אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפעמים אנחנו משתעשעים במחשבות של "מה היה קורה אם…?". מה היה קורה אם היינו לוקחים את העבודה ההיא? מה היה קורה אם לא היינו מסרבים לדייט? מה היה קורה אם היינו בוחרים בקריירה אחרת?. החיים שלנו מורכבים מצמתים, קטנים וגדולים, כמעט בכל יום. כל החלטה שאנחנו לוקחים משנה את מסלול חיינו באותו היום ומין הסתם גם בהמשך החיים. אם התקבלנו לעבודה מסוימת, חיינו יראו אחרת מאשר אם היינו נדחים ומתקבלים במקומה למשרה אחרת. הייתם רוצים לדעת איך היו נראים החיים שלכם בהתאם לכל החלטה שהייתם לוקחים, ואז פשוט "לבחור" את החיים שמתאימים לכם? זה בערך המצב שנורה נמצאת בו.

נורה בת 35, כבר כמה שנים שהיא לא בתקופה טובה. שום דבר לא מסתדר לה כמו שהייתה רוצה. היא יתומה מהורים, אחיה היחיד מתעלם ממנה, החתול שלה מת ואם זה לא מספיק, אז היא גם פוטרה הרגע מחנות שעבדה בה שנים. החיים שלה רצופים חרטות, היא כל הזמן שואלת את עצמה "מה היה קורה אם"?. אם הייתה מתמידה בשחייה, אם הייתה מתחתנת עם דן, שהיה בן זוגה כמה שנים ואפילו מה היה קורה אם החתול שלה לא היה מת. אין לה כוח יותר. היא מרגישה ששום דבר לא הולך לה והיא חושבת שאם אולי הייתה לוקחת החלטות אחרות, כל זה היה שונה. אבל אין איך להחזיר את הגלגל, אז היא בעיקר בדיכאון. עד כדי כך שהיא מחליטה לשים לחייה סוף (אל דאגה, זה לא ספוילר, זה ממש בהתחלה).

'ספריית חצות' היא ספרייה של כל האפשרויות המפוספסות של חיינו. כל ספר מייצג חיים אחרים שהיו מתקיימים אם היינו לוקחים החלטה אחרת, וכתוצאה מזה – יש בה אינסוף אפשרויות. מדפים ארוכים ארוכים, שלא רואים את סופם, עמוסים בספרים. לכאן נורה מגיעה.

בעזרתה של ספרנית אהובה נורה יוצאת למסע בכל החיים האחרים שהיו יכולים להיות לה. יש לה את ההזדמנות לחוות בעצמה מה היה קורה אם הייתה מתמידה עם השחייה (היא הייתה הבטחה גדולה בנעוריה) או איך היו נראים חייה עם דן, אם באמת היו מתחתנים. בנוסף, בספרייה יש ספר אחד גדול וכבד שנקרא "ספר החֲרָטוֹת ", בו כתובות כל החרטות של נורה. כל החרטות שניהלו את חייה והביאו אותה לחיים שבהם היא חיה עכשיו. היא נכנסת ויוצאת מגרסאות חיים אחרות שלה ויש לה את האפשרות לבחור איפה היא רוצה להישאר.

נורה מבינה הרבה דברים חשובים במהלך המסע הזה, הן על עצמה והן על הסובבים אותה, היא גם מגלה שהמעשים שלה וההחלטות הקטנות שלה, יכולות להשפיע גם על הסביבה ולא רק עליה באופן ישיר.

באילו חיים נורה תבחר לחיות? על מה היא מתחרטת? היא רוצה את מה שטוב לעצמה או שבכלל מְרַצָּה אחרים ואת הרצונות שלהם? ומה יעלה בגורלו של וולטר החתול? אני אשאיר לכם לגלות.

קראתי את הספר כאמור תוך יום, וזה אומר הרבה. רוב הפרקים קצרים וחלקם אפילו רק עמוד אחד. אמנם על פניו מדובר ב-300 עמודים, אבל הפונט הגדול, השוליים והפרקים הקצרים, הופכים את הספר לדי קצר וקליל. השפה קולחת וזורמת והאווירה הכללית כיפית.
אני מודה שציפיתי לקצת יותר מהספר, אבל בהחלט יכולה להבין למה הפך לרב מכר. יש פה סוג של ספר 'עזרה עצמית' במסווה. בלי לשים לב, גם אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי החלטות שלקחתי.
זה מסוג הספרים ש(אצלי לפחות) צריכים להיקרא בזמן מסוים בחיים. והזמן הזה היה עבורי עכשיו. אני בעצמי נמצאת בצומת בחיים שלי ושואלת את עצמי לא פעם אם לקחתי החלטה נכונה ואם היום הקשה הזה שנגמר עכשיו, היה יכול להיות יום קל יותר אם הייתי לוקחת החלטה אחרת. אז ככה שהספר הזה בא בדיוק בזמן.
היה חלק אחד באמצע שקצת נמרח לי וכבר מההתחלה היה ברור לי מה יקרה בסוף וכן, יש לא מעט קלישאות בספר, אבל זה לא שינה את החוויה הכללית שלי, שהייתה כיפית, מעניינת ומעוררת מחשבה.
אני מניחה שזה לא ידבר לכולם, בטח ההיבט הפילוסופי של העניין, אבל בהחלט יגרום לכם לחשוב ולשאול את עצמכם שאלות. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל קמתי יותר שמחה בחלקי בבוקר אחרי שסיימתי את הספר. לפעמים זה בדיוק מה שהיינו צריכים.

מאמר ברשת שמצאתי של מטפלת בשיטת NLP והביאה את הספר הזה כדוגמה (אני לא מכירה אותה ואין לי מושג מה היא עושה, אבל זו זווית מעניינת לספר) – אפשר לקרוא פה.

את תקציר הספר ופרק ראשון אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה המקורית שאני נתקלתי בה (אפשר לראות כאן) היא מאוירת. רואים בה מעין זוגות של חלונות, כשכל זוג כזה מתאר חיים שונים של נורה, כל איור קטן מייצג משהו מתוך הסיפור. בגודרידס נתקלתי בשלל עטיפות (שפות שונות, קינדל ועוד גרסאות) וקשה לסקור את כולן. בזו הישראלית, שקצת שונה מהשאר יש לציין, רואים מבוך, שכל קירותיו עם ספרים ודמות עומדת בכניסה אליו. אימג' של חתול קטן מופיע על שם הספר והשדרה. הרקע הוא שחור עם נקודות, הקבלה ללילה עם כוכבים. הכריכה חמודה ונעימה, אבל האמת שבמקרה הזה אהבתי יותר את המקורית (וגם כמה גרסאות אחרות – כמו זו שכאן או זו שכאן).

