קט היא רווקה בת שלושים שגרה בלונדון בחדר שזוג גייז משכירים בבית שלהם. היא חיה על עבודות פרילנס כמעצבת גרפית ומדי פעם, כשהמצב נהיה ממש לחוץ, היא 'מפלחת' ארנקים מגברים שמעצבנים אותה. את הערבים היא מסיימת לרוב בבר של מלון לא רחוק מהבית. שם היא מכירה את ג'ק, הברמן. ג'ק קולט מה היא עושה, אבל לא מסגיר אותה. מהר מאוד היא מבינה שגם הוא 'מרוויח' ככה קצת כסף (מישהו אמר כבוד בין גנבים?)
קט מוזמנת למפגש עם לואיזה, חברה לשעבר מהאוניברסיטה, החמודה מעדכנת שהיא מתחתנת. בתקופת הלימודים לואיזה הייתה חברתה הטובה ביותר של קאט, אבל תמיד היו ביניהן פערים. לואיזה מגיעה ממשפחה עשירה (וגם מתחתנת עם כסף) וקט…. פחות. קט כבר רואה כמה כסף היא הולכת להוציא על כל האירועים הקרובים ומתחלחלת.
אם זה לא מספיק, היחיד שעדיין שכר את שירותיה כפרילנס – מפטר אותה לטובת כוח עבודה זול יותר וטוב יותר. והיא גם צריכה לצאת מהבית שהיא גרה בו, כי מוכרים אותו. בקיצור, היא תקועה.
היא וג'ק מתכננים יחד מזימה – לגנוב את היהלום הענק שלואיזה מסתובבת איתו על האצבע בזמן החתונה. לצורך כך הם צריכים להעמיד פנים שהם זוג במהלך השבוע שקודם לחתונה (מסיבות רווקים/ות וכו'). מיותר להגיד שהשניים נמשכים אחד לשני ומערכת היחסים המזויפת מקבלת כיוון קצת שונה.
האם זה ישפיע על התכנון (המאוד מוקפד, יש לציין)?
האם קט וג'ק יצליחו לפלח יהלום משוגע בקלות, כמו שהם מחליקים שעון ממפרק ידו של גבר עשיר ושיכור?
האם אפשר בכלל לנהל מערכת יחסים אם את יודעת מראש שהצד השני נוכל ובעל מוסר כפול?

זה ספר קליל וחמוד, מאוד "אנגלי" (איך אנגלים אוהבים סיפורי מעמדות, בחיי. הלוואי שבן זוגי יאהב אותי כמו שהאנגלים אוהבים מעמדות). הוא מצחיק, יש בו רגעי מתח ופעולה קלילים ובקיצור – ג'ילטי פלז'ר במלוא תפארתו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בכריכה הישראלית רואים סילואט של זוג, כשעל האצבע של הבחורה מנצנצת טבעת עם יהלום גדול. הרקע כהה וגם עליו מופיעים יהלומים קטנים ואיור של הכנסייה בכיכר טרפלגר. אני חייבת לציין שהכריכה קצת כהה לי מדי, בטח לספר שהוא קומדיה רומנטית קלילה וכיפית. האווירה פשוט לא עוברת וחבל. חסרים לי צבעים בהירים ובוהקים כמו צהוב או אדום.
מצאתי שתי כריכות בחול, אתם יכולים להתרשם – אחת כאן באמזון ואחת כאן בגודרידס.

הפוסט אהבה ופשעים אחרים / פי־ג'יי אליס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

נתחיל מהעלילה – טאנר הוא נער בי־סקסואל שעבר עם משפחתו ממקום פתוח וליברלי בקליפורניה, לעיירה קטנה ביוטה עם רוב מורמוני. משפחתו של טאנר פתוחה מאוד בנושא ומכירים את ההתמודדויות שלו, אך המעבר למקום כזה שמרני, הכניס את טאנר ב"חזרה לארון". כרגע אף אחד בעיירה פרובו לא יודע על נטיותיו של טאנר, אפילו לא חברתו הקרובה ביותר, אוטום, שיש לה קראש קטן עליו.

זה הסמסטר האחרון של הלימודים, וטאנר רק מת לעוף משם לקולג' ולמקום שהוא ירגיש בו יותר נוח וחופשי. אוטום מציעה לו לעשות מעין סמינר "קליל", שבו תלמידים מצטיינים כותבים ספר ומגישים אותו בסוף הסמסטר. מפה לשם, העניינים מתחילים להסתבך, מי שמנחה את הסמינר הוא סבסטיאן בראדר, הוא מבוגר מטאנר רק בשנה וסוג של "ילד פלא מורמוני" שספרו נמכר לפני שנה, אחרי אותו סמינר בדיוק. תוך פחות מחודש טאנר כבר מאוהב בו לגמרי. ומכאן מתחיל סיפור על אהבה, על קבלה, על חברות, על סבלנות וכן… גם על דת.

אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו, והאמת שהייתי די בורה בכל הנוגע למורמונים. טאנר חוקר את הזרם המורמוני, על כל היבטיו, לעומק ואפשר ללמוד מזה לא מעט, גם על הצדדים הטובים וגם על אלה שהרבה פחות.

יש ניגוד מאוד חזק בין טאנר לסבסטיאן. טאנר מגיע ממשפחה פתוחה וליברלית, וסבסטיאן מגיע מבית שבו שולט אחד הזרמים הכי קיצוניים שיצאו מהנצרות. ואביו הוא עוד הבישופ בכבודו ובעצמו אללי. שלא לדבר על זה שהעבר של משפחתו של טאנר, גם הוא לא בדיוק "מזהיר" בעיניים מורמוניות. בקיצור – הכול נגדם.

