הספר שלנו מתחיל במנהטן של 1946 – גרייס היא אלמנה צעירה, שאיבדה את בעלה טום בתאונת דרכים כשחזר לחופשה משירותו הצבאי. האבל והרחמים היו כבדים עליה והיא עברה לניו יורק והשקיעה את עצמה בעבודה. היא עובדת כמזכירה במשרד המציע עזרה (משפטית בעיקר) למהגרים שמגיעים מאירופה לגור עם משפחתם בניו יורק. לגרייס יש דרך מאוד מסוימת להגיע לעבודתה, אבל הבוקר שינתה קצת את מסלולה ונאלצה לעבור דרך תחנת גרנד סנטרל, מקום שהיא נמנעת ממנו בגלל מפגש שהיה אמור להתקיים שם עם בעלה, שאליו לא הגיע. מחוץ לתחנה התרחשה תאונת דרכים, נחסמו רחובות ולגרייס לא הייתה ברירה אלא להיכנס. בתוך התחנה היא נתקלת במזוודה עזובה מתחת לאחד הספסלים. היא מחכה כמה דקות, רואה שאף אחד לא מתקרב למזוודה, הסקרנות מכריעה אותה והיא פותחת אותה (חייבת לציין פה שאישית זה היה לי קצת תמוה, כי מי פותח מזוודות לא שלו? אבל אולי בשנות ה-40 לא נלחצו מחפצים חשודים).

בתוך המזוודה גרייס מוצאת חבילת תמונות עטופות בבד תחרה. בתמונות נשים צעירות, חלקן במדים והדבר מעורר את סקרנותה. היא מחליטה לנסות ולגלות.

חוזרים אחורה ללונדון של 1943 – אלינור טריג היא מזכירה, אישה בין הרבה גברים ב"מינהלת למבצעים מיוחדים". זהו אירגון האחראי לשליחת סוכנים חשאיים לאירופה, בין היתר לצרפת, על מנת לעזור "מבפנים" להתכונן לפלישה של בעלות הברית על ידי חימוש פרטיזנים ושיבוש פעילות של מפעלים מסוימים, גשרים וכו'.
לאחר שכמה סוכנים כשלו בתפקידם, אלינור מעלה הצעה מהפכנית – לשלוח סוכנות נשים לשטח. ההצעה מתקבל והיא מקבלת את ניהול הפרויקט. היא מאתרת את הנשים, מגייסת אותן ומפקחת על האימונים שלהן.

אחת הנשים המגויסות בלונדון היא מארי – אם לילדה בת חמש, שמנסה להרוויח ביושר מספיק כסף כדי שתוכל להעניק לביתה חיים טובים לאחר שבעלה נטש אותן.

הפרקים נעים קדימה ואחורה בזמן בין גרייס, אלינור ומארי. גרייס במאמציה להבין למי שייכת המזוודה ומי הנשים הצעירות בתמונות, אלינור בפיקוח על הפרויקט השאפתני של הסוכנות החשאיות ומארי, שנשלחת לצרפת כמפעילת אלחוט.

זה פרק מאוד מעניין במלחמת העולם שלא הייתי מודעת אליו בכלל. האומץ ששלוש הנשים האלו מפגינות במצבים מסוימים מעורר השראה. במהלך הקריאה נזכרתי לא פעם בספר 'בנות הלילך' שקראתי לפני כמה חודשים, גם הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם וגם בו עומדות שלוש נשים חזקות במרכז.

העלילה עצמה מעניינת והספר כתוב בשפה קלילה, על אף שהנושאים לא קלים תמיד לעיכול. בכל זאת, מלחמה זה לא דבר פשוט, על כל המשתמע מכך.

ספר מעניין למי שהתקופה מושכת אותו.

הספר נקרא דיגיטלי באפליקציית עברית – אפשר להתרשם מהתקציר ופרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל לא הפילה אותי. לאחרונה יש המון כריכות שבהן דמות נשית כזו או אחרת, עם נוף ברקע. זה יפה, זה נעים בעין וכנראה גם עובד. הייתי שמחה אם היה משהו יותר מסקרן וחריג בנוף. את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן, גם היא לא מאוד חריגה, אבל אהבתי אותה יותר.

ציטוטים:

הציטוט הפותח את הספר – "בתקופת מלחמה האמת חשובה ביותר, לכן מוטב שתמיד תהיה מלווה במִשמר של שקרים." וינסטון צ'רצ'יל

הפוסט הילדות האבודות של פריז / פאם ג'נוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו משולש רומנטי שהופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות קלות של הזיה.
לואיז היא גרושה ואם לילד בשם אדם. היא עובדת במרפאה בחלק מהשבוע בתור מזכירה. היא יוצאת לשתות אחרי השד-יודע-כמה-זמן שלא בילתה כמו שצריך ושם פוגשת בחור. הם מפלרטטים קלות, מתנשקים ובסוף הערב הבחור נבהל ונעלם. היא אפילו לא יודעת את שמו.
למחרת היא מגיעה לעבודה בזמן סיבוב שעושים למנהל החדש בקליניקה. והו כה מפתיע – זה הבחור מהבר. והוא נשוי. ואשתו מהממת למות. לואיז מוכנה לשים את כל האירוע מאחוריה, היא אוהבת את העבודה וצריכה את הכסף. היא כמובן גם אומרת את זה לבוס החדש שלה – דיוויד – ועד כאן הכל טוב. למעט הפרט הפעוט שדי ברור שהשניים נמשכים אחד לשנייה.

דברים מתחילים להסתבך כשלואיז נתקלת ביום החופשי שלה באשתו של הבוס, אדל, שלהוטה להכיר חברים חדשים כי רק לאחרונה עברו לאזור. אבל מבקשת מלואיז לשמור את דבר החברות ביניהן בסוד.

מפה זה כמו לצפות בתאונת רכבת. כל הזמן ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושזו רק שאלה של זמן.
עולות הרבה תהיות לגבי טיב מערכת היחסים בין אדל לדיוויד. אדל היא ללא ספק אישה מעורערת ודיוויד, נראה כאילו שולט בכל מה שהיא עושה (הוא פסיכיאטר, כן? לא שזה קשור כרגע)– דורש ממנה להתקשר אליו בשעות קבועות, גוזל ממנה את הנייד ואת כרטיסי האשראי. אך האם כך? האם הדברים מבחוץ נראים כמו שהם באמת מבפנים?.

לואיז היא נשמה טובה, או לפחות כך נראה, אבל היא לוקחת שרשרת החלטות לא נכונות ולא ברור מה מניע אותה לעשות מה שהיא עושה, היא נגררת בקלות מידי למצבים ומסיקה מסקנות נמהרות. לואיז סובלת מביעותי לילה קשים שמונעים ממנה שינה וכשכבר כן ישנה – להתהלך בבית. בשלב מסוים אדל גם מציעה את עזרתה לפתרון הסיוט הזה (תרתי משמע). הבעיה שהיא עדיין נמשכת לדיוויד ונראה שגם הוא אליה ומתפתח ביניהם רומן. אבל עכשיו היא גם חברה של אדל – לאיזו מין אישה זה הופך אותה?.