ציטוטים:

"למוזיקאים יש קלישאה ישנה שאומרת שבפסנתר כל התווים נכונים. אבל החיים שלה היו קקופוניה של שטויות. יצירה שיכלה להגיע למקומות נפלאים, אבל עכשיו הייתה תקועה במבוי סתום".

"בין החיים והמוות יש ספרייה," היא אמרה. "ובתוך הספרייה המדפים נמשכים עד לאינסוף. כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכולת לחיות. לראות איך הכול היה נראה אילו בחרת במשהו אחר…אילו יכולת לשנות את ההחלטות שקיבלת, מה היית עושה אחרת?"

"בן אדם הוא כמו עיר. לא צריך לפסול את השלם רק בגלל כמה חלקים נעימים פחות. אולי יש אזורים שפחות תאהבי, כמה רחובות צדדיים ושכונות שעדיף לא להתקרב אליהם, אבל שווה להישאר בגלל הדברים הטובים."

"להיות חלק מהטבע פירושו להיות חלק מהרצון לחיות.
כשנשארים יותר מדי זמן במקום אחד, שוכחים כמה העולם גדול. אי אפשר לתפוס יותר את ממדיהם של קווי האורך והרוחב. ממש כמו שקשה לתפוס את האינסופיות בתוך נפשו של אדם אחד, חשבה.
אבל ברגע שמבינים את האינסופיות הזאת, ברגע שהיא נחשפת, צצה תקווה, בין שרוצים בה ובין שלא, והיא נדבקת בעקשנות של חזזיות על סלע."

"אם את רוצה להצליח בשחמט מתישהו, את חייבת להבין דבר אחד," אמרה, כאילו לנורה אין שום דבר חשוב יותר לחשוב עליו. "מה שאת צריכה להבין הוא זה: המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר. הוא לא נגמר גם אם יש רגלי אחד ויחיד על הלוח. אם לאחד הצדדים יש רגלי ומלך, ולצד השני יש את כל הכלים, המשחק עוד נמשך. ואם היית רגלי – ואולי זה מה שאנחנו, רגלים – היית צריכה לזכור שהרגלי הוא הכלי הקסום מכולם. הוא אולי נראה קטן וחסר ייחוד, אבל זה לא נכון. כי רגלי הוא אף פעם לא רק רגלי. רגלי הוא מלכה בפוטנציה. את רק צריכה למצוא דרך להמשיך להתקדם. משבצת אחת בכל פעם. ואז את יכולה להגיע לצד השני ולזכות בכל מיני כוחות."

"לעולם אל תמעיטי בחשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים."

"היא חשבה לעצמה כמה מעניין שלפעמים החיים נותנים לך נקודת מבט חדשה לגמרי אם את רק נשארת בסביבה מספיק זמן כדי לראות את זה"

הפוסט ספריית חצות / מאט הייג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).

הפוסט בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הגיע לילה שלא הצלחתי להירדם בו ומפה לשם…סיימתי את הספר תוך 24 שעות.
אז כן, אני חייבת להודות שנרשמו כמה גלגולי עיניים וההתפתחויות היו מעט צפויות, אבל בכל זאת – לסיים ספר תוך יום, כשיושבים לי על הראש שני ילדים בלי מסגרות, זום בית ספר מקרטע והכנת ארוחות – זה חתיכת הישג. רוצה לומר – וואלה נהניתי!.

פופי וויאט עומדת להתחתן עם בן זוגה המושלם ד”ר מגנוס טאוויש. היא אוהבת את עבודתה כפיזיותרפיסטית ועל פניו הכל מתנהל לו על מי מנוחות (על פניו, כן?). עד שאחר צהריים אחד היא מאבדת את טבעת האירוסין שלה במהלך תרגיל כיבוי אש במלון. הטבעת הזו עוברת במשפחתו של מגנוס ונשמרה עד לרגע הנכון בכספת. לא נעים. אם זה לא הספיק, גם הנייד שלה נגנב בתוך ההמולה שנוצרה במלון. היא מוצאת את עצמה עומדת בלובי ולא יודעת מה לעשות. היא חייבת מספר טלפון לתת למלון למקרה שימצאו את הטבעת. היא מבחינה בטלפון נייד שנזרק לאחד הפחים בלובי. היא מחליטה לקחת אותו. הגיוני סך הכל. העיקר שיהיה למלון איך לתקשר איתה ושהיא תוכל לתקשר עם העולם.

בעליו של הנייד שפופי מוצאת, איש עסקים בשם סם רוקסטון, קצת פחות מרוצה. הוא מחפש את העוזרת האישית שלו, ויולט, שהטלפון היה בבעלותה ונעלמה. פופי משכנעת את סם שייתן לה להשאיר את הנייד אצלה לכמה ימים עד שתתארגן על אחד חדש או עד שתימצא הטבעת. סם מסכים בלית ברירה, בתנאי שפופי תעביר אליו את כל ההודעות והמיילים שמתקבלים בטלפון ותחזיר אותו כמה שיותר מהר (בכל זאת רכוש החברה וזה).

בינתיים פופי ממשיכה בהכנות לחתונה ומסתירה את אבדן הטבעת ממגנוס ומהוריו, שבדיוק מגיעים לביקור בלונדון. גם ככה פופי מרגישה חוסר ביטחון ליד משפחתו של מגנוס, ובמיוחד ליד הוריו, זוג אקדמאיים פלצניים, אז המפגש הזה, כשהיא באצבע ללא טבעת הופך אותה נוירוטית במיוחד.
בין לבין היא מעבירה את ההודעות שמתקבלות לסם וגם קצת קוראת אותן ולומדת מי הוא ומי האנשים שמקיפים אותו. היא כמובן לא מצליחה להתאפק ומתחילה להתערב לסם בהודעות ובחיים.

הדמות של פופי משעשעת, מסוג הנשים האלה שהכל קורה להן – שם מוזר (בעברית אגב זה הפרח פֶּרֶג), אבדן הטבעת, גניבת הטלפון, איסוף טלפון מפח אשפה, הסתרה של כל הסיפור והתערבות בעניינים לא לה. נוצרות סיטואציות הזויות ומצחיקות. רגע אחד בא לי לתת לה סטירה ורגע אחד לחבק אותה כי בחיי שהיא חמודה.

