אדגר הוא מסוג הילדים שפשוט בא לך לחבק. בדיוק כמו מומו, מהספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר. הילד הזה שהחיים התאכזרו אליו והוא איכשהו מצליח להישאר אופטימי ואוהב אדם (ברוב הזמן לפחות).

הפיסקה הפותחת את הספר היא זו:

"אילו יכולתי לספר לכם רק דבר אחד על חיי, זה היה הדבר: כשהייתי בן שבע דרס לי הדוור את הראש. כמקובל באירועים מכוננים, שום דבר אחר לא מתקרב לזה; הקיום העקום והמזוגזג שלי, מוחי הפגוע ואמונתי באלוהים, ההתנגשויות שלי עם אושר ומכאוב – הכל נבע בצורה כזאת או אחרת מאותו רגע בבוקר קיצי, כשהצמיג האחורי השמאלי של ג'יפ הדואר האמריקני גרס את ראשי הזעיר לתוך החצץ החם בשמורת האינדיאנים האפאצ'ים "סן קרלוס"". (עמוד 14)

כך הספר מתחיל. מזעזע קצת, לא? יש קטעים כאלה לאורך כל הספר ואיכשהו הספר מצליח להישאר אופטימי וחמוד, לעיתים אפילו משעשע קלות.

אז מיהו האדגר הזה שכל כך בא לאמץ? הוא בן תערובת לאב לבן שהמשאלה הכי גדולה שלו בחיים היא להיות קאובוי (יעני בוקר) ולאם אינדיאנית, בת שבט האפאצ'י. בגיל שבע, כאמור, ראשו נמחץ תחת גלגליו של רכב והוא מובהל לבית החולים. כולם בטוחים שהזמן לא ארוך עד שיתפגר סופית ורק רופא צעיר אחד, דר' ברי פינקלי מתעקש לנסות ולהשאירו בחיים ומצליח. פינקלי ימשיך ללוות את אדגר (או אולי לרדוף אותו) כמעט עד סוף הספר. אדגר מוצא את עצמו עם שותפים מפוקפקים בחדר בבית החולים וכולם מכנים אותו נס רפואי. איתו בחדר אלכוהוליסט, מסומם ואינדיאני משותק בכל גפיו. אף אחד לא בא לבקר את אדגר ואלו הם "החברים" היחידים שלו.

אחרי תקופה ארוכה עובר אדגר לחסותו של איזה קרוב משפחה רחוק שעובד כשרת בפנימייה לילדים אינדיאנים. אדגר נופל שם להצקות רבות מפני שהוא לא אינדיאני "מלא" (אלא בן תערובת) ומתעללים בו על ימין ועל שמאל. הדבר היחיד הטוב שיוצא לו מהשהות בפנימייה הוא שהוא מגלה את האמונה המורמונית ובעקבות זאת מאומץ על ידי משפחה מורמונית מין השורה. כאן נפתח פרק חדש בחייו. נשמע טוב? רחוק מזה! גם המשפחה הזו לא הכי מתפקדת ואדגר המסכן מתחיל לחשוב שלכל מקום שהוא הולך הוא מביא אחריו רוע וחורבן. גם כאן הוא נופל להצקות מצד אחד הילדים הביולוגים במשפחה הן בגלל מוצאו והן בגלל בריאותו הלקויה (התעלפויות ופה ושם הרטבות במיטה).

אדגר חושב כבר הרבה זמן למצוא את הדוור שדרס אותו ולבשר לו שהוא בחיים. הוא הופך את זה למשימה. הוא חושב שזה יעשה טוב על הלב לאותו איש שאולי חייו נהרסו כי הוא בטוח שהילד מת. בזמן שהוא אצל המשפחה המאמצת בריצ'לנד הוא מחליט להוציא את זה לפועל.

הספר מחולק לכמה תחנות, לפי התחנות שאדגר עובר – סנט דיוויין – בית החולים שבו היה מאושפז חודשים רבים, וילי שרמן – הפנימייה הנוראית בה שהה, ריצ'לנד – המקום בו הוא עם המשפחה המאמצת וסטוני ראן – איפה שהספר מגיע לסיומו ואדגר סוף סוף מחבר את כל הקצוות הפרומים של חייו.

חושבים שסיפרתי יותר מידי? אין מצב. הספר מלא בהתרחשויות, חלקן כרוכות בתיאורים ממש לא קלים של התעללויות וחלקן מרגשות עד דמעות. יש לו, לאדגר, את היכולת המופלאה הזו לצאת מכל מיני מצבים נוראיים ולהשתקם כל פעם מחדש. ועדיין – להיות אופטימי. הרבה ניסים קורים לו והוא משוכנע שיד האלוהים נגעה בו ומלווה אותו לאורך כל הדרך.

---

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

יש משהו מעניין בעטיפה הזו. בראייה ראשונה לא ממש שמים לב מה רואים. כשמסתכלים טוב רואים שזו בעצם השתקפות של ילד בשלולית. הגוונים הם כל הסקאלה של הכתומים והצהובים וזה מחמם את הלב, כמו דמותו של אדגר עצמו. על העטיפה אמון יקיר הבלוג אמרי זרטל, שמצליח להוציא, כל פעם מחדש, תחת ידיו פנינים.

---

ציטוטים:

""מה שני אומר זה שאם יש לך אמא, אולי היא לא כאן עכשיו, אבל היא איפשהו והיא אוהבת אותך, את זה אני אומר לך בוודאות. אימהות אוהבות את הילדים שלהן. זה כלל אלוהי, והיחיד שאתה יכול לסמוך עליו".

"אנחנו שפוטים של מי שמוכן לקבל אותנו, הוא אמר, מחייך כמו מישהו שלא יודע שום דבר מהחיים שלו. ואני השפוט מכולם".

---