יש הרבה דברים שאפשר לכתוב על הספר הזה החל בעלילה, בצורה שבה שהוא כתוב ואיך הוא נשמע בהאזנה. אני מקווה שאצליח לכתוב על הכל בלי לחפור יותר מידי.

נתחיל בעלילה – הספר מספר את סיפורה של להקת רוק, בעצם עלייתה ונפילתה של הלהקה בשנות ה-70. שני אחים מקימים להקה, מצטרפים אליהם חברים נוספים והם הופכים לשישה ומכאן שמם – the six, השישה. עם הזמן המפיק המוזיקלי שלהם מחבר אותם עם דייזי ג'ונס, זמרת צעירה ומבטיחה באותה התקופה. היא כבר שמעה עליהם, הם כבר שמעו עליה ונראה שהחיבור בינה לבין בילי דאן, שעומד בראש הלהקה, יכול להניב בדיוק את מה ששני הצדדים צריכים כדי להמריא עוד.

התקופה היא שנות ה-70 של המאה ה-20 בארה"ב והתפאורה היא כמובן – סקס, סמים ורוקנרול.
בילי דאן הוא טיפוס לא פשוט ומאוד כריזמטי, שכבר הסתבך לא פעם עם התמכרויות.
דייזי היא נערה הרפתקנית שלא התייחסו אליה יותר מידי בבית ולא שמו לב אפילו מתי היא באה ומתי הולכת. היא התחילה להסתובב בסצנה של ה'סאנסט סטריפ' בלוס אנג'לס, להתגנב למועדונים, להתנסות בסמים וחלמה לעמוד על במה משלה ופשוט לשיר. היא בת 20 בערך כשהיא פוגשת את 'השישה' לראשונה.

החיבור בין בילי לדייזי מביא איתו הרבה ניצוצות, לא בהכרח חיוביים. זה ירים את שניהם לגבהים ובאותה מידה יפיל אותם נמוך מאוד, וכל הלהקה תושפע מזה. זה אמנם נראה שעיקר הסיפור הוא על בילי ודייזי אבל זה לא לגמרי נכון. הסיפור הוא הלהקה והם שני הכוכבים. יש עוד קשת שלמה של דמויות – חברי הלהקה השונים, החברים של דייזי ואנשי המקצוע שהם פוגשים במהלך הדרך. כולם לוקחים חלק בסיפור הזה. נעבור איתם הופעות, הקלטות, מריבות, כתיבת שירים וגניזתם, סמים, אלכוהול, התמכרויות, גמילה, בגידות, חתונות, והרבה אהבה ותשוקה למוזיקה.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה – האופן שבו הספר כתוב שונה מרוב הספרים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. הוא כתוב כמעט כמו מחזה או תסריט. יש פסקאות קצרות שמובאות מפיו של מספר כלשהו (לקראת הסוף תגלו גם מי הוא) והשאר כתוב כמו ראיון. כלומר שם הדמות ואז נקודתיים (אפשר להתרשם מהפרק הראשון באתר עברית כדי להבין). הספר מחולק לשנים וזה מרגיש כל כך אמיתי, שבתחילת הספר הלכתי לחפש את הלהקה הזו ברשת. היא לא קיימת כמובן. מה שכן – יש שמועה שהספר מבוסס על 'פליטווד מק'.

סוף הספר מושלם. משהו בו חימם לי את הלב. אין טוויסט בעלילה, זה לא ספר מהסוג הזה, ואתם תחליטו אם זה סוף טוב או לא.

הערה אחרונה – ההוצאה החליטה משום מה לסווג את הספר תחת פרוזה וגם 'רומן רומנטי' והפעם אני לא חושבת כמוהם בעניין הרומנטיקה. כן, יש פה את הקשר בין בילי ודייזי, אבל זה לא העיקר כמו בספרים אחרים שמאפיינים את הז'אנר. גם מבנה העלילה וסוף הספר לא תואמים מבנה של 'רומן רומנטי' קלאסי. יש קוראים שסיווג של ספר מסוים תחת 'רומן רומנטי' יגרום להם לרתיעה (לצערי) ואז לפספס ספר שזה ממש לא העיקר בו.

כאמור זו הייתה החוויה הראשונה שלי עם ספר אודיו באורך מלא. זה ספר קצת מאתגר לפעם ראשונה. יש הרבה דמויות וכל דמות מוקראת על ידי קריין אחר. אומרים תחילה את שם הדמות ואז מה שהם אומרים (בדיוק כמו בספר). כשמאוד ברור מי מדבר, הם כבר לא מציינים את שם הדמות בהתחלה. היה קשה לי לקלוט בהתחלה מי זה כל אחד כי יש שישה חברי להקה ועוד הרבה אנשים שסובבים סביבם וקצת יותר מורכב באודיו לחזור אחורה לנקודה הספציפית שבה אמרו מי זה. אז זרמתי ודי מהר קלטתי הכל.
הקריינים (ביניהם ג'ניפר בילס ובנג'מין בראט) היו נפלאים והיו רגעים שהקול שלהם נשבר והייתי בטוחה שהנה הנה הם הולכים לבכות שם באולפן. זה העביר את העלילה ואת הרגשות של הדמויות בצורה מאוד אותנטית. כל כך נהניתי מהאזנה לספר הזה.
המינוס היחיד מבחינתי – אין לי דרך לסמן לעצמי ציטוטים. יש משפטים ממש יפים שנאמרים שם, שאני בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר, הם היו מוצאים את דרכם לכאן.

למקרה שלא היה ברור – מומלץ במיוחד ואם יש לכם כוח לאנגלית – בהאזנה זה מומלץ אפילו יותר.

קישור לקריאת פרק ראשון בעברית – דייזי ג'ונס והשישה

קישור לאמזון (אודיובל וקינדל) – Daisy Jones & The Six

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות [וחמש לגרסת האודיו!])

פינת העטיפה:

לדייזי יש משום מה שתי כריכות בחו"ל. אחת היא זו שהשתמשו בה בגרסה הישראלית, זו גם הכריכה ששמתי כאן בפוסט. אישית אני אוהבת יותר את הכריכה השנייה, אפשר לראות אותה כאן (זה גם קישור לאמזון שבו אפשר לרכוש את גרסת האודיו למי שמעוניין). הכריכה הזו מינימליסטית והיא נראית ממש כמו עטיפה של תקליט. גם לכריכה שבחרו להשתמש בה לגרסת העברית יש ווייב של שנות ה-70, אבל מכיוון קצת שונה מבחינת הצבעוניות והפונט. שתי הכריכות מבוססות על אותה תמונה של אישה, שהאמת? ככה בדיוק הייתי מדמיינת את דייזי – שיער אדמוני, עיניים מצועפות ומזכירה קצת את ג'ניס ג'ופלין.

הפוסט דייזי ג'ונס והסיקס / טיילור ג'נקינס ריד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מירנדה היא מורה להיסטוריה, יש לה בן זוג בשם ג'יי, גם הוא מורה להיסטוריה (הכירו בבית הספר שבו הם מלמדים). ממש לפני היציאה לחופשת הקיץ מקבלת מירנדה הודעה שהדוד שלה, בילי, נפטר. היא לא ראתה או שמעה מבילי כבר 16 שנה, אבל כשהייתה קטנה הם היו בקשר טוב, ובילו הרבה יחד בפתרון חידות שבילי היה מחבר עבורה. בילי היה ססמוגרף ונדד בעקבות רעידות אדמה בעולם.
בילדותה מירנדה הייתה עדה בטעות למריבה בין בילי לאמא שלה, שאחריה בילי נעלם לחלוטין בחייה. אין לה מושג על מה הייתה המריבה ואמא שלה מסרבת בכל תוקף לדבר על העניין.
עם הזמן הסיפור נשכח, מירנדה בגרה וגדלה ולא שמעה על בילי עד ההודעה על פטירתו. במקביל היא מקבלת ספר בדואר – "הסערה" מאת שייקספיר. ספר שעל שם אחת הדמויות בו היא נקראת.
היא מבינה שמדובר במשחק חידות אחרון שבילי הכין לה לפני שנפטר.

