'שירת סרטני הנהר' הוא אחד הספרים המיוחדים שנתקלתי בהם לאחרונה. יש פה הכל מהכל – סיפור אהבה, חקירת רצח ודרמה משפטית, סיפור התבגרות והרבה הרבה טבע.

העלילה מתרחשת בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת בצפון קרולינה שבארצות הברית.
הכפר ברקלי קוב היא כפר קטן אשר ממוקם סמוך לביצה גדולה. בכפר עצמו יש הפרדה ברורה בין לבנים ל'צבעוניים' והמקומיים מתייחסיםלשונה מהם בהתאם. אלו שנמצאים במעמד נמוך יותר גרים בעצם בכפרים "ייעודיים" מרוחקים יותר וחלקם לחופי הביצה ונקראים בפי כל "אנשי הביצות".

קאיה גרה עם משפחתה בבית רעוע לחופי הביצה. הסיפור מתחיל כשהיא בת שש ואמהּ יוצאת מהבית ולא חוזרת. קאיה נשארת עם אביה השתיין ושני אחיה הגדולים. גם אחיות היו לה, אבל הן עזבו עוד קודם. ברקלי קוב זה מקום שרוצים לצאת ממנו מהר, אין להם שם עתיד. לא עובר הרבה זמן וגם אחיה של קאיה עוזבים והיא מוצאת את עצמה רק עם אביה המתעלל, שנעדר לתקופות ממושכות וכשכבר כן נמצא הוא שיכור ואלים רוב הזמן.

מהר מאוד גם אביה נעלם מהתמונה וקאיה חווה נטישה נוספת. כך קאיה, ילדה בת פחות מעשר, מוצאת את עצמה לגמרי לבד. היא צריכה להתבגר. ומהר.
היא צריכה לאכול, היא צריכה כסף, היא צריכה לדאוג לעצמה, היא צריכה להישמר מאנשי הרווחה שמנסים לשים עליה את ידיהם. בקיצור – היא צריכה לשמור על עצמה.

העלילה נעה קדימה ואחורה בזמנים בין העבר בו מתוארת הישרדותה של קאיה כנגד כל הסיכויים לבין ההווה, בו נמצאת גופתו של צ'ייס אנדרוז בביצה וכל האצבעות המאשימות מופנות לקאיה.

כמישהי שנקראת בפי אנשי העיירה "ילדת הביצה" ו"זבל ביצות" אין לה הרבה סיכוי מולם.

אבל היא נלחמת. בכולם. האם תצליח? תצטרכו לקרוא.

שני קווי העלילה – העבר שבו מתוארת התבגרותה של קאיה במשך השנים מתחיל ב-1952 וההווה בו מתגלה הגופה ומתחילה חקירת הרצח – 1969, מתאחדים בסופו של דבר ב-1970.

מצד אחד יש צדדים מאוד מרגיעים בספר – התיאורים של הביצה, האהבה של קאיה לטבע וההתמזגות שלה עם החיות ואיתני הטבע, החקירה שלה את החיים בביצה שמגיעה לרמה מדעית על אף שלא בילתה בבית ספר יותר מיום אחד בלבד.
ומצד שני – זה ספר לא פשוט בכלל. ילדה קטנה שנאלצת ללמוד בגיל צעיר מידי איך להתקיים בכוחות עצמה. איך להשיג כסף, איך לבשל ומה לאכול (כשרוב הזמן פשוט אין). ילדה שחווה נטישות אחת אחרי השנייה מכל מי שסובב אותה לאורך השנים ומאבדת אמון באנשים ובמערכת. אמון שאולי אף פעם לא היה לה. אין לה קשרי חברות והיא לגמרי לבד. אף אחד לא לימד אותה להתחבר ומתוקף היותה 'ילדת ביצות', אף אחד לא ממש רוצה קשר איתה.
קטע שזכור לי במיוחד הוא כשהיא מתצפתת על חבורת נערים ונערות בגילה וכל כך רוצה להיות חלק מהם. היא נזכרת שאמא שלה אמרה לה פעם שחשוב להיות חלק מלהקה, אבל אף פעם לא לימדה אותה איך מתקבלים ללהקה הזו. זה שבר לי את הלב.

