כשהספר הזה הגיע אלי, הספיק מבט אחד בכריכה כדי שאדע שאני עומדת לקרוא אותו. ויפה שעה (חמה) אחת קודם.

הספר נפתח כך (להלן 'צמרמורת'):

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.
הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאמא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.
או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין-סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה – וזה מה שמותיר רושם, ואשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.
אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי".

לקח לי קצת זמן להתאושש רק מקריאת המשפטים האלה, וזו רק ההתחלה. חזרתי וקראתי אותם כמה פעמים ושאלתי את עצמי לאן עוד זה יכול ללכת. הדוברת היא ליב והאגביות שבה הדברים נאמרים מפיה מטרידה ומעלה שאלות, שיקבלו מענה בהמשך.

ליב בת שש, היא גרה עם אביה ינס ואימה מריה באי די מבודד שנקרא "הראש", מפני שהוא מחובר ברצועת חוף צרה לאי גדול יותר, שבו גרה שאר האוכלוסייה המקומית. רק ליב והוריה גרים ב"ראש", מוקפים יערות וטבע.
ינס הוא נגר, שירש את הבית ואת כישרונו לנגרות מאביו. אביו בנה בין היתר ארונות קבורה לתושבי האי וגילה חיבה מוזרה אליהם, עד כדי כך שהרגעים הכי יפים בילדותו של ינס, היו כששניהם היו שוכבים בתוך ארון מוכן, מריחים את ריח העץ המהוקצע ומדברים. מעבר לשיחות האלה, ינס היה די שתקן. אחיו של ינס עזב את הבית בשלב מסוים, אף אחד לא ידע לאן נסע ועקבותיו נעלמו. אחרי שאביו נפטר, אימו הייתה צריכה עזרה וכך הגיעה אליהם מריה, על מנת לטפל בבית ובאימו. ינס ומריה התאהבו והתחתנו.

למרות ההתחלה המצמררת, הפרקים הבאים נראים תמימים משהו. אביו של ינס מלמד אותו הרבה דברים על הטבע ואיך אפשר "לקחת מהטבע רק מה שצריך". אחרי שאביו נפטר, ינס לוקח את הכל צעד אחד קדימה, לכיוון לא בדיוק נורמטיבי.

בתוך הסיטואציה הזו – גדלה ליב. היא חיה בבידוד מוחלט, לא פוגשת ילדים אחרים בני גילה וחוץ מהדוור שמגיע מידי פעם גם לא רואה אנשים בכלל. אבל טוב לה, היא חושבת שכל מה שהיא צריכה נמצא שם, מסביבה.
כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר, ינס "הורג" את ליב. מרסק סירה אל הסלעים ומדווח שליב נעלמה ולא תשוב. עכשיו גם את הדוור היא לא יכולה לפגוש, כי היא צריכה להסתתר מכולם. זה עניין של חיים ומוות לטענת אביה.

משהו לא נראה לה תקין, אבל היא יודעת שאביה שומר עליה ורוצה רק בטובתה. אמא שלה חולה ולא יוצאת מחדרה. היא כותבת לליב מכתבים ששזורים בין הפרקים ומספקים עוד נקודת מבט על המציאות ההזויה שהמשפחה חיה בה. יש הרבה דברים שליב עדה להם, שילדה בגילה לא אמורה לקחת בהם חלק. אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים כדי להימנע מקלקלנים, אבל אני לא אחת שקל לזעזע לרוב.

זה ספר על אהבה, אבל לא על הצד החיובי שלה, אלא על הצד היותר חולני שלה. ינס בטוח שהוא עושה הכי טוב עבור משפחתו, שזה מה שצריך בשביל להציל אותם. אבל מי יציל את ליב? מי ייתן לה את הילדות הנורמלית שילדה בגילה צריכה לקבל?

זה ספר מטלטל ולא לבעלי קיבה ולב רגישים. קטעים מסוימים עלולים להיות מאוד טריגרים והאדישות שבה מתוארות סצנות קשות עוכרת שלווה.

הפרק הראשון נותן אגרוף לבטן הרכה, אחר כך נהיה קצת יותר איטי כשחוזרים אחורה ולומדים על ההיסטוריה של המשפחה, במיוחד על ילדותו של ינס. השליש האחרון כבר נקרא כמו ספר מתח מורט עצבים.

אני לא יכולה שלא להמליץ על ספר שמוציא ממני כאלה תחושות, רק קחו בחשבון שהוא לא קל.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מדהימה בעיני והיא זו שתפסה את תשומת ליבי ברגע הראשון. מאוד מינימליסטי ומסקרן. הרקע כולו שחור, בחלק התחתון מציצות אזניים של ארנב. עיגול כתום באמצע (צבעו הענברי של שרף העצים) ובתוכו שם הספר והסופרת. החלק החלש לדעתי הוא הפונט שנבחר לשם הספר. יש בו משהו מאוד ילדותי ומבלבל.
בנוסף, יש פה בחירה מעניינת (שאני לא יודעת אם קיימת במקור) לכתוב על שדרת הספר, לצד השם, הסבר על מהו שרף – "חומר נוזלי היוצא מן העץ. שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן שקרויה ענבר".
הכריכה הישראלית שונה מאוד מהכריכות שיצאו בעולם, היא היחידה שמציגה אזני ארנבת. בשאר הכריכות מוצג היער, הטבע ובאחת (המקורית אם אני לא טועה) רואים אימג' של המון חפצים, רמז לאגרנות של ינס.

ציטוטים:

"האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו".

"ינס חש אחריות עמוקה כלפי הדברים שאחרים לא הכירו בערכם. הוא הרגיש שתפקידו הוא לשמרם והוא חש שמחה על כך, שכן היה לו קשר רגשי עם כל אחד ואחד מהחפצים. החיבור הזה בינו לבין חפציו עורר אותו. והתיש אותו בכל פעם שמישהו ניסה לנתק חפץ ממנו".