אני לא אחת שידועה ברגשנות יתרה, יש גם איזה "ניתוק" כשקוראים ספר לצורכי עבודה, ועדיין – נתפסתי עם לחלוחית בעין פעם אחת ובפעם אחרת צעקתי בתסכול בבית ונשאתי את שם אלוהי המורמונים לשווא (אתכם הסליחה). יש פה שני נערים ואהבה גדולה ואומרים להם שאסור, פשוט אסור. כי ככה. זה בכלל לא משנה אם אלו מורמונים או כל זרם דתי אחר, אפשר להשליך את זה על כל אחד מהם, יו ניים איט. ובימים אלה במיוחד, בלי להזכיר פוליטיקה (לכאורה), סיפור כזה הוא חשוב. ללמד סבלנות וקבלה זה חשוב. אהבה זה חשוב. בכל הצבעים.

לסיכום – סופר מומלץ לכוווווולם. הגיבורים הם בני נוער והספר "נקי" לחלוטין ולכן לגמרי מתאים לכל הגילים והמינים. זה חשוב, תקראו אותו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה מושלמת בעיניי. היא דומה  למקור (אפשר לראות כאן) ולדעתי הרבה יותר יפה ממנה. רואים ערמת ספרים ועליה צללית של זוג יושב. ברקע שמיים זרועי כוכבים והעיר. כמה פשוט – ככה יפה. לכל דבר יש כמובן משמעות – הספרים, כי טאנר וסבסטיאן מכירים בסמינר לכתיבת ספר וסבסטיאן גם עסוק בקידום הספר החדש שלו. והנוף – טוב, בשביל זה תצטרכו לקרוא, אבל סמכו עליי שזה גם הנוף שלהם.

הפוסט אוטובנוגרפיה / כריסטינה לורן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מבחינתי אפשר היה לעצור כאן, כי זה בדיוק מה שאני אוהבת. אבל אני משתדלת להיות מהממת, אז אם עוד היה לכן ספק להלן סקירה מלאה:

אמה גלדסטון היא בתו של כומר שנזרקה מביתה בגיל צעיר והגיעה ללונדון, היא עובדת כתופרת וחיה בצניעות. היא מגיעה לביתו של הדוכס אשבורי על מנת לגבות תשלום שהיא חושבת שמגיע לה ממנו עבור עבודה על שמלה שלא נדרשה.
הדוכס אשבורי חזר מקרב ווטרלו כשחצי גופו וחצי מפניו מכוסים בצלקות עמוקות. הצלקות לא נשארות רק על פני השטח החיצוני, אלא נכנסות עמוק פנימה, לליבו. הוא בטוח שהוא מפלצת, שאי אפשר לאהוב אותו, לחשוק בו ובאופן כללי לרצות בקרבתו.
העלמה גלדסטון לא נרתעת מפניו. היא עומדת על שלה ועל מה שמגיע לה. היא צריכה את הכסף, ואילו הדוכס צריך יורש (אחרת כל הונו יעבור לדודן נתעב). הוא מציע לה נישואי נוחות, שיסתכמו בביקורים ליליים שיניבו את היורש ולא שום דבר מעבר לזה. לא נשיקות, לא אורות, לא להיראות יחד בחוץ וחלילה לא להתאהב. זה לא חלק מהתוכנית. אמה מצידה, תזכה למעמד של דוכסית ובבית בכפר.
העסקה יוצאת לפועל. אבל כולנו יודעים מה קורה כשמתעסקים עם עניינים שבלב…

אמה היא גיבורה נפלאה – חזקה, צינית, חריפה ואחת שעומדת על שלה, גם אם זה מנוגד למה שהסכימה לו. הדוכס מנסה להחביא את הפגיעות שלו על ידי כך שמרחיק ממנו כל בריה אפשרית. הוא בכוח מנסה לא להיות נחמד (אמה לא ממש קונה את זה לאורך זמן). בין השניים נזרקים חילופי דברים עוקצניים, בשפה עשירה (ותודה לענבל שגיב נקדימון על תרגום נפלא, המעביר את התקופה היטב) ומתובלת בקללות שייקספיריות משעשעות.

לעניין הארוטיקה בספר – כן, יש ארוטיקה בספר והיא לוהטת. לא ספרתי בדיוק כמה סצנות כאלה יש, אבל חשוב להבין שלסקס כאן יש תפקיד הרבה יותר עמוק מ"סתם" משיכה. הדוכס לא מסוגל שיסתכלו עליו, שלא לומר ייגעו בו. הוא נכווה גם פיזית על ידי האש וגם נפשית כשנדחה בעבר מהמין היפה. לסקס יש חלק בהחלמה שלו, ולכן קשה להתייחס לזה כאקט מיני ותו לא.

הספר נקרא במהירות, הפרקים לא ארוכים ואם החיים לא היו מפריעים לי, אני מניחה שהייתי מסיימת אותו תוך כמה שעות. זה ספר feel good אולטימטיבי. אל תחפשו יותר מדי הגיון, פשוט תיהנו מהרגע.
ממליצה בחום. זה ספר שיעשה לכם נעים בלב, יצחיק וירגש אתכן.

קראתי את הספר כעותק דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – כאן תוכלו לקרוא פרק ראשון

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה נפלאה והרבה יותר מוצלחת מהמקור (על אף שקצת הוצפנו בכריכות עם נשים מהגב). לפי מה שהבנתי זהו ציור (קראתי עותק דיגיטלי, אז לא יכולתי לבדוק לעומק) ברמת ריאליזם מהממת. השמלה האדומה מתבקשת ויש לה חלק חשוב בעלילה. העטיפה המקורית פשוט לא דיברה אלי. כנראה שגם לא הייתי מרימה את הספר מהמדף. בגרסה הזו הכול מקבל חיוּת חדשה וחמימה.

ציטוטים:

"הוא הזדקף וזקר גבה בעוקצנות. מזל שעדיין נותרה לו גבה אחת שלמה. מה הטעם להיות דוכס אם אינך יכול לזקור גבה בעוקצנות?"