המקום הכי שמח ומלא של קאיה הוא בביצה, עם השחפים שלה, הנוצות שהיא אוספת וחוקרת ושלל הצמחים ושוכני הביצה השונים.

הספר הזה היה קסם עבורי. הוא הפך לי את הבטן בהרבה מקרים והרגשתי את התסכול של קאיה מול המערכת ומול עיירה שלמה שפשוט לא מסוגלת לקבל את מי ששונה מהם ולא נותנת להם צ'אנס.

יש בספר הזה הרבה יותר ממה שכתבתי כאן, פשוט תצטרכו לסמוך עלי. הוא יפתיע אתכם בהרבה מובנים.

מומלץ בחום ואהבה.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה הישראלית דומה מאוד לכריכה המקורית של הספר. לדעתי היא אפילו יפה יותר מבחינת הגוונים וה"חיוּת" שבה (ותודה לאמרי זרטל יקיר הבלוג). הקומפוזיציה מחולקת לשני חלקים עיקריים – השמיים והביצה ובאמצע דמות חותרת בסירה קטנה. הכל שקט ושליו ורגוע. אני אוהבת את הכריכה מאוד. יחד עם זאת היא לא מעבירה לגמרי את רוח הספר. מצד שני, אני לא מצליחה לחשוב על משהו מתאים יותר. חסר לי איזה טוויסט קטן, משהו שיעביר את החלקים הפחות נעימים שיש בספר. הסתכלתי לא מעט על הכריכה וחיפשתי רמז למשהו כזה ולא מצאתי. בגרסה הישראלית השמיים מאוד מעוננים וזה הרבה יותר מתאים מהגרסה המקורית.

ציטוטים:

"קאיה נשאבה בחזרה אל תוך המחזורים הצפויים של ראשנים ומחול הגחליליות, התחפרה עמוק בתוך הפרא נטול המילים. נדמה היה שהטבע הוא האבן היחידה שלא תישמט באמצע הזרם".

"היא ידעה שלא על צ'ייס היא מתאבלת, כי אם על חיים המוגדרים בידי דחייה. השמים והעננים התחבטו מעליה, והיא אמרה בקול רם, "אני צריכה לגרור חיים לבד. אבל ידעתי את זה. אני יודעת מזמן שאנשים לא יישארו".

"קאיה שמטה את כתב העת על ברכיה, ומוחה נסחף עם העננים. יש נקבות חרקים שאוכלות את בני זוגן, אימהות יונקים לחוצות שנוטשות את גוריהן, זכרים רבים שרוקחים דרכים נפתלות ומסוכנות במטרה לגבור על מתחריהם לזרע. שום דבר לא נראה לא יאה כל עוד החיים ממשיכים לתקתק. היא ידעה שלא מדובר בצד אפל של הטבע, אלא בדרכים רבות-תושייה לשרוד כנגד כל הסיכויים. אין ספק שלבני אדם יש אפילו יותר כאלה".

"קאיה נזכרה איך לפני שנים אמא הזהירה אותה ואת אחיותיה הגדולות מגברים צעירים שרועמים במנועי הטנדרים החלודים שלהם או מסתובבים בגרוטאות הישנות שלהם עם רדיו שצווח בקולי קולות. "בנים חסרי ערך עושים הרבה רעש," אמרה אמא אז".

"הטבע נועז מספיק להבטיח שזכרים שמפיצים אותות כוזבים או עוברים מנקבה לנקבה, תמיד מוצאים את עצמם לבד בסוף".

"החיים הפכו אותה למומחית בריסוק רגשות לגדלים ברי-אחסון".

"את 'צכה כמה חברות, מותק, כי הן לתמיד. בלי נדר. דבוקה של נשים זה המקום הכי עדין, הכי קשוח בעולם".

"זה לא רק זה." היא דיברה כמעט בלחישה. "לא ידעתי שמילים יכולות להחזיק כל כך הרבה. לא ידעתי שמשפט יכול להיות כל כך מלא".
הוא חייך. "זה משפט טוב מאוד. לא כל המילים מחזיקות כל כך הרבה".

"לא רע, התעוררתי בצד הנכון של הלכלוך," ענה אבא".

"לא היה לה מושג איך לדבר עם ילדים, בטח לא עם מורה, אבל היא רצתה ללמוד לקרוא ומה בא אחרי עשרים ותשע".

"בַּרקלי קוֹב היה כפר שהמים עצרו בו את הזמן, פזור פיסות-פיסות בין שפכי נחלים וקָנים, כמו קן של אנפות מוטל ברוח".

הפוסט שירת סרטני הנהר / דליה אוונס הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

התחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה. חיכיתי שהילדה תירדם וידעתי שלא אוכל להתרכז ולשקוע בספר הרציני שקראתי באותו רגע (מה גם, שבטח עוד רגע וגם ברגע שאחריו אצטרך שוב לקום ולהרגיע). אז הסתכלתי סביבי ועל השולחן בסלון נח לו הספר "צ'יק ואני", שהגיע באותו היום בדואר. הרמתי אותו, הוא לא עבה במיוחד, מצוין. הכריכה גם הזכירה לי משום מה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אז אמרתי "יאללה". מפה לשם – סיימתי אותו ביום למחרת.

מייק הוא ילד שמנת בכיתה ח' הלומד בבית ספר בברלין. לכיתה מגיע תלמיד חדש בשם צ'יק, בן למהגרים שלא ממש ברור מאיפה הוא. הוא בעל עיניים מלוכסנות וכולם קוראים לו "המונגולי".

הגיעה חופשת הקיץ ומייק מוצא את עצמו בבית לבד, בלי ההורים, מחפש את עצמו ותוהה מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לו. באיזשהו שלב צ'יק עובר ברחוב. מייק ממש לא בעניין של לנהל שיחה עם הנער המוזר, אבל את צ'יק זה לא מעניין.

הם לא מתכוונים, אבל הם יוצאים יחד למסע מוטרף לחלוטין במכונית לאדה מקרטעת, שהם רק "שאלו" אותה. מה פתאום גנבו?!. הכיוון הכללי שלהם הוא להגיע למקום שנקרא ולאכיה. אין להם מפות, או מצפן או רישיון.
בדרך הם נתקלים באנשים טובים יותר וטובים פחות, בכאלה שיעזרו להם וכאלה שינסו למסור אותם לידי המשטרה. הם יגיעו למקומות יפים, בלי לדעת איפה הם נמצאים ואם הם בכלל בכיוון.

והם יתחברו. הם ישפיעו אחד על השני ויהפכו לחברים טובים. יש משהו מרגש בשני נערים, לא פופולריים במיוחד, שלא אוהבים אחד את השני במיוחד שמתחברים פתאום ועוברים יחד מסע מטורף שכזה, מעין מסע התבגרות. הם באמת עושים שם כמה דברים ממש מטומטמים, כמו כל בן נוער טיפוסי בגיל הזה (אח שלי שרף את החדר שלו פעמיים ולמישהי את השיער פעם אחת).

הספר יכול להתאים לנוער הבוגר יותר (לפחות זה שחושב שהוא בוגר ומבין את העולם), בגילאי הגיבורים – כיתה ח' בערך. אולי אפילו קצת לפני, רק צריך לזכור שהשפה שהנערים מדברים בה בספר לא בדיוק "נקייה".

זה ספר מצחיק ומרגש. היו לא מעט פעמים שצחקתי בקול ולא פחות פעמים שהרגשתי לחלוחית בעין. אני מניחה שזה כי רובנו היינו בגיל הזה והרגשנו את אותו הדבר ועברנו (כמעט) את אותם הדברים. וגם אם לא – זו הזדמנויות מצוינת לעבור את זה עם מייק וצ'יק.

ממליצה בחום לנוער, אבל ממש לא רק.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בדרך כלל אני לא בעד כריכות שמבוססות אך ורק על צילום כזה מ"אימג' בנק", אבל פה זה עובד ממש טוב. צריך גם לזכור לאיזה קהל הספר מיועד ואני חושבת שנוער מאוד יאהב את העטיפה הזו. היא משדרת את החופש, את הרכב החבוט ואת כל החוויה שהנערים עוברים.