"הזמן באי חולף באופן שונה מהזמן ביבשת. באותם ימים נראה קו ברור וישר על הרשתית שלו בכל פעם שדמיין שחלפה שנה: מין מסלול לינארי עם חלוקה חדה כסכין למבחני שליש ולהכנות לחופשות ולפגישות; זו הייתה תמיד השתקפות של שגרת השנה הקודמת, שהייתה מקובעת לא פחות, והתוכניות שאין לסטות מהן בשנה הבאה. באי לבשה השנה צורה אורגנית שנצמדה ברכות לחג המולד והתמתחה בקיץ והתמזגה עם השנים הקודמות והבאות. הזמן לא בוטל, הוא רק שינה את ממדיו והתמלא. הוא נעשה לחבר נוח, כזה שאינו דורש אלא להיות".

הפוסט שְׂרָף / אנֶה ריל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פרופסור ארתור אלטר במצב לא  כל כך טוב בלשון המעטה – לפני שנים רכש בית שהיה כנראה קצת מעבר ליכולתו. הוא בנה על קביעות באוניברסיטה בה לימד ובנה על שתי משכורות – שלו ושל אשתו פרנסין. פרנסין חלתה בסרטן השד ובעודה גוססת גילתה על רומן שארתור מנהל עם בחורה צעירה (שלימים תחליף את מקומה) ושינתה חיש מהר את צוואתה כך שהון קטן שצברה יורש אך ורק לילדיהם – אית'ן ומגי.

פרנסין נפטרה, ארתור לא קיבל עדיין קביעות ותשלומי המשכנתא דוחקים בו. הוא יודע על ההון שהועבר לילדים ורוצה לבקש מהם עזרה עם התשלומים. אממה? הם לא התראו הרבה מאוד זמן, כמעט שנתיים. הם אפילו לא בקשר. אז הוא רוקח לעצמו מזימה איך להתקרב ולהתחבב עליהם כך שיצליח להוציא מהם את הכסף.

אית'ן הוא הבכור. אפשר להגיד שהוא כבר די בזבז את כל הכסף שקיבל – הוא חי לבד בדירה יקרה בברוקלין והוא אכול חרדות. מגי הייתה רוצה לתפוס מעצמה אחת שעוזרת לתקן את העולם, היא כופה על עצמה רעב ומשתדלת לא להוציא סנט על מה שלא חובה.

מיותר להגיד שהפגישה המחודשת בין השלושה מציפה כעסים, זיכרונות לא נעימים והרבה רפש.

כל אחת מהדמויות בספר מעצבנת בדרכה שלה. בחיי, אני לא זוכרת מתי קראתי אוסף כזה של דמויות אמביוולנטיות. היחידה שליבי יצא אליה הייתה פרנסין. אבל היא כאמור – כבר מתה. מצאתי את עצמי פה ושם פשוט מרחמת על ארתור, אבל לא בלי ידיעה שהוא הביא את המצב הזה על עצמו. את אית'ן התחשק לי לתפוס בכתפיים ופשוט לנער ומגי, עם הקיצוניות הלא ברורה שלה.

החלק הראשון של הספר (שנמשך כמעט עד אמצעו) מאוד איטי והיה לא פשוט לצלוח אותו. יש בו הרבה רקע על הדמויות. מתוארת באריכות שליחות שארתור לקח על עצמו בזימבבואה למשך שנה, שהייתה קצת יותר מדי ארוכה לטעמי ובהחלט אפשר היה לקצר אותה. הרקע על הדמויות אמנם חשוב ויש לו חלק נכבד בהבנה של הדינמיקות ביניהם, ויחד עם זאת לדעתי אפשר היה לעשות את זה בפחות עמודים.

השליש האחרון של הספר כבר טס לי ונהניתי ממנו הרבה יותר. השאלה אם תהיו סבלניים מספיק כדי להגיע אליו. זה ספר איטי, שיש בו מידי פעם סצנות מטריפות ומהירות, אבל לרוב הוא פשוט שט לו על מי מנוחות (מנוחות בכאילו, כן?).

אהבתי את הציניות וההומור השחור בכתיבה. לפעמים זה מופיע בצורה מאוד בולטת ולפעמים בסאב טקסט, כביקורת על האקדמיה, על השילטון ועל קבלת האחר.

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הדבר הראשון שמשך אותי לספר היה הכריכה. יש בה משהו נקי ופשוט ויחד עם זאת מגלם בתוכו מחשבה. הכריכה נקייה לגמרי למעט איור מהמם של מורן ברק (תיכנסו, יש לו אתר מהמם) שאחראי לכמה כריכות שאני מאוד אוהבת. אחת שכתבתי עליה – יסתובב לו העולם הגדול. גם היא קנתה אותי כבר בהתחלה.
באיור שלפנינו רואים אדם, לא צעיר, יושב כשהוא משעין את ראשו על ידו. הוא נראה מיואש ועייף מהחיים, בדיוק כמו ארתור. מקיפים אותו ורדים שאולי מסמנים את הרצון שלו לחידוש הקשר עם הילדים, אבל הם מעוטרים בקוצים, כדי שלא נשכח את כוונותיו האמיתיות. הוא מוקף גם בוורדים שמסמלים אהבה ונתינה וגם בקוצים שדוקרים ופוצעים. זה מקסים לדעתי. אהבתי את הכריכה עוד לפני שהתחלתי לקרוא ואחרי הקריאה אהבתי אותה אפילו יותר.
מעבר לזה הכריכה חלקה בצבע צהוב. חייבת לציין שאני לא מתה על צהוב באופן כללי, אבל פה זה עובד טוב. מבחינת משמעות – צהוב הוא צבע שקצת שנוי במחלוקת. יש שיאמרו שמש, שמחה ויש כאלה שייחסו אותו לקינאה. הבחירה כאן מצוינת בזכות המשמעות הסותרת.

ציטוטים:

"אף שהשכר על העבודה המסוימת הזאת היה זעום במיוחד, מגי קיבלה בסובלנות, ואפילו בברכה, את ההתעללות הזאת מצד ברונו. התקיפות היו הוכחה לכך שהיא עוסקת בעבודה מהסוג שדורש הקרבה. חישבו על אימא תרזה, השברירית והכפופה. על גנדי והצלעות הבולטות שלו. החבורות היו בשבילה מין תעודת הכשר. הוכחה לכך שיש לה אופי. כי זה מה שקורה כשמנסים לעשות משהו טוב: בסוף תמיד חוטפים אגרוף בבטן".

