לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפעמים אנחנו משתעשעים במחשבות של "מה היה קורה אם…?". מה היה קורה אם היינו לוקחים את העבודה ההיא? מה היה קורה אם לא היינו מסרבים לדייט? מה היה קורה אם היינו בוחרים בקריירה אחרת?. החיים שלנו מורכבים מצמתים, קטנים וגדולים, כמעט בכל יום. כל החלטה שאנחנו לוקחים משנה את מסלול חיינו באותו היום ומין הסתם גם בהמשך החיים. אם התקבלנו לעבודה מסוימת, חיינו יראו אחרת מאשר אם היינו נדחים ומתקבלים במקומה למשרה אחרת. הייתם רוצים לדעת איך היו נראים החיים שלכם בהתאם לכל החלטה שהייתם לוקחים, ואז פשוט "לבחור" את החיים שמתאימים לכם? זה בערך המצב שנורה נמצאת בו.

נורה בת 35, כבר כמה שנים שהיא לא בתקופה טובה. שום דבר לא מסתדר לה כמו שהייתה רוצה. היא יתומה מהורים, אחיה היחיד מתעלם ממנה, החתול שלה מת ואם זה לא מספיק, אז היא גם פוטרה הרגע מחנות שעבדה בה שנים. החיים שלה רצופים חרטות, היא כל הזמן שואלת את עצמה "מה היה קורה אם"?. אם הייתה מתמידה בשחייה, אם הייתה מתחתנת עם דן, שהיה בן זוגה כמה שנים ואפילו מה היה קורה אם החתול שלה לא היה מת. אין לה כוח יותר. היא מרגישה ששום דבר לא הולך לה והיא חושבת שאם אולי הייתה לוקחת החלטות אחרות, כל זה היה שונה. אבל אין איך להחזיר את הגלגל, אז היא בעיקר בדיכאון. עד כדי כך שהיא מחליטה לשים לחייה סוף (אל דאגה, זה לא ספוילר, זה ממש בהתחלה).

'ספריית חצות' היא ספרייה של כל האפשרויות המפוספסות של חיינו. כל ספר מייצג חיים אחרים שהיו מתקיימים אם היינו לוקחים החלטה אחרת, וכתוצאה מזה – יש בה אינסוף אפשרויות. מדפים ארוכים ארוכים, שלא רואים את סופם, עמוסים בספרים. לכאן נורה מגיעה.

בעזרתה של ספרנית אהובה נורה יוצאת למסע בכל החיים האחרים שהיו יכולים להיות לה. יש לה את ההזדמנות לחוות בעצמה מה היה קורה אם הייתה מתמידה עם השחייה (היא הייתה הבטחה גדולה בנעוריה) או איך היו נראים חייה עם דן, אם באמת היו מתחתנים. בנוסף, בספרייה יש ספר אחד גדול וכבד שנקרא "ספר החֲרָטוֹת ", בו כתובות כל החרטות של נורה. כל החרטות שניהלו את חייה והביאו אותה לחיים שבהם היא חיה עכשיו. היא נכנסת ויוצאת מגרסאות חיים אחרות שלה ויש לה את האפשרות לבחור איפה היא רוצה להישאר.

נורה מבינה הרבה דברים חשובים במהלך המסע הזה, הן על עצמה והן על הסובבים אותה, היא גם מגלה שהמעשים שלה וההחלטות הקטנות שלה, יכולות להשפיע גם על הסביבה ולא רק עליה באופן ישיר.

באילו חיים נורה תבחר לחיות? על מה היא מתחרטת? היא רוצה את מה שטוב לעצמה או שבכלל מְרַצָּה אחרים ואת הרצונות שלהם? ומה יעלה בגורלו של וולטר החתול? אני אשאיר לכם לגלות.

קראתי את הספר כאמור תוך יום, וזה אומר הרבה. רוב הפרקים קצרים וחלקם אפילו רק עמוד אחד. אמנם על פניו מדובר ב-300 עמודים, אבל הפונט הגדול, השוליים והפרקים הקצרים, הופכים את הספר לדי קצר וקליל. השפה קולחת וזורמת והאווירה הכללית כיפית.
אני מודה שציפיתי לקצת יותר מהספר, אבל בהחלט יכולה להבין למה הפך לרב מכר. יש פה סוג של ספר 'עזרה עצמית' במסווה. בלי לשים לב, גם אני התחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי החלטות שלקחתי.
זה מסוג הספרים ש(אצלי לפחות) צריכים להיקרא בזמן מסוים בחיים. והזמן הזה היה עבורי עכשיו. אני בעצמי נמצאת בצומת בחיים שלי ושואלת את עצמי לא פעם אם לקחתי החלטה נכונה ואם היום הקשה הזה שנגמר עכשיו, היה יכול להיות יום קל יותר אם הייתי לוקחת החלטה אחרת. אז ככה שהספר הזה בא בדיוק בזמן.
היה חלק אחד באמצע שקצת נמרח לי וכבר מההתחלה היה ברור לי מה יקרה בסוף וכן, יש לא מעט קלישאות בספר, אבל זה לא שינה את החוויה הכללית שלי, שהייתה כיפית, מעניינת ומעוררת מחשבה.
אני מניחה שזה לא ידבר לכולם, בטח ההיבט הפילוסופי של העניין, אבל בהחלט יגרום לכם לחשוב ולשאול את עצמכם שאלות. לא יודעת איך להסביר את זה, אבל קמתי יותר שמחה בחלקי בבוקר אחרי שסיימתי את הספר. לפעמים זה בדיוק מה שהיינו צריכים.

מאמר ברשת שמצאתי של מטפלת בשיטת NLP והביאה את הספר הזה כדוגמה (אני לא מכירה אותה ואין לי מושג מה היא עושה, אבל זו זווית מעניינת לספר) – אפשר לקרוא פה.

את תקציר הספר ופרק ראשון אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה המקורית שאני נתקלתי בה (אפשר לראות כאן) היא מאוירת. רואים בה מעין זוגות של חלונות, כשכל זוג כזה מתאר חיים שונים של נורה, כל איור קטן מייצג משהו מתוך הסיפור. בגודרידס נתקלתי בשלל עטיפות (שפות שונות, קינדל ועוד גרסאות) וקשה לסקור את כולן. בזו הישראלית, שקצת שונה מהשאר יש לציין, רואים מבוך, שכל קירותיו עם ספרים ודמות עומדת בכניסה אליו. אימג' של חתול קטן מופיע על שם הספר והשדרה. הרקע הוא שחור עם נקודות, הקבלה ללילה עם כוכבים. הכריכה חמודה ונעימה, אבל האמת שבמקרה הזה אהבתי יותר את המקורית (וגם כמה גרסאות אחרות – כמו זו שכאן או זו שכאן).

