קט היא רווקה בת שלושים שגרה בלונדון בחדר שזוג גייז משכירים בבית שלהם. היא חיה על עבודות פרילנס כמעצבת גרפית ומדי פעם, כשהמצב נהיה ממש לחוץ, היא 'מפלחת' ארנקים מגברים שמעצבנים אותה. את הערבים היא מסיימת לרוב בבר של מלון לא רחוק מהבית. שם היא מכירה את ג'ק, הברמן. ג'ק קולט מה היא עושה, אבל לא מסגיר אותה. מהר מאוד היא מבינה שגם הוא 'מרוויח' ככה קצת כסף (מישהו אמר כבוד בין גנבים?)
קט מוזמנת למפגש עם לואיזה, חברה לשעבר מהאוניברסיטה, החמודה מעדכנת שהיא מתחתנת. בתקופת הלימודים לואיזה הייתה חברתה הטובה ביותר של קאט, אבל תמיד היו ביניהן פערים. לואיזה מגיעה ממשפחה עשירה (וגם מתחתנת עם כסף) וקט…. פחות. קט כבר רואה כמה כסף היא הולכת להוציא על כל האירועים הקרובים ומתחלחלת.
אם זה לא מספיק, היחיד שעדיין שכר את שירותיה כפרילנס – מפטר אותה לטובת כוח עבודה זול יותר וטוב יותר. והיא גם צריכה לצאת מהבית שהיא גרה בו, כי מוכרים אותו. בקיצור, היא תקועה.
היא וג'ק מתכננים יחד מזימה – לגנוב את היהלום הענק שלואיזה מסתובבת איתו על האצבע בזמן החתונה. לצורך כך הם צריכים להעמיד פנים שהם זוג במהלך השבוע שקודם לחתונה (מסיבות רווקים/ות וכו'). מיותר להגיד שהשניים נמשכים אחד לשני ומערכת היחסים המזויפת מקבלת כיוון קצת שונה.
האם זה ישפיע על התכנון (המאוד מוקפד, יש לציין)?
האם קט וג'ק יצליחו לפלח יהלום משוגע בקלות, כמו שהם מחליקים שעון ממפרק ידו של גבר עשיר ושיכור?
האם אפשר בכלל לנהל מערכת יחסים אם את יודעת מראש שהצד השני נוכל ובעל מוסר כפול?

זה ספר קליל וחמוד, מאוד "אנגלי" (איך אנגלים אוהבים סיפורי מעמדות, בחיי. הלוואי שבן זוגי יאהב אותי כמו שהאנגלים אוהבים מעמדות). הוא מצחיק, יש בו רגעי מתח ופעולה קלילים ובקיצור – ג'ילטי פלז'ר במלוא תפארתו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה הישראלית רואים סילואט של זוג, כשעל האצבע של הבחורה מנצנצת טבעת עם יהלום גדול. הרקע כהה וגם עליו מופיעים יהלומים קטנים ואיור של הכנסייה בכיכר טרפלגר. אני חייבת לציין שהכריכה קצת כהה לי מדי, בטח לספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. האווירה פשוט לא עוברת וחבל. חסרים לי צבעים בהירים ובוהקים כמו צהוב או אדום.
מצאתי שתי כריכות בחול, אתם יכולים להתרשם – אחת כאן באמזון ואחת כאן בגודרידס.

הפוסט אהבה ופשעים אחרים / פי־ג'יי אליס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

באג נקלע למצב שהוא לחוץ בכסף, הוא בקושי מצליח לשלם את המשכנתא ועלול לאבד את הבית והמוסך. בסצנה הפותחת הוא מגיע למרוץ מכוניות לא חוקי עם מכונית הדאסטר שירש מאביו על מנת להרוויח קצת כסף. זה לא ממש מצליח והוא מיואש.
מתחרים פתחו מוסך נוסף בעיר והם זולים יותר ולבנים יותר, אז כמות העבודה במוסך פחתה באופן משמעותי.

הוא מקבל הצעה מנוכל מפוקפק מהעבר להיות נהג בשוד יהלומים בחנות תכשיטים. יש לרוני מידע פנימי ממישהי שעובדת שם. באג אמנם הבטיח לקיה שלעולם לא יחזור לעולם הפשע, אבל מרגיש שאין לו ברירה ושאם הכל יהיה מתוכנן כמו שצריך – זה יעבוד.
השוד מסתבך ואם זה לא מספיק – מסתבר שהחנות שייכת לגנגסטר אחר והוא מאוד כועס עכשיו.
עכשיו באמת הכל מסתבך כי לך תמחק חוב מול גנגסטנר מטורף.

יש לציין שזו פעם ראשונה שאני קוראת ספר פעולה פר אקסלנס.
לא הייתי מגדירה את זה כמתח, על אף שהוא בהחלט קיים. הכל מאוד ברור, מי טוב ומי רע, מי רוצח את מי, אין פה תעלומה. מה שכן יש פה זה המון אקשן שמתחיל כמעט מההתחלה. יש שני מרדפים רציניים שבשניהם הרגשתי כאילו אני בתוך סרט, כולל דפיקות לב ואדרנלין. אפילו שיש פירוט רב על סוגי רכבים, חלקי מכוניות ואיך בדיוק באג מבצע סיבוב של 180 מעלות בעזרת השילוב של גז-ברקס-קלאץ' – זה לא הפריע לי.
הקצב היה מושלם עבורי.