זו קומדיה רומנטית קלאסית, משעשעת ומנותקת מהמציאות. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. הכי רחוק שאפשר מהמציאות שאני נמצאת בה כרגע.
אם אתם אוהבים את הסגנון ובא לכם ממתק לימי הקיץ האחרונים, זה לגמרי בשבילכם. קחו בחשבון שגם אם אתם לא אוהבים לאבי-דאבי (כמוני) וצינים (כמוני), עדיין יש סיכוי שתאהבו וזה ירחיק אתכם לכמה שעות ממה שקורה פה.

**אגב, הערת שוליים (יש הרבה הערות שוליים משעשעות בספר) – בשנת 2011 יצא סרט בשם "מה המספר שלך?"  (What’s you number?), אשר מבוסס על ספר אחר בשם  20 Times a Lady, אז אל תתבלבלו – זה לא הספר הזה.
הספר הקודם של סופי קינסלה – אפשר לגלות לך סוד? – גם הוא עובד לסרט לא מזמן אשר נושא את אותו השם. גם הספר הזה יכול בקלות להפוך לסרט חמוד.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הקוים העיצוביים של הכריכה ממשיכים מהספרים הקודמים של סופי קינסלה שיצאו בהוצאת הכורסא – החלק התחתון של הכריכה הוא בלוק שחור ומעליו צלליות, עומדות גב אל גב ומחזיקות בידיהן טלפונים ניידים, אשר מתעופפים מהם לבבות (דווקא על זה הייתי מוותרת, קצת יותר מדי בשבילי). ברקע רואים את קו המתאר של לונדון. בסך הכל כריכה חמודה שמעידה על תוכן הספר בצורה מושלמת.

הפוסט מה המספר שלך? / סופי קינסלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי, "ויל, אתה יכול לבחור מי יהיה חבר שלך ואתה יכול לחטט באף, אבל אתה לא יכול לחטט לחבר שלך באף." המסקנה הזאת נשמעה לי די מדויקת כשהייתי בן שמונה, אבל התברר שהיא שגויה בכמה מובנים. קודם כל, אין מצב שאתה יכול לבחור מי יהיו החברים שלך, אחרת בחיים לא הייתי מוצא את עצמי עם טייני קופר". (עמ' 9)

נשמע קליל, לא? האמא של הקלילים. אז לא בטוח.

וויל גרייסון הוא תלמיד כיתה יא', הוא נראה סבבה, הוא סטרייט והוא מנסה במאמץ רב להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר – "טייני קופר הוא לא האדם הכי גיי בעולם והוא לא האדם הכי גדול בעולם, אבל אני די בטוח שהוא האדם הכי גדול בעולם שהוא ממש-ממש גיי, וגם האדם הכי גיי בעולם שהוא ממש-ממש גדול." (עמ' 9 גם כן). וויל לא לגמרי מוצא את עצמו ב'חבורות' הקיימות באופן מתבקש בתיכון והאמת שזה לא ממש משנה לו. רוב הזמן הוא מסתובב עם טייני ועם ג'יין, חברה נוספת של השניים וככה הם פשוט…מעבירים את הזמן.

ויש את וויל גרייסון השני – הומו בארון, דיכאוני ומאוד מאוד בודד. יש לו חברה אחת בשם מאורה, שגם אותה הוא לא לגמרי מחבב ויש לו את אייזק – בחור שאיתו הוא מתכתב בצ'ט וסביב שני אלה חגים חייו.

בערב אחד בשיקגו שני הוויל גרייסונים נתקלים אחד בשני. שני נערים עם אותו שם מוצאים את עצמם יחד, אחרי שנפלטו מסיטואציה לא נעימה (כל אחד והסיפור שלו). מהרגע הזה החיים של שניהם יתפתחו לכיוונים בלתי צפויים.

עד כאן העלילה בקווים כלליים. מאוד כלליים. כי יש פה הרבה מעבר.

טייני קופר הוא דמות מאוד מרכזית בסיפור הזה. אפילו שהספר נושא את שמם של הוויל גרייסונים, טייני הוא זה שמניע את העלילה וגם הופך להיות חוט מקשר בין השניים וגם בינם לבין החברים האחרים שלהם. הוא גדול, הוא בכל מקום, הוא עושה הרבה רעש, הוא מוחצן ונראה שלא אכפת לו ממה חושבים עליו. הוא כבר מזמן יצא מהארון ולא מנסה להסתיר שום דבר. מתחילת הספר הוא עובד על מחזמר שכתב ואמור לעלות כהפקה מטורפת בבית הספר. המחזמר עוסק ב…ובכן, טייני עצמו וסיפור חייו כמובן.

הפרקים מובאים לסירוגין מפיו של כל אחד מהוויל גרייסונים (נכתבו מראש לסירוגין על ידי שני הסופרים), כשההבדל ביניהם הוא בפונט וככה אנחנו יודעים את מי אנחנו קוראים. בהתחלה היה לי קצת מבלבל, אבל מהר מאוד זה מסתדר.

הסיפור עוסק בשונות, בקבלת האחר, ביציאה מהארון בגיל צעיר, בפחדים ובחרדות ובעיקר בחברוּת. תוסיפו לזה את תקופת התיכון שהיא לא קלה גם ככה כי כולם עסוקים בכולם, באיך הם נראים, מה הם הספיקו לעשות ומיניות מתפרצת ונוזלת מכל חור.

אני חייבת להגיד שבתור ספר שמוגדר לנוער בוגר, השפה בו (לפחות בהתחלה, אחר כך זה קצת מתעדן) מלאה בניבולי פה והשורש ז.י.נ על שלל הטיותיו. זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע את המתבגר שלי (כשיגיע לגיל) אומר. אולי אני תמימה, כי ברור לי שהם מכירים את המילים האלה ומדברים ככה ביניהם, אבל עדיין לא הייתי רוצה לתקשר להם את זה בספר.

יחד עם זאת, הספר נגע לי ללב, ריגש אותי ובחיי שכמעט בכיתי בסוף. צפיתי מהצד בשני חברים טובים שלי עוברים תהליך דומה של יציאה מהארון ולכל אחד מהם היו הקשיים שלו. שניהם היו כבר בשנות העשרים המאוחרות כשיצאו, ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו יוצאים מהארון בתיכון – הייתי מאוד רוצה שיהיו להם חברים כמו וויל גרייסון. אני בעצמי הייתי רוצה להיות וויל גרייסון!.
אגב, הדמויות בספר מאוד בוגרות רוב הזמן. אני לא יודעת כמה זה מאפיין בני נוער בגיל הזה כי עדיין לא חוויתי (לגדול שלי יש עוד כמה שנים להגיע לשם), אבל הם מגיעים לתובנות מעניינות. אני תוהה אם זה לא יצר אצלי חוסר אמינות מסוימת בזמן הקריאה. השפה עצמה לגמרי מתאימה לבני נוער וזה יצר אצלי לפעמים דיסוננס בין ה'דיבור' שלהם לבין התוכן.
וכן, הספר מאוד מצחיק, שזה משהו שגם עוזר להפיג את האי נוחות (אם יש לכם) הקשורה לנושא.

