אלכסנדרה פולר גרה כל חייה באפריקה. התחנה האחרונה הייתה זמביה, שם היא גרה עם המשפחה ה-לא-הכי-רגילה שלה. אלכסנדרה, או בובו כפי שכולם מכנים אותה, רגילה לחיות בצל מלחמות אזרחים, קרבות, חיילים שמדפקים על הדלת באמצע היום, מגורים בחווה בשום מקום, שרחוק מהכל בעצם. יש לה אבא שאוהב לשתות (אנגלי במקור) והוא איש לא פשוט ולא כל כך חם, יש לה אמא שיוצאת ונכנסת לשיגעון כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם ויש לה אחות, ונסה. יחד עם כל אלה, היא אוהבת את החיים שלה, את החווה והחיות. זה מה שהיא מכירה.
זו לא משפחה "רגילה" במלוא מובן המילה. נראה כאילו הם תמיד הולכים על הקצה והם אינם חיים לפי הכללים המסורתיים המקובלים בחברה. בלגן ותוהו ובוהו הוא גורם חשוב בחיים שלהם. כך יוצא שדייט בחברת פילה תוקפנית או התפרצות של מלריה, נראים כמו עיניין של מה בכך.

לימים אלכסנדרה מכירה את צ'רלי. צ'רלי מגלם בשבילה את כל מה שבטוח ומסודר ומאורגן, ההיפך לגמרי מאיך שהילדות שלה נראתה. היא כמהה לקצת שקט וזו נראית לה כמו הבחירה הנכונה. הוא מדריך טיולי שיט באפריקה. הם נפגשים ומתאהבים. (הדייט עם הפילה המשוגעת? זה קרה בדייט שלהם).

אחרי שניסו לחיות קצת באפריקה, צ'רלי שולף את אלכסנדרה מתוך כל הבלגן הזה והם עוברים לגור בארה"ב. המקום בו האפשרויות בלתי מוגבלות והכל אמור להיות מסודר ופשוט. יש מערכת בריאות ויש קידמה.

אחר כך מגיעים הילדים ואחריהם השגרה האינסופית. ה"מחלה" הזו שהרבה זוגות מכירים ונדבקים בה. אלכסנדרה לא תמיד מוצאת את עצמה בתוך היבשת הזו, שמנוהלת על ידי כסף, כיוון שהיא באה ממקום שבו לכסף אין הרבה משמעות והחיים שלך מתנהלים בעיקר לפי המחזורים של עונות השנה ולא מחזורים כספיים.

הספר מתחיל בנימה די קלילה והפרקים קצרים ומשעשעים. לרגע חשבתי שזה הולך להיות ספר קל, עם כל התיאורים של המשפחה המשוגעת של אלכסנדרה. היו רגעים שקינאתי ורציתי להיות חלק מזה. ככל שהספר מתקדם, הפרקים נהיים ארוכים יותר וכבדים יותר. החיים קורים. כל מי שעבר פרידות או גירושין יכול לגמרי להתחבר לתהום הזו שנפערת בין אלכסנדרה וצ'רלי. לאט ובלי ששמתי לב זה נהיה ספר לא פשוט בכלל, שהחזיר אותי לתקופה קשה. אבל לא יכולתי להניח אותו מהיד. זה היה כמו לצפות בתאונת רכבת בהילוך איטי, בלי יכולת לעשות שום דבר.

זה ספר טוב שכתוב היטב. הוא פורט על נימים קטנים וגדולים והוא אמיתי. הוא כמעט הסיפור של החיים של כולנו (חוץ מהעיניין עם הפילה כמובן).

אהבתי וכאבתי.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש – לא לבעלי לב חלש ופרודים טריים)

פינת העטיפה:

נתחיל מהדבר הכי פשוט – אני אוהבת שילוב של כחול ואדום וזה מה שתפס לי את העין. שמתי לב שהרבה מעצבים משתמשים בשילוב הזה, כנראה שזה מוכיח את עצמו (מלכוד 22, המושיע של יו נסבו ויש עוד לא מעט). מדובר בצבעים משלימים, שנעימים לעין.
הרקע מתחיל כחול בהיר בחלק העליון  ומתכהה לקראת החלק התחתון. באמצע תלוי משהו שנראה כמו הינומה של כלה. מצד אחד ההינומה מסמלת את ההבטחה. ההבטחה למשהו שונה, טוב יותר, אהבה וילדים. מצד שני – כאן היא לא מופיעה על ראשה את כלה לעתיד, אלא מנותקת מכל הקונטקסט ופשוט עומדת בפני עצמה.
אהבתי את האימג'. הוא עדין, מינימליסטי ונוגע.

ציטוטים:

"לא ידעתי אז כי אי אפשר לקבל ערובות מהסוג שהייתי צריכה. לא ידעתי שנגד הדברים המביכים, נגד הדברים ההרסניים, נגד הדברים המשתעשעים בנחשול הפנימי שלך – הגד הדברים האלה אין שום אמצעי הגנה שגרתיים." הבעיה של רוב האנשים," אמר אבא פעם, לא בהכרח כדי לרמז שאני נחשבת לרוב האנשים, אבל בהחלט בלי לבטל את האפשרות הזאת, "היא שהם רוצים לחיות כמה שיותר בלי שיש להם אפילו שמץ של מושג איך לחיות."