הספר מאוד אלים וכולל כמה תיאורים גרפיים מפורטים, אז לא לבעלי קיבה רגישה.
כמעט כל הדמויות מדברות במין סלנג אפרו אמריקאי שבהתחלה נראה כמו שגיאות – זה לא, פשוט ככה הם מדברים. מהר מאוד מתאפסים על השפה ומבינים למה התכוון המשורר.
הדמות של באג מתפתחת עם העלילה ומגיעה להרבה תובנות, הוא קצת 'מענטש' כזה, שיודע מצד אחד את ההבדל בין טוב לרע, ויחד עם זאת הדבר הכי חשוב לו זה לדאוג למשפחה שלו. מה יהיה המחיר של זה?

ממליצה בחום!

לינק לספר בחנויות האונליין השונות:

בוק דיפוזיטורי

אמזון

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה רואים חלק מרכב ישן, אני לא יודעת אם אכן מדובר במכונית דאסטר כמו שמצוין בספר, אבל האוירה הכללית בהחלט עוברת כי זו נראית מכונית ישנה וקלאסית. לפי מה שאני מבינה הצילום הזה נלקח מתוך מכונית נוספת שעומדת לידה (רואים את החלק הפנימי של דלת הנהג ומראה צידית). במראה משתקפת דמות של בחור אפרו אמריקאי, דומה מאוד לאיך שדמיינתי לי את באג. אצלי בראש הוא היה קצת יותר מבוגר וחרוש קמטים שנפתולי החיים חרשו בפניו.
משהו בתמונה מעביר את מזג האויר – נראה שמאוד חם שם והגוונים הדהויים משהו גורמים לאימג' להראות כזה 'של פעם'. אהבתי ומתאים מאוד לספר.
נתקלתי בעוד כמה עטיפות לספר, בכולן הכביש הוא העיקר, באחת מהן יש רק כביש בשחור לבן מה שנותן להכל תחושת ספר מתח מקריפ שלדעתי פחות מתאים כאן.

הפוסט Blacktop Wasteland / S.A. Cosby הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אלי היא נערה בת 15 בתקופה הכי טובה שלה. היא מצטיינת בלימודים, יש לה חבר מדהים, היא מאוהבת והיא מסתדרת מצוין עם אמא שלה לורל (יחידת סגולה בגיל הזה). יום אחד היא יוצאת לספרייה ללמוד ולא חוזרת הביתה. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

האירוע מכניס את כל המשפחה לטלטלה – אמא, אבא, אחות ואח שמתקשים מאוד לאחות את השברים. במיוחד לורל, האם. אחרי כמה שנים בלי שום קצה חוט נראה שכולם הצליחו להמשיך הלאה, ורק לורל עוד תקועה. עשר שנים שהיא כבר תקועה. היא התגרשה, לא הכירה בן זוג חדש וממשיכה לשאול את עצמה שאלות לגבי אלי. השגרה שלה מאוד אפרורית ומשעממת, אבל היא לא מאבדת תקווה לרגע.

יום אחד היא יושבת בבית קפה לבדה ופוגשת בחור זר בשם פלויד. היא די מופתעת שהוא בכלל מתחיל לדבר איתה. כבר שנים שהיא לא משקיעה בעצמה. הם מקשקשים וקובעים לצאת לדייט. פלויד גרוש גם הוא ויש לו ילדה בת תשע בשם פופי. כשלורל פוגשת את פופי לראשונה משהו מקפיץ אותה – היא דומה לאלי. מאוד מאוד דומה. בנוסף, היא מתנהגת בצורה מאוד בוגרת לגילה, באופן שגרם גם לי להרים גבה לא פעם.

כל מיני קולות באחורי ראשה של לורל אומרים לה שמשהו לא בסדר. אבל דווקא הפעם היא מחליטה להתעלם מהם, אחרי שבמשך שנים נכנעה. סוף סוף היא מרגישה נורמלית. סוף סוף היא ממשיכה עם החיים שנעצרו לפני עשר שנים. סוף סוף יש לה בן זוג והכל נראה מבטיח. האומנם?

אני לא יכולה לספר יותר מזה, כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אבל אני יכולה להגיד לכם שהדפים בספר פשוט הפכו את עצמם במהירות (ארורים תהיו, פרקים קצרים!) וסיימתי את הספר בשני לילות בלי שינה.

זה ספר קריפי. החרדה הכי גדולה של הורים היא שהילדים יצאו מהבית (בגיל שהם כבר יכולים לצאת לבד כמובן) ויקרה להם משהו. לא כל שכן – ייעלמו בלי שמץ של מושג מה קרה להם. לחיות במשך שנים בלי לדעת מה קרה זה כמעט מוות בפני עצמו. יש לא מעט סיפורים לצערי על אנשים שלא צלחו סיטואציות כאלה.