ציטוטים:

"למוזיקאים יש קלישאה ישנה שאומרת שבפסנתר כל התווים נכונים. אבל החיים שלה היו קקופוניה של שטויות. יצירה שיכלה להגיע למקומות נפלאים, אבל עכשיו הייתה תקועה במבוי סתום".

"בין החיים והמוות יש ספרייה," היא אמרה. "ובתוך הספרייה המדפים נמשכים עד לאינסוף. כל ספר הוא הזדמנות לנסות חיים אחרים שיכולת לחיות. לראות איך הכול היה נראה אילו בחרת במשהו אחר…אילו יכולת לשנות את ההחלטות שקיבלת, מה היית עושה אחרת?"

"בן אדם הוא כמו עיר. לא צריך לפסול את השלם רק בגלל כמה חלקים נעימים פחות. אולי יש אזורים שפחות תאהבי, כמה רחובות צדדיים ושכונות שעדיף לא להתקרב אליהם, אבל שווה להישאר בגלל הדברים הטובים."

"להיות חלק מהטבע פירושו להיות חלק מהרצון לחיות.
כשנשארים יותר מדי זמן במקום אחד, שוכחים כמה העולם גדול. אי אפשר לתפוס יותר את ממדיהם של קווי האורך והרוחב. ממש כמו שקשה לתפוס את האינסופיות בתוך נפשו של אדם אחד, חשבה.
אבל ברגע שמבינים את האינסופיות הזאת, ברגע שהיא נחשפת, צצה תקווה, בין שרוצים בה ובין שלא, והיא נדבקת בעקשנות של חזזיות על סלע."

"אם את רוצה להצליח בשחמט מתישהו, את חייבת להבין דבר אחד," אמרה, כאילו לנורה אין שום דבר חשוב יותר לחשוב עליו. "מה שאת צריכה להבין הוא זה: המשחק לא נגמר עד שהוא נגמר. הוא לא נגמר גם אם יש רגלי אחד ויחיד על הלוח. אם לאחד הצדדים יש רגלי ומלך, ולצד השני יש את כל הכלים, המשחק עוד נמשך. ואם היית רגלי – ואולי זה מה שאנחנו, רגלים – היית צריכה לזכור שהרגלי הוא הכלי הקסום מכולם. הוא אולי נראה קטן וחסר ייחוד, אבל זה לא נכון. כי רגלי הוא אף פעם לא רק רגלי. רגלי הוא מלכה בפוטנציה. את רק צריכה למצוא דרך להמשיך להתקדם. משבצת אחת בכל פעם. ואז את יכולה להגיע לצד השני ולזכות בכל מיני כוחות."

"לעולם אל תמעיטי בחשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים."

"היא חשבה לעצמה כמה מעניין שלפעמים החיים נותנים לך נקודת מבט חדשה לגמרי אם את רק נשארת בסביבה מספיק זמן כדי לראות את זה"

הפוסט ספריית חצות / מאט הייג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).

הפוסט בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הסיפור מתחיל באנגליה של תחילת המאה הקודמת (שנת 1906) ומתאר סאגה ארוכה שנים, עד 1953.
קתי ריי, נערה צעירה, עוד לא בת 16, מגלה שהיא בהריון. זו תקופה שמרנית ונערה בהריון בגיל הזה היא סוג של אות קלון.
אימה לוקחת אותה למעין פנסיון אשר בו תעביר את חודשי ההיריון האחרונים, הרחק מעיני השכנים הסקרנים, ולאחר מכן התינוק יימסר לאימוץ. מכה קטנה בכנף שתתוקן תוך כמה חודשים. בינתיים היא נעולה בחדרה על מנת שאף אחד לא יראה אותה תופחת. אפילו אחותה צריכה להתגנב לחדר כדי שיוכלו לפטפט. היא מביאה לקתי עיתון ובו מודעת דרושים מסקרנת למשרה בחנות צעצועים בלונדון. קתי מבינה את הרמז. היא בורחת מהבית ללונדון, מקום שבו חושבת שתוכל להיעלם ולהתחיל חיים חדשים (תרתי משמע).

קתי מגיעה לחנות הצעצועים של פאפא ג'ק, מתקבלת לעבודה לימי החורף העמוסים של חג המולד ומהר מאוד מבינה שלא מדובר בחנות רגילה. ברחבי החנות מתרוצצים כלבי טלאים, מתעופפות ציפורים עשויות ממנקי מקטרות וחיילי צעצוע מנהלים מלחמות כאילו כולם בעלי לב פועם ולא קפיץ שיש למתוח.

את החנות מנהלים פאפא ג'ק ושני בניו – אמיל וקספר. הם מאמצים את קתי אליהם והיא מרגישה שסוף סוף מצאה את השקט שלו ייחלה כל כך. באופן יחסי, כן? בין האחים קיימת יריבות מתמדת ועתיקת יומין על טיב הצעצועים שהם מייצרים ועל המלחמות שהם מנהלים עם חיילי הצעצוע שלהם. תחרותיות משוגעת שמדירה שינה לא פעם מעיני שניהם.

מלחמת העולם הראשונה מגיעה וקספר מתגייס. זו נקודת מפנה בספר שכן כל האיזון בחנות משתנה ולא ידוע מתי  ואיך יחזור. כשהוא חוזר אחרי כמה שנים הוא חוזר שונה, והיריבות בין האחים מחריפה. זה משפיע על כל החנות והעובדים בה.

יש משהו מיוחד ושונה בספר הזה. מצד אחד הרבה תום ילדי – צעצועים שנראים כאילו הם קמים לתחייה, דלתות נסתרות שנפתחות לחדרים גדולים, שמבחוץ נראים קטנטנים ומצד שני – מלחמות העולם, פצועים והרוגים…החיים עצמם שמכים בעולם הפנטזיה המקסים שקיים בין כותלי החנות. בתוך החנות אנחנו בתוך אגדה ומחוצה לה – מציאות לא פשוטה. פנטזיה מחממת לב לצד ריאליזם מחריד.

כל הזמן הרגשתי שאני בתוך אגדה. גם צורת הכתיבה, של מספר חיצוני הוסיפה לעניין, משפטים כמו – "הבה נשוב כעת לחנות הצעצועים. היא השתנתה בזמן שלא היינו בה." – גרמו לי להרגיש כאילו אני צופה בהצגה ובצד הבמה עומד המספר ומדבר איתי.

בקיצור, זה ספר שמחמם את הלב וגם מטלטל אותו.