"התאהבות היא עניין מסוכן. הוא חייב לשים לזה סוף, עכשיו. אם יניח לה לחדור לתוכו, הגורל ודאי יצחק בפניו. הלב השוכן בחזהו יתפוצץ לרסיסים, והוא יהיה הרוס מבפנים כפי שהיה מבחוץ"

הפוסט עסקת הדוכסית / טסה דר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אבל הוא כל כך יפה. שכשכבר הגעתי לסוף שלו, דווקא ביום כיפור מכל הימים, לא רציתי שהוא ייגמר. סגרתי אותו עם התחלה של לחלוחית בעין. יום של חשבונות נפש ורגע אחרי ראש השנה על כל סיכומיו – זה היה כנראה הזמן המתאים לסיים את הספר הזה. אני מסתכנת בלהישמע קצת מוזרה, אבל אני מאמינה שלכל ספר יש את הזמן שלו ואת התזמון שלו. אז כנראה שהייתה סיבה.

פאולה היא רופאת ילודים בת 42. לבן זוגה ב-15 השנים האחרונות קוראים מאורו. הם לא התחתנו ואין להם ילדים. מאורו רצה, פאולה לא, וזה משהו שהיה ידוע וברור כבר מההתחלה. הם קובעים לארוחת צהריים ואז מאורו מספר לה שהוא עוזב אותה, שיש לו מישהי אחרת. הוא יוצא מהמסעדה וקצת אחרי זה נהרג בתאונת דרכים.

היא נקרעת בין העצב של השכול, לבין הכעס על הבגידה. בין החברים והמשפחה שהם "שלו", לבין הצמחים שטיפח במרפסת ולה אין מושג מה לעשות איתם ואיך לטפל בהם. היא משקיעה את עצמה בעבודה, מנסה להבין איך להתמודד עם המצב ומה, לעזאזל, עושים עכשיו?
היחידים שבעצם יודעים על אותה בגידה הם פאולה, מאורו, המאהבת וחברו הקרוב ביותר של מאורו. הוא מת קדוש או בוגד? גם היא לא יודעת. והיא קצת מתביישת כשהיא מרגישה שהפרידה כואבת לה יותר מהמוות עצמו.

מצד אחד פאולה מטפלת בחירוף נפש בתינוקות פגים, בני אדם קטנטנים שלרוב שוקלים פחות מקילו, בהצלחה יתרה. ומצד שני, היא לא מצליחה להבין כמה מים ושמש צריכים העציצים. הם צריכים את מאורו (זה לפחות מה שהיא חושבת). מאורו דיבר אליהם, כמו שהיא מדברת לילודים הזעירים. מחקרים הראו שזה עוזר. אבל היא לא יודעת איך לדבר אליהם כמו שמאורו דיבר.
לאורך הספר היא תדבר עם חברות (שאין לה הרבה), עם אביה (אלמן בעצמו), עם חבר של מאורו והמשפחה שלו ועם קולגות בעבודה. כולם ינסו לעזור. בדרך נשמע סיפורים כואבים ומרגשים, שיניעו את פאולה קדימה.

זה ספר כל כך עדין ושקט, על אף התוכן הלא פשוט שלו. הוא כאילו נקרא בלחישה.
הספר כתוב כולו בגוף ראשון ואנחנו חוזרים לסיפורים מהעבר, תוך התמודדות עם ההווה, וכל זה בכנות מכאיבה. מדי פעם פאולה פונה למאורו בגוף שני, מדברת איתו.

הנושא לא פשוט ולכן זה לא ספר לכל אחד. הוא לא עצוב כמו שאולי מצפים, יש בו רגעי צחוק ואושר והרבה רגש. יש בו ציניות והומור שחור, כמיהה וחשבונות נפש. הוא מזדחל לתוככם לאט־לאט ולפני שתבינו מה קורה, תזילו דמעה לקראת הסוף.
צריך לקחת בחשבון שזה ספר איטי יחסית, ושרוב השיחות בו הן בראש של פאולה. ולא, זה לא ספר על צמחים, אז אם אתם מחפשים הוראות גידול לגרניום שלכם – זו לא התשובה.

בקיצור – מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת! אני רוצה לתלות פוסטר של האיור הזה בסלון. רואים דמות של אישה מחזיקה זר של כמה ענפי צמחים. חצי מהפנים שלה מוסתרות על ידי הענפים. היא מתחבאת? מה היא מסתירה?
על החולצה שלה יש דפוס חוזר של מזלפים, כאלה המשמשים להשקיה. אותו מזלף גם מופיע על שדרת הספר. בחלק הפנימי של הכריכה יש המשך של דוגמת המזלף ועוד שני איורים קטנים. זו עבודה יפיפייה, כרגיל, של המאיירת שרית עברני, האמונה על העיצוב של סדרת "חוצפנית".
נתקלתי בשלוש כריכות נוספות ברשת ולדעתי הגרסה העברית הכי יפה.
זו הגרסה הספרדית. זו הגרסה הגרמנית. גרסה באנגלית. ועוד גרסה אחת ספרדית.

ציטוטים:

"במידה מסוימת, קל יותר להסתגל למצב שבו נפתח פתח לניחושים על אודות זוגות מודרניים, בעלי חירות גדולה כל כך והתלהבות כה קטנה לתקן את הדברים כשהם מתקלקלים. המוות מתקן את כל מה שאינו בר תיקון, הוא בלתי הפיך והוא מעוות את הכול. הוא שינה את מאורו ומיקם אותו במקום ההולם קדושים ותמימים. המוות דומה לאביב."

"השנאה והאהבה נאספות לעתים בתוך גוש בודד אחד, כמו טיפות של כספית, ומתוך הסגסוגת הזאת צומח רגש מכביד ורעיל ולמרבה ההפתעה גם כזה שכמהים אליו. זה מה שמעצבן. הגעגועים למרות הכול."

"הטלטלה שלי החלה ברצף של אירועים שבחנתי במחשבתי אינספור פעמים, עד כדי כך שאני קוראת אותם כמי שבוחן את הפרטים הקטנים ביותר בדוח משטרתי. הדוח המשטרתי מצריך רציפות, ללא פערים היוצרים חורים בעלילה. חורים בעלילה הם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקל בו. החורים בעלילה לוקחים את החלומות שלי מדי בוקר ומחזיקים אותם תחת המים המעופשים של המעמקים."

