הספר מביא את סיפורה של השפית (שהיא, אגב, חסרת שם עד סוף הסיפור כמעט) – היא נולדה למשפחה ענייה ומרובת ילדים בעיירה קטנה בדרום צרפת. בגיל צעיר מאוד נשלחה לעבוד בביתם של בני זוג אמידים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ההתחלה בבית הזוג לא קלה בכלל והעובדים האחרים לא עושים לה הנחות. היא מוקסמת מאוכל, מצבעים, מהמרכיבים, צופה ולומדת מהטבחית הקבועה וכבר מדמיינת בראשה איך יכולה הייתה לשפר את התבשילים. זמן לא רב אחר כך, היא אכן מחליפה את הטבחית הקבועה וכאן מתחילה קריירה מצליחה רבת תהפוכות.

השפית היא אישה מורכבת ולא פשוטה. היא קרה, קשה, שכועסת כשנותנים לה מחמאות או מחבקים אותה. כל מה שמעניין אותה הוא האוכל, החוויה. היא מתמסרת באופן טוטאלי למטבח, ברמה שעולה לה לא מעט בחיים האישיים. האומנם? נראה שזה מחיר שהיא מוכנה לשלם. מבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים.

את סיפור חייה מספר לנו מי שהיה העוזר שלה במטבח במשך שנים. הוא מאוהב בה קשות, כבר הרבה מאוד זמן. הוא חד אבחנה והיחידי כנראה שהצליח להתקרב אליה ולחדור את האישיות הקשוחה. הוא מתאים את התנהלותו אליה ולדרכי הפעולה שלה, גם אם הדבר לא עולה תמיד בקנה אחד עם מה שהוא חושב.
הוא המספר ובתוך הסיפור שלו שזורים קטעים בפונט שונה, שבהם הוא מספר לנו על חייו בהווה וכך אנחנו לומדים גם עליו.

זה ספר לא פשוט מבחינת הקריאה עצמה – אין פרקים בכלל. היו רגעים שהרגשתי שאני יושבת עם הבחור בבית קפה והוא מנהל מונולוג עם עצמו. לחובבת פרקים קצרים כמוני, זו הייתה משימה לא פשוטה. הבחירה לכתוב בצורה כזו יוצרת מועקה מסוימת שמשרתת את העלילה. אין רגע לנשום. לנשום זה לחלשים (כך בוודאי השפית הייתה אומרת).
הספר בסך הכל די איטי ומההתחלה אנחנו יודעים דברים שקורים בסוף והשאלות לגביהם גרמו לי להמשיך לקרוא. למשל, אנחנו יודעים כבר מההתחלה שהשפית וביתה לא ביחסים טובים – למה? מה קרה שם?, או שהשפית תהפוך למאוד מצליחה – איך?, אנחנו יודעים שהמספר כרוך אחריה, על אף שהיא כפליים מגילו וכנראה גם לא הראתה לו יותר מידי חיבה – למה?
השפה במשלב מאוד גבוה, על גבול המליצי וזו ממש חגיגה לשפה העברית ושאפו לרמה איילון על התרגום.

נהניתי כי זה בדיוק מה שחיפשתי. משהו רגוע, איטי ומעניין. לחלוטין ממליצה.

את הספרים של ספריית רות אפשר למצוא באתר ההוצאה- Ruth-books.com ובחנויות העצמאיות ברחבי הארץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה של הספר שבתה אותי מהרגע שהחזקתי אותו ביד. המינימליזם הזה, עם הטקסטורה והכריכה הקשה הרגיש לי מאוד 'של פעם', ואני אומרת את זה בקטע טוב. זה נותן כבוד לספר באיזשהו מקום. זה כאילו אומר 'אני ספר טוב בפני עצמי ואני לא צריך אימג'ים שימשכו לכם את העין'. בנוסף לכריכה המקסימה, הספר מגיע עם סימניה מבד, שמחוברת לשידרה, משהו שאני מאוד אוהבת ולא עושים כבר הרבה. ואם כן – אז רק בספרים עם כריכה קשה. הדפים בפנים בצבע קרם והכל מאוד מושקע ומוקפד. נראה שהקו העיצובי יישמר בכל הספרים של 'ספריית רות' ואני מחכה בקוצר רוח לבאים.

