נתחיל מהפרטים היבשים – משפחת פארל היא משפחה פריזאית שנראית כאילו נלקחה ממגזין – ז'אן, האב, הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, אשתו קלר היא סופרת ופעילה פמיניסטית ובנם אלכסנדר הוא סטודנט בסטנפורד בארה"ב.

כמובן שמתחת לפני השטח אנחנו מגלים (די מהר, זה לא ספוילר) שהמשפחה רחוקה מלהיות משפחה מאושרת וזוג ההורים מנהלים חיים כפולים ושלכל אחד מהם יש בן זוג משני. הם מצליחים לשמור על הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. הכל מתפוצץ בצורה פומבית כשאלכסנדר מואשם באונס מילה, בתו של אדם, המאהב של קלר. אלכסנדר טוען שהכל היה בהסכמה, מילה עצמה מרוסקת וכאן מתחיל קרב גרסאות – בתחנת המשטרה, בעיתונות, בבית המשפט וברשתות החברתיות של כולם.

מבחינתי זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת. מהר מאוד שמים לב שהמשפחה הזו מתנהלת בצורה עקומה. הערכים שהם היו רוצים להעניק לאלכסנדר לא בהכרח עולים בקנה אחד עם איך שהם עצמם מתנהגים.
ז'אן מרוכז בעצמו ובהמשך הקריירה שלו, כל מעשה שהוא עושה נבחן על ידיו על מנת שלא ישפיע על המשך העסקתו והוא מבלה שעות רבות בטוויטר כדי לראות מי כתב מה וכמה כבר הגיבו לו – "לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את הטלוויזיה או לנטוש את כל מה שנתן לו כוח להמשיך: אהבתו לפוליטיקה, האדרנלין שהזרימה לעורקיו ההופעה בטלוויזיה, הפרסום ויתרונותיו ובעיקר העוצמה, התחושה שהוא כול-יכול – שהעניקו לו קהל הצופים הגדול, ההערכה וקבלת הפנים החמה והמכבדת בכל מקום.
כובד משקלם של הנקסיזם, של האובססיה לתדמית ולשליטה – דחפו אותו להופיע ללא הרף על המסך, ומדי בוקר, מול המראה, תר אחר סימנים להידרדרותו הצפויה. ובכל זאת, הוא לא הרגיש זקן" (עמוד 22).
מתואר מקרה בו ז'אן מגיע לבקר חולה בבית חולים מחוץ לשעות הביקורים. כשרופא לא נותן לו להיכנס, הדבר הראשון שז'אן אומר לעצמו הוא "האיש הזה כנראה לא אהב את התכניות שלו" ולא חלילה – שאלו הנהלים.
קלר היא אישה חזקה ודעתנית, מסאית שגם עבדה בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי והומה עבדין. גם היא עסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה ואפילו שאותה מעניינים דברים אחרים ופחות אור הזרקורים, היא עדיין מושקעת בהם. "מאז לידתו של אלכסנדר, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת מעומס הדרישות שתבעה האימהות, ובמיוחד מהדרישה הקשה ביותר מאישה שחירותה עמדה בראש סדר העדיפויות שלה: זמינות" (עמוד 116).

ושניהם לא רואים את אלכסנדר בכלל. לא שזה מצדיק משהו ולא מוריד מהחלק הלא מבוטל שלו בעיניין.
"הוא תמיד ניהל קשר מיוחד עם הוריו, שילוב של חיבה וחוסר אמון. הוא ידע שהוא מושא להערצתם אבל מעולם לא חווה גילויי חיבה גופנית. הם לא התנשקו בבית ואם כן, מעט מאוד" (עמוד 43). הוא הישגי מאוד וכל כולו רצון שההורים שלו יתגאו בו. הוא הצטיין בכל מקום שלמד בו – ממש 'בן טובים' כמו שאוהבים להגיד. הצד השני שלו היה רגיש, מסוגר וביישן.

חלק גדול מהספר גרם לי לזוז באי נוחות בכיסא. החל מאיך שההורים עצמם מתנהגים ועד משחקי החברה המטופשים שבחורים צעירים משחקים כשהם שיכורים, והובילו למצב שבו חייה של מישהי נעצרים ומתרסקים. ובמרכז כל הסאגה הזו – הרשתות החברתיות, העיתונות וכל אחד שיש לו מקלדת. זה נהיה מכוער. מאוד מכוער. וזה אמיתי. במיוחד שהדמויות הראשיות מוכרות לאנשים כמו שז'אן וקלייר בפריז.
אחת הסיבות שבגללן תנועו באי נוחות היא שטואיל תגרום לכם לפקפק במה שבהתחלה נראה ברור לגמרי – בחורה נאנסה, הבחור אשם. היא תנסה להראות לכם את כל הצדדים, של שני הצדדים. היא תגרום לכם להרגיש חבר מושבעים במשפט הזה ולהחליט, מעבר לכל ספק – מי אשם. והאם בכלל יש אמת אחת?.