הייתי מאוד רוצה להמליץ לנוער על הספר, אבל ההסתייגות היחידה שלי היא כאמור השפה. הערכים והמסרים שעוברים הם מאוד חשובים ובתקופה בה ההתבגרות המינית מתחילה בשלב מוקדם כל כך והשאלות האלה נשאלות כבר בכיתות נמוכות, חשוב שהילדים יבינו שאין בזה שום דבר רע.
זה מתחבר למסר שכתבתי בסוף הסקירה ל'עניינים אנושיים' – תגדלו אותם להיות אנשים טובים יותר, מקבלים יותר ומכילים יותר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ונראה שנעשה מאמץ שתדבר לנוער – זה נראה כמו שרבוטים במחברת, כולל הספירלה בצד, הלבבות והקשקושים האחרים. שם הספר מחלק את האימג' לשניים ואם מסתכלים טוב רואים שמדובר בשתי מחברות שונות – אחת לכל וויל גרייסון. האיורים בכל אחת מהמחברות מתאימים לדמויות ולסיפורים שלהם.
זו הכריכה המקורית ורק הכיתוב תורגם ושונה למהדורה העברית בעצם.

נתקלתי בכריכה נוספת ברשת ובה רואים מעין זרקור שנראה כמו אורות במה. זה כמובן מתקשר לשיא הספר – המחזמר המהמם של טייני, שעולה על הבמה באודיטוריום של התיכון.

ציטוטים:

"אני לא מבין מה בדיוק הטעם לבכות. לדעתי אין שום בעיה לא לבכות אף פעם – כאילו, אלא אם כן קרוב משפחה שלך מת או משהו – אם רק מיישמים שני כללים פשוטים: 1. לא להתרגש. 2. לסתום את הפה. כל דבר מבאס שקרה לי בחיים קרה כי לא יישמתי אחד מהכללים האלה".

"אני קרוע כל הזמן בין הרצון להרוג את עצמי והרצון להרוג את כל מי שסביבי.
מסתמן שאלה שתי האפשרויות. כל דבר אחר יהיה סתם להרוג זמן".

"נכון שתמיד אומרים שההורים תמיד צודקים? "תקשיב להורים שלך, הם יודעים מה טוב בשבילך." ונכון שאף אחד אף פעם לא נשמע לעצות שלהם, כי גם אם הן נכונות הן כל כך מעצבנות ומתנשאות שהן עושות לך חשק להתמכר למת' או משהו ולקיים יחסי מין לא מוגנים עם 87 אלף בנות זוג שאתה לא מכיר? אז אני נשמע לעצות של ההורים שלי. הם יודעים מה טוב בשבילי. האמת היא שאני מוכן להקשיב לכולם. כמעט כולם יודעים מה טוב בשבילי יותר טוב ממני".

"כשמשהו מתפרק, לא ההתפרקות עצמה היא מה שמונע ממנו להתחבר מחדש. זה קורה כי רסיס קטן הולך לאיבוד, ושתי החתיכות שנשארות לא יכולות להתחבר מחדש גם אם הן רוצות. הצורה כולה משתנה".

"נראה לי שהקונספט הזה של "יום חופש למען בריאות הנפש" הוא משהו שהמציאו אנשים שאין להם מושג מה זה יום רע באמת של הנפש. לחשוב שאפשר לאוורר את הנפש שלך בעשרים וארבע שעות זה כמו לחשוב שאפשר לרפא מחלת לב עם דגני בוקר בריאים יותר. יום למען בריאות הנפש הוא מושג שרלוונטי רק לאנשים שיש להם פריבילגיה לומר "לא בא לי להתמודד עם החיים שלי היום", אז הם לוקחים יום חופש, בזמן שאנשים כמוני תקועים במאבקים הקבועים שלהם, ולאף אחד לא אכפת אלא אם כן אנחנו מביאים רובה לבית הספר או הורסים לכולם את היום עם איזו התאבדות".

"…אני כל הזמן אומר לו שאני לא בטוח שהכללים של "סקס והעיר הגדולה" חלים כשאין סקס ואין עיר גדולה, אבל הוא מסתכל עלי כאילו אני משליך חצים על בלוני ההליום בצורת לב שממלאים את הראש שלו, אז אני מפסיק".

הפוסט וויל גרייסון, וויל גרייסון / ג'ון גרין, דיוויד לוויתן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר מתחיל בפגישת עסקים שאמה טסה אליה, אותה היא מחשיבה לקרש קפיצה בעבודה שלה. זו ה-הזדמנות שיבינו מה היא שווה ושאפשר לקדם אותה. רק שלחיים יש תכניות אחרות והפגישה, שהייתה אמורה להיות פשוטה, משתבשת לגמרי. עוד בשדה התעופה לפני העלייה למטוס היא שותה לא מעט אלכוהול ובמטוס היא מתפרקת לחלוטין. היא נכנסת ללחץ מכמה כיסי אויר שהמטוס נקלע אליהם ומתחילה לקשקש עם הזר שיושב לצידה, מתוך מחשבה שאולי המטוס בדרך להתרסקות וגם ככה אין סיכוי שתפגוש אותו מעולם.

אז היא מספרת לו ה-כ-ל. את כל הסודות הקטנים שלה. על מה שהיא לא אוהבת בעבודה (הקפה הנוראי בעמדת הקפה), על מערכת היחסים שלה (הם לא הזוג המושלם שכולם חושבים), מה היא חושבת באמת על בני המשפחה שלה (בת הדודה שההורים מעדיפים על פניה) ועוד ועוד.

באופן צפוי, הטיסה מסתיימת ללא התרסקות ואותו זר צץ כמה ימים אחר כך במקום העבודה שלה ומסתבר שלא רק שהוא בעל עמדה בכירה, הוא פשוט הבעלים של כל העסק שבא לביקור. כן, והוא יודע עליה עכשיו הכל.

אז מה יקרה עכשיו? האם יפטר אותה כמו שהיא חושבת? אולי בכלל הפעם מזלה ישתנה? תצטרכו לקרוא.

זה ספר רומנטי וחמוד. צ'יק ליט קליל לקיץ.

לא קראתי את ספרה הקודם של סופי קינסלה – "החיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי", אבל הבנתי שהסיפור די דומה. זה סוג של "אישה יפה" פוגש את "מה נשים חושבות".