"הנסיגה של אית'ן לתוך עצמו הואצה בעשרים ושניים החודשים שמאז מות אימו – מיום שהתפטר מעבודתו וקנה את הדירה ברחוב קרול. הוא הפסיק להיות אדם בעל נוכחות ציבורית בכל מובן בעל משמעות כלשהי. הוא לא אהב את דמותו בציבור. את הקול החורקני, את המחוות המבוישות שהשתקפו אליו מחלונות הראווה. הוא לא הרגיש בנוח בחברת בני אדם, והתייחס בקנאה ובחשד לכל מי שלא הרגיש כמוהו. בכל פעם שתפס מישהו מסתכל עליו ברכבת התחתית, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של אית'ן הייתה שהוא עושה משהו לא נכון. עומד לא נכון. נושם לא נכון. ואז הלחיים שלו היו מאדימות מכעס. למה הוא מפקפק בעצמו? למה הוא מקטין את עצמו בזמן שנפשות נחותות ממנו יושבות על החיים ברגליים פשוקות לרווחה?"

"הוא התחיל להרגיש שכל יציאה לעולם היא מעין כניעה מחפירה. הודאה גלויה בתלות. לא משנה במה מדובר, אוכל או סקס או משחת שיניים, בכל פעם שהוא ניצב פנים אל פנים מול הפזמון החוזר הזה – אני צריך, אני צריך, אני צריך! – הוא הרגיש חולה ממש. הפנטזיה שלו על אי-תלות בזולת הייתה בונקר מלא מדפים אין-סופיים, אספקה של הכול לחיים שלמים. אימא שלו, הכסף שלו – הוא התמודד כמיטב יכולתו, התגונן מפני הצורך, התבצר בנוחות".

"הוא התמקד מחדש. לתפיסתו של ארתור, הצלחת הביקור של הילדים הייתה תלויה בנוסחה

(P+N) (1/2 A) + G = M

שבה האות P היא Pity (רחמים), N היא Nostalgia  (נוסטלגיה), A היא Apology (התנצלות), G היא Guilt (אשמה) ו-M היא Money  (כסף) או Mortgage (משכנתה). הוא ניסה לזכור את זה".

"תהיי טובה היה אחד הציוויים הקנוניים שלו. היו לו אלף פירושים, ובהם תירגעי וגם שבי בשקט ותשתקי. מה שהשיג משה בעשרת הדיברות, ארתור פיצח באחד. כלל בודד, חובק כול ובלתי מעורער. מילים שלא זו בלבד שהפצירו בך להיות טובה אלא אילצו אותך לתהות מה המשמעות האמיתית של "להיות טובה" – ואיך לא עלה בידיך לנהוג בהתאם".

"אם נוסטלגיה היא היסטוריה בלי שיניים, אז לראות את צ'רלי עכשיו היה עניין שכולו שיניים, בלי שום היסטוריה".

הפוסט האלטרואיסטים / אנדרו רידקר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר מחולק לשלושה פרקים ארוכים. הראשון טס לי, מה זה טס לי? קראתי את כולו בנשימה עצורה באותו לילה נטול שינה והוא גם הארוך מבין השלושה, כ-80 עמודים. שני הפרקים הנותרים נקראו קצת יותר לאט, מיד תבינו למה.

יום שישי אחד מיכה נוהג מהקריות לתל אביב. אל רכבו מתפרץ בחור צעיר עם אקדח, מאיים על חייו ואומר לו "סע". החלק הראשון עוקב אחר הנסיעה של מיכה והצעיר, על השיחות שהם מנהלים בדרך, על השיחות שמתקבלות בניידים שלהם ועל האווירה הסופר מתוחה בין החוטף לנחטף, בין הצעיר למבוגר, בין מישהו במשבר למישהו שרוצה לעזור. דרך הנסיעה אנחנו מתוודעים למיכה, לחייו ולמשפחתו ולאותו צעיר המחזיק את האקדח שמכוון כל הנסיעה לירכו של מיכה.

שני הפרקים הנוספים הם על נשים. דמויות שקשורות באופן ישיר למיכה ולחוטף. דרכן אנו לומדים עוד על עברם ועל הנסיבות שהביאו את השניים לאותה נסיעה מלחיצה מהקריות שבצפון ודרומה.

החלק הראשון כאמור, נקרא ממש מהר. אפילו שהוא ארוך יחסית (מהווה כמעט חצי מהספר). כשסיימתי אותו הרגשתי שיוצאת לי נשימת הקלה כזו, כאילו עצרתי את הנשימה בזמן הקריאה. זה לא ספר מתח, אבל ממש הרגיש ככה. הייתי על קוצים. הסיטואציה שבה מישהו פורץ לך לרכב באמצע נסיעה, מכוון אליך אקדח וגורר אותך לנסיעה ארוכה, שאין לך מושג מה יהיה בסופה, פשוט מלחיצה.

שני החלקים האחרים נקראו הרבה יותר לאט. הקצב בהם היה יותר איטי. לפעמים היה נדמה כאילו מי שכתב את הפרקים האלה, הוא לא זה שכתב את הראשון. הם יותר תודעתיים, הולכים אחורה וקדימה בזמנים ומאפשרים לנו היכרות מעמיקה יותר עם הדמויות אשר קשורות לגברים, שהובילו את הדרמה שהתרחשה בפרק הראשון.

המוטיב החוזר לכל אורך הספר הוא הנסיעה ברכב וחשבון הנפש שהנוסעים עושים עם עצמם במהלכה. תחילה מיכה, בעודו נוסע עם החוטף מצפון לדרום ואחר כך הנשים, אשר נוסעות מדרום לצפון. בדרך דרומה מיכה חושב על חייו, איך התגלגלו ועל התקווה להתחלה חדשה. בדרך צפונה הנשים חושבות על דברים דומים, מכניסות אותנו לתוך חייהן ומחשבותיהן.

הייתי רוצה להגיד שבסוף נסגר מעגל, אבל זה לא בדיוק המקרה. יש דברים שימשיכו להדהד אצל הדמויות עוד הרבה זמן והרבה שנים. יחד עם זאת, יש משהו אופטימי בסוף, אולי ההתחלה החדשה שכולם כל כך שיוועו לה.

זה סיפור נוגע וכואב על מערכות יחסים. בעיקר כאלה בתוך המשפחה – אחים ואחיות, אבות ובנות, אבות ובנים. יש כאן שתי משפחות שמתחברות בעקבות טלטלה נוראית שהן עוברות ומשפיעה על כולם לאורך שנים. כשסיימתי לקרוא כל מה שרציתי לעשות הוא להתקשר לאחי ולהגיד לו שאני אוהבת אותו, ושאפילו שהוא הבכור, אני אשמור עליו ככה שלא ייפול אף פעם.