החידות יובילו אותה דרך ציטוטים מספרים אל העבר, אל אותה מריבה עם אמא שלה, אל הסיבות מדוע לא שמר איתה על קשר גם כשניסתה, ואל חנות הספרים שהייתה בבעלותו – ספרי פרוספרו.

בין היתר היא מגלה שבילי הוריש לה את חנות הספרים. חנות עצמאית בשכונה מתפתחת, שלא מצליחה להרוויח יותר מידי כרגע ומכילה מנהל בשם מלקולם, שלא ממש משתף פעולה.

החידות והרמזים שהשאיר לה בילי ייקחו אותה למסע בעבר שלה, שלו, של אימהּ ושל חנות הספרים. בדרך היא תלמד איך מנהלים חנות ותשאל את עצמה לא פעם האם היא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות. המציאות כפי שהיא הכירה אותה, כבר לא תהיה אותו הדבר.

זה ספר חמוד לכל אוהבי הספר באשר הם. אני מודה שציפיתי לקצת יותר, אבל בסך הכל הוא העביר לי כמה שעות של כיף, עם הרבה אזכורים ספרותיים (שלא הכרתי!) ואהבה גדולה לחנויות הספרים העצמאיות, עסק לא קל בפני עצמו כשהרשתות הגדולות נושפות בעורפן.

תקציר, פרק ראשון ואפילו רכישה כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

נתקלתי בכמה כריכות ברשת לספר הזה, אפשר לראות אותן כאן. בכולן כמובן הספרים במרכז. רק בזו הישראלית יש רמז לדמות נשית המחזיקה ערמת ספרים ועליהם כתוב שם הספר. הכריכה יפה והיא זו שגם משכה את עיני, אבל האימג' הספציפי הזה משום מה זרק אותי דווקא לספרייה ולא לחנות ספרים (אולי אלו הכריכות הקשות או הדמות שאני ישר מדמיינת אותה כספרנית המחזירה ספרים למקום).

ציטוטים:

"אולי אני לא יודע איפה אני נמצא, אבל זה לא אומר שהלכתי לאיבוד"

"אנשים מוכרים את ההזדקנות כתהליך שיש בו חן. מכיוון שהתהליך איטי, מעודדים אותנו להתמוגג ממנו כאילו היה אריָה. אז נכון שאפשר להשלים עם ההזדקנות בכבוד ובדרך ארץ, אבל בעוולות היומיומיות של ההזדקנות אין הרבה מוזיקה"

הפוסט חנות הספרים של האתמול / איימי מאיירסון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

איפה נגמרת האחריות ההורית ומתחילה האחריות של הילדים? עד מתי אנחנו צריכים להמשיך לפמפם להם את הערכים שאנחנו רוצים שה יגדלו על פיהם. האם זה תקין שנלמד אותם כבוד לנשים, ואז כשתעקוף אתכם מישהי בכביש תצעקו לה "יא בהמה, מי נתן לך רישיון?" או לאחד שעקף וקילל "חכה, חכה אני אז**ן אותך". איזה מסר זה מעביר?.

ואחרי כל זה – עד מתי נעמוד מאחוריהם אם הם, חס וחלילה, יואשמו במשהו? נאמין להם? נאמין למתלוננים? כשהילד חוזר בפעם הראשונה מהגן וטוען שילד אחר הרביץ לו בלי סיבה – למי אתם מאמינים? ברור שדבר ראשון תקפצו להגן על הילד שלכם. כמה מכם באמת עוצרים לבדוק מה הייתה הסיטואציה? מה קדם לזה? כמה מאיתנו באמת יורדים לשורש העיניין?. הלא "זה רק גן" ו"ככה זה בנים".
לפני כמה שנים, במסגרת התכתבות במיילים בעבודה, מישהו ענה לי "תזיזי את התחת הקטן שלך ותתחילי לספק (את הלקוחות)". הבן של הבחור החמוד הזה התגייס לא מזמן. איזה מוסר אתם חושבים שהוא קיבל מאבא שלו?.

יש לי ילד בן שמונה וחצי וילדה בת 11 חודשים. אני מנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להקנות להם את הערכים שאני רוצה שיהיו להם. ועדיין, הפחד מהסיכוי שהם יגדלו וימצאו את עצמם בתוך כזו פרשייה משתק אותי. עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? בטח בגילאים המבוגרים יותר, שבו הם מפסיקים לספר לנו דברים כי אנחנו "לא מבינים כלום", או שהם מתביישים כי נפלו קורבן למשהו מביש.

אז הסתובבתי עם בחילה וכאבי בטן. חרדות מכאן ועד לקפריסין ובחזרה דרך תאילנד. כשאני מנסה לברוח למציאות אחרת אני קוראת. הפעם בחרתי דווקא לצלול עוד יותר לנושא כי כל עוד נמשיך להזדעזע – אולי אולי נעשה משהו. אני לא רוצה לברוח מזה. אני לא רוצה שסיפור אחר יסיח את דעתי. אני רוצה לזכור להמשיך לחנך את הילדים שלי לערכים שאני גדלתי עליהם. נזכרתי שלפני כמה שנים קניתי את הספר "ארוחת הערב" של הרמן קוך. כנראה שבתת מודע הדחקתי את העיניין, כי עד עכשיו לא קראתי אותו. אז עכשיו זה הזמן.

פאול לומן ואישתו קלייר נפגשים עם אחיו סרג' ואישתו בבט לארוחת ערב. אחיו של פאול הוא פוליטיקאי שמתמודד בין היתר לראשות הממשלה, על כל המשתמע מכך. נראה שפאול ואישתו לא ששים ללכת לארוחה הזו ובכלל נראה שלפאול יש הרבה מירמור כלפי אחיו, כנראה גם הרבה קינאה. הם צריכים לדבר על הילדים. לפאול יש ילד אחד בן 15 בשם מישל ולסרג' בן באותו גיל בערך בשם ריק ועוד בן מאומץ בשם בו. הילדים חברים. הארוחה מתקדמת, עם תיאור של המנות וכל אוירת המסעדה הפלצנית שהרביעייה יושבת בה.

בין לבין הפרקים זזים קדימה ואחורה בזמן ואנחנו מגלים שהילדים היו מעורבים במשהו לא טוב. ממש לא טוב. אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע, לפחות חלק. איפה היו ניצנים לתקריות אלימות גם אצל ההורים, שהילדים היו עדים להן. יש לא מעט טוויסטים בסיפור. מצאתי את עצמי מתעבת את אחיו של פאול רק כי ככה פאול הציג אותו. מסתבר שפאול בעצמו לא טלית שכולה תכלת. הכל שאלה של השקפה, מסתבר. ומודעות.

מעבר לעיניין החינוך, עולה פה גם שאלת השאלות – כמה רחוק תלכו על מנת להגן על הילדים שלכם? מה הדבר "הנכון" לעשות במקרה כזה? למי מאמינים? זה משנה מי גרר את מי?.

אני לא רוצה להרוס לכם וליפול לספויילרים ולכן אני לא מספרת יותר מידי. יכולה רק להגיד שזה ספר חשוב. זה הספר הראשון של הרמן קוך שאני קוראת והבנתי שהמוטיב חוזר על עצמו (הורים שמגינים על הילדים שלהם). יכול להיות שאם הייתי קוראת עוד ספרים שלו אז הייתי מרגישה שונה ושזו רק חזרה של "עוד מאותו הדבר", אבל בגלל שזה הראשון – הזדעזעתי. תחברו לזה את החדשות של הזמן האחרון ותקבלו תמונה מטרידה מאוד.

סיימתי את הספר ביומיים. הפרקים קצרים וזורמים ולא יכולתי להניח אותו מהיד. אני כבר כמה ימים אחרי והוא ממשיך ללוות אותי.

