19/06/201907/09/2020 צ'יק ואני וולפגנג הרנדורף תרגום שירי שפירא הוצאה עם עובד עמודים 216 קטגוריות פרוזה תרגוםילדים ונוער איזה ספר כייפי! התחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה. חיכיתי שהילדה תירדם וידעתי שלא אוכל להתרכז ולשקוע בספר הרציני שקראתי באותו רגע (מה גם, שבטח עוד רגע וגם ברגע שאחריו אצטרך שוב לקום ולהרגיע). אז הסתכלתי סביבי ועל השולחן בסלון נח לו הספר "צ'יק ואני", שהגיע באותו היום בדואר. הרמתי אותו, הוא לא עבה במיוחד, מצוין. הכריכה גם הזכירה לי משום מה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אז אמרתי "יאללה". מפה לשם – סיימתי אותו ביום למחרת. מייק הוא ילד שמנת בכיתה ח' הלומד בבית ספר בברלין. לכיתה מגיע תלמיד חדש בשם צ'יק, בן למהגרים שלא ממש ברור מאיפה הוא. הוא בעל עיניים מלוכסנות וכולם קוראים לו "המונגולי". הגיעה חופשת הקיץ ומייק מוצא את עצמו בבית לבד, בלי ההורים, מחפש את עצמו ותוהה מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לו. באיזשהו שלב צ'יק עובר ברחוב. מייק ממש לא בעניין של לנהל שיחה עם הנער המוזר, אבל את צ'יק זה לא מעניין. הם לא מתכוונים, אבל הם יוצאים יחד למסע מוטרף לחלוטין במכונית לאדה מקרטעת, שהם רק "שאלו" אותה. מה פתאום גנבו?!. הכיוון הכללי שלהם הוא להגיע למקום שנקרא ולאכיה. אין להם מפות, או מצפן או רישיון. בדרך הם נתקלים באנשים טובים יותר וטובים פחות, בכאלה שיעזרו להם וכאלה שינסו למסור אותם לידי המשטרה. הם יגיעו למקומות יפים, בלי לדעת איפה הם נמצאים ואם הם בכלל בכיוון. והם יתחברו. הם ישפיעו אחד על השני ויהפכו לחברים טובים. יש משהו מרגש בשני נערים, לא פופולריים במיוחד, שלא אוהבים אחד את השני במיוחד שמתחברים פתאום ועוברים יחד מסע מטורף שכזה, מעין מסע התבגרות. הם באמת עושים שם כמה דברים ממש מטומטמים, כמו כל בן נוער טיפוסי בגיל הזה (אח שלי שרף את החדר שלו פעמיים ולמישהי את השיער פעם אחת). הספר יכול להתאים לנוער הבוגר יותר (לפחות זה שחושב שהוא בוגר ומבין את העולם), בגילאי הגיבורים – כיתה ח' בערך. אולי אפילו קצת לפני, רק צריך לזכור שהשפה שהנערים מדברים בה בספר לא בדיוק "נקייה". זה ספר מצחיק ומרגש. היו לא מעט פעמים שצחקתי בקול ולא פחות פעמים שהרגשתי לחלוחית בעין. אני מניחה שזה כי רובנו היינו בגיל הזה והרגשנו את אותו הדבר ועברנו (כמעט) את אותם הדברים. וגם אם לא – זו הזדמנויות מצוינת לעבור את זה עם מייק וצ'יק. ממליצה בחום לנוער, אבל ממש לא רק. דירוג הקואלית: (ארבע וחצי קואלות מתוך חמש) פינת העטיפה: בדרך כלל אני לא בעד כריכות שמבוססות אך ורק על צילום כזה מ"אימג' בנק", אבל פה זה עובד ממש טוב. צריך גם לזכור לאיזה קהל הספר מיועד ואני חושבת שנוער מאוד יאהב את העטיפה הזו. היא משדרת את החופש, את הרכב החבוט ואת כל החוויה שהנערים עוברים. ציטוטים: "לא הצלחתי לתאר לעצמי שיום אחד גם אני אהיה פנסיונר בצבע בז' בדיוק כמוהם. אפילו שכל הגברים הזקנים שהכרתי היו פנסיונרים בצבע בז'. וגם הפנסיונריות היו כאלה. כולם היו בצבע בז'. היה חי נורא קשה לדמיין שהנשים הזקנות האלה היו גם צעירות פעם. שפעם הן היו באותו גיל כמו טטיאנה, ושבערב הן היו מתלבשות יפה והולכות למועדוני ריקודים, במקומות שבהם בוודאי קראו להן פרגיות צעירות או משהו, לפני חמישי או מאה שנה. ברור שלא כולן. כמה מהן בטח היו אפורות ומכוערות גם אז. אבל גם לאפורות ולמכוערות כנראה היו ציפיות גדולות מהחיים, בטוח היו להן תוכניות לעתיד. וגם לרגילות שבהן היו תוכניות לעתיד, ומה שבוודאות לא היה חלק מהתוכניות האלה היה להיהפך לפנסיונרית בצבע בז'. ככל שחשבתי לעומק על הזקנים האלה שיצאו מהאוטובוסים, נעשיתי יותר מדוכא. יותר מהכל דיכאה אותי המחשבה שבין הפנסיונריות האלה יש גם כאלה שלא היו אפורות או משעממות בצעירותן. שהן היו יפות, הכי יפות בשכבה, אלה שכולם היו מאוהבים בהן, ושלפני שבעים שנה מישהו ישב בשבילן במגדל האינדיאנים וחיכה בהתרגשות שהאור בחדר שלהן יידלק. עכשיו גם הבנות האלה הן פנסיונריות בצבע בז', וכבא אי אפשר להבדיל אותן משאר הפנסיונריות בצבע בז'. לכולם היה אותו עור אפרפר, אוזניים ואפים שמנמנים. נעשיתי כל כך מדוכא שכמעט רציתי להקיא". שתפו את הפוסט: