בן זוגה, גם הוא בתחום, רק שהוא כבר סיים את הדוקטורט ואפילו התקבל לעבודה באוניברסיטה בעיר אחרת ובעצם הוא מעין מראה לכל מה שהיא לא. היא בת למהגרים סיניים עם חינוך מחמיר וקפדני. מבחינתם – אם היא לא תסיים את הדוקטורט היא כישלון. ובכלל, כל מה שלא קשור לכימיה, פיזיקה או מתמטיקה – לא שווה כלום וזה כל מה שצריך לדעת בחיים. כשגדלה ושאלה את אביה שאלות, הוא היה שולח אותה לחפש בעצמה את התשובות. אמא שלה לא ממש למדה את השפה וכך יוצא שלא יכולה לעבוד במקצוע ונותרת ממורמרת על הכל.

אריק, בן הזוג, מציע לה להתחתן איתו. היא לא מסכימה, אבל גם לא ממש מסרבת. הוא מקבל עבודה בעיר אחרת והיא מחליטה שלא להצטרף אליו ובעצם נשארת לבד. עם הכלב. היא כבר לא יודעת אם היא בכלל רוצה לסיים את התואר, היא לוקחת חופשה ומתחילה לתת שיעורים פרטיים.

יש לה חברה טובה בעיר אחרת, נולדת לה ילדה והיא חווה משבר בזוגיות. גם מעצם ההורות וגם ביחסים עצמם. המפגשים ביניהן מולידים לא מעט רגעים משעשעים.
נראה שגם הגיבורה שלנו וגם כל מי שסובב אותה בסוג של משבר. למעט אריק, שאצלו נראה שהכל בא בקלות (וגם אהוב על ידי הוריו, שמפרגנים לו בלי סוף, בניגוד לגיבורה), ואולי לכן הוא היחיד בעל שם בספר.

בגלל הצורה שהספר כתוב בה, בגוף ראשון, קטעים קצרים ואסוציאטיביים, הרגשתי בהתחלה כאילו יושבת לדבר איתי חברה שפשוט לא סותמת את הפה. הייתי צריכה לקחת הפסקות יזומות בשטף הקריאה כדי לנוח. לא יודעת להסביר את זה. מצד שני – חזרתי לקרוא וסיימתי די מהר.

אני אמביוולנטית לגבי הספר הזה. אין בו כלום ויש בו הרבה. אין בו ממש עלילה, אבל יש בו לא מעט תובנות על החיים. לדמויות אין שמות, אבל אני יודעת עליהם הכל. הוא הולך קדימה ואחורה בזמן, אבל בפועל כמעט הכל כתוב בזמן הווה, אפילו שזה מתאר משהו מהעבר.

הספר זכה בכל מיני פרסים. אני לא יודעת להגיד לכם למה. אבל כנראה שיש בו משהו. אולי סגנון הכתיבה, אולי הדיסוננס בין הדמויות חסרות השם לדמות היחידה עם השם – אריק, והצורה שבכל זאת, איכשהו, מצליחים להזדהות עם הגיבורה.

יש קצת עצב בספר הזה, במיוחד כשהיא מספרת החינוך הקפדני שקיבלה. לא אפשרו לה להיות ילדה ולשחק במשחקים "רגילים". מבחינת אבא שלה משחקים זה לתת לה חמישה מספרים ושהיא תעשה עליהם כל מיני פעולות חשבוניות, עד שתגיע לתוצאה מסוימת. יש רגעים שנראה שהיא ממש בדיכאון. מצד שני, הספר מספק לא מעט שנינויות משעשעות ותובנות מעניינות על החיים ועל דור שני למהגרים.

בקיצור, אני ממליצה אבל עם סייגים – זה לא ספר לכל אחד. אני מניחה שיש אנשים שלא תהיה להם סבלנות ל"פטפטת" הזו ולזרם התודעה כאן. הייתי מציעה למי שיכול, שיקרא עמוד או שניים ויבין על מה אני מדברת.