ליסה כותבת את הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה באשר הוא. לכן היה מפתיע מאוד לגלות בלייב שהשתתפתי בו איתה (לינק בסוף הפוסט למעוניינים), שהיא בעצמה אמא לשתי בנות (!!) והיא מתה מפחד בעצמה. הסיפורים שהיא כותבת הם סוג של תרפיה עבורה וכך היא מרגישה שהיא בשליטה. בחיים ה'אמיתיים' היא לא יכולה לשלוט ככה.
עוד היה מעניין לגלות שהסוף המקורי של הספר שונה על ידי העורכת שלה, לגרסה הקיימת בספר עכשיו. אחרי שקראתם את הספר כולו, ורק אחרי, אתם מוזמנים לחפש את הסוף הנוסף ברשת (לינק בסוף הפוסט לסקרנים).

אהבתי את הספר. השפה זורמת וקלילה, הפרקים קצרים והוא אכן מותח. אפילו שהייתה לי תחושה שאני יודעת מה יקרה בסוף, עדיין היו חלקים שצמררו אותי במיוחד.
מה פחות אהבתי? נשארו לי כמה חורים בעלילה, דברים שקרו ואין לי מושג איך הם קרו בדיוק, או שלא קיבלו טיפול או התייחסות, או שלא היו לגמרי הגיוניים. והסוף? מעניין אותי מאוד מה אתם תחשבו, כי אני הייתי סוגרת את הקצוות קצת אחרת.

לא מומלץ לבעלי לב חלש וכאלה שאלימות מסוימת כלפי ילדים ונוער מפעילה אצלם טריגרים.

זה הספר הראשון של ליסה ג'ואל שתורגם מתוך 20 שכבר הוציאה. היא התחילה לכתוב כחלק מהתערבות והספרים הראשונים היו קומדיות רומנטיות (אי שם בתחילת שנות ה-2000). אחר כך עברה למותחנים פסיכולוגיים. כולי תקווה שיתרגמו עוד ספרים שלה.

לינק ללייב עם ליסה גואל בקבוצת 'רומנטי כאן בעברית' בפייסבוק.

לינק לסוף האלטרנטיבי (רק אחרי שתסיימו את הספר!)

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני חייבת לציין שפחות אהבתי את הכריכה הישראלית של הספר. היא כן מאוד מתאימה, אבל משהו בקומפוזיציה לא יושב לי טוב ואני אפילו לא יודעת להגיד מה. רואים בעצם חצי פנים של דמות נשים, כשהחצי השני של הפנים 'נעלם' מאחורי מה שנראה כמו יער. הפנים בגוונים של אדום ושחור והאימג' של היער בכחולים, סגולים ושחורים. האדום גורם לכריכה 'לקפוץ'.
הכריכה האמריקאית יותר רגועה (ודווקא בגלל זה יותר מטרידה) – רואים בה עצים בשלכת, עירומים כמעט לגמרי ומעט נקודות צבע ורודות של עלי כותרת.
בכריכה הבריטית רואים חלק מכביש ודמות שחוצה אותו. רואים בעיקר את הצל שהיא משאירה.

ציטוטים:

"איך היו חייה של לורל לפני עשר שנים, כשהיו לה שלושה ילדים ולא שניים? האם היא התעוררה מדי בוקר מלאה באושר קיומי? לא, זה לא קרה. לורל הייתה תמיד טיפוס של חצי הכוס הריקה. היא יכלה למצוא משהו להתלונן עליו גם במצב הנעים ביותר, ולדחוס כל תחושת שמחה על בשורה טובה לתוך רגע אחד קצרצר, שנגדע באִבּו לטובת איזו דאגה מעיקה חדשה. כך, בכל בוקר כשהתעוררה, היתה משוכנעת שיָשנָה רע, אפילו כשלא, וחששה שהבטן שלה שמנה מדי, שהשיער שלה ארוך מדי או קצר מדי, שהבית שלה גדול מדי, קטן מדי, שחשבון הבנק שלה ריק מדי, שבעלה עצלן מדי, שילדיה רועשים מדי או שקטים מדי, שהם יעזבו את הבית, שהם לעולם לא יעזבו את הבית".

"ברור שפופי היא ילדה מוזרה, יש בה תמימות מקסימה וקור רוח מטריד. היא חכמה יותר מכפי שהיא אמורה להיות אבל פחות מכפי שנדמה לה".

"זאת לא פילוסופיה. אלה החיים. ברגע שלומדים איך להסתכל על העולם, ברגע שמפסיקים לנסות למצוא היגיון בכול, זה די מובן מאליו".

הפוסט ואז היא נעלמה / ליסה ג'ואל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשהספר הזה הגיע אלי, הספיק מבט אחד בכריכה כדי שאדע שאני עומדת לקרוא אותו. ויפה שעה (חמה) אחת קודם.

הספר נפתח כך (להלן 'צמרמורת'):

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.
הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאמא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.
או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין-סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה – וזה מה שמותיר רושם, ואשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.
אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי".

