוד יכולה להזדהות איתו. רוב הזמו היא מרגישה שהיא משקיפה מין הצד (כמו לגבי שאר ההיבטים בחייה) ולא ממש קשורה אליהן.

בקיצור – באיזשהו מקום תמר היא השכנה מלמטה, הבחורה שפגשתי במכולת, תמר היא גם אני.

יש הרבה בדידות בספר הזה והרבה תסכול. אין ספק שבהורות וזוגיות ארוכת שנים יש הרבה סיפוק, אבל יש גם רגעים ממש קשים. ומשקרת מי שאומרת שאין לה כאלה. אני שמה מנגד את הנשים האלה, מהפרוורים בארצות הברית, סטייל 'עקרות בית נואשות', שרק כאילו הכל מושלם אצלן, אלה שהכינו עוגיות, שיחקו עם הילדים, הכינו איתם שיעורי בית, עשו כביסה, הכינו ארוחת ערב ועדיין הסינר שלהן נקי, הציפורניים מושלמות והאיפור מחזיק. תסלחו לי על הצרפתית – חארטה. אין מצב. כנראה שמתחת  לכיור מסתתרת להקת פיליפיניות שעושה את הכל כשלא רואים.

טוב, התרחקתי מהעיקר והתחלתי לחפור…

זה ספר שנכנס אלי לאט לאט. בלי יותר מידי פומפוזיות, בלי איזו עלילה פסיכית או סיפור קורע לב. הוא מזדחל לאט פנימה ואותי, לפחות, השאיר בסוף עם איזו תחושה של ריקנות. סיימתי את הספר באחר צהריים של יום שישי. הייתי לבד בבית, נטולת בעל וילד והחלטתי לעשות אמבטיה. משהו שלא עשיתי כבר שנים. מילאתי לי מים, שמתי קצף ושקעתי לי עם הספר. ככה סיימתי אותו – באמבטיה. ואין סיום יותר מתאים מזה. זה לא היה מתוכנן ודווקא מאוד סימבולי מכמה סיבות – דבר ראשון, זה נתן לי זמן לשכב בשקט ולחשוב על הספר, דבר שני זה חיזק את תחושת הבדידות ודבר שלישי ואחרון – כל מה שהתחשק לי לעשות כשסיימתי את הספר זה לנער את תמר ולהגיד לה שהגיע הזמן שהיא תתאפס על עצמה ושתלך לעשות אמבטיה כדי להירגע.

באחת הסצנות הראשונות בספר מתוארת פגישת מחזור שתמר והחברות שלה הולכות אליה. לא הייתי אף פעם בפגישת מחזור, אבל יש משהו בפגישות האלה, שזה סוג של תעודת עניות של "מה עשית בחיים שלך בעשרות שנים שעברו". כאילו כולם בוחנים אותך, לראות מה השגת, אם נהיה ממך 'משהו', או מה שציפו שיהיה ממך. זה גם נראה כאילו כולם מנסים ליפות את המצב בפגישות האלה, שוב, כדי להוכיח לכולם שהצלחת. נראה שתמר לא מוצאת את עצמה בסיטואציה הזו. לא באמת מעניין אותה מה נהיה עם כולם והרכילות החדשה-ישנה לגבי מי עשה מה ועם מי. לא נראה שהיא עצמה מרגישה שהיא הצליחה – סך הכל היא די תקועה עם הדוקטורט הזה, היא די תקועה עם בעלה ועכשיו גם עם הבן שלה, שהיא אוהבת אהבת נפש, אבל קשה לה ואף אחד, כולל כל הנוכחים בפגישה, לא אמר לה שיהיה כל כך קשה לגדל אותו.

אין ספק שינון אדם משכיל, ששולט בשפה העברית, במיוחד בהרבה מילים גבוהות, לועזיות, מושגים בפילוסופיה, תאוריות, זוגיות, הורות וכמעט כל תרבות אפשרית (עם דגש על זו הגרמנית). היו רגעים שהיה נראה לי שהוא מנסה לעשות עלי רושם עם כל המילים הגבוהות האלה. בוא נגיד שזה היה או זה, או להרגיש שאני פשוט טיפשה שאני לא מכירה את המילים האלה…

ינון כותב יפה מאוד בתור אישה. זה מפתיע למצוא גבר שמודע ומכיר כל כך טוב את הרהורי ליבה של אם צעירה וטרייה. אתם יכולים לקרוא כאן על הבחירה שלו בדמות נשית.

לדעתי, זה ספר למיטבי קריאה. גם לי היה קשה איתו פה ושם. גם השפה גבוהה וגם צריך לא מעט מיומנויות על מנת לקרוא את תמר ותמר לסירוגין (למרות השוני בפונט, שבהחלט עוזר) והמעבר קדימה ואחורה בזמנים. אני לא בטוחה שכל אחד יצליח לקרוא אותו בקלילות.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – כי הוא גרם לי לחשוב וזה הרבה בימינו)

פינת העטיפה:

אני לא סגורה על העטיפה. אין ספק שהיא יפה לכשעצמה, אבל אני לא בטוחה שהיא עושה שירות טוב לספר. היא ישר זורקת למקומות של 'או, הנה עוד ספר על/בשביל אימהות' ואולי בדרך הוא מאבד קוראים בגלל זה. רואים סילואט של אמא המרימה תינוק אל על. בגלל העובדה שלא רואים את הפנים לא של הילד ולא של האם, זו יכולה להיות כל אחת. וזו באמת כל אחת מאתנו שיש לה ילדים ,אבל ברגע שבוחרים באימג' כזה אולי מרחיקים את הקוראים הגבריים מהספר. נכון שהספר מדבר בין היתר על הלבטים והקשיים שעולים מעצם ההורות, אבל לא רק ויש מצב שברגע שיש כזו עטיפה היא "מאכילה בכפית" את הצופה, שעדיין לא יודע מה טומן לו הספר.

ציטוטים:

"יצאנו מפגישת המחזור בשלוש וחצי לפנות בוקר. חלק מהאנשים עוד נשארו שם, נועצים ציפורניים מותשות בכורסאות בסלון ביתם של רותי וישראל במושב מעלה דגן, נאחזים בשולחנות בכל כוחותיהם, קושרים את עצמם בעבותות לעבר שאף פעם לא היה קיים, העיקר להימלט, לפחות לרגע נוסף, מהווה שכבר מזמן אינו מבטיח דבר. רובם נשואים, או היו נשואים, לפחות פעם אחת. נישואים מתוצרת איקאה. רובם, כמוני, כבר הורים לילדים קטנים בהרכבה עצמית".

"בבוקר אחד, כשהקצתי מתוך חלומות טרופים, ראיתי את עצמי והנה נהפכתי לסוס הזקן מספרו של דיקנס. אני נשארת רתומה למרכבה כדי לא ליפול מהרגליים. בניגוד לסוסים, אימהות אינן מוצאות מהשירות".

"כל בני הזוג שהיו לי העדיפו את הקיץ על פני החורף. בניגוד אלי. אני זקוקה לגשם כדי שישטוף את הפיח שמצטבר בי. אני מוכרחה לפנות מקום לפיח חדש".

"הזמן הנכון לעשות ילדים משול לחתול של שרדינגר, גם חי וגם מת. תוציאו אותו מהקופסה ותגלו שהאימהות היא סופרפוזיציה. תיאור קוונטי של המציאות אינו יכול להיחשב שלם כל עוד אין ילדים בתמונה. אחר כך כבר מאוחר מדי, יותר מדי משתנים חבויים." בועז מצא את הציטוט הזה באתר של אימהות חובבות פיזיקה ותלה אותו על המקרר. אני לא בטוחה שהוא מבין מה הוא אומר. אני מעדיפה ביולוגיה על פיזיקה".