דיוויד הוא דמות מתעתעת. לא ברור אם הוא גבר בוגדני ואולי אפילו מסוכן, או שהוא בכלל בן אדם טוב שפשוט נקלע לנסיבות לא פשוטות. גם אנחנו, כמו לואיז, לא מצליחים להחליט, וזה היופי בכתיבה כאן.

הספר כתוב בצורה מותחת ומסקרנת. דעתי השתנתה אינספור פעמים לגבי כל אחת מהדמויות, וזה משהו שלא קל לעשות. הפרקים מחולקים בין כמה נקודות מבט – אדל, לואיז (בגוף ראשון) ומספר נוסף שמתגלה רק בסוף ושופך אור על עברה של אדל ורצף האירועים שעיצב את דמותה (גוף שלישי). היו רגעים מתישים מרוב פירוט ורק בסוף מבינים את החשיבות שלהם. אדל היא דמות מעניינת ולא צפויה ולואיז, לעומתה, נקראת צפויה להחריד ברמה שנראתה לי לא אמינה.

כמו כל מותחן פסיכולוגי, הספר מסתיים עם טוויסט משוגע. אם הופתעתי? לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג שלשם זה ילך. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאהבתי לגמרי את הסיום הזה. אני ברגשות מעורבים לגביו כי הוא מוסיף ז'אנר נוסף לספר, שלא היה לי מושג שהולך להגיע.
אני עדיין ממליצה כי הוא מעביר כמה שעות בקלות. לאוהבי הספרים הקריפים והמלחיצים – לגמרי בשבילכם, גם אם הסוף קצת עקום.

למי שמתעניין לגבי הסדרה בנטפליקס, אספתי מספר לינקים:

18.2.2021 YNET תרבות ובידור

17.2.2021 הארץ – ביקורת טלוויזיה

19.2.2021 MAKO

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפיפייה ומעידה על כך שמדובר בספר על גבול הרומנטי. בכל זאת יש לנו פה משולש רומנטי שמסתבך.
בתמונה רואים אישה מהגב ועל גופה קוצים, רמז למה שמתחולל בנפשה? אולי רמז לנפש מעורערת? דוקרנית? פוגעת?. לא בטוחה שהיה צורך בכך שתהיה עירומה, זה "זורק" את הספר למקום קצת אחר. הבחירה לשים אישה על הכריכה בצורה כזו מעניינת, כי הכריכות בחו"ל שנתקלתי בהן משקפות ספר מתח פר אקסלנס – עין גדולה ומבועתת או רק סטריפ של עיניים עצומות ושאר הכריכה שחורה. בכל מקרה אני מקווה שלא יחליפו לכריכה של הסדרה.

ציטוטים:

לפעמים אני תוהה על הִתרבות השעונים המרעישים בעולם, שכל אחד מהם מציין את המחסור שלנו בזמן. אנחנו אמורים לפחד מהם, ובכל זאת התקתוק החוזר הזה מרגיע את הנשמה משום מה"

"אהבות מתות בייסורים, את יודעת?"

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה. את זה אני יודעת טוב יותר מאחרים. ובכל זאת אני מאמינה בה, בכנות, גם אחרי הכול. אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה".

"כדי להאמין באמת מסוימת, צריך לסבול ממנה. צריך בוץ על הידיים ולכלוך מתחת לציפורניים. צריך לחפור אותה מקברה".

"העבר הוא חמקמק ממש כמו העתיד. הכול עניין של פרספקטיבה ותעתועים. אי אפשר לקבע אותו".

הפוסט מאחורי עיניה / שרה פינבורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה בעט לי בבטן הכי רכה בכל כך הרבה מקומות וכל כך הרבה פעמים ועדיין לא החלטתי אם אני אוהבת אותו או שונאת אותו על זה. כל כך הרבה טריגרים ויבלות ופצעים פתוחים וסגורים ותהיות ומחשבות, שזה ברור לי שאני אלך עם הספר הזה בבטן עוד הרבה זמן.

נתחיל מסיפור המסגרת – רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית כבר הרבה מאוד שנים. היא מקצועית ומוערכת ומנהלת את היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי. כל זה טוב ויפה, אבל לא מגן עליה מהטרגדיה האישית שהמשפחה שלה עצמה חוותה – בנה טום נעלם, והיא חיה במעין אזור דמדומים ורק מחכה שיחזור. טום היה נער מופנם, מתוסבך ופגיע. ההפך המושלם מאחותו התאומה קרולין. נכון שתמיד אומרים שהסנדלר הולך יחף? אז הנה, רות עצמה לא מצליחה להתמודד עם טום כשהוא נמצא וגם אחר כך, כשהוא נעלם ומוכרז כנעדר, גם אז היא לא מצליחה לשחרר. אפשר להאשים אותה? איך מתגברים על ילד שלך, עצמך ובשרך, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין לך מושג אפילו אם הוא חי או מת?.

ואז מגיע אליה מטופל חדש – דן גריפין. כשרות רואה אותו לראשונה בחדר הקבלה של המרפאה, בשנייה הראשונה, היא בטוחה שזה טום. הדמיון ביניהם מבהיל. הפרוטוקול המקצועי במקרה כזה אומר שאם מטופל מפעיל אצלך טריגר שעלול להשפיע על דרך הטיפול – אתה מחויב להעביר את המקרה למטפל אחר. רות לא עושה את זה. משהו בתחושת האשמה שלה, שאיכזבה את בנה ולא הצליח לעזור לו, גורם לה להתעקש לטפל בדן ולהצדיק את זה באי אלו דברים שהיא מספרת לעצמה ומשכנעת את עצמה שזה בסדר (תחושת האשמה זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בספר, אצל כל הדמויות. כל אחת בדרך אחרת מאשימה את עצמה בדברים שקורים וכפועל יוצא גם מאשימה אחרים). דן מגיע עם תסמינים פוסט טראומטיים בעקבות אירוע קשה שעבר. הוא מאוכזב מכל המערכות שניסו לטפל בו ולא פעם שואל את רות אם גם היא עצמה תאכזב אותו.

ליחידה שרות מנהלת וגם לה עצמה יש גבולות מאוד ברורים לגבי איך מתנהלים עם מטופלים "בעייתיים", אבל מהר מאוד היא מוצאת את עצמה חוצה את הגבולות האלה כי יכולת השיפוט שלה נפגעת. היא כל כך רוצה לעזור לדן, שאפילו שהיא מבינה שהוא מקבל יחס מיוחד אצלה, היא עדיין לא מצליחה לעצור את עצמה.