קל מאוד להזדהות עם אמה – למי מאיתנו אין סודות קטנים ולא מזיקים? מי מאיתנו לא מחרטט לפעמים כשפונקציות בכירות בעבודה שואלות אם הכל בסדר? מישהו אשכרה מספר לכל העולם כמה הוא שוקל ומה מידת המכנסיים שלו? (בהנחה שאת לא דוגמנית, כן?). גם החלומות שלה מוכרים לכולנו – להתקדם, להצליח, ש"יגלו" את הפוטנציאל הגלום בנו, שמערכת היחסים שנראית מושלמת באמת תהיה מושלמת.

וגם – זה ספר מצחיק. היו לא מעט רגעים משעשעים.

בקיצור – ממתק קיץ חמוד וקליל. יתאים לטיסות, ליום כיפור ולחובבות הז'אנר.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא אהבתי את הכריכה, אבל אני מבינה שפשוט המשיכו בקו העיצוב של הספר הקודם. אין קשר בין תוכן הספר לאימג' שעל הכריכה, וזה בעיקר נראה כמו משהו גנרי לספרים בז'אנר הרומנטי.

ציטוטים:

"…אני חושש שקצת נסחפתי. אולי נוכל ל-" קולו נקטע במפתיע על ידי המראיין.
נסחף.
הוא קצת נסחף.
זה כמו להגיד שהיטלר היה בחור טיפ-טיפה תוקפני".

הפוסט אפשר לגלות לך סוד? / סופי קינסלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

המפקח המופקד על החקירה נקרא ואן וטרן. תחילה גם הוא משוכנע באשמתו של יאנק, אך כשיאנק כבר יושב במאסר, מתחילות לכרסם בו ספקות. הוא מתחיל בסדרת ראיונות ובדיקות משל עצמו. כשמתחילות לצוץ עוד גופות, הוא כבר בטוח בזה במאת האחוזים. ואן וטרן, כמו בלשים אחרים, ניחן בכל מיני מניירות ובאופן כללי באופי לא הכי נוח. אבל הוא מבריק, אז כולם סולחים לו. את האווירה מאפיינים קיסמים לעוסים, סיגריות וקור.

אני לא יכולה לספר יותר מידי על העלילה מחשש לספוילרים.

אני חייבת להודות שהיו רגעים שקצת איבדתי את החוט המקשר של העלילה, אבל אולי זה בגלל שקריאת הספר נמשכה אצלי קצת יותר מידי זמן עבור ספר מתח שכזה. הפרקים קצרים והוא יכול להיקרא ממש במהירות, אם רק שוקעים בו.

זהו הספר הראשון בסדרה של הסופר הזה ויכול בהחלט להיות שהוא סובל מבוסריות מסוימת, מעניין יהיה לקרוא את הבאים בתור.

ממליצה לאוהבי הז'אנר, בתנאי שלא מגיעים עם ציפיות בשמיים, אלא עם רצון למשהו קל וסוחף.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הספר הזה סיקרן אותי מאוד. כשהוא התחיל לצוץ ברשת ובחנויות הכריכה ישר לכדה את תשומת ליבי. שילוב של גווני לבן, אדום ושחור תמיד מושך את העין. גם בשלטים. זה נכון שהאיור הוא פשטני – אישה בתוך אמבטיה, אבל במקרה הזה, זה פשוט מתאים. ברקע השחור רואים קוים כמו שמסמנים אסירים על הקיר כדי לדעת כמה זמן עבר או כשעושים "ספירה לאחור" לתאריך מסוים. ואן וטרן סופר את הימים לטיסה שלו לאוסטרליה ולכן הוא לחוץ לסיים את החקירה לפני. האיור קצת קריפי, אבל אם לא היינו מכירים את העלילה אפשר היה בהחלט לחשוב שמדובר באישה שמתפנקת לה באמבטיה. כל השפה העיצובית מסביב גורמת להכל להיראות מורבידי ונפלא. בחלק האחורי, מתחת לכיתוב, ישנם גם כמה בדלי סיגריות.
אני מאוד אוהבת את השפה העיצובית של הוצאת הכורסא ומציינת את זה כל פעם. נראה שיש חשיבה גם על פרטים קטנים ולא רק על החלק הקידמי. זה בא לידי ביטוי בחלק האחורי ולפעמים גם בשדרה ובתוך הספר.

הפוסט דג חמקמק / הוקן נסר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הגיבורה שלנו היא פלורה, בחורה צעירה ודעתנית שאינה מוכנה לעבוד ורוצה לחיות על חשבון אחרים. בסך הכל לגיטימי, לא?. הוריה נפטרו והיא שולחת לכל קרוביה מכתבים על מנת לבדוק אצל מי (ועל חשבון מי) תוכל להשתכן בתקופה הקרובה, תמורת תשלום ממש ממש זעום. חברתה, הגברת סמיילינג, מנסה להניע אותה מהעיניין הפרזיטי הזה ומציעה לה למצוא עבודה פשוטה ולגור איתה, אך פלורה פוטרת את הרעיון בהינף יד.

בסופו של דבר קרובים ממחוז סאסקס מזמינים אליהם את פלורה ואפילו שהמקום נשמע לה נידח ועלוב, היא מחליטה לקבל את ההזמנה. פלורה, על שלל גינוניה האירופאיים, מוצאת את עצמה בחווה מטונפת ומעופשת, שמאוכלסת על ידי אנשים מטונפים ומעופשים לא פחות. ייאמר לזכותה שהיא לא מקטרת יותר מידי ופשוט מתחילה לטפל בדברים שמפריעים לה (למשל, לדאוג לכיבוס הוילונות שבחדרה). מהר מאוד היא רוקמת בראשה תכנית עבור כל אחד מדיירי החווה. ותאמינו לי, דיירי החווה הם בליל של דמויות אקסצנטריות. וכולם בעיקר תקועים בכל מיני שלבים בחיים שלהם וגם בחווה עצמה ולא מצליחים להתקדם לשום מקום. תחילה אף אחד לא שש ל"מרותה", אך לבחורות כמו פלורה יש דרך לגרום לאנשים לעשות מה שהיא רוצה, והכל בצורה מאוד מנומסת ואנגלית.