דבר נוסף – אני אוהבת כימיה. זה המקצוע שתגברתי בתיכון והייתי פשוט גרועה בו. חשבתי שיהיה מגניב ליצור תגובות ולפוצץ דברים במעבדה. אז כן, הכל מאוד עניין אותי, אבל פשוט לא הייתי טובה בו. הכימיה מאוד נוכחת בספר וגם הגיבורה מסבירה עליה בצורה שכל הדיוט יבין.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה לאללה ומוכיחה שספר שקוראים לו "כימיה" לא בהכרח חייב להיות רציני וכבד. במרכז רואים לב המורכב בתוכו מכלים שונים של מעבדה, כשהקו החיצוני של הלב מחבר בינהם. הרקע הוא מחברת חשבון תכולה, שעליה מופיעים איורים של מולקולות ונוסחאות. מאוד עדין ויפה. אפשר לדעתי לוותר על הסופרלטיבים שמופיעים. משום מה זה תמיד מפריע לי והייתי מעדיפה שיופיעו מאחורה (לנעט הסימון של הזכייה בפרס, שאותו אני דווקא מבינה).

ציטוטים:

כמו שאמר דוקטור הו: אולי קו ישר הוא המרחק הכי קצר בין שתי נקודות, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הכי מעניין".

"את יודעת, היה יכול להיות יותר גרוע, אני אומרת לחברה הכי טובה, והיא אומרת, באמת, איך?
האופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. הפסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. הכימאית רואה כוס מלאה לגמרי, חצייה בנוזל וחצייה בגז, ושניהם קרוב לודאי רעילים".

התינוקת באותו ראש כמונו וקיבלה את הכינוי "משמידת הדברים הקטנים". היא מוציאה הכל מהארנקים שלנו ומשליכה על הרצפה.
החברה הכי טובה אומרת למשמידה, את יכולה בבקשה ללכת לחצי דקה ולחזור בתור ילדה חמודה יותר?"

"עצה מהאינטרנט: האם בסוף היום זאבים טרפו את אחד מילדייך? לא? אז את אמא טובה".

הפוסט כימיה / וייקי ואנג הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

התחלתי לקרוא אותו לגמרי במקרה. חיכיתי שהילדה תירדם וידעתי שלא אוכל להתרכז ולשקוע בספר הרציני שקראתי באותו רגע (מה גם, שבטח עוד רגע וגם ברגע שאחריו אצטרך שוב לקום ולהרגיע). אז הסתכלתי סביבי ועל השולחן בסלון נח לו הספר "צ'יק ואני", שהגיע באותו היום בדואר. הרמתי אותו, הוא לא עבה במיוחד, מצוין. הכריכה גם הזכירה לי משום מה את "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אז אמרתי "יאללה". מפה לשם – סיימתי אותו ביום למחרת.

מייק הוא ילד שמנת בכיתה ח' הלומד בבית ספר בברלין. לכיתה מגיע תלמיד חדש בשם צ'יק, בן למהגרים שלא ממש ברור מאיפה הוא. הוא בעל עיניים מלוכסנות וכולם קוראים לו "המונגולי".

הגיעה חופשת הקיץ ומייק מוצא את עצמו בבית לבד, בלי ההורים, מחפש את עצמו ותוהה מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שיש לו. באיזשהו שלב צ'יק עובר ברחוב. מייק ממש לא בעניין של לנהל שיחה עם הנער המוזר, אבל את צ'יק זה לא מעניין.

הם לא מתכוונים, אבל הם יוצאים יחד למסע מוטרף לחלוטין במכונית לאדה מקרטעת, שהם רק "שאלו" אותה. מה פתאום גנבו?!. הכיוון הכללי שלהם הוא להגיע למקום שנקרא ולאכיה. אין להם מפות, או מצפן או רישיון.
בדרך הם נתקלים באנשים טובים יותר וטובים פחות, בכאלה שיעזרו להם וכאלה שינסו למסור אותם לידי המשטרה. הם יגיעו למקומות יפים, בלי לדעת איפה הם נמצאים ואם הם בכלל בכיוון.

והם יתחברו. הם ישפיעו אחד על השני ויהפכו לחברים טובים. יש משהו מרגש בשני נערים, לא פופולריים במיוחד, שלא אוהבים אחד את השני במיוחד שמתחברים פתאום ועוברים יחד מסע מטורף שכזה, מעין מסע התבגרות. הם באמת עושים שם כמה דברים ממש מטומטמים, כמו כל בן נוער טיפוסי בגיל הזה (אח שלי שרף את החדר שלו פעמיים ולמישהי את השיער פעם אחת).