ציטוטים:

"דומה כי גם בבגרותה נצרה השפית את ההרגל להשהות את שיפוטיה על התנהגותם של אחרים.
היא ביקשה להבין תחילה כל מה שמניע את ההתנהגות הזאת בטרם תפתח את פיה, פחות משיקולים של צדק ויותר של אמיתות, היא חששה פן לא תדייק תמיד.
לכן אירע שנזפו בה שהיא זהירה מדי, שאינה מחווה דעה במהירות ובבהירות, שהיא יושבת על הגדר.
לא היה אפשר לטעות בה טעות גסה יותר.
השפית התייחסה בשוויון נפש כמעט בלתי נתפס למה שעשויים לחשוב על מה שהיא חושבת.
לעומת זאת, היא לא יכלה לשאת את האפשרות שיהיה עליה להשיב – בתא הנאשמים של בית המשפט הקטן והפנימי שאליו שיגרה אותה ללא הרף הנוקשות שלה עצמה – על אישומי הדעה הקדומה, פיזור הנפש, הפרשנות השגויה והיוהרה"

"היא בהחלט קשוחה איתי. הדברים שלמדתי בבית הספר לא עניינו אותה, הזריזות שבה גילתי תפוחי אדמה וראשי פטריות, או איגדתי תרמילי שעועית ירוקה לצרורות אלגנטיים בפרוסות קותלי חזיר דקיקות, כל אותן טכניקות שהצטיינתי בהן עוררו שאט נפש בקרבה של השפית, ולא מפני שקינאה, כפי שסיננה בתה, לא מפני שהשפית מעולם לא זכתה ליהנות מהכשרה כזאת, אלא פשוט מפני שלא בטחה בתחבולות שנועדו לייפות את המזון או לקשט אותו ובתוך כך, במידת הצורך, להפשיט אותו מאיכותו הראשונית, לדעתה לא צריך המזון להתנאות או להחליף צורה אם לא עשה משהו שעליו להתבייש בו"

"…היא הסתכלה על בילויים ותענוגות כפי שבוחנים מנהגים משונים מסוימים של שבטים שאיננו יכולים לדמיין את עצמנו משתייכים אליהם"

הפוסט השפית, רומן על טבחית / מארי נדיאיי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אנחנו ממוקמים בעיירה קטנה בדרום אפריקה. טאני (כינוי ל'דודה') מריה היא אלמנה שאוהבת לבשל, אוכל הוא אחת ההנאות הכי גדולות שיש לה (ולשבת על המרפסת מול הנופים הפתוחים). היא עובדת בעיתון המקומי במדור שבו מפרסמת מתכונים. בשלב מסוים מערכת העיתון מחליטה שהקוראים מעדיפים טור עם עצות בעינייני אהבה. על מנת לא להפסיק לעבוד טאני מסכימה לשלב את שני הדברים – לתת עצות ולחבר להן מתכונים מתאימים.

איתה במערכת העיתון עובדות ג'סי והטי. השלוש חברות ואוהבות לעבוד יחד. ועל הדרך גם מסתבכות בצרות.

המכתבים מתחילים להגיע למערכת ובין היתר מקבלת מריה מכתב מאישה מבוהלת ומפוחדת. אפשר להבין שבעלה מכה אותה ושהיא רוצה לברוח ממנו. מריה מזדהה עם הכותבת שכן גם בעלה המנוח היה אלים ומחליטה שלא משנה מה – היא תעזור לאישה הזו. זמן קצר אחר כך אותה אישה נרצחת. כמובן שהבעל הוא החשוד המיידי וכמובן שחבורת הבנות פוצחת מחקירה משלה, מרגיזה את המשטרה, נקלעת כאמור לצרות ושכחתי – אוכלת המון. וכל זה למורת רוחו של שוטר נאה מאוד (ובעל תיאבון בריא), שקצת מוצא חן בעיניה של מריה.

את הספר מלווים המון תיאורים של הכנת אוכל, על כל שלביהם. טאני מריה אוהבת לבשל ולהאכיל אנשים. נכון שאסור לראות תכניות בישול כשרעבים? אז אותו דבר עם הספר הזה. בכל פעם שמריה אופה עוד ראסקס (מעין עוגיות קשות), הלכתי להביא לעצמי ופלה של "מן" (כזו אני, נוסטלגית) וכל תבשיל שהתבשל עשה לי חשק עז לפחמימות.