תעשו טובה – תקראו. ותעשו חשבון נפש עם עצמכם ותחשבו טוב טוב מה אתם מעבירים לילדים שלכם ואיזה מין אנשים הייתם רוצים שהם יגדלו להיות. ותתנהגו בהתאם, גם אם אתם חושבים שהם לא רואים. הם רואים הכל.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש – אולי הייתה יורדת קואלה אם הייתי מרגישה שהסופר חוזר על עצמו)

פינת העטיפה:

על פניו העטיפה די טריוויאלית, אבל אני אוהבת אותה. יש בה משהו מסתורי. נכון, רואים שני אנשים יושבים אחד מול השני. את השולחן לא רואים וגם את הדמויות עצמן לא רואים, אלא רק את הרגליים. שפת הגוף גם היא מאוד נראית לעין – זה לא נראה נינוח, לפחות לא הצד הגברי. בחלק העליון רואים נברשת ענקית וזה מתאים לתיאור של המסעדה הפלצנית שבה יושבים הזוגות. אני אוהבת את העובדה ש"רק הנסתר על הגלוי" בכריכה.

ציטוטים:

"אם הייתי צריך להגדיר אושר, הייתי מנסח זאת כך: האושר די לו בעצמו, הוא אינו זקוק לעדים. או כפי שכתב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קארנינה", "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה." והייתי רק מוסיף ואומר שהמשפחות האומללות – ובעיקר הזוגות האומללים – לעולם אינם מסוגלים להסתדר לבדם. הם זקוקים לעדים, וכל המרבה הרי זה משובח. האומללות עסוקה בחיפוש מתמיד אחר חברה. האומללות אינה סובלת את הדממה, ובייחוד לא את השתיקות המעיקות שמשתררות כשהיא נותרת לבדה."

הפוסט ארוחת הערב / הרמן קוך הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בכל משפחה יש סודות כאלה ואחרים. יש משפחות שמצליחות להשאיר אותם מתחת לפני השטח שנים ואפילו דורות, ויש משפחות שמתישהו העניין צץ ואז נהיה בלגן גדול. האחרון הוא המקרה שלפנינו. פתק אחד קטן וסתמי לחלוטין מתגלה לגמרי במקרה והופך חיי משפחה אחת על פיה.

אנחנו בשנות ה-70 של המאה שעברה. במרכז הספר עומדת רגינה גרמיזה. רגינה עלתה עם משפחתה מאלכסנדריה. יש לה אחות בשם רשל, שהיא האחות היפה, המתוחכמת והמועדפת באופן כללי. יש להן אח אהוב נוסף בשם ניסימו, אשר חי בארצות הברית. רגינה התחתנה עם איזידור, מה שגרם לה להרגיש מאוד נאהבת ורצויה, שכן איזידור היה חלומן הרטוב של הרבה נשים באותה תקופה באלכסנדריה.
שנים אחר כך, איזידור נפטר. רגינה נותרת לבדה בדירתם המשותפת שבבת ים. יש להם שתי בנות – ויקי ואתי. אתי עומדת להתחתן וכולם מתרגשים. אחותה של רגינה, רשל, לוקחת את רגינה לתופרת שלה, על מנת שתתפור לה שמלה יפה לחתונה. זו נקודת הפתיחה של הספר.

כולם מתרגשים מהחתונה חוץ מויקי, ביתה הגדולה של רגינה. ויקי מזכירה יותר את הנשים של הדור ה"מתקדם" יותר – עקשנית, משכילה, עומדת על שלה ונראה כאילו היא כועסת על כל העולם כל הזמן.

רגינה היא סוג של אנטי – גיבור. נראה כאילו כולם מתעמרים בה מסביב. אחותה מתנשאת מעליה כל הזמן, הבנות שלה באות מידי כמה ימים בעיקר כדי לאכול ולישון, אף אחד לא מחשיב את דעתה יותר מידי, היא אישה צנועה ושקטה ואפילו בעלה שנפטר, היה בוגדני והתעסק עם הרבה נשים מהצד.

יום אחד, לגמרי במקרה, רגינה מוצאת בבית פתק תמים למראה, כתוב בכתב ידו של איזידור. כיוון שאין לה ולו שמץ של מושג מה משמעות הפתק, רגינה מתחילה לחקור ולחפש משמעויות. הפתק הסתמי הזה עומד להפוך עליה את עולמה ולהפוך את חייה לאחד הסרטים הערבים שהיא אוהבת כל כך לצפות בהם ביום שישי.

השפה שבה בחר איתן חנן להשתמש היא כמו מנגינה. בכוונה השאיר את טעויות הדיבור אשר נפוצו כל כך בקרב העולים בשנים האלו (כך מתקבלות מילים כמו "מוחורותיים" או "כה כך") וזה גורם לדיאלוגים להרגיש הרבה יותר אותנטיים ואמתיים.

לסיכום – אהבתי את הספר מאוד מאוד. הוא רגיש ועדין ומפתיע בבגרותו, בטח עבור ספר ראשון.

אם אתם מחפשים מתנת ביכורים לחג – זה הספר בשבילכם.
מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מעניינת. לפני שהתחלתי לקרוא בכלל את הספר, הסתכלתי עליה הרבה. זה משהו שאני תמיד עושה כשיש עטיפות עם הרבה פרטים שמעניינים אותי. אני מנסה להבין איך זה קשור לעלילה, ואז, אחרי שאני מתחילה לקרוא, בודקת אם צדקתי. פה לא הצלחתי להבין בכלל מה פשר הציור הזה לפני הקריאה. הציור היה נראה לי יפה ומעניין בפני עצמו כמובן, אבל גם אחרי קריאה של הכריכה האחורית לא היה לי לגמרי ברור איך הוא קשור לסיפור. ואז, כבר אחרי כמה עמודים ספורים הכל התחבר לי ואני יכולה להגיד לכם שהכריכה פשוט מושלמת. הציור על הטיפה כאילו נחתך באמצע, כך שחציו השני נמצא בעצם בחלק האחורי של הכריכה ולכן לא רואים אותו בהתחלה ולא מייחסים לו חשיבות. אבל אם מסתכלים טוב רואים שדווקא בחלק הזה נמצא אותו פתק, שהופך את חיה של רגינה על פיהם.

הפוסט תעצמי עיניים / איתן חנן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

טוב זה אחד הספרים המשעשעים שנתקלתי בהם לאחרונה, למבוגרים ונוער כאחד. הוא אמנם מוגדר לגילאי 9-12 אבל הטווח הרבה יותר גדול. הקראתי אותו ליורש בן השש ושנינו נקרענו מצחוק. זה הגיע למצב שאני דחפתי לסיים את הספר מרוב שנהניתי ממנו. יש בו הרבה איורים לצד הטקסט והם משולבים בכתוב בצורה ממש הומוגנית. 

הסיפור הוא על אנדי וטרי (כן, אותם אנדי וטרי שכתבו את הספר). השניים גרים בבית על עץ, בעל 13 קומות. הבית מלא כל טוב – מזרקת לימונדה, מכונה שיורה מרשמלואים ישר לתוך הפה, בריכת כרישים, אולם קולנוע ואפילו מעבדה תת קרקעית.

אנדי הוא הכותב וטרי המאייר והם אמורים לכתוב ספר. הם כבר עברו את הדד ליין. אף גדול ואדום, שהוא המוציא לאור שלהם, זועם על העובדה שעדיין לא הגישו לו את הספר. הוא צורח עליהם שהספר צריך להיות מונח על שולחנו למחרת בשעה חמש אחר הצהריים או ש…

לאנדי קצת קשה להושיב את טרי, שתמיד מוצא משהו יותר מעניין לעשות. הבעיה שכשהם כבר מתיישבים מתחילים לקרות כל מיני דברים שמונעים מהם לסיים. מגיעה חבילה של טרי בדואר, שמתגלה כמפלצת ים, יש גם חתולה שהופכת לציפור ונעלמת וקופים משתוללים. בהחלט קשה לכתוב ככה.