הספר יכול להתאים לנוער הבוגר יותר (לפחות זה שחושב שהוא בוגר ומבין את העולם), בגילאי הגיבורים – כיתה ח' בערך. אולי אפילו קצת לפני, רק צריך לזכור שהשפה שהנערים מדברים בה בספר לא בדיוק "נקייה".

זה ספר מצחיק ומרגש. היו לא מעט פעמים שצחקתי בקול ולא פחות פעמים שהרגשתי לחלוחית בעין. אני מניחה שזה כי רובנו היינו בגיל הזה והרגשנו את אותו הדבר ועברנו (כמעט) את אותם הדברים. וגם אם לא – זו הזדמנויות מצוינת לעבור את זה עם מייק וצ'יק.

ממליצה בחום לנוער, אבל ממש לא רק.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

בדרך כלל אני לא בעד כריכות שמבוססות אך ורק על צילום כזה מ"אימג' בנק", אבל פה זה עובד ממש טוב. צריך גם לזכור לאיזה קהל הספר מיועד ואני חושבת שנוער מאוד יאהב את העטיפה הזו. היא משדרת את החופש, את הרכב החבוט ואת כל החוויה שהנערים עוברים.

ציטוטים:

"לא הצלחתי לתאר לעצמי שיום אחד גם אני אהיה פנסיונר בצבע בז' בדיוק כמוהם. אפילו שכל הגברים הזקנים שהכרתי היו פנסיונרים בצבע בז'. וגם הפנסיונריות היו כאלה. כולם היו בצבע בז'. היה חי נורא קשה לדמיין שהנשים הזקנות האלה היו גם צעירות פעם. שפעם הן היו באותו גיל כמו טטיאנה, ושבערב הן היו מתלבשות יפה והולכות למועדוני ריקודים, במקומות שבהם בוודאי קראו להן פרגיות צעירות או משהו, לפני חמישי או מאה שנה. ברור שלא כולן. כמה מהן בטח היו אפורות ומכוערות גם אז. אבל גם לאפורות ולמכוערות כנראה היו ציפיות גדולות מהחיים, בטוח היו להן תוכניות לעתיד. וגם לרגילות שבהן היו תוכניות לעתיד, ומה שבוודאות לא היה חלק מהתוכניות האלה היה להיהפך לפנסיונרית בצבע בז'. ככל שחשבתי לעומק על הזקנים האלה שיצאו מהאוטובוסים, נעשיתי יותר מדוכא. יותר מהכל דיכאה אותי המחשבה שבין הפנסיונריות האלה יש גם כאלה שלא היו אפורות או משעממות בצעירותן. שהן היו יפות, הכי יפות בשכבה, אלה שכולם היו מאוהבים בהן, ושלפני שבעים שנה מישהו ישב בשבילן במגדל האינדיאנים וחיכה בהתרגשות שהאור בחדר שלהן יידלק. עכשיו גם הבנות האלה הן פנסיונריות בצבע בז', וכבא אי אפשר להבדיל אותן משאר הפנסיונריות בצבע בז'. לכולם היה אותו עור אפרפר, אוזניים ואפים שמנמנים. נעשיתי כל כך מדוכא שכמעט רציתי להקיא".

הפוסט צ'יק ואני / וולפגנג הרנדורף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

עם נתוני הפתיחה האלה אבי מתחילה לחקור רצח שבוצע בכנסייה נטושה. עם הזמן מתגלות עוד גופות ואבי מבינה שהיא מתמודד עם רוצח סדרתי. כל הרציחות מאופיינות באלימות משוגעת ובכל זירת רצח מופיע קוף צעצוע. תושבי המחוז מתפקדים כקהילה שסגורה בתוך עצמה ולא ממש מעוניינים לעזור, במיוחד לא לאבי.

אבי תצטרך לחפור ולהרחיק לכל מיני מקומות על מנת להגיע לשורש הרוע המניע את הרוצח. גם בתור עברהּ שלה והשדים הרודפים אותה. היא בעצמה עוברת מעין תהליך בספר. היא לומדת על מי היא יכולה לסמוך ועל מי לא ואפילו פרטים מעניינים לגבי העבר שלה.