אני ממליצה, ולא רק לאוהבי פנזטיה.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן – אנשי הצעצועים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די דומה לכריכה המקורית, שאפשר לראות כאן. בכריכה הישראלית נתנו מקום הרבה יותר מרכזי לחייל הצעצוע, בעוד שבכריכה המקורית אפשר לראות משני צדדיו עוד צעצועים (בלרינה וקרוסלת סוסים). יש משהו דווקא נכון מבחינתי בבחירת החייל והצבתו במרכז – יש לו מקום מרכזי מאוד בסיפור. וזה גם מרפרר לחיילים אמיתיים. אנחנו רואים אותו בגדול וכך גם רואים את הבעת הפנים שלו, עד שהוא נראה כמעט אנושי.
אהבתי את הכריכה, היא מצליחה להעביר את הקסם של הספר הזה.

ציטוטים:

"את מבינה?" חייך קספר. "אלה לא חיילים שהורגים זה את זה רק מתוך הכרח. אלה בני אדם, שעוזרים זה לזה כי הם יכולים. נכון שזה דבר יפה?"

"ילדות ובגרות — כל יוצר צעצועים ראוי לשמו צריך לדעת להציב את עצמו במקום כלשהו בין שניהם. ורק באזור הגבול הזה נוצרים הצעצועים הטובים ביותר. אז בואי אספר לך, קתי, על צעצוע חדש "

"אף אחד מעובדי החנות לא יבוא השנה, נכון? הם יילחמו במלחמות האמיתיות שלהם. אבל למה אנשים נלחמים, אמא? למה, אם יש להם חיילי צעצוע שיילחמו במקומם?"

"במציאות, הבריחה שונה ממה שמתואר בספרים. אנשים לא מנסים לעצור בעדכם. הם גם לא רודפים אחריכם. אנשים לא מבינים שאתם צריכים להחליט בעצמכם ממה אתם בורחים. על פי רוב הבריחה אינה מאמהות או מאבות או ממפלצות או מרשעים למיניהם; על פי רוב הבריחה היא מהקול הקטן בתוך הראש האומר לכם תישארו איפה שאתם ומבטיח שהכול יהיה בסדר."

הפוסט אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הגיע לילה שלא הצלחתי להירדם בו ומפה לשם…סיימתי את הספר תוך 24 שעות.
אז כן, אני חייבת להודות שנרשמו כמה גלגולי עיניים וההתפתחויות היו מעט צפויות, אבל בכל זאת – לסיים ספר תוך יום, כשיושבים לי על הראש שני ילדים בלי מסגרות, זום בית ספר מקרטע והכנת ארוחות – זה חתיכת הישג. רוצה לומר – וואלה נהניתי!.

פופי וויאט עומדת להתחתן עם בן זוגה המושלם ד”ר מגנוס טאוויש. היא אוהבת את עבודתה כפיזיותרפיסטית ועל פניו הכל מתנהל לו על מי מנוחות (על פניו, כן?). עד שאחר צהריים אחד היא מאבדת את טבעת האירוסין שלה במהלך תרגיל כיבוי אש במלון. הטבעת הזו עוברת במשפחתו של מגנוס ונשמרה עד לרגע הנכון בכספת. לא נעים. אם זה לא הספיק, גם הנייד שלה נגנב בתוך ההמולה שנוצרה במלון. היא מוצאת את עצמה עומדת בלובי ולא יודעת מה לעשות. היא חייבת מספר טלפון לתת למלון למקרה שימצאו את הטבעת. היא מבחינה בטלפון נייד שנזרק לאחד הפחים בלובי. היא מחליטה לקחת אותו. הגיוני סך הכל. העיקר שיהיה למלון איך לתקשר איתה ושהיא תוכל לתקשר עם העולם.

בעליו של הנייד שפופי מוצאת, איש עסקים בשם סם רוקסטון, קצת פחות מרוצה. הוא מחפש את העוזרת האישית שלו, ויולט, שהטלפון היה בבעלותה ונעלמה. פופי משכנעת את סם שייתן לה להשאיר את הנייד אצלה לכמה ימים עד שתתארגן על אחד חדש או עד שתימצא הטבעת. סם מסכים בלית ברירה, בתנאי שפופי תעביר אליו את כל ההודעות והמיילים שמתקבלים בטלפון ותחזיר אותו כמה שיותר מהר (בכל זאת רכוש החברה וזה).

בינתיים פופי ממשיכה בהכנות לחתונה ומסתירה את אבדן הטבעת ממגנוס ומהוריו, שבדיוק מגיעים לביקור בלונדון. גם ככה פופי מרגישה חוסר ביטחון ליד משפחתו של מגנוס, ובמיוחד ליד הוריו, זוג אקדמאיים פלצניים, אז המפגש הזה, כשהיא באצבע ללא טבעת הופך אותה נוירוטית במיוחד.
בין לבין היא מעבירה את ההודעות שמתקבלות לסם וגם קצת קוראת אותן ולומדת מי הוא ומי האנשים שמקיפים אותו. היא כמובן לא מצליחה להתאפק ומתחילה להתערב לסם בהודעות ובחיים.

הדמות של פופי משעשעת, מסוג הנשים האלה שהכל קורה להן – שם מוזר (בעברית אגב זה הפרח פֶּרֶג), אבדן הטבעת, גניבת הטלפון, איסוף טלפון מפח אשפה, הסתרה של כל הסיפור והתערבות בעניינים לא לה. נוצרות סיטואציות הזויות ומצחיקות. רגע אחד בא לי לתת לה סטירה ורגע אחד לחבק אותה כי בחיי שהיא חמודה.

זו קומדיה רומנטית קלאסית, משעשעת ומנותקת מהמציאות. וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. הכי רחוק שאפשר מהמציאות שאני נמצאת בה כרגע.
אם אתם אוהבים את הסגנון ובא לכם ממתק לימי הקיץ האחרונים, זה לגמרי בשבילכם. קחו בחשבון שגם אם אתם לא אוהבים לאבי-דאבי (כמוני) וצינים (כמוני), עדיין יש סיכוי שתאהבו וזה ירחיק אתכם לכמה שעות ממה שקורה פה.