"האימהות היא מחלה חשוכת מרפא או במילים אחרות קונדיטוריה. הייאוש צומח בבטן, בין הרחם לשחלות, כמו צמר גפן".

"יצור מוזר הוא האדם, נפשו עוקבת אחריו כמו צל, זוגיות מוזרה שכל מטרתה להאיר באור חזק יותר את בדידותו של היחיד".

הפוסט עלילות פרומות / ינון ניר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת מדריכים. כמה שיותר. הרבה עצות. מליון. אם הייתי יכולה הייתי מקיפה את עצמי במדריכים ומקבלת עשר תשובות לאותה שאלה. ואז בא הספר הזה ובין היתר אומר לי – תמצאו לכם מדריך אחד ותיצמדו אליו. וואלה יופי.

קיבלתי את הספר הזה כשהיורש היה בן שלושה חודשים. כמובן שישר פתחתי את הפרק "1-3 חודשים" אבל בכל זאת קראתי לי במקביל גם את הפרקים הראשונים, גם אם לא שקעתי בהם ממש לעומק. אני חייבת לציין שהופתעתי ממש לטובה. קודם כל – מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי בכל מיני ספרים אחרים ולא מצאתי או שהיה כתוב מעט ובצורה לא מספקת (מבחינתי) – התפתחות התינוק, מה הוא אמור לעשות ומתי, שיניים, מזון מוצק וכל נושא שרק עולה על דעתכם ממויין לפי תקופות, שהן נגזרות של חודשים –רגע לפני, החודש הראשון, 1-3 חודשים, 4-6 חודשים, 9-7 חודשים, 10 חודשים עד שנה, פרק על בריאות, פרק נחמד שנקרא "קצת אחרת" ונוגע בגידול תאומים, משפחות חד-הוריות, חד מיניות ומאמצות (נושאים שלא נותנים להם הרבה במה, כאן הם קיבלו פרק, אמנם לא ארוך במיוחד, אבל לפחות יש התיחסות שלא ראיתי בהרבה מקומות), פרק מצוין שנקרא המדריך המצולם שבו ישנם צילומים בצבע של החלפת חיתול (נשמע טריביאלי? אני נלחצתי מזה בימים הראשונים), איך עושים אמבטיה, תנוחות הנקה ועוד. אחרי כל זה יש נספח של הזכויות המגיעות לנו בשנה הראשונה – עוד נושא חשוב חשוב שצריך לדעת.

אני אוהבת את המדריך הזה. ומכל כך הרבה סיבות. קודם כל – כתוב על הכריכה "המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" ואם יש משהו מאוד בולט בו זה הישראליות שלו. לא יעזור, יש מנטליות ישראלית שבאה לידי ביטוי גם בעיניינים שקשורים להריון, לידה וטיפול בילדים. מי מאיתנו לא נתקלה באיזו סבתא חביבה שהיה לה משהו להגיד על איך שהילד לבוש (או לא לבוש) או איזה עובר אורח שהחליט להשב את תשומת ליבנו לעובדה שהילד רעב. גם לזה מתייחס המדריך המקסים הזה.

יש גם המון הומור וציניות, כמו בעמוד 31, שישנה רשימה של "חמישה דברים שאת פשוט לא יכולה לעשות אחרי הלידה:

1. לישון. אף על פי שכולם אומרים לך שכדאי.
2. לחשוב על סקס. אפילו שבן זוגך באמת היה מקסים.
3. לשמוע את בעלך מספר לכל העולם פרט אחר פרט מהלידה. אף על פי שזו זכותו.
4. להקשיב למישהי אחרת שמספרת על הלידה שלה. אף על פי שגם לה כאב.
5. להאמין שאי פעם תהיי מוכנה לעבור את זה שוב. גם אם אומרים שכולן שוכחות.

