הספר שלנו מתחיל במנהטן של 1946 – גרייס היא אלמנה צעירה, שאיבדה את בעלה טום בתאונת דרכים כשחזר לחופשה משירותו הצבאי. האבל והרחמים היו כבדים עליה והיא עברה לניו יורק והשקיעה את עצמה בעבודה. היא עובדת כמזכירה במשרד המציע עזרה (משפטית בעיקר) למהגרים שמגיעים מאירופה לגור עם משפחתם בניו יורק. לגרייס יש דרך מאוד מסוימת להגיע לעבודתה, אבל הבוקר שינתה קצת את מסלולה ונאלצה לעבור דרך תחנת גרנד סנטרל, מקום שהיא נמנעת ממנו בגלל מפגש שהיה אמור להתקיים שם עם בעלה, שאליו לא הגיע. מחוץ לתחנה התרחשה תאונת דרכים, נחסמו רחובות ולגרייס לא הייתה ברירה אלא להיכנס. בתוך התחנה היא נתקלת במזוודה עזובה מתחת לאחד הספסלים. היא מחכה כמה דקות, רואה שאף אחד לא מתקרב למזוודה, הסקרנות מכריעה אותה והיא פותחת אותה (חייבת לציין פה שאישית זה היה לי קצת תמוה, כי מי פותח מזוודות לא שלו? אבל אולי בשנות ה-40 לא נלחצו מחפצים חשודים).

בתוך המזוודה גרייס מוצאת חבילת תמונות עטופות בבד תחרה. בתמונות נשים צעירות, חלקן במדים והדבר מעורר את סקרנותה. היא מחליטה לנסות ולגלות.

חוזרים אחורה ללונדון של 1943 – אלינור טריג היא מזכירה, אישה בין הרבה גברים ב"מינהלת למבצעים מיוחדים". זהו אירגון האחראי לשליחת סוכנים חשאיים לאירופה, בין היתר לצרפת, על מנת לעזור "מבפנים" להתכונן לפלישה של בעלות הברית על ידי חימוש פרטיזנים ושיבוש פעילות של מפעלים מסוימים, גשרים וכו'.
לאחר שכמה סוכנים כשלו בתפקידם, אלינור מעלה הצעה מהפכנית – לשלוח סוכנות נשים לשטח. ההצעה מתקבל והיא מקבלת את ניהול הפרויקט. היא מאתרת את הנשים, מגייסת אותן ומפקחת על האימונים שלהן.

אחת הנשים המגויסות בלונדון היא מארי – אם לילדה בת חמש, שמנסה להרוויח ביושר מספיק כסף כדי שתוכל להעניק לביתה חיים טובים לאחר שבעלה נטש אותן.

הפרקים נעים קדימה ואחורה בזמן בין גרייס, אלינור ומארי. גרייס במאמציה להבין למי שייכת המזוודה ומי הנשים הצעירות בתמונות, אלינור בפיקוח על הפרויקט השאפתני של הסוכנות החשאיות ומארי, שנשלחת לצרפת כמפעילת אלחוט.

זה פרק מאוד מעניין במלחמת העולם שלא הייתי מודעת אליו בכלל. האומץ ששלוש הנשים האלו מפגינות במצבים מסוימים מעורר השראה. במהלך הקריאה נזכרתי לא פעם בספר 'בנות הלילך' שקראתי לפני כמה חודשים, גם הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם וגם בו עומדות שלוש נשים חזקות במרכז.

העלילה עצמה מעניינת והספר כתוב בשפה קלילה, על אף שהנושאים לא קלים תמיד לעיכול. בכל זאת, מלחמה זה לא דבר פשוט, על כל המשתמע מכך.

ספר מעניין למי שהתקופה מושכת אותו.

הספר נקרא דיגיטלי באפליקציית עברית – אפשר להתרשם מהתקציר ופרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל לא הפילה אותי. לאחרונה יש המון כריכות שבהן דמות נשית כזו או אחרת, עם נוף ברקע. זה יפה, זה נעים בעין וכנראה גם עובד. הייתי שמחה אם היה משהו יותר מסקרן וחריג בנוף. את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן, גם היא לא מאוד חריגה, אבל אהבתי אותה יותר.

ציטוטים:

הציטוט הפותח את הספר – "בתקופת מלחמה האמת חשובה ביותר, לכן מוטב שתמיד תהיה מלווה במִשמר של שקרים." וינסטון צ'רצ'יל

הפוסט הילדות האבודות של פריז / פאם ג'נוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!).

הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים.

עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית.

אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו.

אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים.

סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים.

"בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות.

זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו.

השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב   שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת.

ציטוטים:

"להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות."

הפוסט בנות הלילך / מרתה הול קלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפני כמה חודשים, כשבעלי שיחיה קרא את מלכוד 22 כל הזמן צחקתי עליו כי לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן לגמור את הספר. לקח לו משהו כמו חודשיים (אני קוראת בדרך כלל ספר בשבוע). והנה, כשבאתי אני לקרוא את מלכוד – לקח לי חודש וחצי… למה? מלכוד 22, כשמו כן הוא, הכניס אותי למלכוד. מצד אחד זה ספר מצחיק לאללה, מלא בציניות ואירוניה והומור שאני אוהבת (בעיקר הומור שחור). מצד שני – בל נשכח שמדובר במלחמה, שהיא תמיד ברקע, לעולם לא נשכחת ומטריפה את דעתם של כולם. כל פרק הוא מעין סיפור קטן לכשעצמו ולכן אפשר לעצור את הקריאה בכל רגע בלי להרגיש ש"פיספסתי" משהו. אבל עדיין, אי אפשר להגיד שזה ספר "זורם". מטבע הדברים הנושא הוא קשה וה"חוויות" שהחיילים עוברים נעות בין הפיזי לנפשי (עם דגש על הנפשי).

גיבור הספר הוא יוסריאן, שמתחילת הספר מנסה לחזור הביתה בשלום לאחר שהשלים את מכסת הטיסות שהוקצבו. הבעיה היא שכל הזמן מעלים את מספר המשימות שיש לטוס לפני החזרה הביתה. תסכול. מלכוד.
הספר מתאר את ההווי בטייסת אמריקאית, על שלל דמויותיהן הצבעוניות וההזויות.
ה"מלכוד" המוזכר בשם הספר הוא בעצם מצב בו כולם יוצאים מפסידים ואין מנצחים. דוגמא מצחיקה היא השיחה בין יוסריאן לרופא הטייסת:
"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"
"ברור, אני חייב. אני חייב לקרקע משוגעים"
"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני הרי משוגע תשאל את כולם"
"הם משוגעים".
"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"
"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"
"כי הם משוגעים, זה למה"
"ברור שהם משוגעים, הרגע אמרתי לך שהם משוגעים ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא"
אחרי שיחות כאלה – אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. וזה בדיוק מה שהספר עשה לי. רגע אחד אני צוחקת מההומור השחור ומאוזלת היד של הקצינים הכי בכירים בטייסת ורגע אחד אני על סף בכי בגלל תיאור התרסקות של מטוס.
מבחינתי היה בספר הכל – גם מצחיק וגם עצוב, גם מותח וגם בנוי מסיפורים קצרים, גם מלחמה וגם אהבה.
שווה שווה שווה להגיע לסוף הספר גם אם קצת קשה ולא מתחברים בהתחלה כי החלק האחרון שלו פשוט מדהים. שלושת הפרקים האחרונים מטלטלים ומרגשים ושווה להגיע לסוף בשבילם.
בקיצור – אחד הספרים היותר טובים שקראתי לאחרונה. מומלץ.

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

תאור פינת העטיפה

ציטוטים:

"אני לא זקן"
"אתה נמצא במרחק סנטימטרים מהמוות כל פעם שאתה יוצא למשימה. כמה זקן יותר אפשר להיות בגילך? לפני חצי דקה נכנסת לתיכון, וחזייה פתוחה הייתה הדבר הכי קרוב לגן עדן שבכלל קיווית להגיע אליו. רק חמישית השניים קודם היית ילד קטן עם עשרה שבועות של חופש גדול שנמשך מאה אלף שנה ובכל זאת תמיד נגמר מוקדם מידי. זיפ! הן עוברות בטיל. איך אפשר בכלל להאט את הזמן בצורה אחרת, לעזאזל?"