"התחלתי להבין שאיש מאתנו לא טועה, ושאיש מאתנו לא צודק. אבל תפסנו את העולם בצורה שונה כל כך שהיה נדמה לי שצ'רלי חי בחלל ובזמן אחרים ממני. הוא תפס את העולם במונחים קונקרטיים, בהיגיון, כאילו מדובר בדבר מוצק שהמערכות בו קבועות במקומן ואמינות. צ'רלי מעולם לא פקפק בשפיותו, אם כי לפעמים פקפק בשפיותי. אני תפסתי את העולם כדבר נוזלי; ציפיתי לחוסר הגיון ולהפתעות. לא הבנתי את ההבדל בין השראה ובין טירוף קל, ורוב הזמן לא חשבתי שהפער בין השניים חשוב בכלל".

"סקרתי את הזוגות שהכרנו ונראה שאף אחד מהם לא חי באגדה. רוב האנשים שהכרתי התלוננו פחות או יותר ללא לאות על בני זוגם: הם לא הסכימו איתם לגבי כסף, גידול ילדים או באיזו תדירות יש לקיים יחסי מין. הם התלוננו על שעמום, על שגרה של הרגלים זהירה, על תחושה שעוקבים אחריהם, על תחושה מתמדת של חמרמורת-אשם. נראה שאף אחד לא מרגיש טוב מספיק בנישואים. אולי נישואים לא אמורים להיות אושר עילאי. אולי זה העניין, הזוגיות כעבודת פרך שהגמול שלה הוא הנחמה הכרוכה באמונה שאת עושה כמיטב יכולתך, לא למען עצמך אלא למען אלה שנשבעת להם אמונים. אולי נישואים הם תרגיל ארוך בפרשנות ומניעה עצמית, וחיים פנימיים שהולכים ונעשים חשאיים יותר ויותר. לשאוף למשהו אחר נראה כמו שחייה מסוכנת רחוק מידי מהחוף, במים לא נודעים".

"הביטוי 'לאבד את השפיות' אינו עושה צדק עם דמותו של הטירוף. הרי שפיות אינה הולכת לאיבוד, תקועה מתחת לשטיח או בין חריצי הספה, וניתן להשיבה באמצעות חיפוש הגיוני. אישה שאיבדה את שפיותה מאבדת גם את עצמה ואובדת לסובבים אותה; במהלך החיפוש אחר מה שחסר לה, היא הופכת לקליפה של אימה. מה שמבלבל, מבחוץ, הוא שהמשוגעת עדיין מסוגלת להעביר תקופות ממושכות יחסית במסגרת השפיות, או לפעמים זיכרון-שריר מאפשר לגופה להתנהג כאילו היא רהוטה ונמצאת, נוכחת ונכונה".

"לא חשבתי שמה שהפחיד אותי גם הגדיר אותי; ללא תנועת המטוטלת בין המרץ של משוגעת-במובן-הטוב ובין הדאגה של משוגעת-במובן-הרע, שהייתה הדבר היחיד שהכרתי, לא ידעתי בדיוק כיצד להיות. אני הגברתי את המוזיקה וצ'רלי החליש אותה".

"אמנם התאמנו זה לזה בדיוק, אך הדרכים שבהן לא התאמנו היו עיקשות ומזיקות כל כך ששום דבר – מקרי ביותר או מכוון ביותר – לא היה יכול לתקן אותנו".

הפוסט לעזוב לפני בוא הגשמים / אלכסנדרה פולר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

קודם כל, רק שתדעו שמדובר בעוד כמה עמודים מעבר ל-889 שמוצהרים. העמוד האחרון הממוספר הוא אכן 889, אבל אחריו באים עוד כמה עמודים ללא מספרים, ואז "תודות" והסבר על המקורות, אז קחו בחשבון 900. אבל זה בקטנה…

לפני חודשיים בערך נכנסתי לחנות ספרים כדי "להרוג זמן" פנוי שהיה לי. הספר הזה קרא לי. יש משהו בספרים עבי כרס שעושה לי את זה. קראתי את התקציר שעל הכריכה וגיליתי שכל הסיפור מתרחש בניו יורק, שזה עוד משהו שעושה לי את זה. דפדפתי וראיתי שבתוך הספר, בין הפרקים, יש קטעים שנראים כגזירי עיתונים וחלקים בפונט שונה. זה מאוד סיקרן אותי. בכל זאת יצאתי מהחנות בלי לקנות והחלטתי לברר קצת על הספר (בכל זאת, ספר כזה עולה לא מעט).
לא מצאתי כלום על הספר בשום מקום. אף אחד לא הכיר אותו (כנראה כי בדיוק יצא), אף אחד שאני מכירה לא קרא אותו ולא מצאתי עליו ביקורת בשום מקום. אנשים כנראה מפחדים ממחויבות של כל כך הרבה עמודים מסופר שהוא לא מוכר כל כך.
אז כמו שאתם מבינים, בסופו של דבר הספר אכן נרכש ונקרא מכריכה לכריכה והנה אני כאן לספר לכם עליו. אגב, גם היום, לפני שהתיישבתי לכתוב, חיפשתי ביקורות עליו ברשת ואין.

אם ננסה רגע לפשט את העלילה לכמה משפטים אז אפשר להגיד שהכל מתרחש בניו יורק של שנות ה-70, תקופה בה פערי המעמדות מאוד מורגשים וחלקים שלמים מהעיר מוזנחים ואלימים. בחורה צעירה נרצחת בסנטרל פארק. אף אחד לא ממש מבין מי היא ומה היא ומי רצח אותה. רוצים לדעת? תשרדו 900 עמודים.