את  ההשראה קיבלה נועה גוטר שגיא ממקרה אמיתי שקרה, אותו היא מציינת באחרית הדבר – "הסיפור הזה חטף אותי לקראת שנת 1999. שמעתי אז בכמה מילים על מה שאירע – איש חטף איש, וככה זה נגמר" (עמ' 185). הסיפור ליווה אותה במשך שנים עד שהספר ראה אור. זהו ספרה הראשון.

ספר קולח ומרגש, שיגרום לכם להרים טלפון להורים ולהזכיר להם כמה אתם אוהבים אותם.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה לא רעה, אבל די פשטנית – עיקול בכביש שומם, שקיעה או זריחה. אני לא מתה על תמונות באימג' בנק כזה או אחר לכריכות, אפילו שפה זה די מתאים. אפשר להתפלסף קצת על המשמעות, במיוחד אחרי שמסיימים לקרוא – האם זו שקיעה שמסמלת סוף, או דווקא זריחה של התחלה חדשה? האם העיקול מסמל שינוי כיוון שכל הדמויות בחרו לקחת? האם זו בסך הכל הדרך בה נסעו כולם מצפון לדרום ומדרום לצפון?. אבל כל זה כאמור, מגיע אחרי הקריאה. לפני הקריאה אני חוששת שכריכה כזו קצת הולכת לאיבוד וחבל.
דבר נוסף – אני אוהבת מאוד את הפורמט הגדול יותר שהוצאת עם עובד עברו אליו כאן (מי שקורא מודפס יבין על מה אני מדברת), משהו בשוליים הלבנים מסביב לטקסט נותן קצת אווריריות ופחות מעיק בקריאה.

ציטוטים:

"בסוף הוא כן התגרש ולכולם כאב. ומה יצא לו מזה? זיונים שהביאו לו כבוד, ובדידות שלקחה לו אותו. בדידות של עכשיו ובדידות מעכשיו" (עמ' 21)

הפוסט דברים נעלמים / נועה גוטר שגיא הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אז אולי זה נשמע לכם קצת דרמטי, אבל בואו של קאזינס יוצר שרשרת אירועים לא מתוכננים וחייהן של שתי משפחות משתנים ומקבלים כיוון אחר לגמרי. ברט מסתנוור מאישתו היפה של פיקס, בוורלי. הוא מוצא את עצמו לבד איתה בחדר ונושק לה. ברור לו שכאן חייו מתחילים מחדש.

אותה מסיבת הטבלה היא הפרק הפותח את הספר. לאחר מכן הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים ומובא כל פעם מנקודת מבט אחרת ולאט לאט אנחנו מבינים מה קורה במשך עשרות השנים הבאות.

ברט ובוורלי מתאהבים ומתגרשים מבני זוגם ונוצר תא משפחתי חדש, אשר מורכב משישה ילדים שאוחדו בעל כורחם בחופשת הקיץ. ברט עסוק בעבודתו ובוורלי שמיואשת ומתוסכלת מהילדים אשר נוספו לילדות שלה, פשוט מעדיפה להסתגר בחדר ולחכות שה"חופשה" הזו תיגמר.

והילדים? הילדים נשארים ללא השגחה ועושים ובכן…מה שילדים עושים כשאין מי שישים לב אליהם. כל אחד מהם נושא מטען משל עצמו וכל אחד פגוע בדרכו שלו.
הקיץ הזה הוא נקודת מפנה נוספת בחייהם של כולם.

זה ספר לא פשוט לקריאה מכל הבחינות. יש הרבה מאוד דמויות בסיפור וכולן חשובות ולפעמים קשה לעקוב אחרי קווי העלילה השונים. בנוסף, הספר קופץ קדימה ואחורה בזמנים, לפעמים מדובר בעשרות שנים בין פרק לפרק. ואם כל זה לא מספיק – הפרקים עוברים בין הדמויות ומסופרים על ידי מספרים שונים (רומן פוליפוני). מעבר לאיך שהספר עצמו בנוי, לי גם היו רגעים קשים עם התוכן. זה לא שיש פה תיאורים גרפיים של פציעות או משהו כזה, אבל ילדים תמיד נוגעים לי בבטן הרכה. מה שהילדים האלה עוברים במהלך השנים כתוצאה מהתפרקות התא המשפחתי ובניית התא החדש, הוא ממש לא פשוט ברמה הרגשית. מניסיון.

הפרקים בספר מאוד ארוכים (נעים בין עשרים לארבעים עמודים כל אחד) וזו אחת הסיבות שלקח לי לא מעט זמן לסיים אותו, יכול להיות שזה הוסיף גם לאווירת המועקה הכללית של העלילה. ואת זה אני דווקא אומרת בקטע טוב. יש משהו מטריד בספר הזה ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו.

על אף הקושי שהיה לי בקריאה אהבתי מאוד את הספר. זה אחד הספרים היותר רגישים (גם אם פחות נגישים) שנתקלתי בהם לאחרונה. הוא נשאר לי בראש עוד הרבה זמן אחרי שסיימתי.

מומלץ בחום ועם הרבה סבלנות. זה שווה את זה.

מעניין? יכולים להתרשם מהפרק הראשון – כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הדבר הראשון (מין הסתם) שקפץ לי לעין. יש בה משהו מאוד מרגיע. כל פעם שהסתכלתי עליה משום מה חשבתי על קיבוץ, מטעי תפוזים, ריח משכר באוויר, פריחה והתחלות חדשות. בפרק הפותח את הספר יש סצנה שלמה שבה סוחטים תפוזים במסיבת ההטבלה של פראני. זה הקשר היחיד לציור שעל הכריכה, כי כל שאר האסוציאציות שלי מהציור עומדות בדיסוננס לספר עצמו, שזה דווקא עובד טוב מבחינתי. אני אוהבת שהכריכה "מבטיחה" כביכול משהו אחד, אבל בפועל אתה מקבל משהו אחר. קשור, אבל לא מה שחשבתי.