"… בניגוד לכל דבר אחר, למדידת זמן יש תכלית, הצדקה ומטרה, היא תואמת מתודולוגיה כלשהי, תוכנית עבודה שבעזרתה אפשר לחוש אשמה. מדידת זמן השאירה אותי מחוברת אל הרגע שלפני האסון. רציתי את הרגע ההוא. רציתי לשוב אליו. רציתי להישאר בו. שם, ליד הים, אפילו אם זה יהיה במעמד של אקסית. לפחות כך אהיה אקסית של גבר חי."

"השכחה אמורה להיות תהליך טבעי. צריך שיהיה אפשרי לשכוח באותו הרגע שאדם מחליט לשכוח. על השכחה להיות מיידית, אם לאו, הזיכרון הופך לקלון, לפעולה של התנגדות. אני לא רוצה לשכוח אותו. אני רוצה להפסיק להתפלסף, אני רוצה לגרור את עצמי בשערות, אני רוצה לנתץ אגרטל על הרצפה, להתחבא מתחת לכרית, שמישהו שאיננו אבא שלי יגיד לי לבוא לארוחת ערב, לחזור לחיות כמו פעם ולהזליף על עצמי ערב אחד את בושם החיזור. זה מה שאני רוצה, לא יותר מזה, את הסתירה שבידיעה שאני מסוגלת להתקדם כדי להשיב את כל מה שהשארתי מאחור."

"…תמיד הזכרתי לעצמי שכל מה שקושר אותי את הקביעוּת עלול להיעלם בלי הודעה מוקדמת, וכל מה שמתמלא עלול להתרוקן בבת אחת בתנועה אלימה בודדה. זה קורה עם אמהות, זה קורה עם דירות, זה קורה עם כלבים, זה קורה עם אהבה."

"לא נכנעתי למשכנתה ושכרנו את הדירה שקיבלה אותנו היטב כבר מההתחלה והסתגלה לדרך שבה אהבנו זה את זה ללא חיכוכים. המחשבה שמאורו שלי סיפקה לי עבודה רבה ורגעים של הרהור. נישואים היו מקבילים לבעלות על דירה והימנעות מהם דמתה יותר לשכירות. היה לי אפוא גבר שכור, קשוב, בעל משקפיים ומראה מעט מיושן. לא ידעתי אם מוצא חן בעיני שהוא שלי במובן של הבעלות, הוא פשוט מצא חן בעיני, כמו שהוא, וזהו."

"יש אנשים שפורחים כשיש קונפליקטים לפתור, אבל כשהמצב טוב הם קמלים, הם משתעממים, ודועכת ההילה שעשתה אותם מיוחדים. אין טעם להתכחש לעובדה שגם חברוּת היא דבר שנוטה להתיישן, כמו ספרים, כמו סרטים, שלפתע נראים כה מיושנים. המחשבה הזאת מאמללת אותי."

"כשאת לבד, חשוב לשמור על מינון מסוים של דיאלוג עם עצמך, לשים את עצמך בין הפטיש לסדן, לא לאפשר לעצמך הכול."

"… כל הזמן שצריך כדי להבין שיש משהו עצוב ובמידה עמומה גם בזוי כשאהבה מתפוגגת, אך הוא אינו דומה כלל לתבוסה המוחצת של המוות. אנחנו מאמינים שבייתו אותו בטקסים, במנהגי אבל, בסמלים, בצבעים, אבל הוא פראי וחופשי. הוא זה שתמיד קובע הכול. המוות הוא שמחליט את סדרי החיים, לעולם לא ההפך."

הפוסט ללמוד לדבר עם צמחים / מרתה אוריאולס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

את פיסת היסטוריה הכרתי לפני כמה שנים. חברה העלתה פוסט על פסלון שקנתה שם והלכתי לראות במה מדובר. כעיקרון זו חנות אונליין שמוכרת פסלונים של דמויות מפתח הקשורות לתקומת המדינה ותחיית השפה העברית (מישהו אמר שפה? כן בבקשה!). הפסלונים מאוד איכותיים ומקסימים כפריט עיצובי. יש להם גם פנקסים, פוסטרים ושאר פיצ'פקעס הקשורים לנושא.
ואז הם הוציאו ספר. וקנו אותי לגמרי.
לספר קוראים "יוצרים מדינה – 50 דמויות מפתח בתקומת הארץ ותחיית השפה העברית". תמצאו בו טקסטים על שרה אהרונסון, יגאל אלון, בן גוריון והרצל ולצידם ביאליק, אליעזר בן יהודה, לאה גולדברג ועוד רבים (כן נו, כולם רחובות עכשיו). הטקסטים קצרים ומופיעים בעברית ובאנגלית והספר נפתח משני הצדדים, כך שאם רוצים לשלוח לחברים מעבר לים זה מעולה. בדקתי ומסתבר שהם אפילו שולחים לחו"ל.

האיורים מהממים והעיצוב הכללי של הספר מאוד מוקפד – כריכה קשה ודפים עבים. העיצוב נעשה על ידי הצוות של סטודיו "פיסת היסטוריה" ועל הטקסטים אחראים גיא פינקלשטיין (בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה) ואסף הררי (בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה ומעיד על עצמו ש"העיסוק בהיסטוריה של מדינת ישראל בכלל והתנועה הציונית בפרט הן מפעל חיי").
בקיצור – זה אחד הדברים היפים שיצא לי לראות לאחרונה, ועל הדרך גם משלב עובדות מעניינות. כמובן שהספר הונח אחר כבוד על השולחן בסלון וכולנו מעלעלים בו. כולל בן ה-12 שבשבילו שמות של רחובות מתעוררים לחיים פתאום.

לספר מצורפת הקדמה קצרה מאת אסף הררי, בה הוא מספר על הרעיון מאחורי הספר ותהליך בחירת הדמויות.
את הספר ניתן להשיג באתר של פיסת היסטוריה ובחנות נוספת בתל-אביב – מרכז הבאוהאוס (דיזינגוף 77, תל אביב).

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא כריכה קשה ודי מינימליסטית. רק שם הספר, בכחול ולבן, עם עיטורים זהובים עדינים. מרגיש מאוד "רטרו". זה מאוד מתאים ומכובד. את הספר אפשר לפתוח משני הכיוונים, אז הכריכה היא דו כיוונית ונראית אותו דבר משני הצדדים, רק בשפות שונות, עברית ואנגלית.