בספר תמצאו אזכורים למוניקה לווינסקי, הארווי וויינשטיין ותנועת MeToo. זה הופך אותו למאוד עכשווי ומעודכן ודן בסוגיה חשובה. בין היתר על השפעת הפורנוגרפיה, שהפכה זמינה מאוד, הרשתות החברתיות והטוקבקים, לחץ חברתי וכמובן – חינוך.

זה ספר חשוב, גם אם הוא לא נעים ונוח לקריאה, גם אם היו רגעים שהתחלחלתי כאישה מצד אחד וכאמא מצד שני. קלייר היא פמיניסטית מוצהרת והבן שלה נאשם באונס, אחת העברות הכי שובניסטיות שיש, אבל היא עדיין אמא – איך היא מגיבה? איך מגיבים כלפיה?. חוסר וודאות מאפיין את המשך העסקתו של ז'אן מפאת גילו – איך כל הפרשייה תשפיע עליו? (הרי זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר). והכי חשוב – מילה, שדווקא לפעמים לא מרגישה כמו גיבורה בסיפור הזה, על אף שעוברת חקירות מזעזעות ושאלות חודרניות שמשפיעות על כל חייה אחרי המקרה. ואלכסנדר – שהיה כוכב עולה בסטנפורד ועכשיו חייו נעצרו.

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. תגידו 'אני אעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה' – גם כנשים, גם כהורים וגם כבני אדם באופן כללי.
תקראו. זה חשוב.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפייפיה ולגמרי קנתה אותי. אבל בואו – אין לה שום קשר לעלילה. לפחות לא כזה ברור שאני עליתי עליו. הכריכה המקורית די משמימה, אז ככה שזו הישראלית מוצלחת הרבה יותר. זו לגמרי כריכה שהייתי מרימה בחנות ספרים.

ציטוטים:

"הם גילו את ההבדל בין מכשול ובין אסון: הראשון היה נסבל, השני אירע תוך ניפוץ פנימי ללא פתרון אפשרי – ייסורים מתמשכים ומוחלטים".

"הנשים העזו לדבר, הן התחילו, יחד, לספר את שנשאו בשקט והסתירו זמן רב כל כך. מבחינת קלר, הדילמה הייתה לחיות הבטחה כזאת לארגון חברתי מחדש – הנשים סוף-סוף סיפרו את מה שחוו, משהו חשוב התרחש שם באותה הבנה ציבורית מחודשת של ערכן, אותה הקשבה מעמיקה לדבריהן – ובה בעת, לנתח באובייקטיביות רבה ככל האפשר את מה שנאמר בבית המשפט, בעוד שבפריזמת הרגש והחיבה, הכול בעיניה נראה פגום, מוגזם, טעון – בנה הסתכן בחמש-עשרה שנים בכלא, אז למה להעיק עליו? כל חייה היא פעלה בניגוד לערכים שהתיימרה להגן עליהם בפומבי. זה מה שזה היה, האלימות: השקר – ייצוג מעוות של הקיום שלה. ההכחשה: המסלול שבחרה להמיר בו את המציאות כדי שתוכל לשאת אותה".

ציטוט של פיליפ רות שמובא בספר – "נותרה העובדה כי החיים ממילא אינם מובנים כהלכה על ידי בני האדם. הטעות בהבנתם, אלה הם החיים, לטעות ולטעות ולטעות בהם, ואחר כך, מתוך הרהור מדוקדק מחדש, לשוב ולטעות בהם. ככה אנחנו יודעים שאנו חיים: אנחנו טועים" (מתוך פסטורלה אמריקאית, הוצאת כנרת)

הפוסט עניינים אנושיים / קארין טואיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הרבה זמן לא יצא לי לקרוא ספר מתח איכותי, כזה שמושך אותי לקרוא עוד פרק ועוד פרק ורק עוד כמה עמודים ואולי עוד משפט קטן? והופ הגיע אמצע הלילה… והנה הגיע אלי הספר האחרון של ליעד שהם. אני מודה, זה הראשון שלו שאני קוראת וכבר יצא לי לשמוע פה ושם כאלה שאומרים שיש לו "נוסחאות" קבועות לספרים (דבר שאומרים הרבה על רם אורן, למשל). אז בעיניין הזה אני לא יכולה להעיד (תשאלו אותי בספר הבא) אבל מה שבטוח זה שמהספר הזה מאוד נהנתי והוא הצליח להשאיר אותי עירנית ומתוחה עד סופו.