כל הספר ישבתי קפוצה ומתוחה, למרות שלא מדובר בספר מתח "קלאסי". זה היה כמו להסתכל על תאונת רכבת שעומדת להתרחש כל רגע. התחושה הזו, שמשהו לא טוב קורה אבל מתחת לפני השטח, בשקט, בעדינות ואפשר לשים עליו את האצבע, אבל לא ממש. הכול כאילו צפוי ולא צפוי. אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. אפשר אולי להגיד שזה מורט עצבים, אבל בדרך הכי רגועה ושקטה שיש. אם הגיוני להגיד דבר כזה בכלל.

הזמנים נעים בין ההווה, שבו רות מטפלת בדן לבין העבר, ממנו אנו למדים על חיי המשפחה של רות ובעלה דיוויד (שהתגרשו בינתיים) ועל התאומים. על הלידה שלהם, ההתבגרות שלהם והשוני ביניהם. לאט לאט אנחנו לומדים עוד פרטים על האופי של רות ועל העבר שלה.
בהווה אנחנו עדים לטיפולים שרות מעבירה לדן ולעוד מטופלים ומי שפסיכולוגיה מעניינת אותו (כמוני) ימצא הרבה מושגים מהתחום, דרכי פעולה ואפיון של מטופלים. מי שהיה בעצמו בטיפול פסיכולוגי כלשהו בשלב כזה או אחר של החיים, יזדהה עם הסיטואציות המתוארות. גם לי זה קרה. מצד אחד מצאתי את עצמי מזדהה עם רות, שהיא מספרת את הסיפור ובנוסף, מזדהה עם המטופלים והתחושות שלהם, השאלות שהם שואלים את עצמם ואותה כמטפלת, הגבולות שצריך לשמור עליהם, למרות שנורא מעניין אותך לדעת פרטים על המטפל שלך למשל.

אני לא יכולה לספר לכם יותר כי כל דבר יכול להיות ספוילר. אני כן יכולה להבטיח לכם שאין סיכוי שתישארו אדישים לספר הזה. אותי הוא פירק לגמרי וזה לא היה קורה אם הוא לא היה כל כך טוב. אני "נופלת" בכל קבוצה שהספר מדבר עליה – מתעניינת בפסיכולוגיה, אמא לשני ילדים, אחת משני אחים, הייתי בטיפול בעצמי אחרי תאונה שעברתי – בקיצור, לא פלא שהספר הזה העביר אותי רכבת הרים רגשית מטורללת לגמרי.

מיותר להגיד שאני ממליצה בחום למי שלא מפחד מהטריגרים שציינתי ואוהב מותחנים פסיכולוגים משובחים.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש בלי לחשוב פעמיים)

פינת העטיפה:

כמו שהספר משחק לך בראש, כך גם הכריכה. לפני שקראתי את הספר הייתה לי בעיה עם השם שלו – אם טובה דיה. מושג שמקושר אוטומטית לדונלד ויניקוט, פסיכולוג ורופא ילדים אשר תבע את המושג – "ויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לאם שאינה טובה דיה. "האם הטובה דיה" מתאימה עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה. בתחילת חיי התינוק ההתאמה מושלמת והיא מתמעטת בהדרגה. כאשר האם נותנת מענה מוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, היא מאפשרת לתינוק לפתח תחושת מסוגלות בריאה, עליה הוא יכול לוותר בהדרגה ולפתח בעצמו בוחן מציאות" (מתוך ויקיפדיה). נוצר לי דיסוננס כי בשניה הראשונה הייתי בטוחה שמדובר בספר הדרכה וכך גם הרבה אנשים שראו שזה מה שאני קוראת, בלי לדעת על מה הספר. וספרי הדרכה היו לי מספיק. מצד שני, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אני לא יכולה לחשוב על שם יותר מתאים ממנו. ואם שם הספר מתכתב עם ספרי הדרכה, אז הכריכה עצמה מפריכה את זה. אני לא מכירה הרבה ספרי הדרכה חביבים לאימהות עם כריכה שחורה וכותרת אדומה ומבריקה, כמו סימן אזהרה.
האיור על הכריכה מקסים. כולו בקו דק אחד, מינימליסטי ועדיין אומר הרבה – שתי צדודיות, כל אחת פונה לכיוון אחר, אחת יותר מפורטת והשנייה יותר "מפורקת" ויחד עם זאת – הן כמעט אחת.

ציטוטים:

"{…}לכן לא נעים לי כשאנשים כל כך מתרשמים מהעבודה. "לתרום לחברה," הם אומרים. מעשה אלטרואיסטי. ראוי להערכה. אין להם מושג. הם לא קולטים את המשיכה. את הסיפוק שיכול להרגיע כמו סם. את פרץ האדרנלין שבעבודה עם טראומה. רבים מאיתנו שואבים נחמה מהבלתי צפוי. יש לו טעם מוכר. לפעמים אני מסתכלת על חברי הצוות שלי, על הבלגן בחייהם האישיים ועל המוטיבציה שלהם לעבודה, וחושבת שאולי אנחנו בסך הכול גרסאות תפקודיות יותר ומשכילות יותר של המטופלים שלנו. אנשים שלמדו דרכים מתוחכמות לנהל את הבלגן. יום העבודה שלי מחולק לפיסות בנות חמישים דקות במידת מטופל. פרוסות נוחות לבליעה של יגון וכאב וטראומה שעוזרות לי להקהות את כאבַי".

"אני חולפת על פני משפחות, קבוצות חברים. דברים שפעם היו חלק מעולמי. עכשיו אני שומרת מרחק מאנשים. ההיעדרות שבחיי משפיעה על מערכות יחסים. שיחות על משפחותיהם המתרחבות של אחרים, אוניברסיטאות, משרות, מערכות יחסים – נראות כולן מלאכותיות בגלל טום. בעבר ניסיתי לגלות עיניין, אבל הרגשתי שהפרצוף שלי נעשה מתוח. השרירים שלי התכווצו כשהעמדתי פני מתעניינת. כשניסיתי להסוות את הכעס שלי. את הקנאה וצרות העין. לפעמים כל כך התאמצתי שהלחיים נתפסו לי וכאבו. נהיה קל יותר לא לראות אף אחד".

הפוסט אם טובה דיה / בב תומס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בן זוגה, גם הוא בתחום, רק שהוא כבר סיים את הדוקטורט ואפילו התקבל לעבודה באוניברסיטה בעיר אחרת ובעצם הוא מעין מראה לכל מה שהיא לא. היא בת למהגרים סיניים עם חינוך מחמיר וקפדני. מבחינתם – אם היא לא תסיים את הדוקטורט היא כישלון. ובכלל, כל מה שלא קשור לכימיה, פיזיקה או מתמטיקה – לא שווה כלום וזה כל מה שצריך לדעת בחיים. כשגדלה ושאלה את אביה שאלות, הוא היה שולח אותה לחפש בעצמה את התשובות. אמא שלה לא ממש למדה את השפה וכך יוצא שלא יכולה לעבוד במקצוע ונותרת ממורמרת על הכל.