הפוסט יוצרים מדינה / פיסת היסטוריה הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כאמור לפנינו עשרה סיפורים קצרים, נעים בין 20 ל-30 עמודים. כל הספר כולו לא ארוך והייתי בטוחה שאסיים אותו תוך כמה שעות. טעיתי. הסיפורים עצמם לא פשוטים, זו לא קריאה קלה. לא בהכרח בגלל התכנים, אלא בעיקר כי הם דרשו ממני להתרכז. יש בהם הרבה פרטים, שכבות, ניואנסים וסימבולים שחבל לפספס.

תחילת הספר הייתה לי קשה, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהספרים האחרונים שקראתי היו יחסית קלילים (כאלו שהיו קשורים לעבודה ולכן לא כתבתי עליהם כאן, יגיעו בעתיד) ואז הספר "להיות גבר" הפתיע אותי בכך שדרש ממני קריאה יותר מעמיקה. אחרי שליש נכנסתי לזה ונשאבתי.
מין הסתם לא כל הסיפורים היו אחידים ברמתם עבורי ולא כולם השפיעו עליי באותה המידה, אבל חלקם נכנסו לי ללב, ומצאתי את עצמי סוגרת את הספר, עוצמת עיניים וחושבת.

כל הסיפורים מציגים מערכות יחסים שונות. בני זוג, אבות ובנות, חברויות או כמיהה לדמות לא נגישה. בכל הסיפורים ישנה דמות גברית כלשהי שמניעה את הסיפור. גברים שחלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות.

הקשר של ניקול קראוס לישראל ידוע ובחלק מהסיפורים זה ממש מרגיש כאילו היא "אחת מאיתנו". באחד הסיפורים יש תיאור של רחובות בתל אביב שהרגיש לי מאוד אותנטי. לרגע הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בסופרת שלא חיה פה (היא מבקרת פה כמה פעמים בשנה ושואבת הרבה השראה מהארץ). יש גם אזכורים רבים לדת ולדברים מהתורה, עקידת יצחק למשל.

בסיפורים תמצאו נערה שמבלה שנה בשוויץ בגלל התמחות של אביה ומתגוררת בפנסיון עם ניהול קשוח ובו היא מכירה צעירה אחרת, פרסיה שפורקת כל עול, בת להורים גרושים בקליפורניה כשמתחוללות בה שריפות ענק, היסטוריון שאושפז עם גידול וכבר ראה את 'הצד השני' וזכה בחיים חדשים ואפילו מערכת יחסים עם מתאגרף גרמני.

זה לא ספר שמח, וכנראה שלא כל הסיפורים ידברו אליכם באותה הרמה, אבל חלקם בהחלט יגרמו לכם לחשוב. בסופו של דבר, על אף שמו של הספר (שזהו שמו של הסיפור האחרון באסופה) זה בעיקר ספר של נשים.

ממליצה להגיע עם ראש פתוח וסבלנות ומתוך ידיעה שכנראה לא תתחברו לכל הסיפורים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה היא הכריכה המקורית. בחלקה העליון רואים חיתוך של פנים של שתי דמויות, מתקרבות אחת לשנייה לנשיקה. נראה כאילו הימנית היא אישה, אבל השמאלית לא חד משמעית גבר ואני מניחה שזה נתון לפרשנות. זו בחירה מעניינת כי אנחנו ישר נזרקים לקונטקסט של סיפור אהבה, אבל כמו שהבנו – זה לא המקרה פה. מעבר לזה – הכל מאוד פשוט ומינימליסטי בכריכה הזו. כולל הפונט.
אותה כריכה מופיעה גם במהדורות בשפות אחרות, בחלקן עם שינוי בגוונים (כמו במהדורה הצרפתית – כאן).
את האימג' עצמו אהבתי, יש בו משהו מאוד עדין ונעים. יחד עם זאת ממש לא אהבתי את הפונט ואת הצבעים שלהם. זה נראה מודבק ולא קשור.

לקריאת חלק מהסיפור הראשון ורכישה באתר עברית

ציטוטים:

"מובן שחשבה עליי בשעה ששכבה בחושך וצפתה – על השנה ההיא שבה עוד היינו צעירות כל כך ודיברנו בלי סוף על גברים. כמה זמן בזבזנו, היא כתבה, על האמונה שדברים מגיעים אלינו כמתנות, בערוצים מופלאים, בדמות אותות, באהבת גברים, בשם אללה, במקום לראות אותם כמות שהם: חוזקות שדלינו מין האַיִן של תהומותינו". עמ' 112

"…אז התחלתי בחדר עם הווֹקֶר אֶוַונסים. התצלומים שלו תמיד הרשימו אותי, יופיים הרשמי, הדליל. אנשים לכודים בחיים קודרים חסרי תקווה, והוא צילם אותם באותו ניתוק מדויק שבו היה מצלם שלט ישן. יש בזה משהו עוצר נשימה, בהיעדר החמלה לטובת בהירות קרה. בקצה השני של החדק היו שני תצלומים של דיאן ארבוס, והחלטתי להראות אותם לקבוצה כדי שתקבל תחושה של הקצה האחר של הספקטרום, צלמת שנדמה שהזדהתה עם נושאי הצילום שלה ברמה מפחידה ממש. לא זו בלבד שארבוס כמו חשה את אומללותם, הסברתי, אלא יותר מזה, הם – התאומים והשלישיות, הילדים החריגים, הזוגות המוזרים, הזונות, ההומואים והפריקים – נראים כאילו הם מסתכלים עליה במבטים טרודים, כאילו הם מזהים בה משהו אפל ורדוף עוד יותר ממנת חלקם שלהם. לפעמים, ביום טוב, זה קורה: בעודך מדברת את מגלה דברים שלא ידעת שיש לך להגיד". 

"יש פנים שסבל עשוי לשנות לבלי הכר. אבל יש כאלה שיש בהן משהו, תווים מגדירים אולי, שדבר לא ישנה או יעוות, לא הזמן, או שינוי המקום, או כאב מכל סוג שהוא". 