זה לא ספר מתח קלאסי, שגורם לך לקסוס ציפורניים ולהמתין בציפייה לפרק הבא. יש לו קצב משלו. הוא מתפזר לכל הכיוונים.
הבחורה שנרצחה, סם, היא תלמידת קולג' המושפעת מסצנת הפאנק בעיר. יש לה כל מיני חברים אנרכיסטים, שקוראים לעצמם "הפוסט הומניטריים" והיא מפרסמת מין עלונים פאנקיסטיים בהם היא כותבת הגיגים, סוקרת מוזיקה ומעבירה הרבה ביקורת חברתית. אז מי היא סם? בדרך שלנו להכיר אותה, אנחנו מכירים שלל דמויות. כל דמות, כולל סם, מקבלת סקירה מקיפה של העבר וההווה שלה, כדי להבין מי היא ומאיפה באה. כל פרק בעצם מספר על דמות אחרת ויש רוטציה – בין הדמויות ובין ההווה לעבר. זה נשמע קצת מסובך, אני יודעת. ובהחלט אפשר להגיד שזה ספר למיטיבי קריאה. לא פשוט לתמרן בין כל הדמויות והזמנים ולהבין מי נגד מי. הקשרים בינהם היו לי סופר מורכבים ולא פעם התחשק לי לקחת דף ולשרטט מי קשור למי ואיך.

יש לנו את ויליאם וריגן, אח ואחות, צאצאים לאחת המשפחות העשירות באיזור. יש את קית ומרסר, שהם הגברים שבחייהם (קית נשוי לריגן ומרסר הוא בן זוגו של ויליאם). יש לנו את צ'רלי, שהוא ידיד של סם ויש את אבא של סם, שהוא זיקוקאי. יש לנו את ריצ'רד העיתונאי, שכותב בין היתר כתבת תחקיר מקיפה על זיקוקאים, דוקטור זיג שהוא שדרן רדיו פרובוקטיבי  ויש לנו את פולאסקי, בלש משטרה חולה פוליו. אם ככה, כל פרק מספר לנו לסירוגין על כל אחת מהדמויות, החיים שלהן, המשפחות שלהן, העבר וההווה וכמובן הקשר שלהן לנרצחת.

ניו יורק עצמה היא לא פחות גיבורה מכל הדמויות כאן – גזענות על רק צבע עור, על רקע נטיות מיניות, סמים, נוער אנרכיסטי, מוזיקה, הבדלי מעמדות, מה שבא לכם.
העלילה מגיעה לשיא שלה, סוג של קתרזיס אפשר אפילו לומר, במהלך הפסקת החשמל הגדולה שהתרחשה בניו יורק ב-1977. הפסקה שבה נפסק זרם החשמל לניו יורק למשך 25 שעות.

עוד דבר מעניין הוא שבין הפרקים שזורות מעין אתנחתות – מכתבים, חלקים מכתבי היד של ריצ'רד, מניפסטים, העלונים של סם וצילומים. כל אלו מובאים בפונט שונה וסקרנו אותי מאוד. חיכיתי לרגע שאגיע אליהם. הם היוו דרבון בשבילי להמשיך לקרוא ולהגיע אליהם.

בסך הכל הספר מאוד עניין אותי, אבל אני בהחלט חושבת שאפשר היה לקצר אותו ברבע. יכול להיות שזו רק אני אבל החלקים על החבורה הפוסט-הומניטרית הזו פשוט התישו אותי. דפים על גבי דפים של מניפסטים, שאם לא הייתי עקשנית לקרוא הכל, בטח הייתי מדלגת עליהם.

יחד עם זאת, יש לציין שנראה שנעשה תחקיר פסיכי על הרבה דברים – על ניו יורק בשנים האלו, על זיקוקים (שזה דווקא מאוד עניין אותי), על מוזיקה ועוד נושאים שקשורים לרוח התקופה.

אני מרגישה שכתבתי הרבה, אבל כאילו לא סיפרתי לכם כלום. אהבתי את הספר. כן, היו רגעים שהייתי קרובה להתייאש וצריך לקחת בחשבון שזה ספר שמצריך סבלנות וריכוז, בגלל הקפיצות בזמנים ובין הדמויות. אבל אני שמחה שהחזקתי מעמד וסיימתי. ללא ספק, היו רגעים שנהניתי יותר והיו רגעים שפחות.

ממליצה למי שאוהב את ניו יורק, את התקופה, מוזיקה ואנשים פסיכים. אה כן, ושיש לו סבלנות.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מושכת מאוד את העין. היא אדומה, יש בה אימג' שנראה כלקוח מתוך קומיקס (הוא מופיע שוב בתוך הספר), בחלק העליון יש זיקוקים מעל עיר שאני מניחה שהיא ניו יורק ובמרכז מגדל שנראה כמו מגדל שמירה. שם הספר והסופר כתוב באותיות שנראות כמו גזירי עיתון ומתוכן מבצבץ טקסט. הכריכה המקורית די דומה מבחינת האימג'ים, אבל עם סקלת צבעים קרים יותר – אפורים, כחולים ושחורים. אהבתי את הכריכה המקורית, אבל אני חושבת שהאדומה הרבה יותר קופצת לעין כשאתה מסתכל על ערימות של ספרים המונחים על במות בחנויות.