ציטוטים:

"כשראשי ילדיו היו על הכרית, הם היו יקרים לליבו, חיוניים, וכך חשב עליהם מיום שני בבוקר ועד שבת עם שחר. אבל בשבתות הם התעקשו להתעורר מוקדם".

"היא ניגשה אליו. שערה השחור קלוע לצמה מסובבת בלולאה כפולה, כמו חבל שיכול לשמש אותה במקרה חירום אמיתי. "אתה נראה טוב, מר קיטינג", היא אמרה.
"שלושת מצבי החיים: נעורים, גיל העמידה ו'אתה נראה טוב, מר קיטינג'".

"חצי מהדברים בחיים האלה הלוואי שהייתי זוכר, ואת החצי השני הלוואי שהייתי שוכח".

הפוסט כל המשפחות המאושרות / אן פאצ'ט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

חלק מהפרקים קצרים וחלקם ארוכים ממש והם מובאים מפיהן של שלוש דמויות במשפחה אחת בעת משבר – נתי, האב, הוא כוורן במקצועו שהיה רוצה מאוד שהילדים ימשיכו וירחיבו את העסק המשפחתי. אורי, הבן הבכור שבוחר בחיי הפשע ועמליה, הצעירה רק במעט מאחיה אורי, שהיא דיילת שרוצה להכיר את העולם הגדול. הם גרים במושב כלשהו בין חצור לתל נוף.

דמות נוספת בסאגה הזו, שקולה לא נשמע בפרקים, היא אם המשפחה רינה, מנהלת בית ספר וחולת סכרת וכליות שמצבה המדרדר נראה כאילו הוא הדבר המאחד בין כולם.

השם של הספר מעניין בפני עצמו ומעביר מעולה את הדילמות המשפחתיות שהדמויות שלנו נתקלות בהן. הן הלא משפחה, משפחה אמורה להיות לצידך לא משנה מה, נכון? זה מה שתמיד אומרים לנו. צריכים לתמוך בך גם ברגעי הדבש וגם ברגעי העוקץ. או ברגעי המוות כרומז שם הספר.

אורי מצטייר כדמות העיקרית בסיפור, הפרקים אשר מובאים מנקודת מבטו הם ארוכים יותר ונכנסים יותר לבטן. עוד כשהיה תלמיד עשה צרות וכבר בתחילת הספר אנחנו מבינים שהוא מתעסק בפריצות וגניבות. הוא רוצה הרבה כסף, רוצה להיות מישהו, רוצה שההורים יתגאו בו. מחפש את האישור שלהם, ובמיוחד של אימו כל הזמן.
גם עמליה מחפשת את עצמה וחלק גדול מזמנה לא נמצאת בארץ. יש נתק גדול בינה לבין ההורים ותכלס הם לא ממש יודעים מה עובר עליה.
נתי מאוכזב שהוא לא יכול להוריש את העסק לאף אחד מהילדים. לרגע הוא לא מפסיק לקוות שאולי זה עוד יקרה יום אחד, שהם יתעשתו. אבל הילדים, כל אחד בדרכו, פשוט תופסים מרחק מהבית ומגיעים רק כשאין ברירה. דרך עיניו של נתי אנחנו גם לומדים על מערכת היחסים שלו עם רינה, איך התחילה, איזו חברות מדהימה הייתה ביניהם ואיך הגיעו למצב של לינה בחדרי שינה נפרדים.
מחלתה של רינה גורמת לכולם לבלות יותר זמן יחד.

מה יקרה ביום בו אורי יחליט שהוא בורח מהחוק? או ביום בו עמליה תבחר לנהל מערכת יחסים עם גבר המבוגר ממנה בהרבה שלא חי בארץ בכלל?

הסיפור בנוי משני קווי עלילה – אחד בשנת 2014 והשני בשנת 1999. התקופות נשזרות אחת בשנייה, כמו גם הדמויות, מה שעלול להיות מבלבל עבור קורא לא מרוכז. יחד עם זאת, אני חייבת לציין שערן בר-גיל עשה עבודה טובה בזיגזוג בין הזמנים והדמויות. הסיפור בעבר מסביר את האירועים שקורים בהווה בזמן שהם "קורים" בפרק. ובגלל שזווית הראיה משתנה בהתאם למספר, אנחנו גם מקבלים הצצה לסיטואציה מכמה זוגות עיניים.

זה ספר מקסים ומרגש על משפחה, קשרי דם, סדרי עדיפויות ובחירות. אחד הטובים שקראתי לאחרונה. וגם עצוב. שלא תגידו שלא אמרתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די פשוטה, אבל יפה מאוד לדעתי. צילום תקריב של חלת דבש, אשר ניגרת ממנה טיפת דבש. לפעמים לא צריך יותר מזה בשביל שתהיה כריכה טובה, שתעביר טוב את האוירה הכללית של הספר ותתכתב כמובן גם עם השם שלו.

הפוסט על הדבש ועל המוות / ערן בר-גיל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מסופר בקומיקס על חתול ושמו חוצי שכל הזמן בורח מהבעלים שלו – תמר, ועושה דברים משוגעים ומצחיקים מאוד. לתמר יש חבר בשם יונתן ויחד הם מטפלים בו ומנסים להבין לאן הוא הולך כל הזמן. בכל פעם שחוצי יוצא מהבית, הוא חוזר עם מלא דברים מוזרים ומעניינים שתקועים לו בפרווה. יום אחד חוצי חוזר עם משהו מבהיל. זה הרגע שתמר מחליטה לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך.

כשחוצי בורח, הוא הולך לדוקטור ינשופי, היא הרעה בסיפור. היא קוראת לו 'שחורי' במקום 'חוצי', והיא בנתה לו פינה עם בובות רק בשבילו. היא רעה כי כל פעם שהוא בורח אליה ותמר ויונתן מנסים להביא אותו, היא צועקת עליהם, אומרת שהיא לא אוהבת ילדים ומאיימת.

תמר ויונתן מתעמתים עם דוקטור ינשופי ובסופו של דבר גם מבינים בדיוק מה קורה בבית המפחיד שלה.

חשבתי שהציורים מאוד יפים (אני מכיר את הדמויות מהקומיקס של הילה נועם בנשיונל ג'אוגרפיק לילדים). ושכל הרעיונות של הדמויות מאוד מפותחים – למשל לעקוב אחרי חוצי ולראות מה הוא עושה.