ציטוטים:

"לא הצלחתי לתאר לעצמי שיום אחד גם אני אהיה פנסיונר בצבע בז' בדיוק כמוהם. אפילו שכל הגברים הזקנים שהכרתי היו פנסיונרים בצבע בז'. וגם הפנסיונריות היו כאלה. כולם היו בצבע בז'. היה חי נורא קשה לדמיין שהנשים הזקנות האלה היו גם צעירות פעם. שפעם הן היו באותו גיל כמו טטיאנה, ושבערב הן היו מתלבשות יפה והולכות למועדוני ריקודים, במקומות שבהם בוודאי קראו להן פרגיות צעירות או משהו, לפני חמישי או מאה שנה. ברור שלא כולן. כמה מהן בטח היו אפורות ומכוערות גם אז. אבל גם לאפורות ולמכוערות כנראה היו ציפיות גדולות מהחיים, בטוח היו להן תוכניות לעתיד. וגם לרגילות שבהן היו תוכניות לעתיד, ומה שבוודאות לא היה חלק מהתוכניות האלה היה להיהפך לפנסיונרית בצבע בז'. ככל שחשבתי לעומק על הזקנים האלה שיצאו מהאוטובוסים, נעשיתי יותר מדוכא. יותר מהכל דיכאה אותי המחשבה שבין הפנסיונריות האלה יש גם כאלה שלא היו אפורות או משעממות בצעירותן. שהן היו יפות, הכי יפות בשכבה, אלה שכולם היו מאוהבים בהן, ושלפני שבעים שנה מישהו ישב בשבילן במגדל האינדיאנים וחיכה בהתרגשות שהאור בחדר שלהן יידלק. עכשיו גם הבנות האלה הן פנסיונריות בצבע בז', וכבא אי אפשר להבדיל אותן משאר הפנסיונריות בצבע בז'. לכולם היה אותו עור אפרפר, אוזניים ואפים שמנמנים. נעשיתי כל כך מדוכא שכמעט רציתי להקיא".

הפוסט צ'יק ואני / וולפגנג הרנדורף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

רצה הגורל ולאחרונה אני בוחרת לקרוא ספרים ממש טובים. או שפשוט שולחים לי ספרים טובים. או שאני בוחרת נכון מה לקרוא. או שפשוט התרככתי. זה בהחלט יכול להיות, זה קורה לי בדרך כלל בחודש שקודם ליומולדת…

איכשהו גם יוצא שהרבה ספרים שקראתי לאחרונה מסופרים מפי גיבור שמרגיש "שונה" באיזשהו אופן (כמו למשל בקובץ הסיפורים "המקום הכי טוב בעולם" שכתבת עליו לא מזמן). ההרגשה הזו, של להיות שונה, זה משהו שאני מאוד מזדהה איתו ותמיד מוצאת את עצמי מתחברת ל"אנדר-דוגים", גם בחיים וגם בספרות. יש איזו תחושה שתמיד נעשה להם עוול.

פיורלה היא בת למשפחת עולים. לא מצוין במדויק מאיפה עלו, אבל אני מניחה שזה מאחת ממדינות צפון אפריקה. היא הראשונה שנולדה בארץ ותולים בה הרבה תקוות. יש לה "חוש למילים" והיא דוברת עברית הכי טוב במשפחה ואפילו קצת מתביישת כשסבתא שלה ואמא שלה מדברות ערבית כשהן מסתובבות איתה ברחוב.

לפיורלה, או פשוט פיורי כפי שהיא מכונה בפי המשפחה, אין חברות. היא נורא רוצה, אבל הילדות בבית הספר לועגות לה, למבטא שלה, לבגדים שלה ובאופן כללי מתנהגות כמו שילדים מגעילים מתנהגים בגיל הזה. אז פיורי מעדיפה להישאר בבית רוב הזמן. שם היא מוצאת את עצמה מבלה בעיקר עם סבתא נונה והחברות שלה, שגם באו "משם" או בקריאת ספרים רבים, אותם היא משאילה מהספרייה.

פיורי ומשפחתה המעט מורחבת גרים בצריף ליד הואדי – אמה ואביה, אחיה הגדול רפאל (שמתואר כתלמיד מצטיין שכולם אוהבים להתגאות בו), סבתא נונה, דודתה שרה ונונו אליהו (שלא לגמרי הבנתי מה הקשר שלו למשפחה, אבל זה לא משנה, הוא חלק מהמשפחה בכל מקרה).