ציטוטים:

" הוא העפיל לאורך פרוזדורים בסגנון ברוטליסטי ומדרגות בסגנון ביזנטי, מרגיש כאילו זרועותיו נמשכות מתושבותיהן, בעוד עיניו סובלות מהיובש הייחודי להסיעה באוטובוס. אבל יותר מכל, ניו יורק הייתה אנשים. הוא מעולם לא ראה רבים כל כך כמו אלה שהתייצבו לפניו באותו בוקר. מולו על המדרכה, בגובה ראשו, היו ראשים רבים מספור, שנעו מעלה–מטה עם הגופים המחוברים אליהם, כמו פירות בשלים מקפצים בתוך חבית. פרצופים שמנים, פרצופים רזים, פרצופים ורודים, פרצופים חומים, מזוקנים ועירומים, חבושי כובעים וקירחים, זכריים ונקביים, וכל מה שביניהם. מוכה אלם, ליבו מבצע תרגילי התעמלות בחזהו, הוא היה מכשול, והסחת דעת; ההמונים יכלו לרמוס אותו אילו רצו. תחת זאת הם עקפו אותו בשנייה האחרונה, הודפים אותו בגופו אולי, אך לא נוגעים במהותו של מרסר גודמן. ובמילים בוטות, למי לעזאזל בעיר ההומה הזאת אכפת בכלל מהי מהותו של מרסר גודמן? זה, לא פחות מכל דבר אחר, גרם לו להרגיש שהוא בחלום".

"מניסיונה עם גברים בעיר הזאת, שיחה על עבודה היא המקבילה הדיבורית להרדמה כללית".

"נראה בלתי אפשרי שהוא בחר לחיות כאן, בקו רוחב שבו האביב הוא וריאציה סמנטית על חורף, ברשת רחובות שאת הגאומטריה הנוקשה שלה רק יוונים או בנאי בתי-סוהר עשויים לאהוב, בעיר שהפכה לרוטב של עצמה כשירד גשם"

"יש תקופה, מיד אחרי שההרס נגלה לעין ורגע לפני שהוא מתרסק אל קליפת חייך, שהיא הכי קרובה לחירות שאפשר להגיע אליה. החלטות הרות הגורל התקבלו כולן על ידי דמות היסטורית מרוחקת כלשהי, 'אתה' שכבר לא קיים. והאתה שבסופו של דבר יצטרך לשרוד אותן גם לא ידמה בשום מובן מלבד הכללי ביותר לאתר שהיית היום".

"בלילה הראשון אחרי עזיבתה הוא התעורר מחלום נפילה מבניין, וגילה שהתגלגל אל השקערורית שהיא השאירה אחריה. לרגע, בחושך, חשב שהיא עדיין לצידו. ואז נאלץ לאבד אותה מחדש".

"לפעמים בשעות הבוקר המוקדמות היא מרימה את עיניה מהמגזין ומוצאת את קית בכיסא מולה, פשוט מסתכל. "מה?" היא שואלת, והוא אומר, "כלום", אבל במעין השתאות. אפשר לבנות חיים שלמים על זה: שני אנשים שמכירים זה את כישלונותיו של זה בוחרים בכל זאת לשבת יחד, בגרביים, באור מנורה, לקרוא עיתונים, מנסים לא להסתכל הרחק מעבר ליום שחלף, או לזה שעומד להגיע".

הפוסט עיר בלהבות / גארת ריסק הולברג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אדגר הוא מסוג הילדים שפשוט בא לך לחבק. בדיוק כמו מומו, מהספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר. הילד הזה שהחיים התאכזרו אליו והוא איכשהו מצליח להישאר אופטימי ואוהב אדם (ברוב הזמן לפחות).

הפיסקה הפותחת את הספר היא זו:

"אילו יכולתי לספר לכם רק דבר אחד על חיי, זה היה הדבר: כשהייתי בן שבע דרס לי הדוור את הראש. כמקובל באירועים מכוננים, שום דבר אחר לא מתקרב לזה; הקיום העקום והמזוגזג שלי, מוחי הפגוע ואמונתי באלוהים, ההתנגשויות שלי עם אושר ומכאוב – הכל נבע בצורה כזאת או אחרת מאותו רגע בבוקר קיצי, כשהצמיג האחורי השמאלי של ג'יפ הדואר האמריקני גרס את ראשי הזעיר לתוך החצץ החם בשמורת האינדיאנים האפאצ'ים "סן קרלוס"". (עמוד 14)

כך הספר מתחיל. מזעזע קצת, לא? יש קטעים כאלה לאורך כל הספר ואיכשהו הספר מצליח להישאר אופטימי וחמוד, לעיתים אפילו משעשע קלות.

אז מיהו האדגר הזה שכל כך בא לאמץ? הוא בן תערובת לאב לבן שהמשאלה הכי גדולה שלו בחיים היא להיות קאובוי (יעני בוקר) ולאם אינדיאנית, בת שבט האפאצ'י. בגיל שבע, כאמור, ראשו נמחץ תחת גלגליו של רכב והוא מובהל לבית החולים. כולם בטוחים שהזמן לא ארוך עד שיתפגר סופית ורק רופא צעיר אחד, דר' ברי פינקלי מתעקש לנסות ולהשאירו בחיים ומצליח. פינקלי ימשיך ללוות את אדגר (או אולי לרדוף אותו) כמעט עד סוף הספר. אדגר מוצא את עצמו עם שותפים מפוקפקים בחדר בבית החולים וכולם מכנים אותו נס רפואי. איתו בחדר אלכוהוליסט, מסומם ואינדיאני משותק בכל גפיו. אף אחד לא בא לבקר את אדגר ואלו הם "החברים" היחידים שלו.