הספר קליל ונקרא במהירות, הפרקים קצרים, זורמים ומותחים והאמת שעד הרגע האחרון לא ידעתי מי הרוצח והיו שלל תפניות בעלילה.
זו תעלומת רצח, משולבת עם קורטוב רומנטיקה והרבה תבלינים מכל מיני סוגים.
התרבות בדרום אפריקה לוקחת חלק פעיל מאוד בעלילה, בין אם זה במאכלים, התייחסות לנלסון מנדלה ולאפרטהייד, ובין אם לטבע ולחיות. אחד ההחלטות של התרגום הייתה להשאיר המון מילים בשפת המקור וזה קצת הפריע לי. בהתחלה יש הסבר לכל מילה שכזו אבל עם הקריאה ההסבר נשכח ויש פשוט הרבה מילים כאלה.

בסוף הספר תמצאו שלל מתכונים, כולל לראסקס המהוללים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה ויש בה משהו וינטג'י כזה, כמו הפוסטים של פעם. רואים חצי פנים של אישה (נראה שמאוירת בסגנון הפינאפ של תחילת המאה הקודמת), את החצי התחתון של פניה מסתיר ספר פתוח, שעליו כתוב שם הספר וסיר מהביל. שם הסופרת כתוב בחלק התחתון בשילוב איור של אקדח (נו מה? היו חייבים להכניס את המתח פה איכשהו). אין יותר מידי צבעים, אולי ארבעה-חמישה והכל די פסטלי ורגוע.
מצאתי ברשת כריכה אחת כמעט זהה וכריכה נוספת, שדווקא יותר אהבתי, שנותנת הרבה יותר ביטוי לטבע ולצמחיה המוזכרים בסיפור – כאן. אני יכולה להבין למה לא בחרו בה כי האוכל די מוצנע בה ואין כמעט רמז לפרשיית הרצח.

ציטוטים:

"רציתי לומר לה שהיא גם פרפר, ושאם היא תפסיק לנסות לברוח מעצמה, אולי היא תוכל לעוף"

"הגבעות החומות היו מכוסות אובך מטושטש מרוב אבק וחום. על הכביש היו קווים עקלקלים שנראו כמו שלוליות — חזיונות שווא. מצחיק איך חוׂם יבש יכול לגרום למשהו להיראות כמו מים קרירים. כאילו האוויר מייחל כל כך למשהו שהוא ממציא אותו. זאת הבעיה כשרוצים משהו יותר מדי — זה עלול לשגע אותך."

"אין לי מושג איך אלנה ידעה על דירק; אני לא סיפרתי לה. אבל ככה זה בעיירה קטנה. לפעמים החדשות זריזות יותר מההתרחשויות עצמן"

"אבל אולי החיים הם כמו נהר שאי־אפשר לעצור, תמיד זורמים אל המוות והאהבה או מהם. הלוך ושוב. ובכל זאת, למרות שהחיים זורמים כמו הנהר הזה, הרבה אנשים עוברים את כל חייהם בלי לשחות. וחשבתי שאני אישה כזאת."

הפוסט מתכונים לאהבה ולרצח / סאלי אנדרו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).

הפוסט בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פעם מישהו אמר לי (אני חושבת שזה היה בצבא), שיהיה לי יותר קל למלא פקודות מסוימות אם אני אבין את ההיגיון שעומד מאחוריהן. זה עובד אצלי עד היום. אין לי בעיה לעשות כל דבר שיבקשו ממני, בלבד שיסבירו לי למה, בצורה הגיונית. אם אני שואלת "למה?" ועונים לי "ככה", אני חוטפת ג'ננה.

אסף אביר רצה לדעת למה. למה לא מצליחה לו המקושקשת ולמה החלמון בביצה הקשה יוצא אפרורי ולמה באופן כללי הוא לא ממש מצליח לבשל כמו שהוא היה רוצה. אז הוא שאל שאלות. במדע הוא דווקא מבין. הוא שאל שפים, חלקם ידועים (ארז קומורובסקי ומאיר אדוני), טכנולוגים ויצרני מזון, עבד במסעדות נחשבות ועשה תחקיר משוגע בכמעט כל נושא אפשרי שיש לו נגיעה לאוכל – כימיה, ביולוגיה, היסטוריה ומה לא. זה לקח כשש שנים.