אריק, בן הזוג, מציע לה להתחתן איתו. היא לא מסכימה, אבל גם לא ממש מסרבת. הוא מקבל עבודה בעיר אחרת והיא מחליטה שלא להצטרף אליו ובעצם נשארת לבד. עם הכלב. היא כבר לא יודעת אם היא בכלל רוצה לסיים את התואר, היא לוקחת חופשה ומתחילה לתת שיעורים פרטיים.

יש לה חברה טובה בעיר אחרת, נולדת לה ילדה והיא חווה משבר בזוגיות. גם מעצם ההורות וגם ביחסים עצמם. המפגשים ביניהן מולידים לא מעט רגעים משעשעים.
נראה שגם הגיבורה שלנו וגם כל מי שסובב אותה בסוג של משבר. למעט אריק, שאצלו נראה שהכל בא בקלות (וגם אהוב על ידי הוריו, שמפרגנים לו בלי סוף, בניגוד לגיבורה), ואולי לכן הוא היחיד בעל שם בספר.

בגלל הצורה שהספר כתוב בה, בגוף ראשון, קטעים קצרים ואסוציאטיביים, הרגשתי בהתחלה כאילו יושבת לדבר איתי חברה שפשוט לא סותמת את הפה. הייתי צריכה לקחת הפסקות יזומות בשטף הקריאה כדי לנוח. לא יודעת להסביר את זה. מצד שני – חזרתי לקרוא וסיימתי די מהר.

אני אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אין בו כלום ויש בו הרבה. אין בו ממש עלילה, אבל יש בו לא מעט תובנות על החיים. לדמויות אין שמות, אבל אני יודעת עליהם הכל. הוא הולך קדימה ואחורה בזמן, אבל בפועל כמעט הכל כתוב בזמן הווה, אפילו שזה מתאר משהו מהעבר.

הספר זכה בכל מיני פרסים. אני לא יודעת להגיד לכם למה. אבל כנראה שיש בו משהו. אולי סגנון הכתיבה, אולי הדיסוננס בין הדמויות חסרות השם לדמות היחידה עם השם – אריק, והצורה שבכל זאת, איכשהו, מצליחים להזדהות עם הגיבורה.

יש קצת עצב בספר הזה, במיוחד כשהיא מספרת החינוך הקפדני שקיבלה. לא אפשרו לה להיות ילדה ולשחק במשחקים "רגילים". מבחינת אבא שלה משחקים זה לתת לה חמישה מספרים ושהיא תעשה עליהם כל מיני פעולות חשבוניות, עד שתגיע לתוצאה מסוימת. יש רגעים שנראה שהיא ממש בדיכאון. מצד שני, הספר מספק לא מעט שנינויות משעשעות ותובנות מעניינות על החיים ועל דור שני למהגרים.

בקיצור, אני ממליצה אבל עם סייגים – זה לא ספר לכל אחד. אני מניחה שיש אנשים שלא תהיה להם סבלנות ל"פטפטת" הזו ולזרם התודעה כאן. הייתי מציעה למי שיכול, שיקרא עמוד או שניים ויבין על מה אני מדברת.

דבר נוסף – אני אוהבת כימיה. זה המקצוע שתגברתי בתיכון והייתי פשוט גרועה בו. חשבתי שיהיה מגניב ליצור תגובות ולפוצץ דברים במעבדה. אז כן, הכל מאוד עניין אותי, אבל פשוט לא הייתי טובה בו. הכימיה מאוד נוכחת בספר וגם הגיבורה מסבירה עליה בצורה שכל הדיוט יבין.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה לאללה ומוכיחה שספר שקוראים לו "כימיה" לא בהכרח חייב להיות רציני וכבד. במרכז רואים לב המורכב בתוכו מכלים שונים של מעבדה, כשהקו החיצוני של הלב מחבר בינהם. הרקע הוא מחברת חשבון תכולה, שעליה מופיעים איורים של מולקולות ונוסחאות. מאוד עדין ויפה. אפשר לדעתי לוותר על הסופרלטיבים שמופיעים. משום מה זה תמיד מפריע לי והייתי מעדיפה שיופיעו מאחורה (לנעט הסימון של הזכייה בפרס, שאותו אני דווקא מבינה).

ציטוטים:

כמו שאמר דוקטור הו: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין".

"את יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, אני אומרת לחברה הכי טובה, והיא אומרת, באמת, איך?
האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, ושניהם קרוב לודאי רעילים".

התינוקת באותו ראש כמונו וקיבלה את הכינוי "משמידת הדברים הקטנים". היא מוציאה הכל מהארנקים שלנו ומשליכה על הרצפה.
החברה הכי טובה אומרת למשמידה, את יכולה בבקשה ללכת לחצי דקה ולחזור בתור ילדה חמודה יותר?"

"עצה מהאינטרנט: האם בסוף היום זאבים טרפו את אחד מילדייך? לא? אז את אמא טובה".

הפוסט כימיה / וייקי ואנג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אליס וג'ייק הם זוג צעיר שמתחתן. כמו כל זוג צעיר בשלב הזה, הם לא רואים את עצמם בנפרד ובטח לא חושבים על להתגרש אי פעם. לכן, כשמציעים להם להצטרף למועדון שיבטיח שלעולם לא יתגרשו – הם חותמים בלי להסס. יותר נכון, אליס פחות מהססת. ג'ייק עוד לא לגמרי מבין מה קורה.
המועדון שומר על כמה כללי אצבע קבועים – לענות תמיד כשבן/בת הזוג מתקשר/ת, כל חודש קונים מתנה אחד לשנייה, כל שלושה חודשים יש לצאת יחד לטיול ואסור שיהיו בין בני הזוג סודות. נשמע הגיוני סך הכל נכון? אז זהו, שלא בהכרח.

מעבר לכללים הבסיסיים האלה יש עוד ספר מדריך שלם המפרט את כל הדברים שיש לעשות ובעיקר את מה שאין לעשות. כמו כן, הוא גם מפרט את העונשים על כל "עבירה" שמתבצעת.
בהתחלה מוזמנים אליס וג'ייק למסיבות בחברת חברי המועדון הנוספים. המסיבות והנוכחים בהן עשירים ומסנוורים את הזוג.

אז מה קורה כשעוברים על אחד הכללים? אמנם הזוגות האחרים לא גרושים, אבל יש לא מעט אלמנים ואלמנות, האם יש קשר בין הדברים? ומה קורה אם פשוט רוצים לצאת מהמועדון?

אליס היא מוזיקאית לשעבר שעזבה את התחום ועברה לעריכת דין. היא קורעת את עצמה בעבודה, יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בערב. ג'ייק הוא מטפל. הוא נפגש עם בני נוער ועם זוגות לייעוצים. הוא מעריץ את אליס ולא רואה את עצמו עם אף אחת אחרת, ולרוב נראה כאילו הוא רוצה בנישואים האלה יותר ממנה.