פלורה היא מסוג הדמויות שאני אוהבת לשנוא. טוב, אולי המילה "לשנוא" היא קצת גדולה, אבל היא בהחלט מעוררת אנטגוניזם והתפעלות בו זמנית. מצד אחד היא פשוט בלתי נסבלת – היא פרזיטית, לא רוצה לעבוד ומצפה שאנשים פשוט ידאגו לה ויעשו מה שהיא רוצה, היא דוחפת את אפה למקומות שהיא לא אמורה ושהם לא עיניינה ומשנה סדרי עולם למרות שאף אחד לא ביקש ממנה. מצד שני – שום דבר לא נעשה פה מרוע. היא באמת חושבת שהיא עוזרת. נכון שזה לפי אמות המידה שלה ובכלל לא בטוח שאותם אנשים היו מגיעים למקומות האלה בלעדיה, או רוצים להגיע לשם בכלל. האופן שבו היא מצליחה להפעיל אנשים ולתמרן אותם (ושוב, לא בקטע רע, זה לא בהכרח לטובתה האישית) פשוט מעורר התפעלות.

גיבונס נוגעת פה בנושאים שלא היו מדוברים הרבה באותה תקופה (שנות ה-30 של המאה הקודמת באנגליה הפוריטנית משהו) – נישואי נשים למי שאותה אישה חפצה, אמצעי מניעה, זכויות של בעלי חיים, טראומות ילדות והדחקה שלהן, דיכאון, פמיניזם.

מעבר לעיניין העלילה יש עוד כמה פרמטרים חשובים בספר הזה – הראשון הוא סוג של ביקורת שמעבירה גיבונס על עולם הספרות, על אף שהיא עצמה חלק ממנו. היא מזלזלת בכתיבה פלצנית ונפוחה וכשהיא "חוטאת" בעצמה בכזו, היא טורחת לסמן את הפיסקאות בכוכביות, על מנת שנדע. היא ממציאה סיפור על "אנקת גבהים", שבעצם כתב אותו גבר, אחיהן של האחריות ברונטה, כי הרי איזו אישה תוכל לכתוב דבר כזה? וכך בעצם מבקרת את מבקרי הספרות של אותה התקופה, כי הם אלו שחשבו כך. לדעתי העיניין הביקורתי פה חשוב לא פחות מהעלילה עצמה. עוד פרמטר חשוב שיש להתייחס אליו הוא עיניין השפה וכתוצאה מזה – התירגום. נעשתה פה עבודת תרגום מצוינת על ידי אמנון כץ ושהם סמיט. השמות בספר מלאי משמעות, כולל שמות החיות שבחווה ומקומות – גברת סמיילינג, קולד קומפורט, הפרות מרלה וצרלה, הפר ביג ביזנס וכן הלאה. בנוסף, גם מילים שהומצאו על ידי גיבונס עצמה והיו צריכות לעבור ברית מילה כמו "קירפוף" או "מלשז", ואפילו דגם של מטוס – "טווין בֶּלישָה דו־עטלפי"– בקיצור עבודת תרגום משוגעת וראויה להערכה.

אם נסכם – זוהי פארודיה, ולכן הכל פסיכי ומוגזם ודי משעשע. לא, לא נחרתי מרוב צחוק (באופן כללי זה לא משהו שקורה לי הרבה), אבל בהחלט החנקתי גיחוך מידי פעם וחייכתי רוב הזמן. זה ספר כייפי, במיוחד אם מביאים בחשבון את התקופה שבה הוא נכתב.

מומלץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מהממת לדעתי וממשיכה את הקו העיצובי והרמה הגבוהה שראינו גם בספר אחר של הסדרה – "הטבח" – שני האיורים הם פרי עטה של שרית עברני המוכשרת. גם פה החלקים הפנימיים של הכריכה לא נשארים ריקים ואפשר לראות בהן סקיצות מתוך תהליך העבודה על הכריכה. ישנה דמות של אישה מאוד אלגנטית, אשר מחזיקה בכף ידה מבנה, או כמה מבנים עם ארובה מעלת עשן. בחלקה התחתון של הכריכה ישנו דפוס של פר שחוזר על עצמו ובכלל יש כל מיני אלמנטים קטנים שעושים את הכל מושלם – הצמח שעל הכובע, הצעיף, העמידה של הדמות. אהבתי מאוד מאוד.

ציטוטים:

"היא אהבה רומנים ויקטוריאניים. זה סוג הרומן היחיד שאפשר לקרוא אגב אכילת תפוח".

"כעבור זמן קצר, בעודה יושבת ותופרת בשלווה, נכנס אדם מהחצר. להגנה מפני הגשם הוא חבש כובע שאבדו לו – השד יודע על פני אילו מֶרחַבשולֵי זמן ערטילאיים – המאפיינים הרגילים של צורה, צבע ומידה, וכן האסוציאציות החמקמקות יותר הטבועות בזיכרון הקולקטיבי של המין האנושי ומביאות את בני האדם לראות בכובעים כובעים, ועתה דמה לגידול פרא כלשהו, מין טחב או ספוג או פטרייה, שהסתפחו לפונדקאי".

"באותו הרגע עצרה הכרכרה ליד המסבאה, במגרש חניה קטן לצד הרחוב הראשי, ופלורה חשה הקלה כי היה נדמה לה שהשיחה נקלעה לאחד מאותם מעגלים שטניים שאפשר להיחלץ מהם רק אם אחד המשתתפים ימות או יתמוטט מאפיסת כוחות".

הפוסט חוות קולד קומפורט / סטלה גיבונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מי שמספרת לנו את הסיפור היא איזבל. איזבל היא עיתונאית קנדית אשר עוברת עם בעלה וביתה הקטנה לניו יורק לצורכי עבודה. המעבר לא בדיוק עובר חלק, נישואיה במשבר וגם העבודה מתגלה כלא מהנה במיוחד. אדוארד הוא אביה של ולרי, חברה טובה של איזבל, שאיבד את אשתו פולה אחרי 69 שנות זוגיות מושלמות. שניהם באיזושהי צומת בחייהם. היא מוכנה לוותר על הנישואים שלה, והוא כבר מוכן לוותר על החיים ולהצטרף לאשתו. כיוון שהוא לבד, איזבל מבטיחה לולרי שתבוא לבקר אותו ותאכל עמו ארוחת ערב בחג המולד. מה שמתחיל בתור "טובה" לחברה מתפתח לחברות מופלאה.

השניים נהנים כל כך שארוחות הערב הופכות למנהג קבוע. שני הצדדים מרוויחים – אדוארד אוהב מאוד לבשל ומתחיל את ההכנות שעות לפני הארוחה עצמה (ולפעמים ימים), מה שנותן לו טעם לחיים ומשהו לצפות לו, מישהו להשקיע בו. איזבל לעומתו, צריכה את פסק הזמן הזה מהקצב של העיר, ממערכת היחסים שלה עם בעלה ומהעבודה.