קצרה היריעה מלכתוב את כל מה שהספר מכיל ופה בדיוק הגדולה שלו, הוא אמנם רק עד גיל שנה אבל הוא מאוד מפורט ומצליח לא להיות טרחני ומשעמם. אהבתי שיש התייחסות בכל פרק להתפתחות התינוק ולמה כדאי לשים לב ואולי לבדוק אצל רופא. יש גם כל מיני תזכורות כמו לקבוע תור לטיפת חלב או טיפים (שרואים שנכתבו מתוך הרבה שנות ניסיון) לגבי המון דברים.

בעיקר הספר מדבר בשפה "בגובה העיניים" ומאוד מקיף ואפילו מצליח להיות משעשע בתקופה הלא פשוטה הזו.

הדבר היחיד שהיה לי מוזר הוא שבפרק על החודש הראשון יש טיפים לקניית עגלה. זה נושא חשוב שמעניין המון זוגות אבל ברוב המקרים אנשים מגיעים לחודש הראשון שאחרי הלידה כבר עם עגלה, ואם מזג האויר מאפשר אולי כבר יוצאים איתו החוצה. לכן אני חושבת שאת העיניין הספציפי הזה היה צריך לשים לפני, למשל בפרק שנקרא "רגע לפני".

בקיצור – מומלץ ממש בחום לכל אלו מבינכן שאוהבות לקרוא ואוהבות מדריכים שמבינים מה את צריכה. ואני שואלת – איפה ספר ההמשך?

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – באמת אחד המדריכים הטובים שנתקלתי בהם.)

פינת העטיפה:

גם כאן מגיע חח' – לכל ספרי העיון וההדרכה (לפחות אלו שיש לי בבית) יש עטיפות קצת, איך להגיד? משמימות… כאילו מישהו מפחד להעז. וכאן – חגיגה לעיניים. זה לא שהעטיפה מדהימה ביופיה אבל היא ממש חמודה בעיני והיא מאוד מתאימה לאופי של הספר. רואים הרבה איורים קטנטנים שקשורים בצורה כזו או אחרת לתינוקות – צעצועים, בגדים, עגלה ומילים כמו "אמא" "אהבה" ו"תינוקת". חמוד ותופס את העין.

הפוסט מלידה עד גיל שנה / מור אסאל וענת בר לב אפרתי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ילדים זה אכן שמחה. ברוב המקרים. ובשביל המקרים שבהם אין שמחה כותבים ספרים שאמורים לנסות להקל עלינו את החיים לצד הזאטוטים שהופכים לנגד עינינו למבוגרים. היינו מאוד רוצים שהם יהפכו למבוגרים שאנחנו רוצים שהם יהיו ולכן יש צורך בחינוך, בהצבת גבולות ובלימוד בסיסי של ערכים שחשובים לנו. הספר "ילדים זה שמחה" בא לתת מענה על שאלות כמו "איך גומלים מחיתולים? איך מציבים גבולות בלי מלחמות? איך נפרדים בבוקר בכיף? איך מודיעים על פרידה?" וכו'.

הספר בא להציג התנהגות הורית מומלצת לגיל הרך. הוא מתחיל בפרק "השנה הראשונה" ומסתיים בפרק "מוכנות לכיתה א'" (גיל שש לערך). סך כל העמודים בספר הוא 255, נראה לי שקצרה היריעה מלהכיל כל כך הרבה בספר שהוא, בסך הכל, בעובי בינוני מינוס ואפילו די דק ביחס לספרי ההדרכה האחרים. זו גם התחושה שעלתה אצלי במהלך הקריאה – הפרקים קצרים מידי ולפעמים תתי-הפרקים מסתכמים בכמה שורות והיה חסר לי יותר מידע ופתרון בעיות סטייל "מה עושים אם מה שכתוב לא עובד בדיוק ככה", במיוחד במקרים שקשורים לדברים של השנה הראשונה לחיים. עם זאת, עושה רושם שהרצון של ד"ר אלי שגיא הוא להיות מאוד ממוקד בפתרון בעיות יום-יומיות (ועל כך הוא גם מעיד בראיון איתו) ובעצם מציע "תכנית פעולה" להורים.