אפשר ללמוד מהספר שלא צריך להיות בטוחים במה שחושבים לגבי אנשים כי אולי זה לא נכון.

הספר הצחיק אותי, במיוחד כשתמר התחפשה לשיח כדי לעקוב אחרי חוצי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

במרכז הכריכה אנחנו רואים את חוצי, בורח כמובן מתמר ויונתן. אפשר לראות שתקועים לו בפרווה כל מיני דברים. תמר (שמחופשת לשיח) ויונתן רודפים אחריו. בצד אחד רואים את הבית של גברת ינשופי ובצד השני את הבית של תמר. מאוב אהבתי את הציור.

הפוסט חוצי / הילה נועם הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

התחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה. חיכיתי שהילדה תירדם וידעתי שלא אוכל להתרכז ולשקוע בספר הרציני שקראתי באותו רגע (מה גם, שבטח עוד רגע וגם ברגע שאחריו אצטרך שוב לקום ולהרגיע). אז הסתכלתי סביבי ועל השולחן בסלון נח לו הספר "צ'יק ואני", שהגיע באותו היום בדואר. הרמתי אותו, הוא לא עבה במיוחד, מצוין. הכריכה גם הזכירה לי משום מה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אז אמרתי "יאללה". מפה לשם – סיימתי אותו ביום למחרת.

מייק הוא ילד שמנת בכיתה ח' הלומד בבית ספר בברלין. לכיתה מגיע תלמיד חדש בשם צ'יק, בן למהגרים שלא ממש ברור מאיפה הוא. הוא בעל עיניים מלוכסנות וכולם קוראים לו "המונגולי".

הגיעה חופשת הקיץ ומייק מוצא את עצמו בבית לבד, בלי ההורים, מחפש את עצמו ותוהה מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לו. באיזשהו שלב צ'יק עובר ברחוב. מייק ממש לא בעניין של לנהל שיחה עם הנער המוזר, אבל את צ'יק זה לא מעניין.

הם לא מתכוונים, אבל הם יוצאים יחד למסע מוטרף לחלוטין במכונית לאדה מקרטעת, שהם רק "שאלו" אותה. מה פתאום גנבו?!. הכיוון הכללי שלהם הוא להגיע למקום שנקרא ולאכיה. אין להם מפות, או מצפן או רישיון.
בדרך הם נתקלים באנשים טובים יותר וטובים פחות, בכאלה שיעזרו להם וכאלה שינסו למסור אותם לידי המשטרה. הם יגיעו למקומות יפים, בלי לדעת איפה הם נמצאים ואם הם בכלל בכיוון.

והם יתחברו. הם ישפיעו אחד על השני ויהפכו לחברים טובים. יש משהו מרגש בשני נערים, לא פופולריים במיוחד, שלא אוהבים אחד את השני במיוחד שמתחברים פתאום ועוברים יחד מסע מטורף שכזה, מעין מסע התבגרות. הם באמת עושים שם כמה דברים ממש מטומטמים, כמו כל בן נוער טיפוסי בגיל הזה (אח שלי שרף את החדר שלו פעמיים ולמישהי את השיער פעם אחת).

הספר יכול להתאים לנוער הבוגר יותר (לפחות זה שחושב שהוא בוגר ומבין את העולם), בגילאי הגיבורים – כיתה ח' בערך. אולי אפילו קצת לפני, רק צריך לזכור שהשפה שהנערים מדברים בה בספר לא בדיוק "נקייה".

זה ספר מצחיק ומרגש. היו לא מעט פעמים שצחקתי בקול ולא פחות פעמים שהרגשתי לחלוחית בעין. אני מניחה שזה כי רובנו היינו בגיל הזה והרגשנו את אותו הדבר ועברנו (כמעט) את אותם הדברים. וגם אם לא – זו הזדמנויות מצוינת לעבור את זה עם מייק וצ'יק.

ממליצה בחום לנוער, אבל ממש לא רק.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בדרך כלל אני לא בעד כריכות שמבוססות אך ורק על צילום כזה מ"אימג' בנק", אבל פה זה עובד ממש טוב. צריך גם לזכור לאיזה קהל הספר מיועד ואני חושבת שנוער מאוד יאהב את העטיפה הזו. היא משדרת את החופש, את הרכב החבוט ואת כל החוויה שהנערים עוברים.

ציטוטים:

"לא הצלחתי לתאר לעצמי שיום אחד גם אני אהיה פנסיונר בצבע בז' בדיוק כמוהם. אפילו שכל הגברים הזקנים שהכרתי היו פנסיונרים בצבע בז'. וגם הפנסיונריות היו כאלה. כולם היו בצבע בז'. היה חי נורא קשה לדמיין שהנשים הזקנות האלה היו גם צעירות פעם. שפעם הן היו באותו גיל כמו טטיאנה, ושבערב הן היו מתלבשות יפה והולכות למועדוני ריקודים, במקומות שבהם בוודאי קראו להן פרגיות צעירות או משהו, לפני חמישי או מאה שנה. ברור שלא כולן. כמה מהן בטח היו אפורות ומכוערות גם אז. אבל גם לאפורות ולמכוערות כנראה היו ציפיות גדולות מהחיים, בטוח היו להן תוכניות לעתיד. וגם לרגילות שבהן היו תוכניות לעתיד, ומה שבוודאות לא היה חלק מהתוכניות האלה היה להיהפך לפנסיונרית בצבע בז'. ככל שחשבתי לעומק על הזקנים האלה שיצאו מהאוטובוסים, נעשיתי יותר מדוכא. יותר מהכל דיכאה אותי המחשבה שבין הפנסיונריות האלה יש גם כאלה שלא היו אפורות או משעממות בצעירותן. שהן היו יפות, הכי יפות בשכבה, אלה שכולם היו מאוהבים בהן, ושלפני שבעים שנה מישהו ישב בשבילן במגדל האינדיאנים וחיכה בהתרגשות שהאור בחדר שלהן יידלק. עכשיו גם הבנות האלה הן פנסיונריות בצבע בז', וכבא אי אפשר להבדיל אותן משאר הפנסיונריות בצבע בז'. לכולם היה אותו עור אפרפר, אוזניים ואפים שמנמנים. נעשיתי כל כך מדוכא שכמעט רציתי להקיא".

