על הבלוג גילוי נאות – אני מגיהה ספרים, עורכת ספרים ואוהבת את העבודה שלי. ספרים שאני אוהבת במיוחד – אני ממליצה עליהם, בין אם עבדתי עליהם אם לאו. לפני המלצה על ספר שעבדתי עליו יודגש – שאכן עבדתי עליו. פורסם ב- 30 מרץ 2010 ספרים. אני אוהבת ספרים. אפילו מאוד-מאוד. למה? מלא סיבות. אני מניחה שזה התחיל בזה שאנחנו פשוט משפחה שקוראת. אמא שלי היא זו שירשתי ממנה את התחביב של להעתיק משפטים שאהבתי. יש לה הרים של מחברות שהיא מילאה במשך השנים. אני מתגאה בשש כמעט מלאות :). אבא שלי בעצמו תולעת, למרות שהוא קורא סגנון אחר לגמרי. לא מעניין אותו רומנים, הוא בעיניין של מדע בדיוני והיסטוריה. אח שלי היה תלמיד מצטיין עם כל הנובע מכך (חוץ מזה שהוא היה מקובל בחברה), וקרא בעצמו הרבה סיפורי בלשים בצעירותו וספרות עיון עסקית בבגרותו. ואפילו סבא שלי, זכרונו לברכה, שהיה איש משכמו ומעלה, איש עסקים גדול שהירבה בקריאת ביוגרפיות בלתי אפשריות במספר העמודים והמורכבות שלהן ועוד באנגלית! בנוסף לכל, כאילו כדי לוודא שהעיניין סגור ונעול, מצאתי לי את בעלי שיחיה, אחד הקוראים הפסיכים שהכרתי עד היום, גם הוא בעינייני היסטוריה וביוגרפיות. רק שהוא גם זוכר כל מה שהוא קורא… אז זה היה רק הגיוני שגם אני אצא ככה…קוראת נלהבת. אני אוהבת לקרוא. אני חושבת שאפשר ללמוד כל כך הרבה מספרים. אנשים חושבים שמי שכותב ספר פשוט ממציא פרטים שונים, אבל מאחורי כל כתיבה יש הרבה עבודת מחקר ויש המון פרטים, שאולי אתם לא יודעים, אבל הם לגמרי נכונים. לאחרונה למדתי שבאינדונזיה לא מניחים פעוט שנולד על הרצפה עד גיל 6 חודשים (לאכול, להתפלל, לאהוב). ושהמילה "אמוק" הגיעה בכלל מבאלי, אינדונזיה (גם הנ"ל). שחתולים יכולים לדבר (קפקא על החוף), שיש ציפור שקוראים לה פרפור (שתהיי לי הסכין), שהיה ארגון סרסורים בשם "צבי מגדל" בבואנוס איירס (מעשה בטבעת) ושלכבשים יש הרבה רגשות (גלנקיל – מותחן כבשים) ובטח ובטח לפילים (מיים לפילים). מדהים לא? אני מסתכנת בקלישאה כשאני אומרת שיש עולם ומלואו בספרים. לפני שלוש שנים עברתי תאונת דרכים, שבגינה לא עבדתי 9 חודשים (ממש הריון…גם תפחתי בדרך). בנוסף לעובדה שלא עבדתי, גם הייתי מוגבלת בתנועה בבית. לא נשארות הרבה אופציות מעניינות אחרי שממצים את עיניין הטלויזיה, אז התחלתי לקרוא כמו מטורפת. יש סוג של אסקפיזם בקריאה ואני חוויתי אותו במלוא העוצמה. הייתי בבית, היה לי קשה, הייתי ממורמרת וכואבת והדבר היחיד שהצליח להסיח את דעתי היה קריאה. לצאת מהסיפור שלי ולהיכנס לסיפור של מישהו, או משהו, אחר. הייתי הולכת לישון עם הדמויות וקמה איתן בבוקר. תוהה מה קרה שם במהלך הלילה ומה פיספסתי. בשלב מסויים הרגשתי שאני כל כך מעורבת בסיפורים של אנשים אחרים שהסיפור הפרטי שלי אבד לי. זה נתן לי מקום להתחיל כאילו מהתחלה. אמנם זה עיניין מטאפורי. אבל ממש הרגשתי שמשהו השתנה. זה כבר לא יהיה אותו דבר. וזו ההזדמנות שלי להתחיל מחדש, יותר טוב. זה נראה כאילו אף אחד כבר לא קורא יותר. בטח לא בצורה הסטנדרטית (אי-בוקים למינהם, ותודה לאופרה ווינפרי). כולם משחקים בפליי-סטיישן, או ב-WII. ילדים היום מחזיקים עכבר מחשב עוד לפני הגיעם לגן. קצת הזוי לא? אני אוהבת לקרוא. ואני מקווה שאתם אוהבים גם.