בארוחות מתפתחות שיחות בין השניים והם חולקים זיכרונות מהעבר (בעיקר שלו) והתמודדויות ביחסים ובעבודה (בעיקר שלה). הם אפילו מחליפים ביניהם מכתבים. החברות הזו הייתה נחוצה לשניהם, היא פותחת כל אחד מהם לכיוון חדש ופורה. בהתחלה איזבל יותר מאופקת ומסוגיית בנוגע לאוכל, אך היא נפתחת עם הזמן, שואלת ולומדת ומשלבת את הדברים האלה בחייה. ולא רק בהקשר של אוכל.
אדוארד ואיזבל סבלו מבדידות מסוימת. אדוארד, בהיותו אלמן אשר אשתו הייתה כל עולמו ואיזבל בהיותה בתוך מערכת יחסים במשבר ועבודה לא מתגמלת. יש לו המון תובנות על החיים מתוקף חייו הארוכים והוא חולק את איזבל בכל. זה נותן לה פרספקטיבה וראייה אחרת על כל המצב שהיא נתונה בו. זה מפיח בה תקווה.

כל פרק  מתחיל בתפריט אשר מתאר מה אוכלים ומה שותים השניים באותה ארוחה אשר מתוארת בפרק. כך למשל הפרק הראשון הוא "סטייק סינטה צרוב בגריל ברוטב בורגיניון, תפוחי אדמה קטנים, סופלה שוקולד ויין מלבק" והפרק התשיעי הוא "אויסטר רוקפלר, סלט אבוקדו ברוטב גבינה כחולה, טארט לימון ופינו בלאן". מעורר תאבון. לא מומלץ בכלל לקרוא כשאתם רעבים. הבטן רק תקרקר לכם עוד יותר.

הגסטרונומיה מככבת פה וכל חובבי הבישול ימצאו מרכיבים מעניינים, שילובים לא צפויים וטיפים של אדוארד למנות מסוימות. גם האלכוהול ששותים השניים מקבל טיפול מכובד – הקפאה של הכוסות טרם ההגשה, השקעה בקישוטים וכו'.

זה סוג של ספר זיכרונות. זיכרונות שהיו וזיכרונות חדשים שנוצרים. והוא בהחלט מרגש ככזה.

הספר קליל, מהנה ומתאר גם בצורה מקסימה את ניו יורק אהובתי ואת ההווי בה. על הדרך הוא גם מלמד אותנו להתענג על ההנאות הקטנות של החיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האימג' על הכריכה מקסים בעיני. רואים כניסה לדירה, הדלת פתוחה בחלקה ומזמינה אותנו להיכנס. הגוונים חמים ונעימים ומתחשק פשוט "לקפוץ" פנימה. בתוך הדירה ישנו שולחן ועליו אגרטל עם פרחים. תיכף יבוא אדוארד ויתקין שם את הארוחה.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שכותרת הספר תקועה ממש באמצע והייתי מעדיפה אותה למטה, זה ממש "שובר" את התמונה המקסימה הזו באמצע.

ציטוטים:

"תני מעצמך, אך לא את עצמך".

"למען האמת, אדוארד היה עסוק מאוד בהגדרת המושג "אהבה". מעולם לא הבנתי אם עשה זאת למעני או שניסה להבין בדרך כלשהי לעומקו את הקשר המיוחד שהיה לו עם פולה. בכל בוקר כשישב לאכול את ארוחת הבוקר שלו – קפה, ביצים מקושקשות, לחם קלוי שחמאה מרוחה עליו בנדיבות, ושימורי משמש – היה עובר על כמה דפים במילון לפי סדר האלפבית ומחפש מילים שיתווספו לרשימת מצאי האהבה שברשותו. ראשונה נוספה המילה "אהדה", אחריה "הערצה", ובפעם האחרונה שבדקתי הוא הגיע לאות חי"ת – "חברות" ו"חיבה".
"את עושה טעות אם את לא מנסה להבין מה זאת אהבה," הוא אמר והגיש את טארט הלימון בעל הריח העז והמתיקות המעודנת האופיינית למאפים האווריריים שלו. "אם את מתמסרת למישהו בלי להבין את זה, את בסך הכל מבקשת להיות עבד".

"את החיים שלך הצלת בעצמך," הוא אמר. "תחשבי על זה ועל הזמן תביני מה אני אומר. נתת, לא רק קיבלת." ואז הוא נשנק ואמר שהוא צריך ללכת. "נגעת בלבו של איש זקן".

הפוסט ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בלהיות אמא, זה איזה מין נער הילד שלי יגדל להיות. הוא גדל בתקופה שונה לגמרי ממה שאני הכרתי ואני מודה שאני לא יודעת איך להתכונן לזה. אמא שלי טוענת שגיל הטיפש-עשרה שלי נמשך עד גיל 27 ואני בעצמי יודעת שעשיתי להם לא מעט צרות. ילדה עצמאית, דעתנית ואחת שצריך לשים לה ברקסים על הפה בכל הזדמנות. והנה עכשיו אני אמא בעצמי ואני מפחדת פחד מוות. איזה מין נער הילד שלי יגדל להיות? איזה מין גבר? היא יכבד אנשים, נשים, את חבריו הטובים? הוא יהיה מנומס? הוא יהיה בן אדם טוב?. ברור שעיקר ההשפעה מגיעה מהבית ומחינוך. והייתי רוצה להאמין שאני עושה כל מה שאני יכולה כדי שיגדל עם הערכים שאני מאמינה בהם, ושחונכתי על פיהם. מין הסתם, גם ההשפעה הזו היא מוגבלת. יגיע גיל שבו הוא יחשוב שאני לא מבינה מהחיים שלי ואם היום כל מה שאני אומרת נראה לו קדוש, אז יגיע היום שבו כל מה שאני אומרת זה שטויות.

בשנים האחרונות אנחנו נתקלים בהרבה מקרים של נוער שמתנהג בצורה לא מקובלת, זה מתחיל בבריונות ושיימינג ברשת (משהו שהדור שלי לא חווה בכלל), ממשיך לבני נוער שתולשים חזיות לבחורות שרוקדות על במה בכרתים ומגיע עד מקרים קיצוניים כמו רצח הילי סובול. פחד אלוהים. לפעמים אומרים ש"הכתובת הייתה על הקיר" ולפעמים אומרים שהנערים האלה הם "בני טובים" ואף אחד לא מבין מאיפה זה הגיע.