לקח לי קצת זמן להתאושש רק מקריאת המשפטים האלה, וזו רק ההתחלה. חזרתי וקראתי אותם כמה פעמים ושאלתי את עצמי לאן עוד זה יכול ללכת. הדוברת היא ליב והאגביות שבה הדברים נאמרים מפיה מטרידה ומעלה שאלות, שיקבלו מענה בהמשך.

ליב בת שש, היא גרה עם אביה ינס ואימה מריה באי די מבודד שנקרא "הראש", מפני שהוא מחובר ברצועת חוף צרה לאי גדול יותר, שבו גרה שאר האוכלוסייה המקומית. רק ליב והוריה גרים ב"ראש", מוקפים יערות וטבע.
ינס הוא נגר, שירש את הבית ואת כישרונו לנגרות מאביו. אביו בנה בין היתר ארונות קבורה לתושבי האי וגילה חיבה מוזרה אליהם, עד כדי כך שהרגעים הכי יפים בילדותו של ינס, היו כששניהם היו שוכבים בתוך ארון מוכן, מריחים את ריח העץ המהוקצע ומדברים. מעבר לשיחות האלה, ינס היה די שתקן. אחיו של ינס עזב את הבית בשלב מסוים, אף אחד לא ידע לאן נסע ועקבותיו נעלמו. אחרי שאביו נפטר, אימו הייתה צריכה עזרה וכך הגיעה אליהם מריה, על מנת לטפל בבית ובאימו. ינס ומריה התאהבו והתחתנו.

למרות ההתחלה המצמררת, הפרקים הבאים נראים תמימים משהו. אביו של ינס מלמד אותו הרבה דברים על הטבע ואיך אפשר "לקחת מהטבע רק מה שצריך". אחרי שאביו נפטר, ינס לוקח את הכל צעד אחד קדימה, לכיוון לא בדיוק נורמטיבי.

בתוך הסיטואציה הזו – גדלה ליב. היא חיה בבידוד מוחלט, לא פוגשת ילדים אחרים בני גילה וחוץ מהדוור שמגיע מידי פעם גם לא רואה אנשים בכלל. אבל טוב לה, היא חושבת שכל מה שהיא צריכה נמצא שם, מסביבה.
כדי שלא תצטרך ללכת לבית הספר, ינס "הורג" את ליב. מרסק סירה אל הסלעים ומדווח שליב נעלמה ולא תשוב. עכשיו גם את הדוור היא לא יכולה לפגוש, כי היא צריכה להסתתר מכולם. זה עניין של חיים ומוות לטענת אביה.

משהו לא נראה לה תקין, אבל היא יודעת שאביה שומר עליה ורוצה רק בטובתה. אמא שלה חולה ולא יוצאת מחדרה. היא כותבת לליב מכתבים ששזורים בין הפרקים ומספקים עוד נקודת מבט על המציאות ההזויה שהמשפחה חיה בה. יש הרבה דברים שליב עדה להם, שילדה בגילה לא אמורה לקחת בהם חלק. אני לא רוצה להיכנס יותר מידי לפרטים כדי להימנע מקלקלנים, אבל אני לא אחת שקל לזעזע לרוב.

זה ספר על אהבה, אבל לא על הצד החיובי שלה, אלא על הצד היותר חולני שלה. ינס בטוח שהוא עושה הכי טוב עבור משפחתו, שזה מה שצריך בשביל להציל אותם. אבל מי יציל את ליב? מי ייתן לה את הילדות הנורמלית שילדה בגילה צריכה לקבל?

זה ספר מטלטל ולא לבעלי קיבה ולב רגישים. קטעים מסוימים עלולים להיות מאוד טריגרים והאדישות שבה מתוארות סצנות קשות עוכרת שלווה.

הפרק הראשון נותן אגרוף לבטן הרכה, אחר כך נהיה קצת יותר איטי כשחוזרים אחורה ולומדים על ההיסטוריה של המשפחה, במיוחד על ילדותו של ינס. השליש האחרון כבר נקרא כמו ספר מתח מורט עצבים.

אני לא יכולה שלא להמליץ על ספר שמוציא ממני כאלה תחושות, רק קחו בחשבון שהוא לא קל.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מדהימה בעיני והיא זו שתפסה את תשומת ליבי ברגע הראשון. מאוד מינימליסטי ומסקרן. הרקע כולו שחור, בחלק התחתון מציצות אזניים של ארנב. עיגול כתום באמצע (צבעו הענברי של שרף העצים) ובתוכו שם הספר והסופרת. החלק החלש לדעתי הוא הפונט שנבחר לשם הספר. יש בו משהו מאוד ילדותי ומבלבל.
בנוסף, יש פה בחירה מעניינת (שאני לא יודעת אם קיימת במקור) לכתוב על שדרת הספר, לצד השם, הסבר על מהו שרף – "חומר נוזלי היוצא מן העץ. שרף שעבר תהליך התאבנות במעבה האדמה יוצר אבן חן שקרויה ענבר".
הכריכה הישראלית שונה מאוד מהכריכות שיצאו בעולם, היא היחידה שמציגה אזני ארנבת. בשאר הכריכות מוצג היער, הטבע ובאחת (המקורית אם אני לא טועה) רואים אימג' של המון חפצים, רמז לאגרנות של ינס.