למרות אורכו של הספר והיותו ללא ניקוד, הוא בכלל לא "מפחיד". ישנם עמודים שלמים ללא טקסט בכלל והאיורים מפורטים ומשתלבים נהדר בכתוב. הרעיונות בו מוטרפים לגמרי (להבדיל אלפי הבדלות, זה הזכיר לי את עליסה בארץ הפלאות. לא ברור מה "לקח" מי שכתב את זה). העושר הזה נותן דרור לדימיון וזה מצוין לילדים, שמחפשים חווית קריאה כיפית. על הדרך, זה גם ממש כיף להורים. יש אזכורים לג'ימי הנדריקס ולרואלד דאל, מה שמאפשר שיח עליהם. אצלנו בעקבות זה נכנסו כמה ספרים של דאל הביתה.

על הדרך, הסיפור גם מראה תהליך כתיבה של ספר והעמודים האחרונים הם בעצם העמודים הראשונים של הספר. סיפור בתוך סיפור.

בקיצור – שנינו נהננו ממש. התגלגלנו מצחוק.

מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – נחשפתי לז'אנר חדש וכיפי לאללה)

פינת העטיפה:

הכריכה די פשוטה ומראה איור מפורט של חלק מהבית, על כל פינות המחמד שלו. בחלק העליון כתוב של הספר בצורה עקומה וילדותית (אני אומרת את זה בקטע טוב, כי זה בהחלט מתאים) ולמטה את השמות של אנדי וטרי ואיור שלהם. 

הפוסט 13 קומות על עץ / אנדי גריפית, טרי דנטון הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כן, אני יודעת, זה נחשב כבר ספר "ישן" (בכל זאת, 2013) ואיכשהו יש לי נטייה לא לקרוא רבי מכר בזמן שהם רבי מכר, זה יוצא שאו שאני קוראת אותם לפני שמכונות יחסי הציבור מתחילות לפעול, או שאני קוראת אותם באיחור של שנה או שנתיים, כמו במקרה הזה. את שם הספר שמעתי כל הזמן ברקע והוא היה נשמע לי ארוך ומוזר. כמובן שהקונוטציה הראשונה הייתה, שמדובר בספר על השואה, ואני מתרחקת מספרים כאלה כמו מאש. אבל לא, ממש לא מדובר בספר שואה. כאילו, היא שם, ברקע, בקושי שומעים אותה, אבל היא רחוקה מלהיות הגיבורה של הספר. אפשר להגיד שהזהות היהודית היא הגיבורה בסיפורים האלה.

אז אני אתחיל מהסוף – לא פלא שהספר הזה היה רב מכר ולא פלא שהוא היה כזה ספר מדובר בעולם ואפילו זיכה את מחברו באי אלו פרסים – זה פשוט ספר מעולה. לא יוצא לי לקרוא כל כך הרבה ספרים, שבעצם מורכבים מכמה סיפורים קצרים, אז ככה שזה בהחלט שינוי מרענן. ועוד יותר כיף כשמדובר בספר טוב, שכתוב היטב ואף אחד מהסיפורים אינו נופל ברמתו מהשאר.

לפנינו שמונה סיפורים קצרים, שנעים בין 18 עמודים (הקצר ביותר) ועד ל-36 (שהוא הארוך ביותר). בסך הכל מדובר בסיפורים די קצרים, הנקראים במהירה. אותי הסיפורים פשוט ריתקו. הכתיבה נפלאה וקולחת ומצליחה להעביר כל כך הרבה רגשות ומצבים. לכל סיפור יש פואנטה בסופו, אבל היא לא בומבסטית, אלא קטנה ועדינה. בכל הסיפורים יש זיקה כזו או אחרת ליהדות, היא תמיד מוזכרת. לפעמים זה ברקע, לפעמים היא הגיבורה הראשית ולפעמים זה בכלל דיון שמתפתח בעקבות שיחה על השואה.

הסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, הוא על זוג יהודי חילוני אמריקאי, שמגיעים אליו לביקור זוג מכרים מהעבר הרחוק, זוג חרדי לכל דבר ועניין. הנשים היו חברות בצעירותן – אחת הפכה חילונית בעקבות בעלה ואחת התחרדה ועברה לישראל. הארבעה שותים, מעשנים סמים שמצאו בחדרו של הילד ונזכרים בעבר. לדבי, הבחורה החילונית , יש איזה קיבעון לגבי השואה וכך החבורה נגררת למשחק דימיון מוזר והזוי.

הסיפור "גבעות תאומות" מתחיל בשני צריפים, על שתי גבעות, אחת מול השנייה. בכל צריף משפחה. התנחלות. הגברים יצאו למלחמה והנשים נשארו לשמור על הגבעות משכניהם הערבים. הסיפור מחולק למעין פרקים קצרים, המסודרים לפי שנים החל מ-1973 ועד 2011 ומראה את התפתחותה של ההתנחלות והפיכתה לעיר גדולה ומשגשגת (מישהו אמר אריאל?). בדרך מתגלגל סיפורן של שתי המשפחות של המייסדים ומה עלה בגורלן וסכסוך אחד, שנפתר רק אחרי 30 שנה, ולא בהכרח על הצד הטוב ביותר.

עוד סיפור מעניין הוא "פיפ שואו". זהו סיפורו של ארי פיינברג, עורך דין יהודי ומתבולל. ארי נשוי לבלונדינית מהממת וגויה לגמרי. הגורל מזמן אותו למועדון חשפנות ולמופע פיפ שואו שבו הוא מתמודד עם עצמו, עם העבר ועם ההווה. בין היתר צפים שם על פני השטח הרבנים שלו, שמאשימים אותו בנטישת הדת, הפסיכולוג שלו, עם אימו שמסרבת להכיר באשתו הגויה ובאשתו ההרה.

יש כמובן עוד סיפורים, אבל אני אשאיר לכם לגלות קצת בעצמכם.

אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק? אנחנו מדברים על ספר מצוין, קריא, שמעלה הרבה שאלות ומחשבות לגבי היהדות בישראל ובארצות הברית, לגבינו כיהודים וגם לגבי השואה.

רוצו לקרוא.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש. איך זה שאין לי ולו ציטוט אחד?!)

פינת העטיפה:

האמת שאני ממש לא יודעת מה להגיד על העטיפה במקרה הזה. מה שבטוח – היא לא משקפת כלום ממה שקורה בספר. בכלל, אני חושבת שזה קשה לחשוב על עטיפה הולמת לספר שהוא מקבץ של סיפורים קצרים – עם איזה מהסיפורים תתכתב העטיפה?. בכל מקרה, כאן יש עטיפה מינימליסטית לגמרי – רקע שחור, כיתוב גדול בכתום וורוד וזהו. שום אימג', תמונה או איור. העטיפה המקורית שמצאתי ברשת היא שונה לגמרי, מקושקשת ומאוירת ולא אהבתי אותה. מהכריכה הנוכחית אי אפשר להבין שום דבר לגבי הסיפורים ועוד לא החלטתי אם זה טוב או לא.

הפוסט על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

במילה אחת – הזיה. זה מה שהרגשתי כשקראתי את הספר הזה. עוד כשקראתי את הטקסט בגב הספר היה לי ברור שמדובר בספר מוזר, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. היו רגעים שבהם שפשפתי את העיניים כי כל הזמן הייתה לי מין תחושה מוזרה שאני בחלום. לא בטוח שמדובר בחלום טוב, אגב, אם לשפוט לפי הדמויות בספר. פשוט הזוי. זה הספר הראשון שאני קוראת של אופיר טושה גפלה, והבנתי שכל הספרים שלו כאלה, ועדיין – שום דבר לא באמת הכין אותי לסגנון כזה של ספר. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לכתוב עליו. איך כותבים על חלום?. בתחילת הספר היו לא מעט רגעים שחשבתי לנטוש. היה לי קשה. לא הצלחתי להתחבר ולא להבין מה לעזאזל קורה פה. בסופו של דבר, התסכול שלי התחבר לתסכול של אריק, גיבור הספר והמשכתי לקרוא.