ואני אומרת – יש שלב שבו לרובנו כנראה אין מושג מה קורה עם הילדים שלנו. הם מגיעים לגיל שהם מספרים פחות ומתביישים יותר. אנחנו מביכים אותם. פקטור של לחץ חברתי נכנס לתמונה. הם יותר לבד, כבר לא צריך לקחת אותם ממקום למקום, ולפעמים פשוט אין לנו מושג איפה הם נמצאים. ברור שלא אצל כולם זה ככה. אבל גם ברור שאין לנו מושג מה יהיה. אי אפשר לעטוף אותם בצמר גפן, לנעול אותם בחדר ולשחרר רק כשאנחנו חושבים שאחרית הימים הגיעה והעולם מקום טוב יותר.

ואז בא ספר כמו "המקום המסוכן ביותר בעולם" ומזכיר לנו ולנוער בדיוק, אבל בדיוק, כמה יכול להשתבש בדרך.

מיל וואלי היא עיירה בארה"ב, אפשר להגיד שבעיקר גרים בה בעלי אמצעים. היא נחשבת מקום טוב מאוד לגדל בו ילדים. כאילו…תלוי את מי שואלים, כן? כי הילדים עצמם לא בהכרח מרגישים ככה. ההורים של רובם לא נמצאים הרבה בבית ויש להם המון זמן פנוי. יש להם רכבים, יש להם גישה לאלכוהול ולחלקם יש גם גישה לסמים. התוצאה של המשוואה הזו ידועה מראש.

עבור הילדים התיכון הפך להיות מקום מסוכן.
הספר מתחיל בכיתה ח' וממשיך לאחר מכן לכיתות יא' ו-יב'. כשהיו בכיתה ח' אחד הנערים, טריסטן בלוך, התאבד בקפיצה מגשר הזהב. טריסטן סבל מבריונות בפייסבוק ובמסדרונות בית הספר וזאת לאחר שכתב מכתב אהבה לאחת הבנות והוא הופץ קבל עם ועדה. הוא לא הצליח להתמודד עם זה והחליט לשים לזה סוף ולקח את חייו. הדבר הזה השפיע מאוד על כל השכבה. במיוחד על אותה נערה לה כתב את המכתב – קאלי ברודריך. היא סוחבת את האשמה על גבה לאורך כל הספר.
לתוך כל הבלגן הזה נכנסת מורה חדשה – גברת ניקול. היא צעירה וחדורת מוטיבציה ואין לה מושג לגבי מה שקרה. היא מנסה להגיע לנערים האלה בכל דרך ולפעמים נקרעת בין הרצון להיות חברה שלהם לבין הצורך להיות מורה ודמות מחנכת.

כל פרק מובא מנקודת מבט של דמות אחת מתוך חבורת הנערים והנערות האלה ובין לבין ישנם פרקים מנקודת מבטה של גברת ניקול. מתוך הפרקים אנחנו למדים כמה מעט יודעים על הילדים. גם האנשים הכי קרובים אליהם, ואפילו המשפחות שלהם, שלא מודעים בכלל למה שמתחולל אצלם בראש, במסדרונות בית הספר, בשעות אחר הצהריים וברשתות החברתיות.

זה ספר חשוב ומטלטל (וממש לא מצחיק כמו שכתוב בציטוט על הכריכה הקדמית). הוא מתאים לבני נוער בוגרים יותר (כיתה י' ומעלה לדעתי), ולמבוגרים, שעדיין לא מבינים את הפוטנציאל ההרסני של השטויות שהם עושים. נכון, זה גיל של שטויות. גם אני עשיתי הרבה שטויות בגיל הזה וקיצרתי להורים שלי את החיים בכמה שנים, ועדיין, צריך לקרוא כדי להבין.
אנחנו, כמבוגרים שקוראים את הספר, מזהים את הטעויות עוד לפני שהן קורות. נוער שיקרא את זה יחשוב שזה אולי מגניב לנהוג בשכרות, אבל כשייחשף לתוצאות הטרגיות, אולי יחשוב פעמיים לפני הפעם הבאה. אולי הוא יבין שכמה מילים ברשת חברתית אכן יכולות להזיק ולגרום לנער אחר ליטול את חייו. אולי הוא יחשוב שוב? אולי הוא לא ייכנע ללחץ החברתי? אין לדעת. אבל שווה לנסות.

אנחנו רוצים חברה טובה יותר. אנחנו רוצים לשלוח את הילדים שלנו לתיכון ולא לפחד מאיך שהם יצאו ממנו. אנחנו רוצים שהם יתעסקו בלהיות ילדים ובשטויות שמתאימות לגיל שלהם. לכן אני ממליצה על הספר בחום. הוא טלטל אותי וגרם לי לחשוב עליו הרבה תוך כדי הקריאה וגם אחריה. זה חשוב. לכולנו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה של הספר די פשוטה. רקע כחול כהה עם דפוס עדין של ציפור מקופלת מאוריגמי. זה הדבר הכי ילדותי בכריכה ויוצר דיסוננס. שם הספר כתוב בגדול, חלק מהאותיות מחוברות וקצת מקשות על הקריאה. אהבתי את זה. מאוירות ארבע דמויות של בני נוער – נער ונערה מסתודדים, נער אחד עם אזניות שמסתכל אחורה ובחלק האחורי של הכריכה ישנו נער שיושב ושקוע בטלפון הנייד שלו. הכריכה שונה לגמרי משתי הכריכות האחרות שראיתי ברשת לספר. היא דומה לאחת מהן בצבע הרקע, אבל בזה נגמר הדמיון. בכריכה השנייה שמצאתי היא בכלל צילום של נערה לוחשת באוזן של דמות אחרת. פה קשת הצבעים שונה לגמרי. בסך הכל הכריכה לפנינו היא עדינה ונעימה לעין ומסתירה יפה את מה שקורה בפנים (למעט שם הספר כמובן). הציטוט בכריכה הקדמית מיותר ואפשר היה להעבירו אל החלק האחורי, עם שאר הסופרלטיבים.

ציטוטים:

"זאת הייתה מיל ואלי. חלום שהמציאו כדי לשמח בני שמונה. אם היו מספרים לניק שהילדות שלו הייתה חלום, אולי הוא היה מאמין. כל עצי הסקויה הענקיים. עצים שמריחים את השמיים. ההר המתנשא לגובה בקצה שדרות מילר, מעוטר עצים וערפילי פנינה, או צבוע בכחול תחת ענני צמר גפן. ההיפים העשירים מתנהלים לאורך משלוש השדרות, מריעים לעצמם כי חוץ מהריינג'רובר רכשו גם פריוס, וקונים תפוזים אורגניים במחיר מופקע בחנויות טבע. וכל הילדים מאמינים שאלה החיים. וילדים כמו טריסטן בלוף חושבים שהם צריכים למות כי אחרת אין דרך לצאת מזה".

הפוסט המקום המסוכן ביותר בעולם / לינדזי לי ג'ונסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.