ציטוטים:

"האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו".

"ינס חש אחריות עמוקה כלפי הדברים שאחרים לא הכירו בערכם. הוא הרגיש שתפקידו הוא לשמרם והוא חש שמחה על כך, שכן היה לו קשר רגשי עם כל אחד ואחד מהחפצים. החיבור הזה בינו לבין חפציו עורר אותו. והתיש אותו בכל פעם שמישהו ניסה לנתק חפץ ממנו".

"הזמן באי חולף באופן שונה מהזמן ביבשת. באותם ימים נראה קו ברור וישר על הרשתית שלו בכל פעם שדמיין שחלפה שנה: מין מסלול לינארי עם חלוקה חדה כסכין למבחני שליש ולהכנות לחופשות ולפגישות; זו הייתה תמיד השתקפות של שגרת השנה הקודמת, שהייתה מקובעת לא פחות, והתוכניות שאין לסטות מהן בשנה הבאה. באי לבשה השנה צורה אורגנית שנצמדה ברכות לחג המולד והתמתחה בקיץ והתמזגה עם השנים הקודמות והבאות. הזמן לא בוטל, הוא רק שינה את ממדיו והתמלא. הוא נעשה לחבר נוח, כזה שאינו דורש אלא להיות".

הפוסט שְׂרָף / אנֶה ריל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

דבורה (דבורי) ירון קדמי היא שופטת פלילית בכירה ומוערכת ואף מועמדת לבית המשפט העליון. היא מבקשת כמה ימי חופש בהליך מזורז, מה שלא קורה בדרך כלל, מקבלת אישור לפנים משורת הדין (בדיוק סיימה משפט ארוך ומתיש) ונוסעת לנופש במלון במדבר. בבוקר למחרת מוצאים את גופתה צפה בבריכה הצמודה לחדרה שבמלון.

על החקירה מופקד פקד צעיר בשם שולי ברזני. חמוש בערמות מוטיבציה, רגישות לפרטים ומראה מצודד הוא מסתער על החקירה יחד עם הצוות שלו.
כבר בתחילת החקירה ברור שרב הנסתר על הגלוי. השופטת המכובדת ניהלה אורח חיים אחד למראית עין ואורח חיים אחר מתחת לרדאר. דמותה מתחילה להסתבך ושולי מגלה עוד ועוד פרטים מחייה ומעברה, שזורקים אותו למלא כיוונים שונים ומשונים. לא פעם הוא מוצא את עצמו אובד עצות ומתוסכל. כל כיוון שהצוות מתחיל לחקור חושף עוד ועוד פרטים מעברה של השופטת, עוד סודות מתגלים ושולי מוצא את עצמו כל פעם מחדש בצומת דרכים, מקווה שהוא בוחר את הכיוון הנכון.

אני לא יכולה לספר לכם יותר מידי פרטים כי כל דבר שאוסיף יהיה ספוילר. אני כן יכולה לספר לכם שהספר החזיק אותי במתח, גם כשהיה נדמה לי שעליתי על הרוצח, הפרק שאחרי הפריך את הניחושים שלי.
הפרקים לא ארוכים במיוחד והם מחולקים לפי ימים ושעות, כך שמאוד קל להבין איפה אנחנו נמצאים על ציר הזמן מרגע הרצח וכמה זמן עובר. השפה קלילה והספר נקרא במהירות.

במהלך הקריאה ניכר שיש ללוי-שלו ידע נרחב ומעמיק בשלל נושאים, בין אם משפטיים ובין אם פתולוגיים ואז כשמגיעים לסוף הספר, לעמוד התודות, מבינים איזה מחקר ארוך ומקיף עשתה כדי לדייק בכל הפרטים ולהיות נאמנה לתהליכים אמיתיים. כולל פגישות ארוכות וליווי של סגן ראש היאחב"ל לשעבר, ו"נתיחת" גופת השופטת בניצוחו של ד"ר חן קוגל ושלל רופאים בתחומים שונים.

למקרה שלא היה ברור – אני ממליצה בחום. תדליקו את המזגן, תמזגו לכם כוס יין (תשאירו את הבקבוק ליד, ליתר ביטחון) ותשקעו לתוך החקירה הסבוכה הזו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אנחנו לא רואים הרבה כריכות מאוירות בארץ. משום מה בחו"ל זה הרבה יותר שכיח, אבל כאן זה "לא תפס". אז יש פה שינוי מרענן, במיוחד שמדובר בספר מתח ואת מצפה למצוא כריכה כהה, אפלה ונוטפת דם.
הכריכה מהממת! וגם כאן אני משוחדת כי מאיירת הכריכה היא לא אחרת ממיכל לוי – שלו עצמה, שבין השאר היא גם מעצבת ומאיירת עצמאית מול חברות בארה"ב ובאירופה.
האיור מציג שתי דמויות מהספר ואהבתי שגם בחלק האחורי (במידה ואתם קוראים בפורמט מודפס) תוכלו למצוא את היעל ממשיך לתוך הכריכה הפנימית. על העיצוב הכללי של הכריכה אמון אמרי זרטל המוכשר, יקיר הבלוג.