בעמוד 53 מובא המשפט הבא: "הורים שמציבים גבולות תוך שימוש באלימות ועונשים הם אנשים חלשים". ברור שאני נגד אלימות ואני בהחלט מקווה שהבן שלי לא יביא אותי למצבים שבהם אאלץ לנקוט עונשים חריפים, אבל קביעה כזו גורמת לדעתי לאיבוד חלק מהקוראים. כל העיניין של חינוך הוא מאוד רגיש לטעמי ולכן צריך להיזהר במילים שאתה בוחר. אותי המשפט הזה עיצבן. אחריו כבר היה לי קשה להמשיך.

כאמא לתינוק בן 5.5 חודשים, בשנתו הראשונה לחייו, לא מצאתי הרבה מידע. כאמור, הפרק שנקרא "השנה הראשונה", בתוספת הפרקים הבאים שאמורים לטפל בדברים שקשורים לשנה הראשונה כמו "גמילה מהנקה ו"גמילה מבקבוק" (אפשר להתווכח אם זה אכן קורה בשנה הראשונה) מונים בסך הכל 12 עמודים לערך… לי אישית זה לא הספיק. אני מסכימה שיש הרבה נושאים מגוונים שהספר מטפל בהם ואני בטוחה שעוד אחזור אליו כאשר הדברים יהיו רלוונטים אבל להורים לילד בן פחות משנה אין ממש מה לחפש כאן. נושאים רגישים כמו הצבת גבולות, מריבות, שיתוף פעולה, דימוי עצמי, פרידה ומוכנות לכיתה א' (נושאים שמצוינים עח הכריכה והספר מטפל בהם) ממש לא רלוונטים להורים לתינוקות מתחת לגיל שנה ולכך כדאי שישימו לב הורים שמחפשים פתרונות ועזרה. הספר עוזר ומכוון ומראה מקרים מדגימים מהקליניקה של ד"ר שגיא בכל הנושאים הנ"ל בתמציתיות (לפעמים באמת שלא צריך מעבר לזה).

לסיכום אני לא יכולה להגיד שהספר הזה "הפיל" אותי. אני מודה שיש שם דברים שאני עדיין לא יכולה לתת עליהם את דעתי כי הילד שלי קטן מידי ואני לא יכולה לדעת אם השיטות המצוינות בספר עובדות או לא. כשהוא יגיע לגיל המתאים אני מאמינה שאני אחזור אליו. העיניין הוא שאני אחזור אליו אם לא יהיה לי ספר יותר טוב עד אז וזה לדעתי המינוס של הספר הזה… יכול מאוד להיות שאם הייתי מגיעה אליו כאשר הנושאים היו יותר רלוונטים הוא היה "תופס" אותי יותר. בכל מקרה, לטעמי הוא מתומצת מידי, אולי אני אוהבת בלבולי שכל, אבל כאן זה פשוט קצר מידי. בנוסף, אני ממש לא חושבת שצריך לציין על הספר שהוא נותן גם עצות לגבי השנה הראשונה כי, כאמור, הנושא הזה בקושי מוזכר. או שיורידו את הפרק הזה או שיאריכו אותו. איך שזה כרגע זה פשוט מצחיק. וכמו שאומרים ביידיש – "נישט א היר נישט א הער" (לא לפה ולא לשם).

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתחילה לא לצפות ליותר מידי מעטיפות של ספרי עיון והדרכה. עדיין לא נתקלתי בכזה עם עטיפה ממש מוצלחת. האיור על העטיפה וגם כל האיורים בספר הם פרי עטו של דרור אדם והם ממש מקסימים. העטיפה צבעונית ועליזה אבל צפויה ובנאלית.

הפוסט ילדים זה שמחה – המדריך להורות מוצלחת לגיל הרך / ד"ר אלי שגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.