אחרי תקופה ארוכה עובר אדגר לחסותו של איזה קרוב משפחה רחוק שעובד כשרת בפנימייה לילדים אינדיאנים. אדגר נופל שם להצקות רבות מפני שהוא לא אינדיאני "מלא" (אלא בן תערובת) ומתעללים בו על ימין ועל שמאל. הדבר היחיד הטוב שיוצא לו מהשהות בפנימייה הוא שהוא מגלה את האמונה המורמונית ובעקבות זאת מאומץ על ידי משפחה מורמונית מין השורה. כאן נפתח פרק חדש בחייו. נשמע טוב? רחוק מזה! גם המשפחה הזו לא הכי מתפקדת ואדגר המסכן מתחיל לחשוב שלכל מקום שהוא הולך הוא מביא אחריו רוע וחורבן. גם כאן הוא נופל להצקות מצד אחד הילדים הביולוגים במשפחה הן בגלל מוצאו והן בגלל בריאותו הלקויה (התעלפויות ופה ושם הרטבות במיטה).

אדגר חושב כבר הרבה זמן למצוא את הדוור שדרס אותו ולבשר לו שהוא בחיים. הוא הופך את זה למשימה. הוא חושב שזה יעשה טוב על הלב לאותו איש שאולי חייו נהרסו כי הוא בטוח שהילד מת. בזמן שהוא אצל המשפחה המאמצת בריצ'לנד הוא מחליט להוציא את זה לפועל.

הספר מחולק לכמה תחנות, לפי התחנות שאדגר עובר – סנט דיוויין – בית החולים שבו היה מאושפז חודשים רבים, וילי שרמן – הפנימייה הנוראית בה שהה, ריצ'לנד – המקום בו הוא עם המשפחה המאמצת וסטוני ראן – איפה שהספר מגיע לסיומו ואדגר סוף סוף מחבר את כל הקצוות הפרומים של חייו.

חושבים שסיפרתי יותר מידי? אין מצב. הספר מלא בהתרחשויות, חלקן כרוכות בתיאורים ממש לא קלים של התעללויות וחלקן מרגשות עד דמעות. יש לו, לאדגר, את היכולת המופלאה הזו לצאת מכל מיני מצבים נוראיים ולהשתקם כל פעם מחדש. ועדיין – להיות אופטימי. הרבה ניסים קורים לו והוא משוכנע שיד האלוהים נגעה בו ומלווה אותו לאורך כל הדרך.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

יש משהו מעניין בעטיפה הזו. בראייה ראשונה לא ממש שמים לב מה רואים. כשמסתכלים טוב רואים שזו בעצם השתקפות של ילד בשלולית. הגוונים הם כל הסקאלה של הכתומים והצהובים וזה מחמם את הלב, כמו דמותו של אדגר עצמו. על העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל, שמצליח להוציא, כל פעם מחדש, תחת ידיו פנינים.

ציטוטים:

""מה שני אומר זה שאם יש לך אמא, אולי היא לא כאן עכשיו, אבל היא איפשהו והיא אוהבת אותך, את זה אני אומר לך בוודאות. אימהות אוהבות את הילדים שלהן. זה כלל אלוהי, והיחיד שאתה יכול לסמוך עליו".

"אנחנו שפוטים של מי שמוכן לקבל אותנו, הוא אמר, מחייך כמו מישהו שלא יודע שום דבר מהחיים שלו. ואני השפוט מכולם".

הפוסט הנסים של אדגר מינט / בריידי אודול הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רוז היא ילדה קטנה וחכמה. בגיל תשע היא מתחילה "להרגיש" מאכלים. מה זאת אומרת? זאת אומרת שכשהיא אוכלת היא "מרגישה" בטעם את הרגשות שהאדם שהכין את המנה הרגיש באותו רגע. הפעם הראשונה שזה קרה לה הייתה כשהיא אכלה את עוגת הלימון שאמא שלה הכינה לה לכבוד יומולדת תשע. העוגה הרגישה עצובה (כפי שאפשר להבין משם הספר) וזה גורם לה להסתכל אחרת על אמא שלה ולתהות אם היא באמת מאושרת. כשהיא מנסה להסביר לאבא שלה מה עובר עליה היא אומרת לו שהאוכל מרגיש לה "חלול".

בתחילת הספר רוז, כאמור, בת תשע. יש לה אח, ג'וזף, שהוא בחטיבת הביניים. כמו כל אח גדול – ג'וזף נבוך כשאחותו משתרכת אחריו לכל מיני מקומות ומקפיד לשבת כמה ספסלים רחוק ממנה באוטובוס לבית הספר. אבל חוץ מזה הוא אח בסדר, לא מכה ולא מתעלל באחותו הקטנה. אה! והוא גם נעלם. כן כן. כל כמה זמן ג'וזף נעלם לפרקי זמן לא ברורים ואז צץ בערך באותה מסתוריות שבה נעלם. הפעם הראשונה הייתה  כשהוא היה אמור לעשות בייביסיטר על רוז כשההורים לא בבית ואחר כך קורה בעוד כל מיני הזדמנויות. כשהוא חוזר מהמקום שאליו הוא נעלם הוא תמיד נראה עייף ותשוש, ממש "גמור". ג'וזף מתואר כילד מסוגר, שאימו טוענת שהוא משתעמם בשיעורים, שהוא חכם מידי ולא מתחבר עם ילדים אחרים. עמוד 50: "אחי היה הגאון במשפחה. בגיל שש הוא כבר בנה מודלים של קבוצות כוכבים מקוביות לגו, שנוקבו בעזרת מכשיר דנטלי שרכש מרופא השיניים שלנו בדמי הכיס שלו וחוברו יחדיו. הוא השתמש במילים ארוכות בגיל צעיר מידי, אמר דברים כמו, אני צריך לגרוס עכשיו, כשאכל דגנים, והמבוגרים צחקו עליו ואהבו את העיניים האפורות הגדולות ואת המבט הרציני כל כך, ואז ניסו לחבק אותו, והוא סירב. נא לא לגעת, אמר, מכופף את זרועותיו לפנים ולאחור כמו רובוט". לג'וזף יש חבר אחד (הוא לא כל כך פופולרי כי הוא די מוזר, מתבודד ואוהב מדעים), בעל אותם תחומי עיניין בשם ג'ורג'. רוז מחפשת את קירבתו של ג'ורג' כל הזמן ומספרת לו על היכולת שלה. הוא היחידי והראשון שמאמין לה ומנסה להראות לה את הצד החיובי שבדבר.