הפוסט ידי הכובסת / מיכל לוי-שלו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.

ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."

הפוסט מתכונים לאהבה ולרצח / סאלי אנדרו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

תוסיפו את זה לעובדה שהייתי אחרי כמה ספרים לא פשוטים יחסית מבחינת התוכן (הילדות האבודות של פריז, מאחורי עיניה, האלטרואיסטים) ורציתי לנוח קצת ממלחמות, זוגיות רעילה ומשפחות לא מתפקדות. אז הספר הזה בא לי בול בזמן.

"כאן איש אינו חוטף טוסט לפני שהוא תופס את הרכבת המוקדמת למשרד, או מכין תיקי אוכל לפני שהוא מעיר את הילדים, אבל בכל זאת יש דברים רבים שצריך לעשות. לפני שנים רבות, כל האנשים כאן היו מתעוררים מוקדם כי היו דברים רבים שהיה עליהם לעשות ופחות מדי שעות ביום. עתה הם מתעוררים מוקדם כי יש דברים רבים שעליהם לעשות ומעט מדי ימים שנותרו".

קופרס צ'ויס הוא כפר גמלאים מנומנם באנגליה. ארבעה דיירים (אליזבת, ג’ויס, רון ואברהים) נפגשים מידי שבוע, ביום חמישי, על מנת לדון בתיקי רצח לא מפוענחים שמניחה לפניהם אליזבת, שבעברה הייתה חוקרת במשטרה. הם נהנים מהמפגשים והמטרה העיקרית היא לתת לראש להמשיך לעבוד. כך נולד "מועדון הרצח של יום חמישי".

ואז מתרחש רצח. רצח אמיתי. הקורבן הוא הקבלן שבנה את הכפר וחברי הקבוצה שמחים על מזלם הטוב ומחליטים להתחיל לחקור בעצמם. כמובן שהמשטרה מעורבת, במיוחד כשהגופות מתחילות להיערם, אך היא 'איטית' מידי עבור ארבעת החברים שמתערבים בכל השלבים ויוצרים קשר הדוק ואישי עם החוקרים.

הפרקים מובאים לסירוגין מפי כמה דמויות, כשהקו המחבר בין כולם הוא מעין יומן שכותבת ג'ויס לאורך כל הספר ובו היא מתארת את הימים שעוברים עליה, הדברים שמטרידים אותה ואיך מתקדמת החקירה – והכל בצורה מאוד משעשעת.

באופן כללי, הספר פשוט הצחיק אותי לאללה. הומור בריטי שנון וציני ולפרקים – שחור משחור. בדיוק כמו שאני אוהבת.

על פניו מותחן משעשע מאוד, הומור בריטי במיטבו, שמקבל לא מעט טוויסטים מפתיעים. אז נכון, ברור שבמציאות חלק גדול לא היה יכול לקרות ואני לא רואה איך המשטרה תשתף פעולה עם קבוצת קשישים שאולי קצת עוברת על החוק על מנת להשיג מידע – אבל היי, מדובר מבחינתי בבידור משובח וקליל.

הפרקים קלילים והספר נקרא במהירות, בליווי לא מעט צחקוקים.

ממליצה בחום.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית שונה לגמרי מהמקורית ונראית ממש כמו כרזה של סרט (משהו שלא יפתיע אותי בכלל אם יקרה, אגב) – אישה מבוגרת לבושה במיטב הקלישאות – כובע אנגלי עם רעלת רשת שחורה, מעיל פרווה, שיער קצת ורוד (הולך חזק, תשאלו פוליטיקאים מסוימים) ואוחזת אקדח. מעבר לזה הכריכה נקיה לחלוטין. זו בחירה מעניינת. אהבתי את הכריכה על אף שהיא שונה לחלוטין מהמקורית, שאפשר לראות כאן. צריך לקחת בחשבון שכאשר שמים דמות על הכריכה, יש נטייה לקשר אותה לאחת הדמויות בספר ויש אנשים שלא אוהבים את זה, אלא לתת לדמיון לעבוד. כיוון שקראתי את הספר דיגיטלי, לא יצא לי לראות את הכריכה בכל פעם שבאתי לקרוא ולכן זה לא הפריע לי יותר מידי. הכריכה המקורית היא איור של שועל על גבעה, לא בטוחה שלגמרי הבנתי את הבחירה הזו גם.

ציטוטים:

"דונה תמיד היתה עקשנית, תמיד פעלה במהירות ובהחלטיות. וזו תכונה טובה כשאת צודקת, אבל מגרעת כשאת טועה. נפלא שיש לך היכולת לרוץ מהר מכולם, אבל לא כשאת רצה בכיוון הלא נכון"

"לדעתי, אנחנו גם מבינים שאנחנו עושים משהו לא חוקי, אבל עברנו את גיל האכפתיות"

"לצערי אני לא יודעת מה זה WTF. רק בשבוע שעבר למדתי את החחח מג'ויס. אניח שאלה לא ראשי התיבות של "שירות התחבורה של ורשה", כי הוא נסגר ב-1981 כשהרוסים באו לרחרח."