עדי רגב נאנסת באכזריות הצפון הישן של תל אביב כשהיא נכנסת לחצר הביניין בו היא גרה. אין עדים (לא כאלה שיודעים עליהם לפחות) ועושה רושם שאין ממש כיוון לחקירה וכל מה שעדי רוצה זה רק להתקלח ושיעזבו אותה בשקט. אביה של עדי, לעומת זאת, לא מוכן לקפוא על שמריו ומחליט לחפש את האנס גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה. הוא מתחיל לעשות מארבים מתחת לביתה בשעות לילה מוזרות על מנת לתפוס את החשוד על חם. כך הוא מוצא את זיו רגב, בחור שנמצא מסתובב ברחוב בשעות מפוקפקות ומתאים בדיוק לתיאור של עדי. תוסיפו לזה את העובדה שלזיו אין ממש הסבר ברור מה הוא עשה ברחוב הזה בשעות האלה. כל האצבעות מופנות אליו ולכולם ברור שזה הוא, חוץ מלו עצמו, אבל הוא לא יכול לספר למה.

כל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת, מה שהופך את הסופר לסוג של "מספר יודע כל" וזה מעניין לשמוע כל פעם את העלילה מכיוון אחר. הספר מאוד עכשווי, יש למשל אזכורים של פייסבוק, הודעות טקסט וכאלה ומה שהכי דיבר אלי זה שהוא מאוד ישראלי. השמות הם הכי ישראלים שיש וגם האיזור שנבחר כזירת הפשע – הצפון הישן של תל אביב – שהוא כאילו איזה מין קונצנזוס של "איזור טוב" לגור בו. אני אישית גרתי חמש דקות הליכה מהמקום שעדי נאנסת בו בסיפור וזה עשה לי צמרמורות לחשוב שזה היה יכול לקרות מתחת לבית שלי.

לספר הזה יש נוסחה שמנצחת מבחינתי:

פרקים קצרים + הרבה התרחשויות מפתיעות + רמת מתח טובה = לסיים את הספר תוך שלושה ימים.

וזה בדיוק מה שקרה. לקחתי את הספר ליד וקראתי עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק. עושה רושם גם שליעד שהם בקי מאוד בעיניינים חוקתיים והתנהלות של חקירות עד לפרטים הקטנים. העלילה הייתה יכולה להיפגע מאוד אם היו אי דיוקים או דברים לא הגיוניים, אבל שהם בהחלט יודע על מה הוא מדבר… הוא עורך דין במקצועו ויודע הרבה על האינטריגות בפרקליטות וגם על הרצון "לסגור תיקים" כמה שיותר מהר על מנת להראות לציבור ש"הנה, אנחנו תופסים את האנשים הרעים" ולפעמים מעגלים פינות בדרך.

השפה קלה וקולחת, לא משהו גבוה ומסובך, שמוסיפה לכך שהספר נקרא במהירות. בקיצור – בהחלט מומלץ לחובבי המתח שבינכם.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – כי איך זה שאין לי אפילו ציטוט אחד??)

פינת העטיפה:

עוד עטיפה מבית היוצר של אמרי זרטל (הבן אדם עובד כמו חמור). לכאורה עטיפה די מתבקשת – רואים חמישה אנשים (החמישי נמצא כבר בגב הספר) עומדים עם מספרים בידיים כמו במסדר זיהוי. הדמויות הן צלליות שחורות והמספרים צהובים. אהבתי את זה שזרטל הפך את קוי הגובה שיש בדרך כלל בקיר של מסדרי הזיהוי לאלמנט גרפי והכי אהבתי את הלמינציה הסלקטיבית – גם הכותרת וגם המספרים בולטים החוצה וזה מוסיף עומק. זה מה שאני אוהבת בעטיפות של זרטל – גם אם לכאורה מדובר בעטיפה "פשוטה" ולא מסובכת יותר מידי עדיין רואים שהושקעה בזה הרבה מחשבה וזה מצליח להיות שונה למרות הכל. גם הבחירה בצבע האדום עושה טוב לספר כי הוא ישר קופץ לעין.

הפוסט מסדר זיהוי / ליעד שהם הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.