בעמוד 46 מתארת רוז את הטעמים המוזרים שהאוכל משאיר אצלה, שום דבר לא טעים לה יותר: "חצי ריק, אמרתי על שאריות תבשיל הטונה של אמא. נורא! אמרתי, בולעת מלוא הפה מפודינג ריבת החלב שאבא הכין מאבקה והותיר בקערה. הפודינג של אבא, כל כך פזור דעת ומזוגזג שבקושי הצלחתי לאתר בו טעם. נראה שהחיישן אינו מוגבל אך ורק לאוכל של אמי, והיה כל כך הרבה למיין, מבול של מידע, אך בזכות נוכחותו של ג'ורג' – שישב בחמימות הדועכת של שמש אחר הצהריים האביבית שהסתננה פנימה מבעד לחלונות המטבח, והכין לי טוסטים עם חמאה שאכלתי בשמחה, קלילים וטובים הודות לריכוז העדין והממוקד שלו – הצלחתי להתחיל לחשוב על השכבות שמתחת. מפיץ הלחם, מפעל הלחם, החיטה, החוואי. החמאה, שהיה לה טעם לוואי קודר…" וזה ממשיך וממשיך.

זה מחרפן את רוז להרגיש את כל הדברים האלה ולפעמים היא מרגישה שהיא פשוט לא יכולה להכיל את כל הרגשות האלה ואז היא פשוט מעדיפה אוכל שנעשה על ידי מכונות. אתם יודעים, המפעלים האלה שאין בהם יד אדם. ככה הכי טוב לה. מסתבר שהרבה יותר קשה למצוא מקום עם אוכל שבו יש תחושות טובות ושמחות… היא מצליחה לפרק את האוכל לגורמים ולדעת מה המרכיבים המדויקים, איפה הם מיוצרים ובאיזו צורה. למשל, אם המרכיב הספציפי באמת אורגני כמו שהיצרן אומר או סתם חארטה.

רוז לא רואה בהכרח דבר חיובי ביכולת הזו שלה. זה גרם לי לחשוב על "בדידותו של קורא המחשבות" – שם הגיבור יכול לקרוא מחשבות של אנשים, ולמרות שכל אחד מאיתנו היה רוצה את היכולת הזו ולו רק לכמה רגעים, הגיבור לא שמח מהעיניין וקשה לו עם זה. בדיוק כמו שקשה לרוז. לפעמים זה מרגיש לה יותר מידי. ואת הכסף שהיא חוסכת היא משקיעה בחטיפים שיש במכונות, כי שם, כאמור, מכינים את האוכל רובוטים בלי רגשות.

הספר מתחיל כשרוז בת תשע ומלווה אותה בדרך להיותה נערה ואישה צעירה. אנחנו חווים איתה את כאבי בית הספר, התאהבויות ואכזבות, יחסי אחים-אחיות וכמובן אותו "עיניין" עם האוכל, מהרגע שהיא מגלה ועד הרגע שהיא לומדת להתמודד עם זה בלי להתחרפן בדרך.

הספר קליל, עם פרקים קצרים וסיימתי אותו מהר (יחסית לקצב שלי בזמן האחרון, שבוע-שבוע וחצי נחשב מהר). השפה מקסימה וקולחת ואיימי בנדר מפליאה בתיאורים, במיוחד בכל מה שנוגע לאוכל. אהבתי את הספר, למרות ששורה עליו מין נימה של עצבות, הוא זרם לי בכיף. בהתחלה הוא היה קצת הזוי לי, אבל ברגע שנתפסתי זה רץ ממש מהר.

מומלץ כספר קליל לימים נעימים.

דירוג הקואלית:

(3.5 קואלות מתוך חמש – חמוד חמוד, אבל לא הפיל אותי מהכיסא.)

פינת העטיפה:

טוב. העטיפה יפה. אבל אני לא רואה את הקשר לספר, מלבד זה שרואים לימונים ויש לימונים בשם הספר. נראה לי שאפשר היה להתאמץ קצת יותר. אבל אין ספק שהאימג' נעים לעין ויפה בפני עצמו.

ציטוטים:

"הוא אהב אותה באופן שבו ליבו של צפָּר מזנק לשמע קריאותו של כַּפָן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר".

"הרגשתי את הדמעות נאספות שוב בגרוני, אבל הפרדתי אותן זו מזו בכוח. דמעות הן איום רק כשהן מגיעות בקבוצות".

"בחדר ההמתנה של הרופא, אמא עילעלה במגזינים כאילו הדפים דורשים סטירה".

"אבי ישב על הספר וקרא מאמר בעיתון, כשכפות רגליו מתנועעות על ההדום. הוא ניענע את כפות רגליו לעיתים קרובות כל כך, עד שהרגשתי כאילו יש לנו חיית מחמד בחדר".