הסיפור מתאר שנה אחת בחייה של פיורי, בגילאים שבין 13 ל-14. הרבה קורה בשנה הזו ופיורי מתבגרת לנגד עיננו. בשנה הזו גם מוכרזת הקמת מדינת ישראל, כך שסיפורה של פיורי כרוך בכל האירועים שגם קורים במדינה בשנה הזו – היחסים עם השכנים הערבים, המתח, ההכרזה והחגיגות שלאחריה.

זה מרגיש כאילו פיורי לכודה בין המשפחה שלה, שעדיין לא לגמרי משחררת את המדינה שממנה עלתה, לבין הרצון שלה להתבגר בהתאם למדינה החדשה שבה היא גדלה ובהתאם לרצונות האישיים והחברתיים שלה. היא מנסה ליצור לעצמה זהות משלה, שלא מתכחשת למקום ממנו באה, אבל עדיין טומנת בחובה את המקום בו היא נמצאת עכשיו ושבו היא מתכננת לגדול ולהתפתח. היא מנסה לבנות לעצמה ביטחון עצמי, בזמן שמשפחתה מכנה אותה "אפרוח מקולקל" והוריה וסבתה לא תמיד מבינים את הצימאון שלה לספרים או לחברים צברים.

אני אוהבת סיפורים שהם מעין רומן התבגרות. אי אפשר להגיד שהספר מושלם אבל הוא היה מקסים בעיני ונהניתי מאוד לקרוא אותו. יש שיחשבו שהוא טרחני במקצת ונופל לכל מיני סטריאוטיפים של גזענות, נשיות וכן הלאה. המילה "אשכנזים" לא מוזכרת בספר בכלל, למרות שברור מי הם אותם האנשים שמגלים גזענות כלפי המשפחה. אולי משיח לא רוצה להרגיז אף אחד ומהלכת לה בין הטיפות, גם בעניין היחסים עם הערבים שגרים בשכנות ומגורשים ערב הכרזת העצמאות. היא מאוד נזהרת וזה בסדר. בטח בשביל ספר ראשון.

זה ספר חמוד ומרגש שהעביר לי בכיף כמה ימים חמים במיוחד.

ממליצה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמה יפה הציור על העטיפה! הדבר הראשון שעשיתי כשלקחתי את הספר לידי הוא לבדוק מי הצייר. אז הציור הוא של טובה צביק וקוראים לו "התור לדוקטור ציפקיס". הסתכלתי על עבודות שלה ברשת וגיליתי ציורים מקסימים, מלאים חיים וצבע. הציור מאוד מתאים לספר ולאווירה באותה תקופה במדינה. רואים נשים ערביות יושבות על ספסל ליד איש מבוגר שראשו מורכן ואישה נוספת, שמחזיקה תינוק ונראית כאילו מסובבת לחבורה את הגב. בחלק העליון רואים ילדה מתנדנדת וצופה לעבר הים הכחול שבאופק, ובו ספינה גדולה. התפאורה היא צמחייה ארץ ישראלית מוכרת של עצי פרי וסיגלון. הסתכלתי הרבה על הציור הזה וכל פעם מצאתי בו פרטים חדשים. מקסים.

ציטוטים:

"אפשר להגיד ואפשר להסביר, את זה את לימדת אותי".

"עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם, כמוהם, כמו סבתא והפמיליה. לפעמים ההרגשה הזאת מתנפחת בתוכי ולא נשאר לי מקום לנשימות. לפעמים אני מדמיינת שאנחנו גרים בבית, כמו הבתים החדשים בעיר, אלו על הקומות. נגיד בקומה שלישית, ושאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. כולנו מדברים עברית נכונה. החברות מגיעות אלי הביתה כל יום ואוכלות את העוגות קצף שאנחנו קונים בקונדיטוריה רחוקה, כולם רובצים בספריה הענקית שלנו על שטיחים רכים כמו פרווה וקוראים בכמה ספרים בבת אחת. אחר כך אני קצת נגעלת מעצמי שאלו החלומות שלי".