**אגב, הערת שוליים (יש הרבה הערות שוליים משעשעות בספר) – בשנת 2011 יצא סרט בשם "מה המספר שלך?"  (What’s you number?), אשר מבוסס על ספר אחר בשם  20 Times a Lady, אז אל תתבלבלו – זה לא הספר הזה.
הספר הקודם של סופי קינסלה – אפשר לגלות לך סוד? – גם הוא עובד לסרט לא מזמן אשר נושא את אותו השם. גם הספר הזה יכול בקלות להפוך לסרט חמוד.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הקוים העיצוביים של הכריכה ממשיכים מהספרים הקודמים של סופי קינסלה שיצאו בהוצאת הכורסא – החלק התחתון של הכריכה הוא בלוק שחור ומעליו צלליות, עומדות גב אל גב ומחזיקות בידיהן טלפונים ניידים, אשר מתעופפים מהם לבבות (דווקא על זה הייתי מוותרת, קצת יותר מדי בשבילי). ברקע רואים את קו המתאר של לונדון. בסך הכל כריכה חמודה שמעידה על תוכן הספר בצורה מושלמת.

הפוסט מה המספר שלך? / סופי קינסלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

"כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי, "ויל, אתה יכול לבחור מי יהיה חבר שלך ואתה יכול לחטט באף, אבל אתה לא יכול לחטט לחבר שלך באף." המסקנה הזאת נשמעה לי די מדויקת כשהייתי בן שמונה, אבל התברר שהיא שגויה בכמה מובנים. קודם כל, אין מצב שאתה יכול לבחור מי יהיו החברים שלך, אחרת בחיים לא הייתי מוצא את עצמי עם טייני קופר". (עמ' 9)

נשמע קליל, לא? האמא של הקלילים. אז לא בטוח.

וויל גרייסון הוא תלמיד כיתה יא', הוא נראה סבבה, הוא סטרייט והוא מנסה במאמץ רב להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר – "טייני קופר הוא לא האדם הכי גיי בעולם והוא לא האדם הכי גדול בעולם, אבל אני די בטוח שהוא האדם הכי גדול בעולם שהוא ממש-ממש גיי, וגם האדם הכי גיי בעולם שהוא ממש-ממש גדול." (עמ' 9 גם כן). וויל לא לגמרי מוצא את עצמו ב'חבורות' הקיימות באופן מתבקש בתיכון והאמת שזה לא ממש משנה לו. רוב הזמן הוא מסתובב עם טייני ועם ג'יין, חברה נוספת של השניים וככה הם פשוט…מעבירים את הזמן.

ויש את וויל גרייסון השני – הומו בארון, דיכאוני ומאוד מאוד בודד. יש לו חברה אחת בשם מאורה, שגם אותה הוא לא לגמרי מחבב ויש לו את אייזק – בחור שאיתו הוא מתכתב בצ'ט וסביב שני אלה חגים חייו.

בערב אחד בשיקגו שני הוויל גרייסונים נתקלים אחד בשני. שני נערים עם אותו שם מוצאים את עצמם יחד, אחרי שנפלטו מסיטואציה לא נעימה (כל אחד והסיפור שלו). מהרגע הזה החיים של שניהם יתפתחו לכיוונים בלתי צפויים.

עד כאן העלילה בקווים כלליים. מאוד כלליים. כי יש פה הרבה מעבר.

טייני קופר הוא דמות מאוד מרכזית בסיפור הזה. אפילו שהספר נושא את שמם של הוויל גרייסונים, טייני הוא זה שמניע את העלילה וגם הופך להיות חוט מקשר בין השניים וגם בינם לבין החברים האחרים שלהם. הוא גדול, הוא בכל מקום, הוא עושה הרבה רעש, הוא מוחצן ונראה שלא אכפת לו ממה חושבים עליו. הוא כבר מזמן יצא מהארון ולא מנסה להסתיר שום דבר. מתחילת הספר הוא עובד על מחזמר שכתב ואמור לעלות כהפקה מטורפת בבית הספר. המחזמר עוסק ב…ובכן, טייני עצמו וסיפור חייו כמובן.

הפרקים מובאים לסירוגין מפיו של כל אחד מהוויל גרייסונים (נכתבו מראש לסירוגין על ידי שני הסופרים), כשההבדל ביניהם הוא בפונט וככה אנחנו יודעים את מי אנחנו קוראים. בהתחלה היה לי קצת מבלבל, אבל מהר מאוד זה מסתדר.

הסיפור עוסק בשונות, בקבלת האחר, ביציאה מהארון בגיל צעיר, בפחדים ובחרדות ובעיקר בחברוּת. תוסיפו לזה את תקופת התיכון שהיא לא קלה גם ככה כי כולם עסוקים בכולם, באיך הם נראים, מה הם הספיקו לעשות ומיניות מתפרצת ונוזלת מכל חור.

אני חייבת להגיד שבתור ספר שמוגדר לנוער בוגר, השפה בו (לפחות בהתחלה, אחר כך זה קצת מתעדן) מלאה בניבולי פה והשורש ז.י.נ על שלל הטיותיו. זה לא משהו שהייתי רוצה לשמוע את המתבגר שלי (כשיגיע לגיל) אומר. אולי אני תמימה, כי ברור לי שהם מכירים את המילים האלה ומדברים ככה ביניהם, אבל עדיין לא הייתי רוצה לתקשר להם את זה בספר.

יחד עם זאת, הספר נגע לי ללב, ריגש אותי ובחיי שכמעט בכיתי בסוף. צפיתי מהצד בשני חברים טובים שלי עוברים תהליך דומה של יציאה מהארון ולכל אחד מהם היו הקשיים שלו. שניהם היו כבר בשנות העשרים המאוחרות כשיצאו, ואני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היו יוצאים מהארון בתיכון – הייתי מאוד רוצה שיהיו להם חברים כמו וויל גרייסון. אני בעצמי הייתי רוצה להיות וויל גרייסון!.
אגב, הדמויות בספר מאוד בוגרות רוב הזמן. אני לא יודעת כמה זה מאפיין בני נוער בגיל הזה כי עדיין לא חוויתי (לגדול שלי יש עוד כמה שנים להגיע לשם), אבל הם מגיעים לתובנות מעניינות. אני תוהה אם זה לא יצר אצלי חוסר אמינות מסוימת בזמן הקריאה. השפה עצמה לגמרי מתאימה לבני נוער וזה יצר אצלי לפעמים דיסוננס בין ה'דיבור' שלהם לבין התוכן.
וכן, הספר מאוד מצחיק, שזה משהו שגם עוזר להפיג את האי נוחות (אם יש לכם) הקשורה לנושא.