הפוסט מועדון הרצח של יום חמישי / ריצ'רד אוסמן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו משולש רומנטי שהופך למותחן פסיכולוגי עם נגיעות קלות של הזיה.
לואיז היא גרושה ואם לילד בשם אדם. היא עובדת במרפאה בחלק מהשבוע בתור מזכירה. היא יוצאת לשתות אחרי השד-יודע-כמה-זמן שלא בילתה כמו שצריך ושם פוגשת בחור. הם מפלרטטים קלות, מתנשקים ובסוף הערב הבחור נבהל ונעלם. היא אפילו לא יודעת את שמו.
למחרת היא מגיעה לעבודה בזמן סיבוב שעושים למנהל החדש בקליניקה. והו כה מפתיע – זה הבחור מהבר. והוא נשוי. ואשתו מהממת למות. לואיז מוכנה לשים את כל האירוע מאחוריה, היא אוהבת את העבודה וצריכה את הכסף. היא כמובן גם אומרת את זה לבוס החדש שלה – דיוויד – ועד כאן הכל טוב. למעט הפרט הפעוט שדי ברור שהשניים נמשכים אחד לשנייה.

דברים מתחילים להסתבך כשלואיז נתקלת ביום החופשי שלה באשתו של הבוס, אדל, שלהוטה להכיר חברים חדשים כי רק לאחרונה עברו לאזור. אבל מבקשת מלואיז לשמור את דבר החברות ביניהן בסוד.

מפה זה כמו לצפות בתאונת רכבת. כל הזמן ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושזו רק שאלה של זמן.
עולות הרבה תהיות לגבי טיב מערכת היחסים בין אדל לדיוויד. אדל היא ללא ספק אישה מעורערת ודיוויד, נראה כאילו שולט בכל מה שהיא עושה (הוא פסיכיאטר, כן? לא שזה קשור כרגע)– דורש ממנה להתקשר אליו בשעות קבועות, גוזל ממנה את הנייד ואת כרטיסי האשראי. אך האם כך? האם הדברים מבחוץ נראים כמו שהם באמת מבפנים?.

לואיז היא נשמה טובה, או לפחות כך נראה, אבל היא לוקחת שרשרת החלטות לא נכונות ולא ברור מה מניע אותה לעשות מה שהיא עושה, היא נגררת בקלות מידי למצבים ומסיקה מסקנות נמהרות. לואיז סובלת מביעותי לילה קשים שמונעים ממנה שינה וכשכבר כן ישנה – להתהלך בבית. בשלב מסוים אדל גם מציעה את עזרתה לפתרון הסיוט הזה (תרתי משמע). הבעיה שהיא עדיין נמשכת לדיוויד ונראה שגם הוא אליה ומתפתח ביניהם רומן. אבל עכשיו היא גם חברה של אדל – לאיזו מין אישה זה הופך אותה?.

דיוויד הוא דמות מתעתעת. לא ברור אם הוא גבר בוגדני ואולי אפילו מסוכן, או שהוא בכלל בן אדם טוב שפשוט נקלע לנסיבות לא פשוטות. גם אנחנו, כמו לואיז, לא מצליחים להחליט, וזה היופי בכתיבה כאן.

הספר כתוב בצורה מותחת ומסקרנת. דעתי השתנתה אינספור פעמים לגבי כל אחת מהדמויות, וזה משהו שלא קל לעשות. הפרקים מחולקים בין כמה נקודות מבט – אדל, לואיז (בגוף ראשון) ומספר נוסף שמתגלה רק בסוף ושופך אור על עברה של אדל ורצף האירועים שעיצב את דמותה (גוף שלישי). היו רגעים מתישים מרוב פירוט ורק בסוף מבינים את החשיבות שלהם. אדל היא דמות מעניינת ולא צפויה ולואיז, לעומתה, נקראת צפויה להחריד ברמה שנראתה לי לא אמינה.

כמו כל מותחן פסיכולוגי, הספר מסתיים עם טוויסט משוגע. אם הופתעתי? לגמרי, לא היה לי שמץ של מושג שלשם זה ילך. יחד עם זאת, אני לא יכולה להגיד שאהבתי לגמרי את הסיום הזה. אני ברגשות מעורבים לגביו כי הוא מוסיף ז'אנר נוסף לספר, שלא היה לי מושג שהולך להגיע.
אני עדיין ממליצה כי הוא מעביר כמה שעות בקלות. לאוהבי הספרים הקריפים והמלחיצים – לגמרי בשבילכם, גם אם הסוף קצת עקום.