"אני פוחדת שאם אני אספר למישהו, אני אתחיל להתפרק. שכל מה שהצלחתי לסדר בתוך הגוף והראש שלי ייפול שוב על הרצפה של עצמי ואני לא אצליח לסדר את זה בחזרה במקומות. אז אני ממשיכה לחייך ולשתוק".

"שמה בשדות של הקיבוץ, האבטיחים התמלאו כבר מיץ ונראים כמו הריון גדול מחוץ לבטן של האדמה".

הפוסט פיורלה / ענת משיח הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני אוהבת שמחזירים אותי אחורה בזמן וכאן יש חזרה כפולה – דבר ראשון חזרה לשנות ה-60 ודבר שני חזרה לתקופת ההתבגרות. איזה כיף היה אז הא? איזה דברים באמת חשובים עיניינו אותנו? מוזיקה? המין השני? תעלולים (הנה עוד מילה שאבד עליה הקלח)? כיף לחזור אחורה בזמן, ולנסות לשחזר דברים שהרגשנו פעם, כשעוד התרגשנו מכל דבר קטן. 

הספר הזה בכלל מתחיל בפרק שבו המספר מגיע לנקודה מאוד גבוהה בעת טרק בנפאל. היה לו קשה להגיע לשם והוא מרגיש את החוסר בחמצן וצריך למהר לחזור לגבהים יותר שפויים. לפני זה הוא מחליט להודות על הרגע הזה ורוכן לנשק איזושהי לוחית תפילה טיבטית. הלשון נדבקת לפלטה מפאת הקור ורק במאמצים כבירים, שכרוכים בהרבה כאב ודם מצליח לנתק את שיניו ולשונו. החוויה הזו מעלה לו זיכרון ילדות רחוק שבו נדבק בדיוק באותה צורה למנעול ביתו, אימו הייתה שם לשפוך מיים חמים ולעזור אבל כאן, בנפאל אין מי שיושיע אותו ממצב הביש והכאב הזה. מנקודת הזיכרון הזו מתחיל סיפורו.

זהו סיפור התבגרות של נערים בכפר קטנטן בשוודיה בסוף שנות ה-60, שהקידמה עדיין לא ממש הגיעה אליו. הגיבור שלנו, מטי, מתחבר לילד שתקן בשם נילה. נילה הוא בן למשפחה שמרנית נוצרית לסטידיאנית והבית שם מאופיין בשתיקה רועמת. השניים מתחברים למרות הפערים ביניהם (אמא של מטי דווקא אוהבת שהרדיו דלוק כל הזמן) ומגלים אהבה משותפת למוזיקה. הם מתוודאים לאלוויס ולביטלס ועוברים חוויה ממש מטלטלת כשהם מקשיבים בפעם הראשונה לפטיפון בחדר של אחותו של מטי. זה עולה להם ביוקר אבל שווה מבחינתם כל רגע.

כל פרק הוא מעין סיפור קצר על איזו תקרית או משהו מעניין שקרה בכפר והוא מתחיל תמיד במשפט שמספר מה הולך להיות בפרק. זה מצא חן בעיני. זה הזכיר לי את ספרי הנוער שהייתי קוראת בצעירותי שהיו מתחילים כך בדיוק. כאילו רוצים למשוך אותי לקרוא את הפרק על ידי כך שמספרים לי תקציר שלו.

רוב הפרקים לא ארוכים במיוחד וכל אחד מהם הוא מעין סיפור קצר שיכול לעמוד גם בפני עצמו. חלק קטן מהם ממש הזוי שלא תמיד ברור אם אכן התרחש במציאות או במוחו הקודח של הסופר (או אולי זה "רק" זיכרון?).

הנופים המתוארים רחוקים מכאן אלפי שנות אור ועשרות מעלות – יערות מכוסי שלגים וקור מקפיא. אני אוהבת את התיאור בכל הספרים הסקנדינבים האלה כי זה כל כך שונה ממה שאני מכירה מכאן וזה נחמד ולו רק כדי לצנן בטיפה את הקיץ הזה שמסרב להיגמר. בנוסף לכל זה – המנטליות בכפר המדובר שונה לגמרי מחיים בעיר כפי שאני מכירה אותם. האנשים הם עובדי כפיים, חלקם חקלאים, עובדים הרבה עם הידיים ולפעמים אפילו רוטנים כנגד הקידמה. פה ושם זה הזכיר לי את "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו", שגם שם מדובר ב"אנשים עובדים" שקשה להם לקבל את הקידמה ויש בהם תמימות מסויימת. לא יודעת למה, אבל כל כמה פרקים נזכרתי בספר הזה אז כנראה שזה אומר משהו.