הייתי מאוד רוצה להמליץ לנוער על הספר, אבל ההסתייגות היחידה שלי היא כאמור השפה. הערכים והמסרים שעוברים הם מאוד חשובים ובתקופה בה ההתבגרות המינית מתחילה בשלב מוקדם כל כך והשאלות האלה נשאלות כבר בכיתות נמוכות, חשוב שהילדים יבינו שאין בזה שום דבר רע.
זה מתחבר למסר שכתבתי בסוף הסקירה ל'עניינים אנושיים' – תגדלו אותם להיות אנשים טובים יותר, מקבלים יותר ומכילים יותר.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ונראה שנעשה מאמץ שתדבר לנוער – זה נראה כמו שרבוטים במחברת, כולל הספירלה בצד, הלבבות והקשקושים האחרים. שם הספר מחלק את האימג' לשניים ואם מסתכלים טוב רואים שמדובר בשתי מחברות שונות – אחת לכל וויל גרייסון. האיורים בכל אחת מהמחברות מתאימים לדמויות ולסיפורים שלהם.
זו הכריכה המקורית ורק הכיתוב תורגם ושונה למהדורה העברית בעצם.

נתקלתי בכריכה נוספת ברשת ובה רואים מעין זרקור שנראה כמו אורות במה. זה כמובן מתקשר לשיא הספר – המחזמר המהמם של טייני, שעולה על הבמה באודיטוריום של התיכון.

ציטוטים:

"אני לא מבין מה בדיוק הטעם לבכות. לדעתי אין שום בעיה לא לבכות אף פעם – כאילו, אלא אם כן קרוב משפחה שלך מת או משהו – אם רק מיישמים שני כללים פשוטים: 1. לא להתרגש. 2. לסתום את הפה. כל דבר מבאס שקרה לי בחיים קרה כי לא יישמתי אחד מהכללים האלה".

"אני קרוע כל הזמן בין הרצון להרוג את עצמי והרצון להרוג את כל מי שסביבי.
מסתמן שאלה שתי האפשרויות. כל דבר אחר יהיה סתם להרוג זמן".

"נכון שתמיד אומרים שההורים תמיד צודקים? "תקשיב להורים שלך, הם יודעים מה טוב בשבילך." ונכון שאף אחד אף פעם לא נשמע לעצות שלהם, כי גם אם הן נכונות הן כל כך מעצבנות ומתנשאות שהן עושות לך חשק להתמכר למת' או משהו ולקיים יחסי מין לא מוגנים עם 87 אלף בנות זוג שאתה לא מכיר? אז אני נשמע לעצות של ההורים שלי. הם יודעים מה טוב בשבילי. האמת היא שאני מוכן להקשיב לכולם. כמעט כולם יודעים מה טוב בשבילי יותר טוב ממני".

"כשמשהו מתפרק, לא ההתפרקות עצמה היא מה שמונע ממנו להתחבר מחדש. זה קורה כי רסיס קטן הולך לאיבוד, ושתי החתיכות שנשארות לא יכולות להתחבר מחדש גם אם הן רוצות. הצורה כולה משתנה".

"נראה לי שהקונספט הזה של "יום חופש למען בריאות הנפש" הוא משהו שהמציאו אנשים שאין להם מושג מה זה יום רע באמת של הנפש. לחשוב שאפשר לאוורר את הנפש שלך בעשרים וארבע שעות זה כמו לחשוב שאפשר לרפא מחלת לב עם דגני בוקר בריאים יותר. יום למען בריאות הנפש הוא מושג שרלוונטי רק לאנשים שיש להם פריבילגיה לומר "לא בא לי להתמודד עם החיים שלי היום", אז הם לוקחים יום חופש, בזמן שאנשים כמוני תקועים במאבקים הקבועים שלהם, ולאף אחד לא אכפת אלא אם כן אנחנו מביאים רובה לבית הספר או הורסים לכולם את היום עם איזו התאבדות".

"…אני כל הזמן אומר לו שאני לא בטוח שהכללים של "סקס והעיר הגדולה" חלים כשאין סקס ואין עיר גדולה, אבל הוא מסתכל עלי כאילו אני משליך חצים על בלוני ההליום בצורת לב שממלאים את הראש שלו, אז אני מפסיק".

הפוסט וויל גרייסון, וויל גרייסון / ג'ון גרין, דיוויד לוויתן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהפרטים היבשים – משפחת פארל היא משפחה פריזאית שנראית כאילו נלקחה ממגזין – ז'אן, האב, הוא פרשן פוליטי ותיק ומוערך, אשתו קלר היא סופרת ופעילה פמיניסטית ובנם אלכסנדר הוא סטודנט בסטנפורד בארה"ב.

כמובן שמתחת לפני השטח אנחנו מגלים (די מהר, זה לא ספוילר) שהמשפחה רחוקה מלהיות משפחה מאושרת וזוג ההורים מנהלים חיים כפולים ושלכל אחד מהם יש בן זוג משני. הם מצליחים לשמור על הכביסה המלוכלכת בתוך הבית. הכל מתפוצץ בצורה פומבית כשאלכסנדר מואשם באונס מילה, בתו של אדם, המאהב של קלר. אלכסנדר טוען שהכל היה בהסכמה, מילה עצמה מרוסקת וכאן מתחיל קרב גרסאות – בתחנת המשטרה, בעיתונות, בבית המשפט וברשתות החברתיות של כולם.

מבחינתי זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת. מהר מאוד שמים לב שהמשפחה הזו מתנהלת בצורה עקומה. הערכים שהם היו רוצים להעניק לאלכסנדר לא בהכרח עולים בקנה אחד עם איך שהם עצמם מתנהגים.
ז'אן מרוכז בעצמו ובהמשך הקריירה שלו, כל מעשה שהוא עושה נבחן על ידיו על מנת שלא ישפיע על המשך העסקתו והוא מבלה שעות רבות בטוויטר כדי לראות מי כתב מה וכמה כבר הגיבו לו – "לא הייתה לו שום כוונה לעזוב את הטלוויזיה או לנטוש את כל מה שנתן לו כוח להמשיך: אהבתו לפוליטיקה, האדרנלין שהזרימה לעורקיו ההופעה בטלוויזיה, הפרסום ויתרונותיו ובעיקר העוצמה, התחושה שהוא כול-יכול – שהעניקו לו קהל הצופים הגדול, ההערכה וקבלת הפנים החמה והמכבדת בכל מקום.
כובד משקלם של הנקסיזם, של האובססיה לתדמית ולשליטה – דחפו אותו להופיע ללא הרף על המסך, ומדי בוקר, מול המראה, תר אחר סימנים להידרדרותו הצפויה. ובכל זאת, הוא לא הרגיש זקן" (עמוד 22).
מתואר מקרה בו ז'אן מגיע לבקר חולה בבית חולים מחוץ לשעות הביקורים. כשרופא לא נותן לו להיכנס, הדבר הראשון שז'אן אומר לעצמו הוא "האיש הזה כנראה לא אהב את התכניות שלו" ולא חלילה – שאלו הנהלים.
קלר היא אישה חזקה ודעתנית, מסאית שגם עבדה בבית הלבן במקביל למוניקה לווינסקי והומה עבדין. גם היא עסוקה בעבודתה ובמאהב החדש שלה ואפילו שאותה מעניינים דברים אחרים ופחות אור הזרקורים, היא עדיין מושקעת בהם. "מאז לידתו של אלכסנדר, היא הרגישה לפעמים שהיא כורעת מעומס הדרישות שתבעה האימהות, ובמיוחד מהדרישה הקשה ביותר מאישה שחירותה עמדה בראש סדר העדיפויות שלה: זמינות" (עמוד 116).