הפוסט צ'יק ואני / וולפגנג הרנדורף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עם נתוני הפתיחה האלה אבי מתחילה לחקור רצח שבוצע בכנסייה נטושה. עם הזמן מתגלות עוד גופות ואבי מבינה שהיא מתמודד עם רוצח סדרתי. כל הרציחות מאופיינות באלימות משוגעת ובכל זירת רצח מופיע קוף צעצוע. תושבי המחוז מתפקדים כקהילה שסגורה בתוך עצמה ולא ממש מעוניינים לעזור, במיוחד לא לאבי.

אבי תצטרך לחפור ולהרחיק לכל מיני מקומות על מנת להגיע לשורש הרוע המניע את הרוצח. גם בתור עברהּ שלה והשדים הרודפים אותה. היא בעצמה עוברת מעין תהליך בספר. היא לומדת על מי היא יכולה לסמוך ועל מי לא ואפילו פרטים מעניינים לגבי העבר שלה.

פה זה המקום לציין שזה לא ספר לבעלי קיבה רגישה. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר על רוצח סדרתי כל כך אלים. הגופות מושחתות בכל מיני דרכים יצירתיות והכל כתוב בפרטי פרטים. מי שאלימות מהסוג הזה קשה לו – שיוותר על הספר. אי אפשר להבין את הפרט הזה מגב הספר, אז ראו הוזהרתם.

דרך הסיפור לומדים על ההיסטוריה של המחוז, הקשורה באופן ישיר לכל מיני ארגונים אירים כדוגמת הקלאן נה גאל והצבא האירי הרפובליקני – IRA. מעניין לקרוא על חייהם על מהגרים, שהגיעו לארצות הברית, "נהנו" מכל מה שארץ האפשרויות נתנה להם, אבל עדיין נשארו נאמנים בנפשם למולדת האירית.

אני נהניתי מהספר (עד כמה שאפשר להנות מרוצח קר, מנוכר וסאדיסט). קראתי אותו תוך כמה ימים והמתח נשמר לכל אורכו. כמו כן, הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

"במחוז, אם אדם אהוב מת מוות טבעי, קיבלת אוכל חם ורגשי השתתפות. אם הוא נרצח בידי אדם לא ידוע, אפשר היה לצפות לחודשים של מלוא תשומת הלב. הילדים יוזמנו כל יום אחר הצהריים לבתים שונים. ארוחות יבושלו ויוגשו בסביבות ארבע (אנשים במחוז אכלו ארוחת ערב מוקדמת, תזמון שנשאר עווד משעת סיום  העבודה במפעלי הפלדה). חבר או חברה יקפצו לביקור ויחזיקו לך את היד, חלל האויר בקומה למטה יבושם במטהר אויר, והחדר ימורק עד לרמת החריצים שבין המרצפות. אם שלחת לשלם חשבונות, ידיים יסרקו את הדואר וישלמו את אלה שהגיע זמן הפירעון שלהם בהמחאות מפנקס הצ'קים שלך או מזה שלהם בלי לחשוב פעמיים" (עמוד 58-59).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. אני תמיד מסתבכת בתוך העלילות הפוליטיות האלה.)

פינת העטיפה:

הכריכה כולה בגוונים של אפור, שחור ואדום.

פה הייתי מאוכזבת. שלא תבינו אותי לא נכון – הצילום עצמו יפייפה, אבל בחירה קצת פשטנית שלא עושה חסד עם הספר לדעתי. למה? קודם כל, הוא לא משקף בכלל את הספר. אי אפשר להבין שמדובר בספר מתח שכולל מרדף מרתק אחרי רוצח סדרתי, או את הקשר לאירלנד או לבאפלו. זה קצת נראה כמו אחת העטיפות של ספר שמשתייך לרומן אפל אירוטי סטייל "חמישים גוונים". לא שזה רע, כן? אבל זה הווייב הכללי שהעטיפה משדרת ולדעתי זה חבל. מי שאוהב ספרי מתח ומחפש אותם בחנויות הספרים, לא ירים את הספר הזה. חיפשתי ברשת את העטיפה המקורית ומצאתי אותה בחנות ספרים אינטרנטית שאני אוהבת – כאן. לדעתי העטיפה הזו הרבה יותר מתאימה ומעבירה את אווירת הספר.
עוד דבר – שם הסופר באדום והוא הדבר הכי בולט בכריכה. זה משהו שמאפיין בדרך כלל כריכות שבהן הסופר מאוד מוכר ועצם הבלטת השם עוזרת במכירות. אני, אישית, לא הכרתי את הסופר כך שזה לא עשה לי שום דבר. יכול להיות שמי שקורא הרבה מתח מזהה את השם ואז זה עושה את העבודה. לכל אלה שלא – קצת פחות.

הפוסט אירית שחורה / סטיבן טלטי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אנתוני איבד את ארוסתו עוד לפני שהתחתנו. לפני מותה היא נתנה לו תליון שקיבלה כשהייתה צעירה. הוא הבטיח לשמור עליו כל חייו. רצה הגורל והתליון אבד לו ולא נמצא בשום מקום. כך אנתוני מתחיל לאסוף פריטים אבודים שהוא מוצא. הוא מקטלג אותם, מצרף להם מידע כמו איפה נמצאו ומתי ובשל חיבתו לכתיבה – גם מצרף סיפור קצר שכתב על החפץ, על ההיסטוריה שלו ואיך אבד.
אנתוני גר בוילה ויקטוריאנית שנקראת פדובה, שאותה כאמור מנהלת לורה. לורה ואנתוני מתחברים והשהות בפדובה הופכת לחלק המהנה ביותר ביומה של לורה.
במהלך השהות בפדובה אנחנו מתוודאים לעוד כמה דמויות – פרדי, הגנן של הוילה (שמעסיק את מחשבותיה של לורה לא מעט) וסאנשיין – בת של השכנים אשר סובלת מ"תזמורת דאון" ומבקרת בוילה לא מעט.

מגיע יום שבו אנתוני מעביר את האחריות על החפצים האבודים ללורה. היא אמורה למצוא את בעליהם המקוריים ולהשיב להם את האבידות. מבחינתו, הלב נשבר כשמאבדים משהו אהוב ולכן אם רק אפילו מישהו אחד ישמח על המציאה – זה שווה את הכל.