"הוא סגר את האלבום והשאיר את ידו על כתפי ולא הרים אותה, והיו עוד מילים ביד הזאת שהשאירו אותי שם, עוד כמה דברים שרצה לומר. כאילו מרגע שחשף דבר אחד גדול, חשב שהוא יכול באותה הזדמנות לספר לי הכל. ראיתי את היצר האתלטי הגלום בכך, את הדחף של האצן להשליך את כל הדברים המפחידים אל תוך רגע אחד, לישון עד שזה ייעלם".

הפוסט טעמה העצוב של עוגת הלימון / איימי בנדר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מה אם היו אומרים לכם שיש איזה אי טרופי, אי שם באוקינוס, שבו כסף לא מעניין אף אחד, שהנפט הוא סתם עוד אוצר טבע שאפשר להשתמש בו, אבל לא מעבר למה שצריך, שאפשר לקחת סמי הזיה, שילדות קטנות מסתובבות עד גיל די מאוחר בלי חלק עליון, ושכולם מתחשבים בטבע – לא הייתם מתים להשתקע בו? ומה אם היו אומרים לכם שיש אנשים שרק רוצים לחרב את כל זה?

בשנת 1960 מגיע ויל פארנבי לאי פאלה. כעיקרון, הוא מגיע בשליחות של איל הון שרוצה לשים ידיו על הנפט שנמצא באי ומובטח לו שכר שמן אם יצליח במשימה זו. על מנת להבין למה זה כזה "ביג דיל" צריך להבין את האוכלוסיה שחיה בסוג של אידיליה על האי הזה משהו כמו 150 שנים. זוהי חברה שלא ממש מאמינה בקידמה ואוצרות הטבע שנמצאים ברשות האי, כגון נפט, לא מעניינים אותם מעבר לתוצרים שהם עצמם, תושבי האי, יכולים להפיק מהם. לא מעניין אותם שמוכנים להציע להם הרבה כסף בשביל זה – זה פשוט לא בראש מעייניהם. ספינתו של ויל נטרפת לחוף והוא נפצע. דר. רוברט מקפייל בא לטפל בו ביחד עם שני ילדיו וכלתו שהתאלמנה לא מזמן. ויל מבקש ללמוד את האי ולהכיר אותו והמשפחה, שלא יודעת על כוונותיו, מסכימה בשמחה ודרכם הוא לומד על האמונות, המנהגים ואורח החיים של האוכלוסיה על האי.
האמונה שלהם משלבת בין כל הדברים הטובים של המזרח וכל הדברים הטובים של המערב, יש קצת מכל דבר וכל אחד מצליח למצוא את עצמו. יש שם ציפורי מיינה מדברות שאומרות "כאן ועכשיו" ו-"תשומת לב" כדי שאנשים לא ישכחו את מה שחשוב באמת. האקסלי מציע כאן הרבה רעיונות מעניינים שנוגעים למשפחה הגרעינית, לחינוך ולחוויות רוחניות שמוצעות דרך לקיחת סם מסוים שנקרא "תרופת מוקשה" – דבר שנעשה כבר בבית הספר ובפיקוח מלא. דוגמא למשפחה היא – לכל ילד יש במממוצע 20 בתים מאמצים אליהם הוא יכול לברוח אם המצב בבית לא משהו. יש ארגון שנקרא "מועדון אימוץ הדדי" שכולל בין 15-25 זוגות הורים מסוגים שונים (צעירים ומבוגרים) ואז מתקבלות "משפחה מסוג שונה בתכלית. לא בלעדית כמו המשפחות שלכם, ולא נגזרת מראש, לא חובה. משפחה התנדבותית, כוללנית ולא נגזרת מראש" (עמ' 11).
החברה עצמה מוצגת כמעין חברה אידילית ולכן היא מסוג הדברים ש"אוהבים לשנוא". גם אני מצאתי את עצמי עם רגשות אמביוולנטים לקראת סוף הספר – זה טוב? זה לא טוב? זה פשוט נשמע יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. כל הספר מלא בפילוסופיות, שהן מנת חלקם של התושבים באי, ולקראת הסוף זה כבר התחיל לעצבן אותי. העלילה קצת נשכחה מאחור והעיקר היה הרעיונות האלו של האקסלי, שאני מניחה שנחשבו מהפכנים כשהספר יצא לראשונה ב-1962, היום זה סתם נראה נאיבי. שלא תבינו אותי לא נכון – הלוואי על כולנו חברה שמתנהלת בצורה כזו – לא חומרית, שהנפט שברשותה לא מעניין אותה, שהיא מפיקה רק את התוצרים שהיא צריכה וזהו, שלא מעניין אותה כסף וקידמה, שהציפורים בה מדברות ומזכירות לנו שמה שחשבו זה כאן ועכשיו – הלוואי. זה פשוט נראה יותר מידי טוב והלכתי לאיבוד לקראת הסוף.
לא קראתי אף ספר של האקסלי, אבל מהשיטוטים שלי באינטרנט הבנתי שהספר הזה בא להיות היפוך גמור ל"עולם חדש מופלא", שתיאר תמונה מחרידה של עתיד האנושות. יכול להיות שזו תהיה חוויה מעניינת למי שקרא את הספר הקודם. אני לא יכולה להגיד שהתחברתי "עד הסוף".