מכירים את זה, שאתם פוגשים מישהו ואתם בטוחים שאתם מכירים אותו ופשוט לא מצליחים להיזכר מאיפה? זה יכול לחרפן. לפעמים נזכרים אחרי כמה דקות של שיחה וחקירה של שני הצדדים ולפעמים לא מוצאים את ההקשר ואז מממשיכים להסתובב עם התחושה הזו בראש, כי אתם פשוט בטוחים שנתקלתם באדם הזה בעבר. באיזה זיכרון רחוק. זה, פחות או יותר, מה שקורה לאריק. אריק עובד במעבדת מחשבים ויום אחד נכנס אליה גבר יפה תואר. אריק מרגיש כבר מההתחלה שהוא מכיר אותו, אבל לא זוכר מהיכן. התחושה הדדית, מסתבר, לשני הצדדים. אותו גבר, אלכס, לא כל כך יכול לעזור לאריק להיזכר מפני שהוא עצמו איבד את הזיכרון.

שני הגברים צוללים לתוך העבר שלהם במטרה לנסות להתיר את הסבך הזה, שקוראים לו זיכרון. אריק מנסה להבין מאיפה הוא מכיר את אלכס, ואלכס פשוט רוצה לזכור. משהו. לא משנה מה. ומקווה שדרך אריק יצליח להתחבר לזיכרונות שלו. על הדרך העבר מתגלה טיפין טיפין ובתוכו טראומות מודחקות. זה נגמר ברצח ובאשפוז בבית חולים לרוצחים שנקרא 'עשתונות'. בנוסף לכל זה, מתפשט ריח מנתה משונה ברחבי העיר ונגינת פסנתר חרישית נשמעת בכל מקום.

זה ספר  על זיכרון וזיכרון הוא דבר מאוד מתעתע, את זה יגיד לכם כל פסיכולוג. ככל שהזמן עובר אנחנו זוכרים דברים מסוימים ואת חלקם אנחנו מדחיקים. לפעמים אנחנו שומעים סיפורים, שהופכים לאט לאט לזיכרון שלנו, אפילו אם הם לא קרו באמת. זה ספר מתעתע. אני לא חושבת שהבנתי אותו עד הסוף. יש מצב שאני פשוט צריכה לקרוא אותו עוד פעם. היו רגעים שזה הזכיר לי את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", מין הזיה אחת גדולה של מישהו מסומם (לחלוטין זול ובריא יותר כשזה מגיע מספר). הלכתי לאיבוד במרחב הפרוע של אריק ואלכס.

נאבקתי עם הספר הזה. גם ככה קשה לי להתרכז ופה מסופרים במקביל כמה סיפורים, שרק לקראת הסוף מתחילים להבין איך הם מתקשרים, בזמן הווה ובזמן עבר, אחד לשני. אין פרקים מסודרים, רק הפרדה בין הסיפורים השונים בפסקאות וכוכביות. גיהינום עלי אדמות לאנשים כמוני. אבל אולי זו הייתה כוונת המשורר, להכניס את הקורא ל'מרחב הפרוע' הזה, שכבר לא ממש ברור מה קורה. כי זה בערך מה שקורה לאריק. אופיר הוא או גאון או מטורף. עוד לא החלטתי.

בקיצור, זה ספר לא פשוט לקריאה ולא כולם יתחברו לסגנון הזה, להתנדנדות הזו בין מציאות לחלום ובין זיכרון לשיכחה. הפריע לי שמשום מה לא הצלחתי להתחבר יותר מידי לדמויות. לא יודעת למה, אבל הרגשתי מין ריחוק מסוים מהן. בספרים שאני מאוד מתחברת לסיפור, אני מוצאת את עצמי ממש מזדהה עם דמות אחת לפחות. פה זה לא קרה לי עם אף אחת מהדמויות. חבל.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ללא ספק העטיפה יפיפייה וצריך להגיע לאמצע הספר בערך כדי להבין אותה. בהתחלה לא הבנתי איך היא קשורה, ועדיין ממש אהבתי אותה. היא נעימה, יפה, אסתטית והשרתה עלי מין רוגע כזה, שאפילו שלא התיישב עם הבלגן בספר – התאים לו מאוד. אני אהבתי.

ציטוטים:

"…חיוך קטנטן, כמעט רמז, תלוי בקצה, כמו תפר פרום, או בעצם, התחלה של פרימה, כאילו אם מישהו יצליח למשוך אותו החוצה, תתגלה הבעה שונה לגמרי מאחורי הפנים הרגועים".

"בכל בית במכבד את עצמו צריכה להיות ספרייה יפה. את יודעת שאני אוהב להסתכל על המדפים שלך. מבחינתי ספרים שלא קוראים בהם הם כמו אנשים זרים. כל עוד לא החלפת איתם מילה אין סיכוי שתתאכזבי. העטיפה שלהם, השם שלהם, מספיקים כדי לדמיין עולם ומלואו".

"תמיד שנאתי את הביטוי השחוק הזה "לקרוא אדם כספר פתוח". כאילו כל הספרים הפתוחים מובנים בקריאה ראשונה, כאילו הקורא פתח בעמוד הנכון, כאילו יש רק דרך אחת לקרוא".

"אם היה אפשר לייצר אנרגיה ממחשבות, אתה היית חתיכת גנרטור".

"…חלומות הם פח הזבל של המוח, ולנתח אותם זה כמו לפשפש באשפה".

"אני מבין שזה היתרון האמיתי בתהום בת עשרות השנים שנפערה בין ילדותי ובגרותי. התרדמת הארוכה הזאת, שכולה ריק מוחלט, פועלת לטובתי. אנשים חיים ברצף מתמיד, מתבגרים ללא הרף, עד שלרוב נדמה להם שילדותם היא ארץ נידחת, סיפור אגדה שמשלב תום ואכזריות ותו לא. כל כך הרבה זיכרונות צברו ברבות הימים, ומאחר שילדותם היא הפרק הקצר ביותר בחייהם, נדמה שבלית ברירה הם מדלגים עליה, וחושבים עליה רק בנסיבות מיוחדות. אני ישנתי עשרים שנה, והזמן שלקח לי להיזכר הוא תוצאה ישירה של יקיצתי האיטית. יש אנשים שמתקשים להתעורר מתרדמת לילה שנמשכת שעות אחדות. אני הלכתי לישון ילד והתעוררתי גבר".

הפוסט עשתונות / אופיר טושה גפלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

והפעם, הקואלה מארחת את הבלוג "רובע צפון מזרח" לפוסט אורח על הספר "האורות בבתים של אחרים":

כבר הרבה זמן אני מסתובבת בתחושה שאנשים מתיימרים להבין, וגרוע מזאת, לדעת מה קורה בנבכי נשמתם של הקרובים להם, או אפילו הרחוקים. הרי את הרהורינו הכמוסים ומחשבותינו האצורות איש לא ידע אם נבחר לשמור אותם אזוקים היטב בתוככי נשמתנו.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מביטה באנשים, מנסה לפתור את חידתם, ויודעת שאין ולו שמץ של אמת בסיפור שאני ממציאה לעצמי, רק דמיון. ואם במקרה הבנתי פרט לגביהם, הרי שזה במקרה. באותו האופן, אני נדהמת לשמוע מאנשים אחרים משפטים כמו "אני מכיר את זה", "כן, אני יודעת איך את מרגישה" וכד'. לא, אין לכם מושג כמה הגעגוע חזק, איך הכאב מרגיש לי בבטן, איפה תופסת אותי המוזיקה הזו, איזו מחשבה מעלה בי את הדמעות הללו, או איפה נוגע בי הספר הנוכחי.