"רפי אולי היה רקדן, אבל מגיל שמונה־עשרה עד עשרים ושלוש שירת בסיירת גולני. בארצו, כדי להיות גבר צריך להיות חייל – להיות חייל הוא טקס המעבר שעליך לעבור, אם רצית ואם לא, בדרך להיות גבר, גם אם איש אינו מסוגל לומר מתי בדיוק לאורך המעבר הזה אתה חדל להיות נער. בפעם הראשונה שאתה יורה לעבר מטרה נעה? בפעם הראשונה שאתה רואה את האויב כחיה? או בפעם הראשונה שאתה מתייחס אליו כך?" 

הפוסט להיות גבר / ניקול קראוס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר מביא את סיפורה של השפית (שהיא, אגב, חסרת שם עד סוף הסיפור כמעט) – היא נולדה למשפחה ענייה ומרובת ילדים בעיירה קטנה בדרום צרפת. בגיל צעיר מאוד נשלחה לעבוד בביתם של בני זוג אמידים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ההתחלה בבית הזוג לא קלה בכלל והעובדים האחרים לא עושים לה הנחות. היא מוקסמת מאוכל, מצבעים, מהמרכיבים, צופה ולומדת מהטבחית הקבועה וכבר מדמיינת בראשה איך יכולה הייתה לשפר את התבשילים. זמן לא רב אחר כך, היא אכן מחליפה את הטבחית הקבועה וכאן מתחילה קריירה מצליחה רבת תהפוכות.

השפית היא אישה מורכבת ולא פשוטה. היא קרה, קשה, שכועסת כשנותנים לה מחמאות או מחבקים אותה. כל מה שמעניין אותה הוא האוכל, החוויה. היא מתמסרת באופן טוטאלי למטבח, ברמה שעולה לה לא מעט בחיים האישיים. האומנם? נראה שזה מחיר שהיא מוכנה לשלם. מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים.

את סיפור חייה מספר לנו מי שהיה העוזר שלה במטבח במשך שנים. הוא מאוהב בה קשות, כבר הרבה מאוד זמן. הוא חד אבחנה והיחידי כנראה שהצליח להתקרב אליה ולחדור את האישיות הקשוחה. הוא מתאים את התנהלותו אליה ולדרכי הפעולה שלה, גם אם הדבר לא עולה תמיד בקנה אחד עם מה שהוא חושב.
הוא המספר ובתוך הסיפור שלו שזורים קטעים בפונט שונה, שבהם הוא מספר לנו על חייו בהווה וכך אנחנו לומדים גם עליו.

זה ספר לא פשוט מבחינת הקריאה עצמה – אין פרקים בכלל. היו רגעים שהרגשתי שאני יושבת עם הבחור בבית קפה והוא מנהל מונולוג עם עצמו. לחובבת פרקים קצרים כמוני, זו הייתה משימה לא פשוטה. הבחירה לכתוב בצורה כזו יוצרת מועקה מסוימת שמשרתת את העלילה. אין רגע לנשום. לנשום זה לחלשים (כך בוודאי השפית הייתה אומרת).
הספר בסך הכל די איטי ומההתחלה אנחנו יודעים דברים שקורים בסוף והשאלות לגביהם גרמו לי להמשיך לקרוא. למשל, אנחנו יודעים כבר מההתחלה שהשפית וביתה לא ביחסים טובים – למה? מה קרה שם?, או שהשפית תהפוך למאוד מצליחה – איך?, אנחנו יודעים שהמספר כרוך אחריה, על אף שהיא כפליים מגילו וכנראה גם לא הראתה לו יותר מידי חיבה – למה?
השפה במשלב מאוד גבוה, על גבול המליצי וזו ממש חגיגה לשפה העברית ושאפו לרמה איילון על התרגום.

נהניתי כי זה בדיוק מה שחיפשתי. משהו רגוע, איטי ומעניין. לחלוטין ממליצה.

את הספרים של ספריית רות אפשר למצוא באתר ההוצאה- Ruth-books.com ובחנויות העצמאיות ברחבי הארץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה של הספר שבתה אותי מהרגע שהחזקתי אותו ביד. המינימליזם הזה, עם הטקסטורה והכריכה הקשה הרגיש לי מאוד 'של פעם', ואני אומרת את זה בקטע טוב. זה נותן כבוד לספר באיזשהו מקום. זה כאילו אומר 'אני ספר טוב בפני עצמי ואני לא צריך אימג'ים שימשכו לכם את העין'. בנוסף לכריכה המקסימה, הספר מגיע עם סימניה מבד, שמחוברת לשידרה, משהו שאני מאוד אוהבת ולא עושים כבר הרבה. ואם כן – אז רק בספרים עם כריכה קשה. הדפים בפנים בצבע קרם והכל מאוד מושקע ומוקפד. נראה שהקו העיצובי יישמר בכל הספרים של 'ספריית רות' ואני מחכה בקוצר רוח לבאים.

ציטוטים:

"דומה כי גם בבגרותה נצרה השפית את ההרגל להשהות את שיפוטיה על התנהגותם של אחרים.
היא ביקשה להבין תחילה כל מה שמניע את ההתנהגות הזאת בטרם תפתח את פיה, פחות משיקולים של צדק ויותר של אמיתות, היא חששה פן לא תדייק תמיד.
לכן אירע שנזפו בה שהיא זהירה מדי, שאינה מחווה דעה במהירות ובבהירות, שהיא יושבת על הגדר.
לא היה אפשר לטעות בה טעות גסה יותר.
השפית התייחסה בשוויון נפש כמעט בלתי נתפס למה שעשויים לחשוב על מה שהיא חושבת.
לעומת זאת, היא לא יכלה לשאת את האפשרות שיהיה עליה להשיב – בתא הנאשמים של בית המשפט הקטן והפנימי שאליו שיגרה אותה ללא הרף הנוקשות שלה עצמה – על אישומי הדעה הקדומה, פיזור הנפש, הפרשנות השגויה והיוהרה"