דירוג הקואלית:

(שתיים וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה היא אולי הדבר הכי יפה בספר הזה, לטעמי. זוהי העטיפה של הספר גם בארצות אחרות, לא עשו לו עיצוב מיוחד כאן בישראל, אלא השתמשו בעטיפה שהוא הגיע איתה ועשו בשכל. קודם כל – עטיפה לבנה. לא יוצא לי להיתקל הרבה בעטיפות לבנות וחוץ מהעובדה שיש לה נטיה להתלכלך יותר מהר, יש בזה משהו כל כך יפה וטהור ושונה, זה ישר קופץ לעין. על העטיפה יש אימג' של ציפור (ככל הנראה הכוונה לאותה ציפור מדברת), שמורכבת מחלקי פרחים, צמחים וענפים בכל מיני צבעים. הטקסט שכתוב על הכריכה האחורית ממוסגר על ידי אותם חלקים, רק בסידור שונה. זה פשוט יפייפה לטעמי. השפה העיצובית מושלמת. כל פעם שפתחתי את הספר הסתכלתי על העטיפה שוב. אנשי האי פאלה מאוד מחוברים לטבע ולבעלי החיים וכאן הצליחו לחבר את הכל לאימג' אחד.

ציטוטים:

"בנו הבכור מת לפניו, וירש אותו נכדו, שהיה חמור גמור – אבל פיצה על כך בחיים קצרים במיוחד".

"איש אינו צריך ללכת לשום מקום אחר. כולנו, לו רק ידענו זאת, כבר שם.
לו רק ידעתי מי אני באמת, הייתי חדל להתנהג כמו מה שאני חושב שאני; ולו הפסקתי להתנהג כמו מה שאני חושב שאני, הייתי יודע מי אני".

"בלי שום דבר בין קליפת המוח לישבן," אמר ד"ר רוברט. "או בעצם עם הכול – אך במצב של חוסר מודעות כולל וקיפאון מרעיל. האינטלקטואלים המערביים כולם מכורים לישיבה. לכן רובכם לא בריאים באופן דוחה כל כך. בעבר אפילו דוכס נאלץ להלך הרבה, אפילו מלווה בכספים, אפילו מטאפיזיקאי. וכשלא השתמשו ברגליהם, הם רכבו על סוסים. ואילו עתה, מאיל ההון עד הקלדנית, מן הפוזיטיביסט הלוגי ועד ללוגיקן הפוזיביסטי, אתם מבלים תשע עשיריות מזמנכם על גומי מוקצף. מושבים ספוגיים לישבנים ספוגיים – בבית, במשרד, במכוניות ובברים, במטוסים, וברכבות ובאוטובוסים. לא מניעים את הרגליים, לא נאבקים עם מרחק ועם כבידה – רק מעליות ומטוסים ומכוניות, רק גומי מוקצף ונצח של ישיבה. כוח החיים, שהיה מוצֵא מוצָא בשריריפ מאומצים, מופנה חזרה כפלי הקרביים ומערכת העצבים, והורס אותם באיטיות".

"את יודעת מה זה סרטן" שאל

מרי סרוג'יני ידעה טוב מאוד . "זה מה שקורה כשחלק ממך שוכח את כל השאר, וממשיך כמו שאנשים עושים כשהם משוגעים – רק ממשיך לנפח את עצמו ולנפח את עצמו כאילו אין אף אחד אחר בכל העולם. לפעמים עוד אפשר לעשות משהו. אבל בדרך כלל זה ממשיך להתנפח עד שהאדם מת".

"כלבים מתים יותר בקלות מאשר אנשים. הם לא מדברים על זה מראש".

הפוסט אי / אלדוס האקסלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הסיפור מתרחש בפרוורים של ארה"ב בשנות ה-50. אייפריל ופרנק הם זוג שנראה טוב, לפרנק יש עבודה מסודרת (שהוא טוען שהיא "הכי משעממת בעולם"), יש להם שני ילדים והם תופסים מעצמם יותר מתוחכמים מרוב השכנים והחברים שלהם.

אין כמו תפאורה של פרוורים על מנת ליצור תחושה קריפית משהו (ראו ערך "עקרות בית נואשות"), התיאורים של הכבישים, הבתים, הגינות והתיאטרון המקומי מכניסים לאוירה קצת מצמררת שממשיכה לכל אורך הספר עד לסוף הטרגי, שהוא ממש מפתיע כי הכל כל כך "רגיל" מסביב…

על פניו הכל נראה בסדר, כל הזוגות והאנשים שסביבם חושבים שהם זוג מושלם. אולם, מתחת לפני השטח הכל גועש. עושה רושם שהם לא מרוצים מכלום – פרנק לא מרוצה מהעבודה שלו (גם אייפריל לא ממש מרוצה מהעבודה שלו),הם לא מרוצים מהחברים ומהשכנים שלהם ומהשכונה וכמובן – הם לא ממש מרוצים אחד מהשני. הם אוגרים ואוגרים עד שמגיעה ההתפוצצות הצפויה.

זוהי ביקורת נוקבת על תרבות הפרוורים שהייתה מקובלת באותה תקופה בארה"ב. הבתים יפים, הגינות מטופחות ובפנים – הכל רקוב.

הספר הוא ספר טוב, שנקרא בנשימה עצורה. ישנה אחרית דבר בסוף הספר מאת ריצ`רד פורד שלי, באופן אישי, היא דווקא הוסיפה פן נוסף על הספר וגרמה לי לשים לב לפרטים בסיפור שלא שמתי אליהם לב קודם.

לא מומלץ לרומנטיקנים בעלי לב רגיש מידי

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

הפוסט חלון פנורמי / ריצ`רד ייטס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.