כמה פעמים תהיתם איך נראים בתים של אחרים? מה מתחולל שם מעבר לדלת? מה הייתם רואים אילו הייתם מסיטים את וילון חדר המגורים? איזו ילדות עברה על השכנים שלכם? ועל מה הם לעזאזל חושבים כשהם מסתכלים לכם לתוך העיניים, טרוטי שינה, ומברכים אתכם בברכת בוקר טוב, בחדר המדרגות?

ואז בא "האורות בבתים של אחרים" ופותח בפנינו את נבכי הנפש, ועוד של נערה עם דמיון מפותח, רגשות סוררים וספקות עמוקים. מנדורלה, ילדה מיוחדת במינה, נשארת בגיל שש ללא אם, ומבלי לדעת מי היה אביה. מי שמגדל אותה הם דיירי בניין אחד, ברומא, כאשר מדי כמה שנים היא נודדת מדירה אחת לשנייה. דיירי הבניין, כל אחד וסיפורו האישי, נחשפים אחד אחד בפנינו, הן דרך מנדורלה והן דרך סיפורים קטנים מעברם, אנקדוטות שונות ופרשנותם המקורית לבדידות, לאהבה, למשפחה, ובעיקר לילדה אחת שעוברת מבית לבית, מעמידה אותם מול אמת ושקר, וחולקת איתם סוד גדול. מנדורלה נודדת ונושאת עימה תפילות אישיות (בעיקר להתחלף לרגע עם חפצים דוממים), אהבות כמוסות, כמיהות נוגעות ללב ושתיקות עמוסות.

כשיבוא הרגע שבו היא תעמוד מול החידה הגדולה של חייה, היכן יהיו כל הדיירים? היכן החפצים המדומים שהיא רוצה להיות? לאן מחשבותיה ינדדו? לאן ילך ליבה? ואיפה אנחנו, הקוראים בכל הסיפור הזה?

מנדורלה, כמו גם דיירי הבניין ברחוב גרוטה פרפטה 315, מצליחים לאט וביסודיות להיכנס אלינו ללב, עם משפטים בודדים, עם סיפורים יומיומיים, עם אהבות שקטות, עם שתיקות, עם תהיות עמוקות שרק מעטים מוכנים לחשוף בחיים האמיתיים… אבל למי אכפת מהחיים האמיתיים כשיש ספרים כאלו?.

הבלוג רובע צפון מזרח – הגיגים ומחשבות על מקומות ועסקים ברובע צפון מזרח תל אביב, עם חריגות פה ושם

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות צפון מזרחיות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני אהבתי מאוד את התמונה. היא מביעה המון בדידות בעיני.. מיד מכניסה לנפש הלא פשוטה של הגיבורה.

הפוסט הקואלה מארחת את בלוג רובע צפון מזרח – האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז באיחור של השד-יודע-כמה שנים ניגשתי ל"פרויקט" עלובי החיים. לא ברור למה לא קראתי אותו עד עכשיו (אפילו לא ראיתי מחזמר, הצגה או סרט). אולי זה היה עובי הספר (בכל זאת, 667 עמודים, וזו עוד הגירסה המקוצרת!) ואולי הפחד מלקרוא קלאסיקה, שתמיד מתעורר בי כשאני ניגשת לספרים בעלי חשיבות היסטורית והשפעה כזו או אחרת. תהא הסיבה אשר תהא – כשסיימתי את הדף האחרון מקץ שלושה שבועות הצטערתי על איחור האופנתי שדפקתי. איזה ספר!

מה בכלל אני עוד יכולה לכתוב שלא נכתב על הספר המעלף הזה??

לטובת שאר המאחרים, המהססים וסתם אלה שמתרחקים ממנו בגלל שהיו צריכים לעשות עליו איזו עבודה בבית הספר (ובסוף העתיקו את העבודה בלי לקרוא, כמו שאני לפעמים עשיתי…), אני אספר קצת על העלילה-

התקופה היא המחצית הראשונה של המאה ה-19 בצרפת. הסיפור עוקב אחרי ז'ן ולז'אן, נער עני מעיר קטנה, שהורשע בגניבת לחם פשוטה על מנת להאכיל אחייניו. הוא נשלח לכלא והעונש הקשה ביחס לפשע מעורר בו כעס רב. הוא מנסה לברוח כמה פעמים וכל ניסיון שכזה מאריך את זמן המאסר יותר ויותר עד שהוא מוצא את עצמו מחוץ לכלא רק כעבור 19 שנים ועם תעודת מסע צהובה המעידה על היותו אסיר לשעבר. אף אחד לא מוכן למכור לו אוכל ובטח שלא לארח אותו ללינה, אפילו בתשלום, למעט איש דת, הגמון, שפתח את דלתו בפניו. ז'ן ולז'אן, עדיין מלא כעס, ולמרות הכנסת האורחים גונב מאותו איש כמה כלי כסף. הוא נתפס אבל כנגד כל הציפיות ההגמון לא משתף פעולה עם המשטרה ועוזר לשחררו בטענה שנתן לו את כלי הכסף מתנה. על הדרך, הוא מזכיר לו שינצל את הכסף למטרה טובה ולחזרה לדרך הישר. ז'ן ולז'אן מחליט לנסות לתקן את דרכיו, משנה את שמו ובזהות בדויה מקים מפעל מצליח ואפילו הופך להיות ראש העיר בזכות תרומתו לפיתוח האיזור כולו. מכאן והלאה יש עוד רצף של אירועים ודמויות, שכן עברו ממשיך לרדוף אותו בדמות איש משטרה בשם ז'אבר, שפשוט לא מוכן להניח לו עד שישים עליו את ידיו ויזרוק אותו למקום שממנו בא. זה אולי נשמע כאילו סיפרתי לכם הרבה, אבל מדובר רק בעשרות העמודים הראשונים של הספר… הרבה דברים קורים והרבה דמויות באות והולכות ומתפתחות וגדלות ומתבגרות. כל פעם שאלתי את עצמי – מה עוד יכול כבר לקרות כאן? אז התשובה היא – הרבה.

הספר מחולק לכמה חלקים, כשכל אחד מהם מתרכז בדמות או באירוע אשר קשורים באופן ישיר לז'ן ולז'אן. הסיפור עצמו נמשך בעצם עשרות שנים ואנחנו זוכים ל"גדול" עם הדמויות ועם הגיבור עצמו.

יש המון ביקורת בספר על החברה ועל מערכת החוק בעיקר. מצד אחד – הגאולה הגיעה דווקא מכיוון הדת, בדמות ההגמון שפתח בפני ז'ן ולז'אן את דלתו, הציל אותו מהרשעה נוספת ואף נתן לו כלי כסף על מנת שיוכל לחזור למוטב. ומצד שני – מערכת החוק שלא מוכנה להרפות מפושעים, אפילו אם יישרו את דרכם. אפשר לומר שז'ן ולז'אן נכנס לכלא לא ממש כעבריין, בכל זאת – כיכר לחם אחת, אבל יצא מהכלא פושע. וגם אחרי שהצליח לעשות חיל, עדיין זרועו הארוכה של החוק, בדמותו של המפקח ז'אבר, פשוט לא מרפה ממנו. לא משנה כמה טוב ז'ן ולז'אן ימצא בתוכו, עדיין החוק ידכא את הכל. וכמובן החברה – העשירים מושחתים והעניים גרועים לא פחות וגם הם נוטים לשכוח מעשים טובים ולראות רק את הרע.

הספר הזה העביר אותי טלטלת רגשות. אני חושבת שבשלושת השבועות בו קראתי אותו הרגשתי כמעט כל רגש אפשרי – עצב, שמחה, תסכול, כעס, חמלה, רחמים, אושר, אפילו בכיתי פעם אחת! ולכל אלו נוספה תחושת דריכות ומתח לגבי המשך העלילה. הרבה זמן לא נשאבתי ככה לתוך ספר.
אם שעות שינה לא היו מצרך כל כך יקר בימי קריאת הספר אני מניחה שהייתי נשארת ערה כל הלילה עד שהייתי מסיימת אותו. מצד שני – ככה התענוג הזה נמשך שלושה שבועות…

זה ספר קשה. התכנים בו לא פשוטים והעוני קורע לב. וזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הספר אמנם נכתב לפני 150 שנים אבל אפשר להמשיל אותו לימינו אנו בקלות (מישהו אמר צדק חברתי?). לעולם אין לדעת מה עוני שכזה יגרום לבן אדם לעשות. לא הייתי רוצה להתחלף עם מישהו שמבין שאין לו אוכל לשים על השולחן עבור הילדים שלו, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול ועם הרצון "לעשות מעשה".