"היא בהחלט קשוחה איתי. הדברים שלמדתי בבית הספר לא עניינו אותה, הזריזות שבה גילתי תפוחי אדמה וראשי פטריות, או איגדתי תרמילי שעועית ירוקה לצרורות אלגנטיים בפרוסות קותלי חזיר דקיקות, כל אותן טכניקות שהצטיינתי בהן עוררו שאט נפש בקרבה של השפית, ולא מפני שקינאה, כפי שסיננה בתה, לא מפני שהשפית מעולם לא זכתה ליהנות מהכשרה כזאת, אלא פשוט מפני שלא בטחה בתחבולות שנועדו לייפות את המזון או לקשט אותו ובתוך כך, במידת הצורך, להפשיט אותו מאיכותו הראשונית, לדעתה לא צריך המזון להתנאות או להחליף צורה אם לא עשה משהו שעליו להתבייש בו"

"…היא הסתכלה על בילויים ותענוגות כפי שבוחנים מנהגים משונים מסוימים של שבטים שאיננו יכולים לדמיין את עצמנו משתייכים אליהם"

הפוסט השפית, רומן על טבחית / מארי נדיאיי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

באג נקלע למצב שהוא לחוץ בכסף, הוא בקושי מצליח לשלם את המשכנתא ועלול לאבד את הבית והמוסך. בסצנה הפותחת הוא מגיע למרוץ מכוניות לא חוקי עם מכונית הדאסטר שירש מאביו על מנת להרוויח קצת כסף. זה לא ממש מצליח והוא מיואש.
מתחרים פתחו מוסך נוסף בעיר והם זולים יותר ולבנים יותר, אז כמות העבודה במוסך פחתה באופן משמעותי.

הוא מקבל הצעה מנוכל מפוקפק מהעבר להיות נהג בשוד יהלומים בחנות תכשיטים. יש לרוני מידע פנימי ממישהי שעובדת שם. באג אמנם הבטיח לקיה שלעולם לא יחזור לעולם הפשע, אבל מרגיש שאין לו ברירה ושאם הכל יהיה מתוכנן כמו שצריך – זה יעבוד.
השוד מסתבך ואם זה לא מספיק – מסתבר שהחנות שייכת לגנגסטר אחר והוא מאוד כועס עכשיו.
עכשיו באמת הכל מסתבך כי לך תמחק חוב מול גנגסטנר מטורף.

יש לציין שזו פעם ראשונה שאני קוראת ספר פעולה פר אקסלנס.
לא הייתי מגדירה את זה כמתח, על אף שהוא בהחלט קיים. הכל מאוד ברור, מי טוב ומי רע, מי רוצח את מי, אין פה תעלומה. מה שכן יש פה זה המון אקשן שמתחיל כמעט מההתחלה. יש שני מרדפים רציניים שבשניהם הרגשתי כאילו אני בתוך סרט, כולל דפיקות לב ואדרנלין. אפילו שיש פירוט רב על סוגי רכבים, חלקי מכוניות ואיך בדיוק באג מבצע סיבוב של 180 מעלות בעזרת השילוב של גז-ברקס-קלאץ' – זה לא הפריע לי.
הקצב היה מושלם עבורי.

הספר מאוד אלים וכולל כמה תיאורים גרפיים מפורטים, אז לא לבעלי קיבה רגישה.
כמעט כל הדמויות מדברות במין סלנג אפרו אמריקאי שבהתחלה נראה כמו שגיאות – זה לא, פשוט ככה הם מדברים. מהר מאוד מתאפסים על השפה ומבינים למה התכוון המשורר.
הדמות של באג מתפתחת עם העלילה ומגיעה להרבה תובנות, הוא קצת 'מענטש' כזה, שיודע מצד אחד את ההבדל בין טוב לרע, ויחד עם זאת הדבר הכי חשוב לו זה לדאוג למשפחה שלו. מה יהיה המחיר של זה?

ממליצה בחום!

לינק לספר בחנויות האונליין השונות:

בוק דיפוזיטורי

אמזון

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

על הכריכה רואים חלק מרכב ישן, אני לא יודעת אם אכן מדובר במכונית דאסטר כמו שמצוין בספר, אבל האוירה הכללית בהחלט עוברת כי זו נראית מכונית ישנה וקלאסית. לפי מה שאני מבינה הצילום הזה נלקח מתוך מכונית נוספת שעומדת לידה (רואים את החלק הפנימי של דלת הנהג ומראה צידית). במראה משתקפת דמות של בחור אפרו אמריקאי, דומה מאוד לאיך שדמיינתי לי את באג. אצלי בראש הוא היה קצת יותר מבוגר וחרוש קמטים שנפתולי החיים חרשו בפניו.
משהו בתמונה מעביר את מזג האויר – נראה שמאוד חם שם והגוונים הדהויים משהו גורמים לאימג' להראות כזה 'של פעם'. אהבתי ומתאים מאוד לספר.
נתקלתי בעוד כמה עטיפות לספר, בכולן הכביש הוא העיקר, באחת מהן יש רק כביש בשחור לבן מה שנותן להכל תחושת ספר מתח מקריפ שלדעתי פחות מתאים כאן.

הפוסט Blacktop Wasteland / S.A. Cosby הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

יש הרבה דברים שאפשר לכתוב על הספר הזה החל בעלילה, בצורה שבה שהוא כתוב ואיך הוא נשמע בהאזנה. אני מקווה שאצליח לכתוב על הכל בלי לחפור יותר מידי.

נתחיל בעלילה – הספר מספר את סיפורה של להקת רוק, בעצם עלייתה ונפילתה של הלהקה בשנות ה-70. שני אחים מקימים להקה, מצטרפים אליהם חברים נוספים והם הופכים לשישה ומכאן שמם – the six, השישה. עם הזמן המפיק המוזיקלי שלהם מחבר אותם עם דייזי ג'ונס, זמרת צעירה ומבטיחה באותה התקופה. היא כבר שמעה עליהם, הם כבר שמעו עליה ונראה שהחיבור בינה לבין בילי דאן, שעומד בראש הלהקה, יכול להניב בדיוק את מה ששני הצדדים צריכים כדי להמריא עוד.