הסיפור כולו הוא סוג של חוויה אנתרופולוגית מרתקת לטעמי. ניאמי מספר על מנהגי המקום – הטבילה בסאונה בתום סעודה, שתיית האלכוהול שעוברת את הגבול ברוב המקרים, היחסים בין גברים לנשים, האמונות הטפלות, על ילדים אחרים בבית ספרו וכמובן – הרבה על מוזיקה. מוזיקה פופולרית בעולם ומוזיקה שהם מנסים ליצור בעצמם.

זה ספר מקסים שגרם לי לחייך הרבה יותר מפעם אחת ואולי אפילו להסמיק פה ושם, ממש כמעט כמו שהיה קורה לי בגיל ההתבגרות. מומלץ בחום, גם כשחם עדיין בחוץ.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מקסימה בעיני והרבה הרבה יותר טובה מהעטיפה הקודמת שהייתה בהוצאה הראשונה ב-2005. אפשר לראות את השלג ואפילו להרגיש אותו, למרות שהוא לא מאוד בולט, העצים מאחור מייצגים את היערות שמקיפים את הכפר, במרכז אנחנו רואים אוהל מואר באמצע הלילה, סוג של קמפינג / הרפתקה בשביל ילדים קטנים. מבחינתי זה דע ברור שמטי ונילה נמצאים שם ועושים חיים. בשמיים רואים את הזוהר הצפוני, שמאופיין בצבע הירוק (הוא מוזכר בספר באחד הפרקים ולכן נראה לי טבעי לגמרי שהוא כאן). הכל יחד מצליח להעביר את האווירה הכללית בספר.

יפה מאוד לדעתי.

ציטוטים:

"על הקיר הקדמי של הכיתה, מתחת לכרכוב התקרה, היו תלויות "האותיות". צבא אימתני של עמודים וקשתות שנמתח מקיר אחד למשנהו. עם אלה אנחנו אמורים לנהל בזה אחר זה קרב היאבקות, להכניע, להשכיב על גבם במחברות שלנו ולהכריחם להשמיע קול"

"או אז העיר סבא בנימה קודרת כי החשמל הוא ההמצאה המגוחכת ביותר מכל מה שהגיע מדרום שוודיה, יש בו כדי לפנק ולקלקל בני אדם ובעלי חיים גם יחד, הוא הפחית את מסת השרירים בקרב אנשי עמל ונשים, הוריד את העמידות לקור, הרס את חושי הראייה בחושך, הסב לילדים ליקויי שמיעה וחיסל את היכולת שלהם לאכול אוכל רקוב, וברגע זה ממש הוא עומד לעקור מהשורש את כושר העמידה והסבילות שבהם הצטיינו אנשי טורנדאלן, משום שהכל מתבצע עכשיו במהירות מסחררת על ידי מנועים. עד מהרה יוחלף גם המשגל בחשמל, שכן מדובר בעיסוק מיוזע ומְאָמץ גם יחד, ודברים כאלה נחשבים, כידוע, מיושנים".

"אבא הפציר בי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שלא להתחיל לחשוב יותר מידי, אלא רק על הדברים החיוניים ותו לא, שכן שקיעה במחשבות היא בבחינת הרגל רע שרק הולך ומחמיר ככל שעוסקים בו. בתור תרופה שכנגד הוא יכול מניסיונו האישי להמליץ על עבודה פיזית קשה; פינוי שלג שנערם, חטיבת עצים להסקה, סקי למרחקים ארוכים וכדומה, שכן המחשבות נוטות לצוץ בראש כששוכבים ומתבטלים על הספה או נחים בכל דרך אחרת. גם על השכמות מוקדמות הוא ממליץ, בייחוד בשבתות ובמצבים של הנג-אובר, במצבים הללו המחשבות הנוראות ביותר עלולות לצוץ להן בראש כמו עובש".

הפוסט מוזיקה פופולרית מויטולה / מיקאל ניאמי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.