ההוצאה המחודשת הזו, שיצאה בשנת 2011, מלווה בהקדמה מאת המתרגם אביטל ענבר בה הוא כותב שהושמטו קטעים מסוימים מין התרגום המקורי וזאת על מנת שהספר יהיה קריא ומובן גם לבני הדור הצעיר. אני מודה שהגעתי לספר בחשש מהשפה שאני הולכת לפגוש והופתעתי לטובה מהקלות שבה זרם לי הספר. אז ככה שלי אישית, הגירסה הזו הייתה מושלמת. אני יודעת שירדו קטעים שלמים על מלחמת האזרחים ועל מערכות הביוב של צרפת למשל, ואני מודה שאין לי מושג איך הייתי מצליחה להתמודד עם הפסקות של עשרות עמודים מהעלילה לטובת נושאים אלו.

אז למי שעוד לא הבין – אני ממליצה בחום גדול. הספר הזה קרע לי את הלב, גם מבחינת הרוע שיש בו אבל גם מבחינת הטוב שיש בו. זה ספר ללא גיל ולכן יתאים לכולם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

פה אני מודה שקצת התאכזבתי. אם זו הייתה המהדורה הראשונה של הספר בעברית אז אולי זה היה עובר מבחינתי, אבל בגלל שמדובר באמת ביצירת מופת, וגם אם עדיין יהיו כאלה שיצקצקו בלשונם – בכל זאת זה ספר שהשאיר חותם והוא כבר חלק מההיסטוריה. הייתי מצפה אולי לכריכה קשה (שגם הייתה עושה את הספר כבד יותר, נכון, אבל מכבדת יותר את המעמד) ולמשהו עם קצת יותר מעוף. יכול להיות שאולי הייתי מוותרת על האימג', כמו שעשו בסדרת ספרי שרלוק הולמס, ובטוח שהייתי מגדילה בהרבה יותר את שמו של ויקטור הוגו, הוא עבד קשה מאוד בשביל זה.

ציטוטים:

"יש אנשים בעלי נשמה ההולכת לאחור, כסרטן, הנסוגה עוד ועוד לתוך החשכה, המתכסה ללא הרף בשחור".

"כפי שאי אפשר למנוע מהים לשוב אל החוף, כך אי אפשר למנוע מהמחשבה לשוב אל רעיון כלשהו. המַלח קורא לזה גאות; האשם קורא לזה נקיפות מצפון".

"אין ספק שהאדם מדבר אל עצמו, ואין יצור חושב שלא התנסה בכך. ורק במשמעות זאת יש להבין את המילים שאנחנו משתמשים בהן לרוב בפרק זה – הוא אמר, הוא צעק. האדם מדבר וצועק בתוך עצמו בלי להפר את הדממה כלפי חוץ. בתוכו מתחולל שאון רב. הכל מדבר חוץ מפיו. והמציאות הנפשית, אף שאיננה מוחשית, איננה ממשית פחות מכל מציאות אחרת".

"יהלומים מגלים רק במעמקי האדמה; את האמת מוצאים רק במצולות הנפש. נדמָה לו שלאחר הירידה למעמקים, השוטטות במצולות, הגיע סוף סוף לכלל אמת, גילה את אחד היהלומים הללו; אך המראה סנוור את עיניו".

"הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלולית, נגד הפלישה הגורלית של הצרכים והבושות. ניצחונות אציליים ומסתוריים ששום עין אינה רואה, ששום תהילה אינה נקשרת להם, ששום תרועת חצוצרה אינה מכריזה עליהם. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני, הם שדות קרב עם גיבורים משלהם; גיבורים אלמוניים, אבל לפעמים דגולים יותר ממצביאים מהוללים".

"בכל התלאות התעודד ואף הומרץ על ידי כוח פנימיץ הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה".

"העוני הוא שמצמיח צמחי אנוש מעציבים שכאלה, יצורים בלי ילדוּת ובלי נעורים. בגיל חמש-עשרה הן נראות כבנות שתים-עשרה. בגיל שש-עשרה הן נראות כבנות עשרים. היום ילדות, מחר כבר נשים. דומה שהן עוברות את החיים בצעדי ענק כדי לסיים אותם מהר יותר".

"האהבה באה כמעט תמיד במקום המחשבה; האהבה היא שִכחה לוהטת של כל השאר. לשווא תדרשו מתשוקה להיות הגיונית".

הפוסט עלובי החיים / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

את אהוד בנאי כולנו מכירים. הוא מוזיקאי מוערך ומוכשר ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזו כשמקבלים ספר שלו ליד. יש תחושה שמראש אני כבר מגיעה משוחדת, בין אם אני אוהבת את המוזיקה שלו ובין אם לאו. כגילוי נאות אומר שאין לי ולו אלבום אחד של בנאי בביתי (קצת בעייתי עם המשפחה הזו להשתמש רק בשם משפחה…רגע, לאיזה בנאי את מתכוונת?), אבל כן יש לי כמה שירים נבחרים על האייפוד שלי ועוד כמה מסתובבים כאן בתיקיות של בעלי. אפשר להגיד שבנאי פרץ בגיל יחסית מאוחר. רק בגיל 34 הוא הוציא את האלבום הראשון, מאז יצאו עוד כמה וכמה אלבומים מוצלחים והספר הראשון שלו "זוכר כמעט הכל", ראה אור בשנת 2001.

אהוד הוא מספר סיפורים. גם בשירים שלו הרבה פעמים אני מרגישה שהוא מספר סיפור. לא תמיד חשובים לו החרוזים והוא לא ייאלץ שורה בכוח רק כדי שיסתדר לו החרוז. והוא מספר אחלה סיפורים, אהוד, אני לגמרי יכולה לדמיין אותו יושב עם אחת הבנות שלו לפני השינה ומתאר להן את כל המסעות שהוא נסע ואת כל ההליכות שהוא הלך על מנת למצוא את המקום שלו.

ולשם כך התכנסנו היום – "זה המקום" הוא מעין יומן. בעיקר יומן מסע, שמתאר את נדודיו של בנאי בארץ ובעולם וגם יומן אישי, שבו הוא נותן דרור למחשבות שלו ולפחדים שלו. הספר מחולק לשישה סיפורים קצרים (הראשון "גן העלייה השנייה" חריג באורכו – כארבעים עמודים, אך השאר כעשרים עמודים), שכל אחד מהם מתייחס לתחנה משמעותית בחייו.

ב"גן העלייה השנייה" מתאר בנאי את שנות ה-70, כשהוא צעיר בגבעתיים. מספר איך עבד בדואר ופחד לפגוש אנשים מבית הספר ברחוב, כי כל הזמן אמרו עליו שהוא יגיע רחוק, והנה – הוא מסתובב עם שקי דואר. בעמוד 8 יש דיאלוג בינו לבין מישהי מהתיכון שפגש ברחוב בזמן שטיילה עם אימהּ, שמתאר את התחושה הכי טוב:

"היי, מה שלומך? לא התראינו שנים!"
"אני בסדר…בסדר גמור," מלמלתי בראש מושפל, מתחמק ממבטה החוקר, תיק הדואר שניסיתי לשווא להסתיר מאחורי הגב חורך לי את הכתף.
היא אמרה לאימא שלה: "הוא היה הבדרן של הכיתה, תמיד אמרו שיגיע רחוק."
"נו, אז מה אתה עושה היום?" היא שאלה
אחרי שתיקה קצרה אמרתי: אני עובד ולומד".
קיוויתי שבזה תסתיים הפגישה אבל היא המשיכה ואמרה:
"אוי, נהדר, במה אתה עובד?"
"אני עובד בדואר," קולי נשמע לי רפה ורחוק.
"מה, אתה דוור?"
"כן."
"טוב, אין דבר, העיקר שאתה גם לומד. מה אתה לומד?"
לקחתי אוויר ואמרתי: "אני לומד נהיגה." מה שהיה נכון.
הייתה שתיקה. אחרי רגע היא הנידה בראשה בצער והמשיכה ללכת עם אמא שלה לאורך רחוב וייצמן.