ושניהם לא רואים את אלכסנדר בכלל. לא שזה מצדיק משהו ולא מוריד מהחלק הלא מבוטל שלו בעיניין.
"הוא תמיד ניהל קשר מיוחד עם הוריו, שילוב של חיבה וחוסר אמון. הוא ידע שהוא מושא להערצתם אבל מעולם לא חווה גילויי חיבה גופנית. הם לא התנשקו בבית ואם כן, מעט מאוד" (עמוד 43). הוא הישגי מאוד וכל כולו רצון שההורים שלו יתגאו בו. הוא הצטיין בכל מקום שלמד בו – ממש 'בן טובים' כמו שאוהבים להגיד. הצד השני שלו היה רגיש, מסוגר וביישן.

חלק גדול מהספר גרם לי לזוז באי נוחות בכיסא. החל מאיך שההורים עצמם מתנהגים ועד משחקי החברה המטופשים שבחורים צעירים משחקים כשהם שיכורים, והובילו למצב שבו חייה של מישהי נעצרים ומתרסקים. ובמרכז כל הסאגה הזו – הרשתות החברתיות, העיתונות וכל אחד שיש לו מקלדת. זה נהיה מכוער. מאוד מכוער. וזה אמיתי. במיוחד שהדמויות הראשיות מוכרות לאנשים כמו שז'אן וקלייר בפריז.
אחת הסיבות שבגללן תנועו באי נוחות היא שטואיל תגרום לכם לפקפק במה שבהתחלה נראה ברור לגמרי – בחורה נאנסה, הבחור אשם. היא תנסה להראות לכם את כל הצדדים, של שני הצדדים. היא תגרום לכם להרגיש חבר מושבעים במשפט הזה ולהחליט, מעבר לכל ספק – מי אשם. והאם בכלל יש אמת אחת?.

בספר תמצאו אזכורים למוניקה לווינסקי, הארווי וויינשטיין ותנועת MeToo. זה הופך אותו למאוד עכשווי ומעודכן ודן בסוגיה חשובה. בין היתר על השפעת הפורנוגרפיה, שהפכה זמינה מאוד, הרשתות החברתיות והטוקבקים, לחץ חברתי וכמובן – חינוך.

זה ספר חשוב, גם אם הוא לא נעים ונוח לקריאה, גם אם היו רגעים שהתחלחלתי כאישה מצד אחד וכאמא מצד שני. קלייר היא פמיניסטית מוצהרת והבן שלה נאשם באונס, אחת העברות הכי שובניסטיות שיש, אבל היא עדיין אמא – איך היא מגיבה? איך מגיבים כלפיה?. חוסר וודאות מאפיין את המשך העסקתו של ז'אן מפאת גילו – איך כל הפרשייה תשפיע עליו? (הרי זה מה שמעניין אותו בסופו של דבר). והכי חשוב – מילה, שדווקא לפעמים לא מרגישה כמו גיבורה בסיפור הזה, על אף שעוברת חקירות מזעזעות ושאלות חודרניות שמשפיעות על כל חייה אחרי המקרה. ואלכסנדר – שהיה כוכב עולה בסטנפורד ועכשיו חייו נעצרו.

אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. תגידו 'אני אעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה' – גם כנשים, גם כהורים וגם כבני אדם באופן כללי.
תקראו. זה חשוב.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפייפיה ולגמרי קנתה אותי. אבל בואו – אין לה שום קשר לעלילה. לפחות לא כזה ברור שאני עליתי עליו. הכריכה המקורית די משמימה, אז ככה שזו הישראלית מוצלחת הרבה יותר. זו לגמרי כריכה שהייתי מרימה בחנות ספרים.

ציטוטים:

"הם גילו את ההבדל בין מכשול ובין אסון: הראשון היה נסבל, השני אירע תוך ניפוץ פנימי ללא פתרון אפשרי – ייסורים מתמשכים ומוחלטים".

"הנשים העזו לדבר, הן התחילו, יחד, לספר את שנשאו בשקט והסתירו זמן רב כל כך. מבחינת קלר, הדילמה הייתה לחיות הבטחה כזאת לארגון חברתי מחדש – הנשים סוף-סוף סיפרו את מה שחוו, משהו חשוב התרחש שם באותה הבנה ציבורית מחודשת של ערכן, אותה הקשבה מעמיקה לדבריהן – ובה בעת, לנתח באובייקטיביות רבה ככל האפשר את מה שנאמר בבית המשפט, בעוד שבפריזמת הרגש והחיבה, הכול בעיניה נראה פגום, מוגזם, טעון – בנה הסתכן בחמש-עשרה שנים בכלא, אז למה להעיק עליו? כל חייה היא פעלה בניגוד לערכים שהתיימרה להגן עליהם בפומבי. זה מה שזה היה, האלימות: השקר – ייצוג מעוות של הקיום שלה. ההכחשה: המסלול שבחרה להמיר בו את המציאות כדי שתוכל לשאת אותה".

ציטוט של פיליפ רות שמובא בספר – "נותרה העובדה כי החיים ממילא אינם מובנים כהלכה על ידי בני האדם. הטעות בהבנתם, אלה הם החיים, לטעות ולטעות ולטעות בהם, ואחר כך, מתוך הרהור מדוקדק מחדש, לשוב ולטעות בהם. ככה אנחנו יודעים שאנו חיים: אנחנו טועים" (מתוך פסטורלה אמריקאית, הוצאת כנרת)

הפוסט עניינים אנושיים / קארין טואיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כבר עשרים שנה שלורן נשוי באושר ואב לשני ילדים – תומא וקלר (שניהם בני עשרה). הוא אוהב את אשתו סולנז' ואת הילדים ואפילו העבודה שבה הוא עובד די בסדר. אבל משהו חסר לו. משהו מאוד בסיסי. הוא לא מרגיש עצמו. הוא לא מרגיש גבר. הוא רוצה להיות אישה. במשך שנים, עוד בילדותו, לא היה שלם עם מה שהוא וככל שהזמן עובר מתעצמת אצלו ההרגשה – הוא רוצה להיות אישה.
הרגעים הכי מאושרים שלו הם במועדון הזנזיבר, לשם הוא הולך עם חברתו (שגם היא עברה תהליך דומה), לבוש ומאופר כאישה, רוקד ונהנה. ומרגיש נכון, כל כך נכון.