בדיוק כמו שמו – זה לא ספר בישול. זה נכון שיש פה ושם מתכונים, אבל הם בעיקר שם כדי להמחיש טענה מסוימת או לתת דוגמה. מצד שני, באופן הזוי, הספר הזה יגרום לכם לרצות לבשל ובעיקר לרצות לבשל יותר טוב. בהתחלה דווקא התבאסתי – אני יודעת שעדיף שאני אלך לשוק והלוואי והייתי יכולה לעזוב את החיים שלי במרכז ולעבור לחווה בצפון הארץ ולגדל בעצמי את האוכל. בפעם הראשונה שנכנסתי לסופר, אחרי שקראתי את העמודים הראשונים בספר, פשוט הסתכלתי על הכל ואמרתי לעצמי "זה לא טוב", "זה לא מספיק טוב", "זה בכלל לא בשל". כמעט יצאתי בלי כלום ותכננתי להזמין לי אוכל לארוחת ערב.
ואז התקדמתי קצת בקריאה ולמדתי עוד ועוד דברים, גילויים מרעישים ממש על דברים בסיסיים כמו מלח, מים וביצה (יש פרק של 30 עמודים על 'השחמה'!), שכל החשק פשוט חזר לי. אז נכון, אין לי גינת ירק, אבל אפשר בהחלט לנסות להוציא את המקסימום ממה שכן יש.

הספר מדבר בגובה העיניים והוא גם ממש מצחיק. הוא לא מופנה לטבחים מדופלמים או להדיוטות שמעולם לא נכנסו למטבח. הוא פשוט מופנה לכולם. הוא יסביר לכם עם אילו תבלינים כדאי להתחיל ומה כדאי שיהיה במטבח, אילו שילובים יוציאו את התוצאה הכי טובה (עם הסבר מדעי כמובן), איך תהפכו להיות אשפי צלייה ואיך תעשו את המקושקשת המושלמת.

בנוסף לכל זה, הספר מלא באנקדוטות היסטוריות מאוד מעניינות, כמו איך התחילו בנז אנד ג'ריז ומה ייחד את הגלידה שלהם, הירוגליפים במצרים, גילויים מהמאות הקודמות הקשורים לבישול (ואף אחד לא ידע) וישנם גם סימוכין לספרי בישול מוכרים וגם לספרי מחקר ואפילו כימיה.

אסף טוען שברגע שנבין את המדע שמאחורי האוכל, לא נזדקק למתכונים יותר, כי נדע מה עובד עם מה, איך כל חומר מגיב, ממה צריך להיזהר ואיפה צריך סבלנות (רמז – גם במקושקשת).

אני יכולה לכתוב פה עוד הרבה על הספר הזה, אפילו שעדיין לא סיימתי אותו. זו אגב, אחת הסיבות שלוקח לי כל כך הרבה זמן – אני מסמנת לי עמודים חשובים, כותבת לי הערות, תוקעת כל מיני חתיכות נייר בין הדפים, לוקחת את הספר כל הזמן למטבח, מלכלכת אותו ובאופן כללי הוא פשוט עובר התעללות.

היום החלטתי שאני עושה מקושקשת לפי הספר. בדרך כלל הבנזוג אחראי על אומלטים בסופי שבוע, אבל אמרתי לו שיתכונן ל'מקושקשת של בתי מלון'. ואכן כך היה – מקושקשת נימוחה, טעימה ולא יבשושית שנעשתה עם הרבה סבלנות ואהבה. עכשיו תגידו – מה? כולה מקושקשת!. נכון. אבל זו רק ההתחלה. ברגע שתבינו את היחסים בין החומרים, התבלינים והתגובות הכימיות בין הכל ובמיוחד – מה קורה אצלכם בתוך הפה, האף, השיניים, העיניים ואפילו המוח – השמיים הם הגבול. וזו הגדולה של הספר הזה.

אני לא מגזימה כשאני אומרת שזה ספר חובה בכל מטבח שמכינים בו אוכל ורוצים להכין אותו יותר טוב. זה לא משנה אם אתם בשלנים גדולים או קטנים, פשוט תתחילו לקרוא ותגלו עולם שלם שלא הכרתם.
חוץ מזה – זה תמיד נחמד שיש אנקדוטות היסטוריות ומדעיות לרגעים של שתיקות מביכות בדייטים או בפינת קפה בעבודה. יש לכם חבר חובב בישול? זו המתנה בשבילו.