" ברגע שהלכה, יוסריאן קרע את הפתק לגזרים והלך בכיוון השני וחשב בהחלט איזה תותח הוא שבחורה יפה וצעירה כמו לוצ`יאנה שכבה איתו ולא ביקשה כסף. הוא היה די מרוצה מעצמו עד שהביט סביבו בחדר האוכל של בניין הצלב האדום, ומצא את עצמו אוכל ארוחת בוקר עם עשרות רבות של אנשי צבא אחרים במדים שונים ומשונים. בבת אחת הוא הוקף במראות של לוצ`יאנה הפושטת את בגדיה ולובשת אותם, ומלטפת ותוקפת אותו בסערה בקומבניזון הוויסקוזה הוורוד שלבשה איתו במיטה וסירבה חהוריד. יוסריאן נחנק בטוסט ובביצים שאכל, כשחשב עד כמה אדירה היא הטעות שעשה בשעה שקרע את איבריה הארוכים, הגמישים, הערומים והצעירים לקרעי נייר קטנים בשחצנות כזאת, וזרק אותם בשביעות רצון עצית כזאת על המדרכה את הביוב. הוא כבר התגעגע אליה נורא. בחדר האוכל היו איתו כל כך הרבה אנשים חסרי פנים במדים. הוא חש תשוקה דוחקת להיות איתה שוב לבד, והוא ניתר ממקומו מתוך דחף רגעי ורץ החוצה ובמורד הרחוב לעבר הדירה כדי למצוא את פיסות הנייר הקטנות שזרק לביוב, אבל הן כבר נשטפו משם בצינור של מנקה הרחובות"

"יוסריאן היה יכול לרוץ אל בית החולים מתי שרצה, בגלל הכבד שלו ובגלל העיניים שלו. הרופאים לא הצליחו לפתור את בעיית הכבד שלו, ולא הצליחו להסתכל לו בעיניים בכל פעם שאמר להם שיש לו בעיה בכבד".

"בדרך כלל לא התקרב מספר החולים בתוך בית החולים למספר החולים שיוסריאן ראה מחוץ לבית החולים, ובדך כלל היו בתוך בית החולים פחות חולים אנושים. שיעור התמותה בתוך בית החולים היה נמוך בהרבה משיעור התמותה מחוץ לבית החולים, ונחשב שיעור תמותה בריא הרבה יותר. מעטים מתו שלא לצוך. אנשים בתוף בית החולים ידעו הרבה יותר על מיתה, והפכו אותה לעיניין נקי ומסודר הרבה יותר. הם לא יכלו למנוע את המוות מלהיכנס, אבל כל עוד הוא היה שם היה עליו לנהוג כג`נטלמן. אנשים בתוך בית החולים השיבו את נשמתם לבורא בעדינות ובטוב טעםם. לא הייתה שם ההתפארות הגסה והמכוערת ביחס למוות, שהייתה נפוצה כל כך מחוץ לבית החולים".

"אם מביאים הכל בחשבון, יוסריאן העדיף לעיתים קרובות את בית החולים, אף על פי שהיו לו מגרעות משלו. שירות נטה להיות מתנשא, הכללים, למי שנשמע להם, היו מגבילים, וההנהלה חטטנית. מאחר שהייתה למקום נטייה להיות מאוכלס בחולים, לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה שיהיה איתו במחלקה קהל צעיר ומלא חיים, והבידור לא תמיד היה על רמה. הוא נאלץ להודות שבתי החולים השתנו לרעה בהתמדה ככל שנמשכה המלחמה וככל שהיית קרוב יותר לחזית, וההידרדרות ברמת האורחים בלטנ במיוחד באזור הקרבות עצמו, שם נטו השפעות המלחמה המשגשגת להתגלות מייד".

"ואל תגיד לי שנסתרות הן דרכי האלוהים"…"אין בזה שום דבר כל כך מסתורי. אין לו שום דרך. הוא משחק. אן שהוא שכח אותנו לגמרי. זה האלוהים שאתם מדברים עליו – כפרי מגושם, טמבל מסורבל, חסר בינה, מלא בעצמו וחסר נימוס. אלוהים אדירים, כמה אפשר לסגוד לכוח עליון שמוצא לנכון לכלול תופעות כמו ליחה וריקבון בשיניים בתוכנית הבריאה שלו? מה לכל הרוחות עבר בראש המעוות, המרושע והמלוכלך שלו כשהוא גזל מזקנים את הכוח לשלוט בעשיית הצרכים? למה לכל הרוחות הוא בכלל ברא את הכאב?"

הפוסט מלכוד 22 / ג`וזף הלר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.