פה זה המקום לציין שזה לא ספר לבעלי קיבה רגישה. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר על רוצח סדרתי כל כך אלים. הגופות מושחתות בכל מיני דרכים יצירתיות והכל כתוב בפרטי פרטים. מי שאלימות מהסוג הזה קשה לו – שיוותר על הספר. אי אפשר להבין את הפרט הזה מגב הספר, אז ראו הוזהרתם.

דרך הסיפור לומדים על ההיסטוריה של המחוז, הקשורה באופן ישיר לכל מיני ארגונים אירים כדוגמת הקלאן נה גאל והצבא האירי הרפובליקני – IRA. מעניין לקרוא על חייהם על מהגרים, שהגיעו לארצות הברית, "נהנו" מכל מה שארץ האפשרויות נתנה להם, אבל עדיין נשארו נאמנים בנפשם למולדת האירית.

אני נהניתי מהספר (עד כמה שאפשר להנות מרוצח קר, מנוכר וסאדיסט). קראתי אותו תוך כמה ימים והמתח נשמר לכל אורכו. כמו כן, הפרקים קצרים ותסמונת ה"רק עוד פרק אחד ודי" השאירה אותי ערה עד השעות הקטנות של הלילה.

"במחוז, אם אדם אהוב מת מוות טבעי, קיבלת אוכל חם ורגשי השתתפות. אם הוא נרצח בידי אדם לא ידוע, אפשר היה לצפות לחודשים של מלוא תשומת הלב. הילדים יוזמנו כל יום אחר הצהריים לבתים שונים. ארוחות יבושלו ויוגשו בסביבות ארבע (אנשים במחוז אכלו ארוחת ערב מוקדמת, תזמון שנשאר עווד משעת סיום  העבודה במפעלי הפלדה). חבר או חברה יקפצו לביקור ויחזיקו לך את היד, חלל האויר בקומה למטה יבושם במטהר אויר, והחדר ימורק עד לרמת החריצים שבין המרצפות. אם שלחת לשלם חשבונות, ידיים יסרקו את הדואר וישלמו את אלה שהגיע זמן הפירעון שלהם בהמחאות מפנקס הצ'קים שלך או מזה שלהם בלי לחשוב פעמיים" (עמוד 58-59).

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש. אני תמיד מסתבכת בתוך העלילות הפוליטיות האלה.)

פינת העטיפה:

הכריכה כולה בגוונים של אפור, שחור ואדום.

פה הייתי מאוכזבת. שלא תבינו אותי לא נכון – הצילום עצמו יפייפה, אבל בחירה קצת פשטנית שלא עושה חסד עם הספר לדעתי. למה? קודם כל, הוא לא משקף בכלל את הספר. אי אפשר להבין שמדובר בספר מתח שכולל מרדף מרתק אחרי רוצח סדרתי, או את הקשר לאירלנד או לבאפלו. זה קצת נראה כמו אחת העטיפות של ספר שמשתייך לרומן אפל אירוטי סטייל "חמישים גוונים". לא שזה רע, כן? אבל זה הווייב הכללי שהעטיפה משדרת ולדעתי זה חבל. מי שאוהב ספרי מתח ומחפש אותם בחנויות הספרים, לא ירים את הספר הזה. חיפשתי ברשת את העטיפה המקורית ומצאתי אותה בחנות ספרים אינטרנטית שאני אוהבת – כאן. לדעתי העטיפה הזו הרבה יותר מתאימה ומעבירה את אווירת הספר.
עוד דבר – שם הסופר באדום והוא הדבר הכי בולט בכריכה. זה משהו שמאפיין בדרך כלל כריכות שבהן הסופר מאוד מוכר ועצם הבלטת השם עוזרת במכירות. אני, אישית, לא הכרתי את הסופר כך שזה לא עשה לי שום דבר. יכול להיות שמי שקורא הרבה מתח מזהה את השם ואז זה עושה את העבודה. לכל אלה שלא – קצת פחות.

הפוסט אירית שחורה / סטיבן טלטי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.