במקביל לסיפורם של לורה ואנתוני יש קו סיפור נוסף – על יוניס ופייפר. פייפר בעל הוצאת ספרים ויוניס מתחילה לעבוד אצלו. השניים הופכים לחברי נפש במשך עשרות השנים שיבואו אחרי. פייפר הוא האדם הקרוב אליה ביותר.

לקראת סוף הספר שני קוי הסיפור מתאחדים ונמצא ההקשר.

כשהספר הגיע אלי, התאהבתי בו מהשניה הראשונה. בהתחלה בזכות הכריכה המקסימה (ניכנס לזה ב"פינת העטיפה") ואחר כך גם בזכות הכיתוב מאחור. יש לי כמה חפצים שאני קשורה אליהם מאוד, אפילו שהם כביכול חסרי חשיבות, ישנים או לא רלוונטיים. זה נכון שאני לא עושה בהם שימוש ביום יום, והם בעיקר יושבים בכל מיני מקומות ומעלים אבק, אבל בכל פעם שאני נתקלת בהם אני מחייכת. המחשבה שהייתי מאבדת משהו מהחפצים האלה קצת מעציבה אותי. אלו פיסות חיים. זיכרונות של תקופות אחרות. מה יישאר לנו בסופו של דבר?. לכן המחשבה על כך שמישהו יחזיר לי משהו יקר ערך שאיבדתי מאוד קסמה וריגשה אותי.

ובלי קשר, זה פשוט סיפור מקסים. ואופטימי. על אנשים טובים. ואין לנו הרבה כאלה לאחרונה. אהבתי מאוד וזה חימם לי את הלב.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש – איך זה שאין לי אף ציטוט?)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי מקודם, הכריכה מאוד קסמה לי מהרגע הראשון. יש בה משהו רומנטי, אולי אפילו קצת מיושן. אבל בקטע טוב, נוסטלגי כזה. דבר ראשון קופצים לעין הוורדים הגדולים (שיש להם משמעות בסיפור), ומסביב להם, במעין בלגן מסודר, חפצים שונים – מפתח, תליון, חתיכת פאזל וכפתור. הדבר היחיד שהפריע לי בהרמוניה הזו הוא הבלוקים האלה עם הצבע, שבהם רשום שם הספר והסופרת, הסופרלטיבים ו"רב מכר עולמי". זה ממש מכער לדעתי. אפשר היה למצוא דרך אחרת לשלב את שם הספר בקו העיצובי של שאר האימג'ים ובכלל לוותר על שאר הדברים או להעביר אותם לחלקה האחורי של הכריכה (שגם בה מופיעים סופרלטיבים. אחרים).

הפוסט שומר הדברים האבודים / רות הוגאן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שם הספר – השופט – והכיתוב שמאחורה הגיע בתזמון ציני עם חשיפת פרשת "מין ומינויים", ככה שהיה נראה לי שמדובר בספר מתח קליל וזורם ורצה הגורל – עכשווי.

סיימתי את הספר תוך שלושה ימים.

אתחיל מהסוף – הוא מצוין לדעתי. הכתיבה נפלאה ואפילו שלא מדובר בספר מתח פר אקסלנס (פשע נתעב, פענוח, מרדף, תפיסת הפושע וסגירת מעגל), הוא הצליח להחזיק אותי עירנית ומתוחה.

"כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד. כה בזויות הן אילמותו וחמקמקותו, שהופכות אותו למסוכן אף יותר מן הבדיה הנאמרת בקול. כן, בעוד השקר המפורש נחשב תמיד למוקצה, כמו פושע אלים וגס, השקר הדומם מתעתע כנוכל מתוחכם, מנהל השקעות בחליפה ששודד במתק שפתיים חסכונות של זקנים, או עורך דין שמזייף צוואות וגונב מיליונים ("אני זרועו הארוכה של בית המשפט!")."

כך מתחיל הספר שלפנינו. זו הפיסקה הראשונה. חזרתי אליה כמה פעמים במהלך הקריאה כי משהו ממנה מלווה את כל העלילה.

הסיפור מחולק לארבעה חלקים ומסופר מכמה זוויות, כלומר מעיניהן של כמה דמויות. אני אוהבת את המבנה הזה כי זה נותן לקורא אפשרות לבחון מצבים מכמה נקודות מבט, להבין שאין אמת (או שקר) אחד ושאפשר לקרוא את הסיטואציה בכמה דרכים.

ואלו הדמויות הראשיות:

אריאל – כוכב עולה בשמי המשפט בארץ, רווק נצחי שלא ממש רואה את עצמו מתמסד. העיניין כנראה טמון בעובדה שאביו נטש את אימו בעודו תינוק ואין לו ממש מושג מי הוא או איפה לחפש אותו, מלבד לשאול את אימו הגוססת.

מרסל – אלמנה טרייה, עשירה כקורח מעסקיו של בעלה המנוח, אמא לשני ילדים – מיכאל וסוזנה.

נתן – גר בבית ילדותו, שחלק עם אימו עד שזו נפטרה לא מזמן. אביו נפטר מדום לב כשהיה בן 15. זה קרה כשנתן התלווה לאביו בעבודה והוא עדיין מסתובב עם רגשות אשמה שלא עשה יותר וזה רודף אותו.

אני לא רוצה לספר לכם יותר, כי זה תענוג לגלות איך כולם מתקשרים לאט לאט.

עבר הרבה זמן מאז שנהניתי ונשאבתי לספר ככה. המבנה והעלילה הזכירו לי קצת את "ארבעה אבות" שכתבתי עליו וגם אותו אהבתי מאוד. השפה יפה והבנייה של העלילה מצליחה להשאיר את הקורא במתח עד הרגע האחרון. אפילו כשכבר חשבתי שכל הקצוות נסגרו, באה לי עוד הפתעה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אז כמו שכבר ציינתי, יש בעטיפה הזו משהו מהפנט. התנועה הסיבובית של המיים, מעין מערבולת, העין שבמרכזה והדג שמסתתר לו שם בפנים. הגוונים אמנם כחולים וקרים, אבל השילוב עם הסגול העדין יוצרים חום מסוים. למיים יש אפקט חשוב בסיפור ולכן הבחירה בהם נכונה. לגבי הדג אני לא בטוחה, אבל זה סך הכל משתלב יפה.

הפוסט השופט / שי אספריל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.