התקופה היא שנות ה-70 של המאה ה-20 בארה"ב והתפאורה היא כמובן – סקס, סמים ורוקנרול.
בילי דאן הוא טיפוס לא פשוט ומאוד כריזמטי, שכבר הסתבך לא פעם עם התמכרויות.
דייזי היא נערה הרפתקנית שלא התייחסו אליה יותר מידי בבית ולא שמו לב אפילו מתי היא באה ומתי הולכת. היא התחילה להסתובב בסצנה של ה'סאנסט סטריפ' בלוס אנג'לס, להתגנב למועדונים, להתנסות בסמים וחלמה לעמוד על במה משלה ופשוט לשיר. היא בת 20 בערך כשהיא פוגשת את 'השישה' לראשונה.

החיבור בין בילי לדייזי מביא איתו הרבה ניצוצות, לא בהכרח חיוביים. זה ירים את שניהם לגבהים ובאותה מידה יפיל אותם נמוך מאוד, וכל הלהקה תושפע מזה. זה אמנם נראה שעיקר הסיפור הוא על בילי ודייזי אבל זה לא לגמרי נכון. הסיפור הוא הלהקה והם שני הכוכבים. יש עוד קשת שלמה של דמויות – חברי הלהקה השונים, החברים של דייזי ואנשי המקצוע שהם פוגשים במהלך הדרך. כולם לוקחים חלק בסיפור הזה. נעבור איתם הופעות, הקלטות, מריבות, כתיבת שירים וגניזתם, סמים, אלכוהול, התמכרויות, גמילה, בגידות, חתונות, והרבה אהבה ותשוקה למוזיקה.

וזה מביא אותי לנקודה הבאה – האופן שבו הספר כתוב שונה מרוב הספרים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. הוא כתוב כמעט כמו מחזה או תסריט. יש פסקאות קצרות שמובאות מפיו של מספר כלשהו (לקראת הסוף תגלו גם מי הוא) והשאר כתוב כמו ראיון. כלומר שם הדמות ואז נקודתיים (אפשר להתרשם מהפרק הראשון באתר עברית כדי להבין). הספר מחולק לשנים וזה מרגיש כל כך אמיתי, שבתחילת הספר הלכתי לחפש את הלהקה הזו ברשת. היא לא קיימת כמובן. מה שכן – יש שמועה שהספר מבוסס על 'פליטווד מק'.

סוף הספר מושלם. משהו בו חימם לי את הלב. אין טוויסט בעלילה, זה לא ספר מהסוג הזה, ואתם תחליטו אם זה סוף טוב או לא.

הערה אחרונה – ההוצאה החליטה משום מה לסווג את הספר תחת פרוזה וגם 'רומן רומנטי' והפעם אני לא חושבת כמוהם בעניין הרומנטיקה. כן, יש פה את הקשר בין בילי ודייזי, אבל זה לא העיקר כמו בספרים אחרים שמאפיינים את הז'אנר. גם מבנה העלילה וסוף הספר לא תואמים מבנה של 'רומן רומנטי' קלאסי. יש קוראים שסיווג של ספר מסוים תחת 'רומן רומנטי' יגרום להם לרתיעה (לצערי) ואז לפספס ספר שזה ממש לא העיקר בו.

כאמור זו הייתה החוויה הראשונה שלי עם ספר אודיו באורך מלא. זה ספר קצת מאתגר לפעם ראשונה. יש הרבה דמויות וכל דמות מוקראת על ידי קריין אחר. אומרים תחילה את שם הדמות ואז מה שהם אומרים (בדיוק כמו בספר). כשמאוד ברור מי מדבר, הם כבר לא מציינים את שם הדמות בהתחלה. היה קשה לי לקלוט בהתחלה מי זה כל אחד כי יש שישה חברי להקה ועוד הרבה אנשים שסובבים סביבם וקצת יותר מורכב באודיו לחזור אחורה לנקודה הספציפית שבה אמרו מי זה. אז זרמתי ודי מהר קלטתי הכל.
הקריינים (ביניהם ג'ניפר בילס ובנג'מין בראט) היו נפלאים והיו רגעים שהקול שלהם נשבר והייתי בטוחה שהנה הנה הם הולכים לבכות שם באולפן. זה העביר את העלילה ואת הרגשות של הדמויות בצורה מאוד אותנטית. כל כך נהניתי מהאזנה לספר הזה.
המינוס היחיד מבחינתי – אין לי דרך לסמן לעצמי ציטוטים. יש משפטים ממש יפים שנאמרים שם, שאני בטוחה שאם הייתי קוראת את הספר, הם היו מוצאים את דרכם לכאן.

למקרה שלא היה ברור – מומלץ במיוחד ואם יש לכם כוח לאנגלית – בהאזנה זה מומלץ אפילו יותר.

קישור לקריאת פרק ראשון בעברית – דייזי ג'ונס והשישה

קישור לאמזון (אודיובל וקינדל) – Daisy Jones & The Six

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות [וחמש לגרסת האודיו!])

פינת העטיפה:

לדייזי יש משום מה שתי כריכות בחו"ל. אחת היא זו שהשתמשו בה בגרסה הישראלית, זו גם הכריכה ששמתי כאן בפוסט. אישית אני אוהבת יותר את הכריכה השנייה, אפשר לראות אותה כאן (זה גם קישור לאמזון שבו אפשר לרכוש את גרסת האודיו למי שמעוניין). הכריכה הזו מינימליסטית והיא נראית ממש כמו עטיפה של תקליט. גם לכריכה שבחרו להשתמש בה לגרסת העברית יש ווייב של שנות ה-70, אבל מכיוון קצת שונה מבחינת הצבעוניות והפונט. שתי הכריכות מבוססות על אותה תמונה של אישה, שהאמת? ככה בדיוק הייתי מדמיינת את דייזי – שיער אדמוני, עיניים מצועפות ומזכירה קצת את ג'ניס ג'ופלין.

הפוסט דייזי ג'ונס והסיקס / טיילור ג'נקינס ריד הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.