הספר בעצם מגיע מנקודת מבטו והקטעים בהם הוא מספר על מערכת היחסים שלהם, על האנקדוטות הקטנות שיש לכל זוג, הם פשוט מקסימים ומלאים באהבה. מידי פעם ג'ייק מספר על הזוגות שהוא פוגש ולא פעם היה נראה לי כאילו הזוגות האלה הם מראה לזוגיות שלו ושל אליס. הוא מחפש אותם בכל זוג, מסיק מסקנות ומשליך על עצמו. זה יפה. הזוגות האלה משקפים כל מיני סוגים של מערכות יחסים.

בכלל, יש פה שני קווי עלילה, שאפשר להגיד שנושקים אחד לשני בכל מיני נקודות – אחד זה המועדון וכל מה שקורה לאליס וג'ייק בעצם היותם חלק ממנו. והשני הוא מערכת היחסים שלהם ואיך היא מושפעת מכל מה שקורה – האם המועדון באמת עושה להם טוב או שאולי רק מקשה וגורם להכל להרגיש מאולץ?

במהלך הקריאה עלו הרבה מאוד תהיות לגבי מערכות יחסים. בהיותי גרושה ובפרק ב', יש לי לא מעט מסקנות משלי על העיניין וזה היה מרתק בעיני. הצד של ג'ייק מוצג בצורה מאוד אותנטית ויפה ורגישה.
כל זה בא באופן הפוך לגמרי למה שקורה במועדון.
אני חייבת לציין שמתוארות סצנות לא פשוטות, שלא הייתי ממליצה לבעלי לב או קיבה רגישים. יש שם הרבה משחק פסיכולוגי וזה עובר בצורה מדהימה.

אמנם עד עמוד 160 הכל די זחל לי, אבל ברגע שעברה המשוכה הזו – פשוט לא יכולתי להניח אותו מהידיים. גם אם הספר הסתיים בצורה שהייתה צפויה לי, עדיין נהניתי מהדרך עד אליו והתהפכה לי הבטן לא פעם וגם התרגשתי לא פעם. לא נראה לי שתוכלו להסתכל על מערכת היחסים שלכם אותו דבר אחרי זה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני ממש מצטערת אבל פה אחת מנקודות היותר חלשות של הספר וחבל מאוד כי העטיפה הזו לדעתי עושה עוול. הבחירה בשחור וגוונים צהובים באמת גורמת לכריכה קצת "לקפוץ", אבל זה לא מספיק. אני אישית גם לא אוהבת את השילוב הזה. האימג' של שלשלאות שמחוברות אחת לשנייה בטבעות נישואין נטחן עד דק. זה פשטני לאללה ואם כבר החלטתם ללכת על הקו הזה, לפחות תביאו איזה צילום קצת יותר מעניין של שלשלאות ולא אימג' כל כך גרפי ומשעמם. בקיצור – אם תהיה מהדורה נוספת, אני ממליצה בחום לחשוב על משהו יותר מעניין. ברשת מצאתי כמה עטיפות שיצאו לספר הזה בארצות שונות והן נראות הרבה יותר טוב – למשל זו שגם היא נראית כמו תמונה מאימג' בנק, אבל יותר מוצלחת. מצאתי גם את זו ואת זו– את כולן אהבתי יותר.

ציטוטים:

"כשהלכתי להיות מטפל, לא הבנתי למה נכנסתי. רציתי לעזור לאנשים. ראיתי רק את הצד החיובי בעבודה הזאת. אקח אנשים ברגע בעייתי בחיים שלהם, ואעזור להם לנוע צעד אחרי צעד לקראת מצב של אושר גדול יותר. זה נראה פשוט. מה שלא הבנתי הוא שניצחונות בטיפול מגיעים לאט. הם נפרשים על פני הרבה פגישות – לעיתים קרובות במשך הרבה חודשים, אפילו שנים – והם עטופים בתחפושות שונות. הכישלונות, לעומת זאת, מגיעים בפתאומיות, בלי עמימות ותכופות בלי אזהרה".

"לשאוף להיות טוב כולך, אבל לדעת שאתה לא יכול," אמרתי. "להשתדל להינות כל יום, אבל לדעת שלא תוכל. לנסות לסלוח לאחרים ולעצמך. לשכוח את הדברים הרעים, לזכור את הטובים. לאכול עוגיות, אבל לא הרבה. לאתגר את עצמך לעשות יותר, לראות יותר. לתכנן תוכניות, לחגוג כשהן מצליחות ולהתמיד כשהן לא. לצחוק כשהולך טוב, לצחוק כשהולך רע. לאהוב עד כלות, לאהוב בצורה לא אנוכית. החיים פשוטים, החיים מורכבים, החיים קצרים. המטבע האמיתי היחיד שלך הוא הזמן – תשתמש בו בחוכמה".

הפוסט ברית הנישואים / מישל ריצ'מונד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

התקופה היא תחילתה של המאה הקודמת, המיקום הוא ציילון הלוא היא סרי לנקה של ימינו, תחת שלטון הבריטים, התפאורה היא מטעי תה, אגמים, נהרות ומפלים לצד עיירות סואנות, והשחקנים הם גוונדלין (הקרויה בפי כולם גוון) בת ה-19, בעלה לורנס הופר, אלמן בן 37, אשר נישאה לו די במהירות, וריטי אחותו של לורנס, פראן בת דודתה של גוון ועוד שאר דמויות של משרתים, אקסיות, אומנים ופועלים שחורים.

גוון מגיעה לציילון על מנת להתאחד עם בעלה ולקבוע את משכנה בביתו. מדובר בבית גדול, עמוס משרתים, חדרים וסודות מין העבר. הבית מוקף במטעי התה אשר הניבו ללורנס את הונו. כבר בהגיעה לציילון גוון מבינה שרב הנסתר על הגלוי. היא נתקלת בחדרים נעולים ומשרתים שתקנים שלא מוכנים לחשוף בפניה שום דבר. היא יודעת שאישתו הראשונה של לורנס נפטרה, אבל היא לא יודעת למה ואף אחד לא מוכן לספר לה.

לורנס מרוחק בהתחלה ועסוק מאוד בעבודתו. השניים אפילו לא ישנים באותו החדר. גוון לוקחת על עצמה את ניהול הבית והחשבונות ומנסה להכניס שינויים. די מהר היא מבינה את פערי המעמדות של אותה תקופה (אולי בלונדון ממנה באה, הדבר היה פחות נראה לעין) וגורמת לכולם להרים גבות כשהיא מתעניינת בשלומם וטובתם של המשרתים והפועלים.

