כולנו נמצאים במרוץ בלתי פוסק סביב עשייה. אנחנו רוצים להשיג דברים, להגיע לאנשהו. ולפעמים אנחנו שוכחים לעצור רגע ולהתרפק דווקא על העבר, כשהדברים היו פשוטים יותר. אולי לשבת על ספסל בלי לעשות כלום ולהתפעל מהטבע. פשוט להיעצר ולשאול את עצמנו אם זה מה שרצינו, אם ככה תכננו את החיים שלנו או אם אנחנו בכלל אוהבים את מה שאנחנו עושים היום. זה מה שקרה לי עם 'בית קפה ליד הים'. וזה גם מה שקרה לפלורה, בלי שממש התכוונה.

פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

---

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

---

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).