למי שמתעניין לגבי הסדרה בנטפליקס, אספתי מספר לינקים:

18.2.2021 YNET תרבות ובידור

17.2.2021 הארץ – ביקורת טלוויזיה

19.2.2021 MAKO

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפיפייה ומעידה על כך שמדובר בספר על גבול הרומנטי. בכל זאת יש לנו פה משולש רומנטי שמסתבך.
בתמונה רואים אישה מהגב ועל גופה קוצים, רמז למה שמתחולל בנפשה? אולי רמז לנפש מעורערת? דוקרנית? פוגעת?. לא בטוחה שהיה צורך בכך שתהיה עירומה, זה "זורק" את הספר למקום קצת אחר. הבחירה לשים אישה על הכריכה בצורה כזו מעניינת, כי הכריכות בחו"ל שנתקלתי בהן משקפות ספר מתח פר אקסלנס – עין גדולה ומבועתת או רק סטריפ של עיניים עצומות ושאר הכריכה שחורה. בכל מקרה אני מקווה שלא יחליפו לכריכה של הסדרה.

ציטוטים:

לפעמים אני תוהה על הִתרבות השעונים המרעישים בעולם, שכל אחד מהם מציין את המחסור שלנו בזמן. אנחנו אמורים לפחד מהם, ובכל זאת התקתוק החוזר הזה מרגיע את הנשמה משום מה"

"אהבות מתות בייסורים, את יודעת?"

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה. את זה אני יודעת טוב יותר מאחרים. ובכל זאת אני מאמינה בה, בכנות, גם אחרי הכול. אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה".

"כדי להאמין באמת מסוימת, צריך לסבול ממנה. צריך בוץ על הידיים ולכלוך מתחת לציפורניים. צריך לחפור אותה מקברה".

"העבר הוא חמקמק ממש כמו העתיד. הכול עניין של פרספקטיבה ותעתועים. אי אפשר לקבע אותו".

הפוסט מאחורי עיניה / שרה פינבורו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

על וילקי קולינס שמעתי לראשונה כשאבא שלי, קורא מתח מושבע, סיפר לי שקרא את 'האישה בלבן'. אני עצמי עדיין לא קראתי וברגע שסיימתי את הנובלה הזו, רצתי לסמן אותו והוא הורד אחר כבוד לספרייה הדיגיטלית שלי.

הסיפור נפתח עם ג'נטלמן אנגלי בשם פרסי פיירבנק. פרסי ואשתו הצרפתייה נקלעים לכפר כלשהו באנגליה בגלל שאחד הסוסים עליו רכבו נקע את רגלו והיה זקוק לטיפול. הם מחפשים סייס כי לא יכולים להמשיך את מסעם (המאה ה-19 כבר אמרנו?). הם מגיעים לפונדק ומוצאים בו סייס המצוי בשינה עמוקה ומסויטת. הסייס מסקרן את אשתו של פרסי ולבסוף מספר להם את סיפורו.

העלילה השנייה מובאת מפיו של הסייס – פרנסיס רייבן. מסתבר שאחת לשנה, ביום ההולדת שלו, באותה שעה בדיוק, מגיעה אליו בחלומות אישה מסתורית בלבן (אולי לאדון קולינס יש משהו עם נשים בלבן?!) ומנסה לרצוח אותו. כבר לא ברור מה חלום ומה המציאות (גם לנו כקוראים). אנחנו נחשפים לרקע הקודם לחלומות – לא ידוע מאין הגיעה האישה ומי זו, אך פרנסיס נשבה בקסמה ועל אף כל הנורות האדומות והאזהרות – הוא מתפתה אליה.

העלילה השלישית חוזרת לנקודת מבטו של פרסי פיירבנק והעלילה האחרונה מובאת מפיו של הסייס הראשי בביתם של פרסי פיירבנק ואשתו.

הספר מתאר היטב את התקופה שבה נכתב – הכפרים, הכרכרות, הדרכים הרעועות, פונדקים ויערות. אפילו הנרות כמקור אור לילי. לרגע נזרקתי 150 שנים אחורה וזה רק הוסיף לאווירה.

כל הסיפור אפוף מסתורין ומתח ולא ברור מה אמיתי ומה לא. הנובלה הזו מוכיחה שאפשר לייצר אחלה מתח במעט מאוד עמודים. לפעמים לא צריך ספר עב כרס כדי לבנות מתח, אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך. זה בא בזמן ממש טוב, שבו קשה לי להתרכז וספרים קטנים או פרקים קצרים, ממש עושים איתי חסד.

מומלץ בחום – שעה שעתיים של קריאה תקופתית ומותחת, עם תרגום מופלא.

את הספר ניתן למצוא באתר של מקום לשירה

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה פשוט מושלמת בעיני. זהו ציור בשם – From the Earth to the Moon direct in ninety-seven hours and twenty minutes, and a trip round it (1874) , גם הוא מהמאה ה-19. אין לי מושג איך מצאו אותו, אבל הוא מתאים בצורה מושלמת. רואים דמות של אישה, כשראשה הוא כביכול הירח, מכוסה דוגמת פרחים (בניגוד למכתשים שאנחנו מכירים). היא מעופפת מעל לעננים ומסביבה כוכבים. מאוד ויקטוריאני והולם את התקופה ואת האוירה הכללית בספר.

הפוסט אשת החלום / וילקי קולינס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.