למקרה שלא היה ברור – מומלץ בחום לוהט של מחבת מברזל יצוק.

קבוצת פייסבוק המלווה את הספר – מה הטעם – בשלנים סקרנים בפייסבוק

בלוג האוכל של אסף אביר – thetaste.co.il

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת!!! עוד לפני שהספר הגיע אלי וראיתי את הכריכה ברחבי הרשת, התאהבתי בה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'היי, זה יכול להיות פרינט ממש מגניב למטבח'. במרכז, בגדול ישנו מעין רישום של יד (מזכיר קצת איורים "של פעם"), מחזיקה כפית ובה עיגולים צבעוניים עם למינציה סלקטיבית. המבט ישר נמשך לצבעוניות ומדגיש את מה שחשוב – מה שעל הכפית. קרי – האוכל. שם הספר כתוב בלבן על גבי בלוק שחור, מה שגורם לו להיות מאוד בולט. העיגולים הצבעוניים חוזרים גם בכריכה האחורית, בצורה מצומצמת. אהבתי ממש.

ציטוטים:

מתוך הכריכה הפנימית – "בישול הוא הניסיון להפוך כל מזון ל'גרסת הפרי' של עצמך – רך, עסיסי וערב לחך" – הרולד מגי, חוקר אוכל

הפוסט לא ספר בישול, המדע והאמנות של הביס המושלם / אסף אביר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

מי שמספרת לנו את הסיפור היא איזבל. איזבל היא עיתונאית קנדית אשר עוברת עם בעלה וביתה הקטנה לניו יורק לצורכי עבודה. המעבר לא בדיוק עובר חלק, נישואיה במשבר וגם העבודה מתגלה כלא מהנה במיוחד. אדוארד הוא אביה של ולרי, חברה טובה של איזבל, שאיבד את אשתו פולה אחרי 69 שנות זוגיות מושלמות. שניהם באיזושהי צומת בחייהם. היא מוכנה לוותר על הנישואים שלה, והוא כבר מוכן לוותר על החיים ולהצטרף לאשתו. כיוון שהוא לבד, איזבל מבטיחה לולרי שתבוא לבקר אותו ותאכל עמו ארוחת ערב בחג המולד. מה שמתחיל בתור "טובה" לחברה מתפתח לחברות מופלאה.

השניים נהנים כל כך שארוחות הערב הופכות למנהג קבוע. שני הצדדים מרוויחים – אדוארד אוהב מאוד לבשל ומתחיל את ההכנות שעות לפני הארוחה עצמה (ולפעמים ימים), מה שנותן לו טעם לחיים ומשהו לצפות לו, מישהו להשקיע בו. איזבל לעומתו, צריכה את פסק הזמן הזה מהקצב של העיר, ממערכת היחסים שלה עם בעלה ומהעבודה.

בארוחות מתפתחות שיחות בין השניים והם חולקים זיכרונות מהעבר (בעיקר שלו) והתמודדויות ביחסים ובעבודה (בעיקר שלה). הם אפילו מחליפים ביניהם מכתבים. החברות הזו הייתה נחוצה לשניהם, היא פותחת כל אחד מהם לכיוון חדש ופורה. בהתחלה איזבל יותר מאופקת ומסוגיית בנוגע לאוכל, אך היא נפתחת עם הזמן, שואלת ולומדת ומשלבת את הדברים האלה בחייה. ולא רק בהקשר של אוכל.
אדוארד ואיזבל סבלו מבדידות מסוימת. אדוארד, בהיותו אלמן אשר אשתו הייתה כל עולמו ואיזבל בהיותה בתוך מערכת יחסים במשבר ועבודה לא מתגמלת. יש לו המון תובנות על החיים מתוקף חייו הארוכים והוא חולק את איזבל בכל. זה נותן לה פרספקטיבה וראייה אחרת על כל המצב שהיא נתונה בו. זה מפיח בה תקווה.

כל פרק  מתחיל בתפריט אשר מתאר מה אוכלים ומה שותים השניים באותה ארוחה אשר מתוארת בפרק. כך למשל הפרק הראשון הוא "סטייק סינטה צרוב בגריל ברוטב בורגיניון, תפוחי אדמה קטנים, סופלה שוקולד ויין מלבק" והפרק התשיעי הוא "אויסטר רוקפלר, סלט אבוקדו ברוטב גבינה כחולה, טארט לימון ופינו בלאן". מעורר תאבון. לא מומלץ בכלל לקרוא כשאתם רעבים. הבטן רק תקרקר לכם עוד יותר.