מערכת היחסים בין השניים יודעת עליות ומורדות וגוון נכנסת להריון. הם מתרגשים ומצפים מאוד ללידה. רצה הגורל וכשגוון כורעת ללדת, היחידה שנמצאת לידה היא המשרתת, שהופכת לעת מצוא למיילדת. לא לורנס, לא הרופא שלה ואף לא אחד מבני המשפחה האחרים. האושר מתנפץ כשגוון מבינה שהיא צריכה לקחת החלטה הרת גורל. החלטה שתשפיע עליה ועל כל הסובבים אותה, גם עכשיו וגם בעתיד. רק גוון והמיילדת יודעות על החלטה זו, שהולכת להפוך את חייה על פיהם. ('צטערת…ספוילר ולכן לא יכולה לספר).

בינתיים ברקע מתחילות מהומות בין הפועלים הסינהלים (בודהיסטים) לטמילים (הינדים). כיוון שביתה של גוון מחזיק פועלים משני הזרמים, יש הרבה מתחים והמהומות מגיעות עד פתח ביתם. בנוסף, מגיע המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית וטורף את כל הקלפים הכלכליים של הבית. ואם זה לא הספיק, ישנן לא מעט יריבויות בין כל הדמויות הנשיות בסיפור – כריסטינה, שהיה לה קשר עם לורנס בעבר והיא אשת חברה נוצצת ויפייפיה, לא ממש מוכנה לותר עליו, וריטי אחותו רוצה את כולו לעצמה ולא בוחלת בשום אמצעים כדי להשיג את המטרה, פראן בת דודתה וחברתה הטובה ביותר מתקרבת ומתרחקת לפרקים וגוון כבר לא יודעת מה עובר עליה. טלנובלה במיטבה.

מאוד אהבתי את הספר. נהנתי מתיאורי הנופים, היה בזה משהו מרגיע, ובאופן כללי מכל התקופה. הקריאה זרמה לי בקלות. הפרקים לא ארוכים מידי והאלמנט של הסוד שגוון מסתירה הכניס מתח וציפייה לדעת מה יקרה עם זה הלאה. האם הסוד יתגלה? האם מערכת היחסים של גוון ולורנס תשרוד את מבחן הזמן והתהפוכות הפוליטיות, הכלכליות? ומה לגבי התהפוכות הרגשיות שלהם עצמם?

קישורים מעניינים:

לינק לויקיפדיה לסכסוך הסינהאלי טאמילי

לינק לויקיפדיה לערך קולוניאליזם

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה ומעבירה היטב את רוח התקופה. אנחנו רואים דמות נשית לובשת שמלה (מקסימה לדעתי) בצבע סגול בהיר, עם כובע וכפפות התואמות את התקופה המדוברת. מסביב הכל ירוק. הדמות עומדת בגבה אלינו ונראית כאילו צופה לעבר האופק (העתיד אולי?). האוירה נראית רגועה וטבעית. אני אוהבת את הגוונים הכלליים של העיצוב. בסך הכל די פשוט ולא מתחכם ואני חושבת שזה מאוד מתאים כאן.

הפוסט אשתו של מגדל התה / דיינה ג'פריס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עוד עובדה מעניינת על הספר הזה, שפורסמה בגב הכריכה, אז כנראה שיש לה חשיבות כלשהי ואולי מעידה על אופיו הקליל של הספר, היא שהסיפור פורסם בארבעה חלקים בירחון פלייבוי. נראה לי שסיפורים שמפורסמים בהמשכים לא יכולים להיות כבדים ומסובכים מידי כי עובר זמן בין פרסום לפרסום. למיטב ידיעתי פלייבו מפורסם אחת לחודש ועל כן הציפייה מהקוראים לזכור מה קרה חודש לפני היא די מופרכת. לכן האופי הקליל של הסיפור, שגם אם לא זוכרים בדיוק מה קרה, זה לא באמת משנה. כמו סרט אקשן, שלא משנה באיזו דקה מצטרפים אליו, עדיין מבינים מי נגד מי ומה קורה.

ואחרי החפירה הזו (מפתיע בהתחשב בזה שחשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב), אני אספר לכם על מה הספר – ג'יימי לונץ הוא בחור די נורמטיבי שיוצא מתחרות זמר שהלהקה שלו לוקחת בה חלק. מחוץ למועדון מחכה לו גמבל, גובה כספים של מאפיונר יותר רציני בשם חוארז. ג'יימי חייב להם כסף והוא קצת מתעכב עם העיניין הזה. חוארז וגמבל ידועים בתור כאלה שאוכלים את אשכיהם של הקורבנות שלהם. כיף.

גמבל לוקח את ג'יימי לנסיעה (חטיפה אולי?), אך במהלך הדרך ג'יימי מצליח לירות ברגלו ולנטרל אותו. מכאן מתחיל מסע בריחה רווי אקשן ודמויות הזויות. כדי להזרים את הקלישאות, נכנסת גם אישה יפייפיה לסיפור, שגם לה סיפור משל עצמה והשניים בורחים יחד ממקום למקום.

הספר מציג כמה קוים מקבילים – הצד של ג'יימי, הצד של גמבל הפצוע והצד של האישה הנוספת – אניטה. ויש גם את מרי, היא זו שמטפלת בגמבל הפצוע. כבר לא ברור מי הרעים ומי הטובים בסיפור הזה ואפשר להתחבר לכולם. היכולת לזגזג בין הדמויות היא קולנועית ממש, מה שמוסיף לכיף של הקריאה.

יש משהו מאוד "אמריקאי" בספר הזה. החל מהדמויות שבו, שכולן סוג של אנשים שנמצאים בשוליים של החברה, ועד הלוקיישנים – מוטלים, פונדק אופנוענים, הרבה אלכוהול וסיגריות, נשקים ואפילו קריוקי.

ספר פשע קליל – יש דבר כזה? מסתבר שכן והנה הוא לפניכם.

כשקראתי קצת על הספר בכל מיני מקומות ברשת, כולם התייחסו לאם זה כן או לא "נואר". חלק כתבו שזה חיקוי על חיקוי, חלק כתבו שכן וחלק כתבו שממש לא. אני מודה שאני לא מספיק מבינה בזה כדי להחליט. אבל ת'אמת? זה באמת לא משנה לי. אני מבינה בהנאה שלי בקריאה. ואני נהנתי אז לא ממש אכפת לי לאיזה זרם זה משתייך או מתיימר להשתייך.

למי שמעניין אותו – הנה לינק להגדרה ל"סרט אפל" בויקויפדיה.

בקיצור – מומלץ לימים חמים בחדר ממוזג, עם ויסקי ביד אחת וסיגריה בשניה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני מתה על הכריכה! האיור הזה מזכיר לי קומיקסים של פעם. עשיתי פעם עבודה על ההיסטוריה של הקומיקס ונתקלתי הרבה בדימויים האלה. אהבתי גם את הצבעוניות. זה גרם לי כל הזמן לחשוב על רוג'ר רביט כל הזמן. הסגנון הזה ממש מתאים לאופי הספר והצבעוניות מאוד מושכת ומזמינה. זה לגמרי ספר שהייתי מרימה ליד בחנות ספרים.