האמת מתפוצצת לסולנז' בפרצוף כשהיא מגלה שערה בלונדינית בחדר השינה. כמובן שהיא ישר חושדת שלורן מנהל רומן, לרגע לא עולה בדעתה שמדובר בשערה מתוך פאה. זה האירוע המכונן שדוחף את לורן לקראת השינוי המיוחל.

לכל אורך הספר אנחנו עדים לקונפליקטים הקשים אשר מתחוללים בקרבו של לורן. מצד אחד הוא רוצה לעשות את השינוי, הוא מרגיש שהוא חייב, שהוא לא יכול להמשיך את חייו כגבר. ומצד שני הוא מפחד פחד מוות מתגובות הסביבה ובעיקר המשפחה ושני ילדיו המתבגרים, אשר נמצאים בתקופה הכי קשה מבחינת יחסים עם הורים ומיניות (בכל זאת – תומא בן 16 וקלר בת 13).

הוא מנסה, גם בעזרת סולנז', להבין איך להתקדם. אפילו הולך לטיפול ומנסה בכל כוחו להתכחש לאישה המבעבעת בתוכו. הוא אוהב את סולנז', היא חברתו הטובה ביותר.

זה ספר חשוב על טרנסג'נדרים. אנחנו חיים בתקופה בה יש פתיחות גדולה יותר לקהילה, יחד עם זאת עדיין התגובות מהסביבה נעות בין חיבוק חם לזעזוע, רתיעה ופחד. הרבה מזה נובע מבורות וחוסר הבנה של מה שמתחולל בנפש של אנשים, שלא מרגישים נוח בגופם שלהם. שנראה להם שנולדו במעטפת הלא נכונה.

לאונור דה רקונדו מצליחה לכתוב את לורן בצורה עדינה ומרגשת עד דמעות, בלי יותר מידי בלבולי מוח ומריחות. הספר זורם בקלות והפרקים קצרים. סיימתי אותו עם דמעות בעיניים. הנחישות והאומץ של לורן הם מושא לקנאה.

זה ספר חשוב מאוד בגלל התוכן שלו, במיוחד בתקופה הזו שבה החיפוש העצמי מתחיל בגיל מוקדם מאוד ולפעמים פשוט לא יודעים איך לקבל את זה.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הוצאת אריה ניר נעזרו בחברים בקבוצת הפייסבוק שלהם על מנת להחליט מבין שלוש כריכות שהתלבטו ביניהן לספר. יש בזה משהו חכם, שכן זה גרם לכל המגיבים (ואני בתוכם) להרגיש חלק מתהליך היצירה של הספר בעברית. הכריכה הזו נבחרה ברוב קולות. וזה מה שרואים – כלוב, פרפר אחד צבעוני כלוא בתוכו ואילו פרפר אחר, צבעוני הרבה פחות משוחרר בחוץ. המטאפורה ברורה – הפרפר הצבעוני הוא לורן כשהוא אישה. הפרפר שבחוץ – לורן כגבר. הגבר משוחרר ואילו האישה כלואה, אבל יפה וצבעונית. מבחינת הסיפור – מתאים מאוד ומעביר את המסר.

ציטוטים:

"קלר נפרדת מין הילדות שלה מבלי שתהיה מודעת לכך. עולם נינוח של ההורים, עולם מגונן, עם פתרון לכל דבר, הופך להיות משהו מחוספס, מסתורי, עמוס אזורי דמדומים. מיהו אביה? האם באמת אפשרי להכיר כה מעט מישהו שחי לצידך מאז ומתמיד? מישהו שאוהבים? אותה אי ודאות מעיפה אותה אל עולם המבוגרים בבת אחת, בלי אזהרה, בלי שתוכל להתכונן לזה".

"הכול דוחף אותנו להגדיר את עצמנו. להכריז בקול רם וחזק. לציין את הזהות שלנו. אני לא מוגדרת. גופי הוא פשרה. אני לא מי שרשום בתעודת הזהות שלי, ולורין עדיין לא קיימת באופן רשמי. אם אני לא מגדירה את עצמי, האם אני עדיין קיימת?".

הפוסט על חוט השערה / ליאונור דה רקונדו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז יש לנו שלושה קווי עלילה –

הראשון ואולי הכי מפורט הוא סיפורו של פיטר. פיטר הוא בעל עסק לניקוי בתים (בעיקר בתים של אנשים שנפטרו והושארו בזוהמה מוחלטת). הוא בודד ומבלה חלק מזמנו הפנוי בספרייה. באחד מביקוריו הוא מעלעל בספר בוטניקה ונופל לידיו מכתב אהבה שהושאר בין הדפים. במכתב מצוינים שמות של כמה פרחים נדירים והוא מחליט לחקור עליהם ובסופו של דבר גם יתור אחריהם בעולם בחברת גבר שהכיר בשם הנס ברג. דבר שישנה את חייו לנצח.

השני הוא הסיפור של דוקטור קול, חוקר ימי שממש בפרק הראשון של הספר כמעט מסיים את חייו בתוך תא מחקר תת ימי (מעין צוללת), הוא מוצא בבטנו של לוויתן קופסה שחורה של טיסה שנעלמה לפני 30 שנים ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. מציאת הקופסה השחורה מעלה תקוות שאולי יגלו מה עלה בגורל הטיסה ומדוע התרסקה. פרופסור קול מקבל תשומת לב חדשותית רבה בעקבות הגילוי, אבל הוא בכלל לא מעוניין בה. מבחינתו הם מתעסקים בכל מה שלא חשוב.

השלישי הוא סיפורו של דאב. דאב הוא ילד מאומץ אשר נאסף לביתם של לן ומוד כמשפחת אומנה ובסופו של דבר נשאר שם כל חייו. בגלל עברו במשפחות אומנה רבות הוא סובל מחרדת נטישה, שמשתפרת רק במעט במהלך השנים. בבגרותו הוא עובד כטלפן במוקד אמבולנסים. לאחרונה הוא מתחיל לסבול מכאבי ראש ובעקבות אלה עולים אצלו זיכרונות לא שלו, זיכרונות שהוא רואה בבהירות רבה ובפרטי פרטים, ממש כאילו הוא חווה אותם.