הגסטרונומיה מככבת פה וכל חובבי הבישול ימצאו מרכיבים מעניינים, שילובים לא צפויים וטיפים של אדוארד למנות מסוימות. גם האלכוהול ששותים השניים מקבל טיפול מכובד – הקפאה של הכוסות טרם ההגשה, השקעה בקישוטים וכו'.

זה סוג של ספר זיכרונות. זיכרונות שהיו וזיכרונות חדשים שנוצרים. והוא בהחלט מרגש ככזה.

הספר קליל, מהנה ומתאר גם בצורה מקסימה את ניו יורק אהובתי ואת ההווי בה. על הדרך הוא גם מלמד אותנו להתענג על ההנאות הקטנות של החיים.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

האימג' על הכריכה מקסים בעיני. רואים כניסה לדירה, הדלת פתוחה בחלקה ומזמינה אותנו להיכנס. הגוונים חמים ונעימים ומתחשק פשוט "לקפוץ" פנימה. בתוך הדירה ישנו שולחן ועליו אגרטל עם פרחים. תיכף יבוא אדוארד ויתקין שם את הארוחה.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שכותרת הספר תקועה ממש באמצע והייתי מעדיפה אותה למטה, זה ממש "שובר" את התמונה המקסימה הזו באמצע.

ציטוטים:

"תני מעצמך, אך לא את עצמך".

"למען האמת, אדוארד היה עסוק מאוד בהגדרת המושג "אהבה". מעולם לא הבנתי אם עשה זאת למעני או שניסה להבין בדרך כלשהי לעומקו את הקשר המיוחד שהיה לו עם פולה. בכל בוקר כשישב לאכול את ארוחת הבוקר שלו – קפה, ביצים מקושקשות, לחם קלוי שחמאה מרוחה עליו בנדיבות, ושימורי משמש – היה עובר על כמה דפים במילון לפי סדר האלפבית ומחפש מילים שיתווספו לרשימת מצאי האהבה שברשותו. ראשונה נוספה המילה "אהדה", אחריה "הערצה", ובפעם האחרונה שבדקתי הוא הגיע לאות חי"ת – "חברות" ו"חיבה".
"את עושה טעות אם את לא מנסה להבין מה זאת אהבה," הוא אמר והגיש את טארט הלימון בעל הריח העז והמתיקות המעודנת האופיינית למאפים האווריריים שלו. "אם את מתמסרת למישהו בלי להבין את זה, את בסך הכל מבקשת להיות עבד".

"את החיים שלך הצלת בעצמך," הוא אמר. "תחשבי על זה ועל הזמן תביני מה אני אומר. נתת, לא רק קיבלת." ואז הוא נשנק ואמר שהוא צריך ללכת. "נגעת בלבו של איש זקן".

הפוסט ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

שתי המשפחות מסוכסכות ביניהן כבר הרבה שנים ומתחרות אחת בשנייה בכל דבר. בין היתר בשאלה למי מהן יש טבח יותר טוב. קונרד שם פעמיו לכיוון אחוזת היל, מגובה בהמלצות של אנשים יודעי דבר. כמו שכבר ציינתי – הוא  מלא בביטחון עצמי וגם כריזמה לא חסר וכמובן שהוא מקבל את העבודה.

כבר מהרגע שנכנס קונרד לעיירה, היה ברור שהוא מכוון מטרה, רק שאנחנו לא בדיוק מבינים מהי. ההתנהלות שלו רחוקה מלהיות אדיבה וחברותית. למען האמת, נראה כאילו ממש לא אכפת לו מה יחשבו עליו תושבי העיירה או הקולגות שהוא עובד עימם. הרבה אנשים יגידו לכם, שכאשר אתם מגיעים לעבודה חדשה "תשמרו על פרופיל נמוך" עד שתבינו מי נגד מי. אז קונרד? הוא לא מכיר את העצה הזו ומתעמר בכולם. הוא לא חוסך מאף אחד. חוץ מאולי המעסיקים שלו.