הפוסט לא לזוז / דניס ג'ונסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני בלגניסטית ברמה פסיכית. רק ככה אני מוצאת את הדברים שלי. תמיד כשאני מסדרת, או כשמישהו חלילה מסדר בשבילי (אל תתלהבו, זה כמעט ולא קורה), אני לא מוצאת אחר כך כלום. אם יש משהו שאני זוכרת מתקופת גיל ההתבגרות שלי, זה את אמא שלי מתחרפנת בכל פעם שהיא נכנסת לחדר שלי. ערימות של בגדים על הכיסא ועל הרצפה ומשפטים סטייל "בשביל מה השקענו בשולחן כזה יפה אם לא רואים אותו בכלל?". היום אני בת 38 ולא הרבה השתנה. אמנם אני כבר גרה בדירה משלי ואמא לילד משלי, אבל מטפחת בלגן מופתי. בחדר העבודה יש שני כיסאות ועליהם אחר כבוד – האנדרטה. הלא היא  ערימה של כל הבגדים שנלבשו במהלך השבוע, כולל אלו שחשבתי ללבוש והוחלט שלא. גם היום, כשאמא שלי באה לבקר, היא עדיין מעקמת את האף. אבל כיוון שכבר התייאשה לפני כמה עשורים, היא לא מעירה כלום. חבל על הזמן.

לאור כל זה שם הספר היה נראה לי קצת מאיים. מה לסדר עכשיו? אין לי כוח / זמן/ חם מידי/ קר מידי/ אני לא מרגישה טוב – מחק את המיותר. אבל למען האמת – אנשים שעושים סדר, ויותר מזה, אלו שאשכרה מתפרנסים מזה ואוהבים את זה – אני מעריצה אותם. לא רק שהם מסדרים את החפצים שלהם (ושומרים על זה ככה!) , הם עוד מסדרים חפצים של אנשים אחרים. כאלה שאין להם שום קשר רגשי אליהם ו/או הבנה מה הם בכלל. אז הסתקרנתי וקראתי ושרדתי לספר לכם.

סבתה של הגר נפטרה והיא צריכה עזרה במיון החפצים שהשאירה אחריה בדירתן המשותפת. היא פונה לשמרית, שמסדרת בתים של אנשים כמקצוע. הגר גרה בדירה עם סבתה לאחר שהוריה עברו לארצות הברית והיא החליטה להישאר בבית. סבתה, הניה, הייתה תופרת וכל הבית מלא בחפצים, בגדים ובדים. מעבר לזה, יש לה גם לא מעט בלגן בחיים שלה עצמה. היא עובדת במשרד אדריכלים אצל בוסית תובענית ובוא נודה על האמת – קצת ביצ'. יש בחור חמוד שמחזר אחריה ללא הפסקה, אבל היא נזהרת מזה.

אצל שמרית לעומת זאת, יש בלגן מסוג אחר. זה אוגוסט, והיא הבטיחה לעצמה לא לעבוד באוגוסט. יש לה ילדים שמבלגנים לה את הבית ושיפוצניק (העונה לשם חביב, באופן אירוני) שמלכלך לה את המקומות שעוד נשארו מסודרים. יש לה אמא פולניה חמוצה, שכל הזמן מקטרת ובטוחה שהיא או טו טו הולכת למות (היה לי ד'זה וו לא פעם). שמרית לא יודעת כמעט כלום על העבר של אמא שלה בפולין, או על אבא שלה. היא לא הכירה אותו. כל פעם שהיא מנסה לשאול את אמא שלה על זה, היא נתקלת בחומה בצורה ובעוד קיטורים.

הסיפור נע קדימה ואחורה בזמן. בהווה – הפגישה והחברות הנרקמת בין הגר ושמרית והמסע שלהן בזיכרון דרך חפציה של הניה, חיה של הגר וגן החיות ששמרית מנסה להשתלט עליו בחייה שלה. ובעבר – החל משנות ה-30 בעיירה חלם שבפולין, כיצד גדלה הניה, הכירה את בעלה, שני ילדיה שנולדו, שאר משפחתה, כניסתם של הגרמנים לפולין והבריחה משם לרוסיה ובסופו של דבר לארץ.
הפרקים על העבר הם יותר ארוכים ויש להם הרבה יותר מקום. יש שם המון מה לספר וקורה הרבה. על משפחתה של הניה עוברות תלאות וזוועות, כולל פרידה מביתה התינוקת, פרידה מבעלה ועבודת פרך במחנה. כמו כן, בשלב מאוחר יותר – השנים הראשונות במדינת ישראל, תל אביב בצעירותה וההתאקלמות. (רק תחשבו על השינוי בטמפרטורה – מרוסיה הקפואה לתל אביב הלוהטת והלחה, אבל זה כמובן החלק השולי).

בהתחלה היה לי קשה. ציפיתי ליותר פרטים על הסידור של הבית, על חפציה הישנים של הניה. ראיתי בעיני רוחי פרקים, שלכל אחד מהם שם של חפץ ואז הסיפור שעומד מאחוריו. בסופו של דבר נשאבתי לסיפורה של הניה בעבר. אני עצמי דור שלישי לשואה. ההורים של אמא שלי, ילידי פולין בעצמם, עברו את השואה בנפרד ועלו ארצה. אף אחד מהם לא הרבה לדבר על זה הרבה ורוב בני משפחתם נספו. אז ככה שהנושא קרוב לליבי.
בחלק מהמקרים התזוזות קדימה ואחורה בזמן לא עברו אצלי חלק לגמרי. היו פעמים שרק אחרי פסקה או שתיים הבנתי על מי מדובר – אם על הגר, על שמרית או הניה.

כל הזמן חיכיתי לראות איך שני הסיפורים יתחברו בסופו של דבר ואכן, קיבלתי סוף מרגש.

מומלץ למי שהנושא קרוב אליו, רק אל תצפו שזה יגרום לכם לסדר את הבית. מקסימום ללכת לנבור אצל סבתא בארון בשביל בגדי וינטג' שחוזרים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה יש לי בעיה רצינית. אני לא אוהבת את הכריכה בכלל. אם הספר לא היה מגיע אלי בדואר, אני לא חושבת שהייתי מרימה אותו ליד בכלל בחנות. עד כדי כך הכריכה לא מדברת אלי. ברמה העקרונית לא הבנתי מה קשור האימג' בכלל – בחורה שיושבת על יד חלון ומביטה החוצה. זה נראה לי פשטני מידי. ואז ברמה הטכנית – זה ברור שמודבקות פה כמה תמונות אחת על השניה והמעברים בינהן נראים מאוד לעין. יכול להיות שאולי זו הייתה המטרה. אולי הכוונה הייתה ליצור תמונה חדשה מפיסות תמונות שונות? כמו לחבר לעצמך חיים מפיסות חיים של העבר?