איך שלא מסתכלים על הספר הזה – זה ספר על עבר, הווה ועתיד. פיטר מתחקה אחר הפרחים שצוינו במכתב כלשהו מהעבר, זה נותן משמעות חדשה לחייו בהווה ומשנה את עתידו לחלוטין. דאב נזכר בזיכרונות מהעבר שכלל לא שייכים לו, כאבי הראש משפיעים על ההווה שלו וההחלטה לחפש את בעל הזיכרונות תשפיע על עתידו. דוקטור קול מצא קופסה שחורה של טיסה שקיבלה את השם "הנשכחת", והתקווה היא שיגלו עליה עוד פרטים מהעבר, הגילוי משפיע על ההווה שלו. זה ספר על זיכרונות ועל איך כל אחד רואה את הדברים מנקודת מבט קצת שונה.

כמו שציינתי, זה ספר לא פשוט לקריאה לאנשים עם ריכוז רופף כמו שלי, יחד עם זאת הרגשתי שאני עוברת סוג של מסע, בדיוק כמו שהגיבורים בסיפור עוברים. פיטר עובר תלאות וכמעט מקפח את חייו בחיפוש אחר הפרחים מהמכתב. אגב, הפרחים כל כך סיקרנו אותי, שחיפשתי אותם בעצמי ברשת וגיליתי שהם תוארו בצורה מדויקת מאוד בספר. כקוראת עברתי עם פיטר את מסעו בנמיביה, במקסיקו, בצ'ילה והרחקנו עד סומטרה.

לקראת סוף הספר, כשהדברים החלו להתבהר, הרגשתי כמו בספר מתח כשכל הרמזים מתחילים להתחבר והכל נופל למקום הנכון. מעין קתרזיס. והתרגשתי. המון. סיימתי את הספר עם עיניים לחות, מה שלא קרה לי כבר הרבה זמן.

בקיצור – מומלץ מאוד מאוד ושווה את המאמץ!.

פרק ראשון להתרשמות אפשר לקרוא כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה יפיפייה ומשקפת יפה את תוכן הספר – פרחים. רק חבל שהפרח על הכריכה שייך לפסיפלורה, שדווקא היא לא מוזכרת בספר. אהבתי יותר את העטיפה המקורית של הספר (כאן) שבה רואים רישומים של הפרחים אשר מוזכרים בספר. חזרתי הרבה לכריכה והסתכלתי עליה, היא באמת יפה ואני מניחה שהייתה סיבה למה נבחר דווקא הפרח הזה, רק חבל שהוא ספציפית לא קשור לעלילה.

ציטוטים:

"אמנם הנס היה דוקטור לפסיכולוגיה והוא היה מנקה, אבל שניהם טיפולו בחרא של אנשים אחרים".

"אם מישהו מעז לשאול את קול בענייני אמונה – זה קורה לעתים נדירות, אבל קורה – הוא תמיד מקדיש זמן כדי להסביר שאלה שלא מקבלים את התפיסה הזאת הם אלה שפונים לאלוהים ומאשימים אותו בחסרונותיהם, רק מפני שהם לא נמצאים במצב תמידי של התעלות משולחת רסן. סביר הרבה יותר שהאשמה נעוצה באבות שלהם ולא באבינו שבשמיים".

הפוסט זיכרונות מחיים אחרים / דייוויד וייטהאוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר מתחיל בפגישת עסקים שאמה טסה אליה, אותה היא מחשיבה לקרש קפיצה בעבודה שלה. זו ה-הזדמנות שיבינו מה היא שווה ושאפשר לקדם אותה. רק שלחיים יש תכניות אחרות והפגישה, שהייתה אמורה להיות פשוטה, משתבשת לגמרי. עוד בשדה התעופה לפני העלייה למטוס היא שותה לא מעט אלכוהול ובמטוס היא מתפרקת לחלוטין. היא נכנסת ללחץ מכמה כיסי אויר שהמטוס נקלע אליהם ומתחילה לקשקש עם הזר שיושב לצידה, מתוך מחשבה שאולי המטוס בדרך להתרסקות וגם ככה אין סיכוי שתפגוש אותו מעולם.

אז היא מספרת לו ה-כ-ל. את כל הסודות הקטנים שלה. על מה שהיא לא אוהבת בעבודה (הקפה הנוראי בעמדת הקפה), על מערכת היחסים שלה (הם לא הזוג המושלם שכולם חושבים), מה היא חושבת באמת על בני המשפחה שלה (בת הדודה שההורים מעדיפים על פניה) ועוד ועוד.

באופן צפוי, הטיסה מסתיימת ללא התרסקות ואותו זר צץ כמה ימים אחר כך במקום העבודה שלה ומסתבר שלא רק שהוא בעל עמדה בכירה, הוא פשוט הבעלים של כל העסק שבא לביקור. כן, והוא יודע עליה עכשיו הכל.

אז מה יקרה עכשיו? האם יפטר אותה כמו שהיא חושבת? אולי בכלל הפעם מזלה ישתנה? תצטרכו לקרוא.

זה ספר רומנטי וחמוד. צ'יק ליט קליל לקיץ.

לא קראתי את ספרה הקודם של סופי קינסלה – "החיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי", אבל הבנתי שהסיפור די דומה. זה סוג של "אישה יפה" פוגש את "מה נשים חושבות".

קל מאוד להזדהות עם אמה – למי מאיתנו אין סודות קטנים ולא מזיקים? מי מאיתנו לא מחרטט לפעמים כשפונקציות בכירות בעבודה שואלות אם הכל בסדר? מישהו אשכרה מספר לכל העולם כמה הוא שוקל ומה מידת המכנסיים שלו? (בהנחה שאת לא דוגמנית, כן?). גם החלומות שלה מוכרים לכולנו – להתקדם, להצליח, ש"יגלו" את הפוטנציאל הגלום בנו, שמערכת היחסים שנראית מושלמת באמת תהיה מושלמת.

וגם – זה ספר מצחיק. היו לא מעט רגעים משעשעים.

בקיצור – ממתק קיץ חמוד וקליל. יתאים לטיסות, ליום כיפור ולחובבות הז'אנר.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

לא אהבתי את הכריכה, אבל אני מבינה שפשוט המשיכו בקו העיצוב של הספר הקודם. אין קשר בין תוכן הספר לאימג' שעל הכריכה, וזה בעיקר נראה כמו משהו גנרי לספרים בז'אנר הרומנטי.

ציטוטים:

"…אני חושש שקצת נסחפתי. אולי נוכל ל-" קולו נקטע במפתיע על ידי המראיין.
נסחף.
הוא קצת נסחף.
זה כמו להגיד שהיטלר היה בחור טיפ-טיפה תוקפני".

הפוסט אפשר לגלות לך סוד? / סופי קינסלה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.