לאט לאט (וממש לא בזהירות) קונרד משתלט על כל סביבתו. נראה כאילו כולם סרים למרותו ואיכשהו כל דבר שקורה בעיירה קשור אליו. הוא סמכותי, מניפולטיבי ומאוד אסרטיבי. לידו כולם נראים עצלנים ובטלנים. הוא משנה את כל סדרי העבודה במטבח, משנה תפקידים ואפילו ממליץ לפטר חלק מהעובדים כי הם מחוסרי יכולת לטענו.

יש שטוענים ש"הצבא צועד על קיבתו" ואני אחת הראשונות להעריך אוכל משובח. עושה רושם שהאוכל שקונרד מכין, בשילוב האישיות שלו גורמים למשפחת היל להיות מאוד מרוצים ולאפשר לו לעשות מה שבא לו בלי לשאול יותר מידי שאלות. כך למשל הוא בונה דיאטות מיוחדות לדיירי האחוזה וגורם להם לרדת במשקל ולהיות בריאים יותר באופן כללי. כמובן ששמו מתחיל ללכת לפניו בעיירה ומשפחת היל נודעת בקרב הציבור כזו בעלת הטבח הטוב ביותר. ללא ספק, כבוד גדול, שמייחסים לו הרבה חשיבות בעיירה כמו קוב.

ככל שהסיפור מתקדם אנחנו מגלים עוד ועוד צדדים באישיות של קונרד, חלקם טובים יותר ורובם טובים פחות. המתח נבנה מתוך העובדה שהקורא לא באמת מבין מה מטרתו הסופית ולאן הוא עוד שואף. לעיתים נראה כאילו הנה מישהו הולך לקום כנגדו, להיעמד על רגליו האחוריות ולשים לו גבולות. אבל לא, איכשהו קונרד מצליח להזדחל לכל חור ולהשיג את כל המטרות שלו.

יש משהו מטריד בספר, מעבר לקונרד עצמו כמובן. זה מראה בין היתר כמה אוכל טוב משפיע על אנשים, אבל עבורי זה ספר על גבולות ועל אנשים שאם לא שמים להם את הגבול בזמן הנכון גדלים להיות מפלצת ענקית. אולי בכלל הכוונה הייתה להעביר ביקורת על החברה. הספר אמנם נכתב במקור בשנות ה-60 של המאה שעברה, אבל בהחלט מתאים גם לימינו אנו. וזה מפחיד. ומטריד.

הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא, שאם שם כזה – "הטבח" – הייתי מצפה להרבה יותר תיאורי אוכל והכנה של מנות. אבל כנראה שהאוכל פה הוא רק תירוץ ואלגוריה למשהו אחר. האם באותה מידה זה היה יכול להיות "החייט" או "הסנדלר"?

ממליצה באופן מטריד משהו.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אני הרוסה על העטיפה של הספר הזה!. הסיבה הראשונה שבגללה קניתי אותו בכלל היא בגלל הכריכה. קודם כל, האיור עצמו מצליח להעביר את האווירה הכללית שעולה מתיאור הדמות של קונרד, ואפילו שהיא די מינימליסטית, רק עכשיו קלטתי שקצה הכובע שעל ראשו הוא בעצם טירה. תגלית מרעישה בהתחשב בזה שאני סאקרית של כריכות ולא שמתי לב לזה עד עכשיו. בנוסף, אני אוהבת את העובדה שהחלקים הנימיים של עטיפת הספר לא מוזנחים וזוכים גם הם להתייחסות. אני מניחה שזה מייקר את העסק, אבל החשיבה פה היא מעבר וזה מבורך. כך בחלק הפנימי של הכריכה הקדמית מופיעה אחת הסקיצות לכריכה שאיירה שרית עברני (וברקע של ממשיך הגוון הירוק, רק בהיר יותר, ואיורי הסכינים בתחתית ממשיכים את הקו), ובכריכה האחורית הפנימית מופיע דיון קצר ומשעשע של שני משפטים בין אוריאל קון והילית חמו-מאיר, העורכים של הספר. גם פה ממשיך הקו העיצובי הירוק, הסכינים בחלק התחתון וסקיצה נוספת של שרית עברני. כל בשלן יודע שספר בישול טוב – תמיד מלוכלך, לכן גם אהבתי שיש פה ושם "לכלוכים" על העטיפה. מקסים.

הפוסט הטַבָּח / הארי קרסינג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.