הפוסט המסדרת / איילת ברוש הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בבת אחת ג'ונתן נהיה מאוד מודע, או לפחות מנסה להיות מודע, לאיך שהכלבים מרגישים. הוא חרד להם. הוא תוהה אם הם נמצאים זמן רב מידי לבד בבית והאם הם מאושרים באופן כללי מהשהייה במחיצתו. הוא אפילו לוקח אותם לבדיקה אצל וטרינר כי הוא חושב שהם בדיכאון. כשניתנת לו ההזדמנות להביא אותם איתו לעבודה הוא פשוט בעננים.

באיזשהו שלב בת זוגו גם נכנסת לסיפור. תחילה הם לא גרים יחד והיא מגיעה רק אחרי שהכלבים כבר אצלו. אין לו מושג איך היא תקבל אותם ואפילו יותר חשוב – איך הם יקבלו אותה. הוא בעצמו מתחבט בשאלה אם הם בכלל מתאימים, הוא והיא. היא מרגיש שהוא לא בליגה שלה, ואין לו מושג מה היא עושה איתו בכלל. החבר הכי טוב שלו לא סובל אותה והוא לא יכול שלא לחשוב האם היא האחת בשבילו.

יום אחד היא מגיעה עם הצעה ממקום העבודה שלה (היא עובדת במגזין חתונות) – להתחתן בחתונה גרנדיוזית, אשר תסוקר מטעם המגזין וכל העלות תמומן. איכשהו ג'ונתן מוצא את עצמו מסכים. סוג של "נסחף עם הזרם". הוא יודע שזה מה שהיא רוצה. יחד עם זאת, הספקות לא מפסיקים לקנן בו. וכל הזמן ברקע – הכלבים. טוב להם? רע להם? הם בריאים? הם מאושרים?.

את העבודה שלו הוא לא סובל בלשון המעטה. הוא מרגיש לא מנוצל ולא ממומש. מתוסכל ועצבני. נראה לו כאילו הכל עלה על דרך לא נכונה. וזה אכן כך. כל הלחץ מהחתונה המתקרבת והעבודה המחורבנת והכלבים מביאים אותו למין התמוטטות עצבים, שגורמת לו לאבד את המילים. פשוטו כמשמעו. הוא פשוט לא מצליח לדבר כמו שצריך, לא מצליח להוציא משפט אחד הגיוני מהפה. המילים לא קשורות ולא מתקשרות והוא לא מבין מה קורה לו.

אני מודה שהקטעים שבהם הוא מנסה לדבר פשוט מצחיקים. למעשה, אלו הקטעים הכי טובים בספר.

אני לא אספר לכם מה קורה בהמשך כדי לא ליפול לספוילרים. אבל בגלל שהספר מזכיר לי סוג של קומדיה רומנטית, אתם יכולים לנחש שיש סוף טוב לכל הסאגה הזו.

הספר התחיל מבחינתי ממש מבטיח. הוא נפתח במשפט הבא: "יום אחד חזר ג'ונתן מהעבודה והופתע לגלות שהכלבים מרכלים עליו. והם אפילו לא היו הכלבים שלו" (עמ' 7)

אני מאוד אוהבת חיות ויודעת שלפעמים יש להן יכולות להבין את הבעלים שלהן ו"לדבר" איתם בשפתם המיוחדת ללא מילים, אבל בשורה התחתונה, הספר פשוט לא הצליח להתרומם אצלי. לא יודעת בדיוק לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר חמוד ולא יותר מזה.

מה שבטוח – בעלי כלבים יאהבו אותו מאוד.

דירוג הקואלית:

(שתי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

את העטיפה אני מאוד אוהבת. הגוונים נייטרלים ומופיעים בו שני הכלבים ותפוח אכול (את התפוח פחות הבנתי, אבל יש מצב שיש לו אזכור בסיפור ואני פשוט לא זוכרת). הכל משתלב בצורה מקסימה מבחינת העימוד עם הטקסט והאיורים ממשיכים גם לחלקה האחורי של העטיפה.

הפוסט ג'ונתן ללא רסן / מג רוסוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש לי ילד סקרן, שמאוד אוהב אתגרים. כשהגיע הספר לראשונה הוא עיין בו והניח בצד. יום או יומיים אחרי זה, הסברתי לו מה המטרה. פה התחילו כמה שעות של כיף ואתגר.

זוכרים את "איפה אפי?", אז העיקרון הוא זהה, רק שהתפאורה ישראלית לגמרי. רחלי שלו איירה איורים מרהיבים ומלאים בפרטים שאפשר להתבונן בהם שעות ועדיין למצוא בכל פעם משהו חדש. בתחילת הספר ישנה כפולת עמודים אשר מראה את הדמויות אותן יש לחפש בכל איור. בין הדמויות האלה אפשר למצוא את בליל התרבויות אשר יש בארץ – חיילת, קיבוצניק, משפחה בדואית, משפחה של רב ורבנית, שלישיית נזירות, חסידים ברסלבים, תיירים ואתיופים ואפילו הרצל אחד.

לאחר מכן, כל כפולת עמודים נוספת היא איור בפני עצמו, כל פעם במקום אחר – פעם אחת בעיר, פעם במרחבים הפתוחים, בים המלח ואפילו השוק והעיר העתיקה. זה אולי נראה לכם פשוט, אבל אני יכולה להבטיח לכם – שני זוגות עיניים (שלי ושל הילד) לא תמיד הספיקו בשביל למצוא את כל הדמויות. בכל איור הן קצת שונות באופן העמידה שלהן או מה שהן מחזיקות בידיים.

ישנם חמישה איורים גדולים שכאלה ואחריהם אותם האיורים, רק בשחור לבן, על מנת שאפשר יהיה לצבוע אותם להנאתנו.

היה לנו אחלה זמן איכות בזכות הספר הזה. אם אתם עומדים לפני טיול או טיסה וחושבים על דרך להעסיק את הקטנטנים – זה הפתרון בשבילכם. או בכלל, אם הילדים, בדיוק כמו זה שלי, אוהבים אתגרים, תעלומות ולמצוא דברים – זה מושלם.

הדבר היחיד שלא טוב בספר הזה הוא, שהוא נגמר מהר מידי. חמישה איורים זה פשוט לא מספיק…
אם יהיה ספר המשך או תתחיל פה סדרה, אני בהחלט אשמח לראות הרבה יותר איורים בהם, שיספקו עוד שעות על גבי שעות של חיפושים והנאה.

מומלץ בחום לכל החפשנים הצעירים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – קואלה אחת ירדה רק בגלל כמות האיורים)

פינת העטיפה:

טוב, אין פה יותר מידי מה לנתח – העטיפה היא חלק מכפולת איורים הנמצאת בתוך הספר של השוק והעיר העתיקה וזה בהחלט נותן מושג על מה שמחכה לכם בפנים.

הפוסט רק בישראל, ספר החיפושים הגדול / רחלי שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.