12/10/202013/10/2020 בנות הלילך מרתה הול קלי תרגום שאול לוין הוצאה כנרת זמורה דביר עמודים 495 קטגוריות פרוזה תרגום לרוב אני לא קוראת ספרים שמתרחשים בשואה. קשה לי עם זה. אני נכדה לניצולי שואה והייתה תקופה שבכל יום השואה הייתי דבוקה לטלוויזיה ורואה מלא סרטים, היה לי חשוב לדעת כל מה שאפשר (סבא וסבתא מיעטו לדבר וזו הייתה הדרך שלי לנסות להבין מה עברו), אבל מאז שהפכתי לאמא זה נהיה מאוד קשה והורדתי מינונים. בספרים – אני יכולה לספור על כף יד אחת את ספרי הפרוזה שקראתי וקשורים לשואה. במיוחד זכור לי הדוח של ברודק, שדווקא שם השואה לא מוזכרת בשם, אלא היא רק ברקע, במקום שממנו הגיע הגיבור. וכמובן – מאוס, שהוא רומן גרפי פנומנלי המבוסס על סיפוריו של אביו של ארט ספיגלמן. כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!). הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים. עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית. אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו. אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים. סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים. "בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות. זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו. השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים. דירוג הקואלית: (ארבע קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת. ציטוטים: "להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות." שתפו את הפוסט:
התחברתי כל כך לעובדה שכאימא יותר קשה לקרוא על השואה. סקירה נפלאה, אין ספק שזה הספר הבא ברשימת הקריאה שלי. הגב