אז בנאי מחפש את עצמו ובעיקר מחפש מקום בשביל עצמו. מקום שהוא ירגיש שהוא שלו, שהוא שייך, שהוא יוכל לשבת בשקט ולכתוב, לנגן ולשמוע מוזיקה. הוא לא צריך יותר מידי, הוא מסתפק במועט. אין לו הרבה כסף ואין לו הרבה חפצים ובכל זאת הוא מצליח לטייל המון ולצבור הרבה חוויות בדרך.

אז בסיפור הראשון הוא לוקח אותנו תחילה לגבעתיים ואז לצפון, בעקבות נוח נפתולסקי, איש העלייה השניה שקרא עליו ספר בצעירותו והשפיע עליו מאוד.

בסיפור השני – "טבריה" – הוא מספר לנו על תקופה שבה שהה בטבריה ובצפת, נזרק עם עוד ביטניקים בגנים ציבוריים או על גג מסגד. הוא מטייל עם פלדמן, חבר ילדות, שניהם לפני גיוס. בקושי יש להם מה לאכול אבל הם מרגישים מרוצים ומלאים. הסיפור מחולק לכמה פרקים ממוספרים, חלקם ב-2008 וחלקם בשנות ה-70. הוא מציין כל הזמן מה הם שומעים ברדיו בכל מיני מקומות, אפשר ממש להרגיש את התקופה. בסיפור הזה התחלתי להרגיש את הזיקה לדת של בנאי – הוא מספר על רבנים, בתי מדרש וכו'. ייאמר לזכותו שזה לא נעשה באופן שיוצר אנטגוניזם (אני, לפחות, פחדתי מזה, אפיקורסית שכמותי), הוא לא מנסה לשכנע אותנו בשום דבר. הוא רק מספר לנו סיפור.

בסיפור השלישי – "הצריף" – בנאי נזכר בצריף נטוש בקיבוץ, שבו התגורר תקופה, קצת לפני מלחמת יום כיפור. בנאי היה בנחל, אבל לא נלחם בחזית בגלל "פרופיל לא קרבי" והרגיש לא מעט רגשות אשם בגלל זה. פלדמן וישראל (חברי ילדות) באו גם הם לגור איתו וביחד הם העבירו את הזמן בהאזנה למוזיקה וברצון לשינוי.

הסיפור הרביעי – "צו קריאה" – מתחיל בשנת 1988, שבה בנאי נקרא למילואים – להופיע בפני חיילים בגבול הצפון. גם כאן, הוא משוטט במטולה, בקרית שמונה ונהרייה. "זהו בעצם סיבוב ההופעות האינטנסיבי הראשון שלי מאז התחלתי להופיע עם "הפליטים" (עמוד 103).

בסיפור החמישי – "סגן גבאי" – אולי הכי הרבה מרגישים את ה"דתיות" של בנאי. הוא מספר על בית הכנסת האשכנזי בתל יהודה, שכונה ברמת גן, שבה קיבל הצעה להיות סגן גבאי. הוא מגלה שבקופת בית הכנסת יש לא מעט כסף ומחליט לשפץ אותו ולהפיח בו רוח חיים. עוד באותו סיפור הוא מתאר לנו בתי כנסת ברחבי העולם, שאליהם הגיע כחלק ממסע הופעות או כשטייל. וכך יוצא לנו לשמוע על סן פרנסיסקו, ניו יורק, פריז ואמסטרדם.

הסיפור השישי והאחרון – "גליל בלב ים" – הוא הסיפור שהכי אהבתי. גם כי יש כאן איזושהי סגירת מעגל עבור בנאי וגם כי רובו ככולו מתרחש בכרתים. בשנת 2006 מקבל בנאי מייל משני חברה' שהכיר בזמן טיול בכרתים בשנת 77', אחרי שנותק הקשר למשך שנים ובנאי חשב שלעולם לא יראה אותם יותר. וכך ב-2007 הם קובעים שוב בכרתים, על נשותיהם וטפם. על הדרך הוא נזכר באותו טיול לכרתים בשנות ה-70 ומספר לנו על עלילותיו ועל ההיסטוריה של הדת היהודית בכרתים. ושוב – אין לו הרבה כסף אבל יש לו הרבה שמחה בלב. בכלל, בנאי מאוד אוהב את כרתים ומחזיק ב"תיאוריה לא מדעית, שכרתים זו חתיכת גליל שנכרתה מארץ ישראל ונסחפה ללב ים" (עמוד 171).

הספר מתחיל כשבנאי הוא צעיר, מחפש את עצמו, לפני גיוס וחילוני ומסתיים כשהוא אומן מוערך, מצליח, בעל ואב ומסורתי. ממש אפשר להרגיש את ה"התחזקות" שלו תוך כדי הספר.

אהבתי את הספר, רק כשסיימתי אותו הבנתי שחלקו אמת וחלקו בדייה, אבל תכלס לא באמת ציפיתי שהוא יזכור בפרוטרוט דברים שקרו לפני עשרות שנים. הכל הרגיש לי אמיתי. בנאי כותב יפה וזורם וקליל. גם הקטעים היותר "דתיים" היו ברובם מעניינים, למרות שאני חילונית לגמרי. לא הרגשתי ש"דוחפים" לי את הדת לגרון. בין הסיפורים היה נדמה לי שפה ושם אני מזהה נקודות שבהם נכתבו שירים מוכרים מסויימים, אבל את זה אני אשאיר לכם לגלות.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה די סטנדרטית ולא איזה "וואו". אבל אולי זה חלק מהקטע של בנאי, שמסתפק במועט ולא מחפש משהו מתחכם. אנחנו רואים שתי אבנים, על אחת כתוב שם הספר ועל השנייה שם המחבר, באותו גודל (שמתי לב שתמיד כשהסופר מפורסם, משתמשים באותו גודל פונט לכותרת ולשם שלו). אין ספק שזה די מתבקש כאן לפתוח דיון שלם על הקשר בין האבן לבין המקום שממנו הוא באה. באבן יש משהו שמאוד קשור למקום, לאקלים במקום, לאוכלוסיה במקום. בנאי מחפש מקום וכיוון שקצת יותר קשה למצוא אימג' של "מקום" – מתאים מאוד לשים אימג' של אבן, שמסמלת את המקום. עטיפה נעימה ומתאימה, אבל קצת יותר מידי מתבקשת לדעתי.

ציטוטים:

"…אחרי שתיקה קצרה הוא שאל: "אז מה אתה אומר, זה אוריון?"
"אין לי מושג," אמרתי, "אני לא ממש מבין בכוכבים."
"גם אני לא לגמרי מבין בכוכבים," הוא אמר, "דבר אחד אני  יודע בבירור: יום אחד אני אמות."
עמדנו שם קצת בשקט לעכל את האמירה הישירה, אחר כך הוא אמר משהו על אבק כוכבים שיורד מהשמיים ומתפזר מעל ראשים של אנשים, יש כאלה שהראש אטום, האבק לא נכנס, יש כאלה שנפלו על הראש כשהיו קטנים ועכשיו הראש פתוח לרווחה, ויש כאלה שהראש נפתח ונסגר נפתח ונסגר, וכאבק הכוכבים חודר אתה מבין שהחיים הם חלום שעוד מעט תתעורר ממנו".

הפוסט זה המקום / אהוד בנאי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.