שאגי נולד למשפחה קשת יום. אביו הוא נהג מונית (הנושא את אותו שם – שאגי), שלא בדיוק נאמן לאשתו. יש לו שני אחים מבעלה הראשון של אימו אגנס (אותו עזבה לטובת שאגי ההולל) – קתרין ואלכסנדר הידוע בכינוי ליק. אימו לא עובדת וכולם גרים בצפיפות בדירה של הוריה של אגנס. שאגי האב עובד המון ולא נמצא הרבה בבית. אגנס מרוכזת בעצמה, אנוכית ומבלה את רוב זמנה בלהיות שיכורה. אפשר לומר ששלושת הילדים די מגדלים את עצמם ומחפשים להתרחק מהאם כמה שיותר, במיוחד כשהיא שתויה.

גם כשנראה שהמצב הולך להשתפר והמשפחה עוברת לבית חדש מחוץ לעיר – הם מגלים שמדובר בעיירת כורים מוזנחת בשם פיטהד, מלאה בכורים מובטלים, אנשים מוזנחים ושיכורים וילדים מתעללים. אם הגילוי הזה לבד לא הספיק, שאגי האב מחליט שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך חדשה, הרחק מהאלכוהוליזם של אשתו, ומשאיר את אגנס עם הילדים לבד בדירה החדשה.

לאט לאט כולם עוזבים ורק שאגי, בערך בן שבע בשלב הזה, נשאר לצד אימו. ילד בגיל הזה לא אמור להתמודד עם המצבים שהוא עומד בהם. הוא לא אמור לנקות קיא של אימו, או לחילופין למזוג לה עוד בירה, הוא לא אמור לעשות הכל כדי למצוא חן בעיניה ולחכות ליד מיטתה, בתקווה שתתעורר פיכחת. הוא לא אמור לדאוג למצב כלכלי ולהסתדר עם כסף וקצבאות. הוא אמור להיות בבית הספר, להכיר ילדים בגילו, ללמוד את העולם. אבל זה לא קורה.

לשאגי אין דמות אב בחייו ואימו, על אף יופייה ו"חכמת הרחוב" שלה, ממשיכה ליפול בכל המקומות האפשריים ונהרסת על ידי גברים והיחס שלהם. אין לו מי שידבר איתו על מיניות והוא לא מצליח להתקבל בשום מקום ונראה כעוף מוזר לכולם. הוא בטוח שהוא יצליח להציל את אימו מעצמה.
נראה שאגנס חסרת כל כישורי הורות באשר הם ולוקחת החלטות גרועות אחת אחרי השנייה. כולם מתייאשים ממנה בסופו של דבר, אפילו ילדיה. שאגי הוא היחיד שנלחם עבורה. הוא המלאך ששומר עליה. עד כמה שהוא יכול.

לקח לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה ועוד כמעט חודש עד שהתיישבתי לכתוב עליו. מעבר לעובדה הפשוטה שהספר הזה ארוך, הוא פשוט קשה. קשה לקריאה בהרבה מובנים. החל מהדבר הכי פשוט – אורך הספר ואורך הפרקים הבלתי נגמרים שמייצרים תחושת מועקה וכלה בתוכן עצמו. סיטואציות קשות, תיאורים גרפיים, עוני, התמכרויות, דיכאון והרבה מאוד דברים שילד בגילו של שאגי ממש לא אמור להתמודד איתם. זה שבר לי את הלב. הידיעה שמדובר ברומן שהוא חצי אוטוביוגרפי, על רקע אירועים שהתרחשו במציאות, בטח לא מוסיפה קלילות לספר.
לא יכולתי לקרוא יותר מכמה עמודים ספורים ביום, כי הייתי חייבת לנשום, להירגע מהמועקה שהספר הזה יוצר.

אני מניחה שמלאכת התרגום פה הייתה קשה במיוחד שכן הדמויות מדברות בניב גלזגואי, שעובר פחות טוב בעברית. יש מקומות שהייתי בטוחה שמדובר בשגיאות כתיב, עד שהבנתי שזה הניסיון להעביר את השפה שבה הן מדברות. ייאמר לזכות שי סנדיק שהוא לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם.

שאגי ייכנס לכם ללב בוודאות. ואחרי כל פרק שתקראו, אני בטוחה שתלכו לחבק את האהובים שלכם ותגידו תודה על מזלכם הטוב, כי תבינו שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה ספר מצוין, ברור לי לחלוטין למה זכה בפרס הבוקר, אבל הוא ממש לא לכל אחד, בטח לא לבעלי קיבה רגישה ולב עדין.

בסוף הספר ישנו פרק נוסף עם הרבה מידע על ההיסטוריה של גלזגו והתקופה שלתוכה גדל שאגי.

**הספר נקרא בפורמט דיגיטלי, באפליקציית עברית, ואפשר לקרוא פרק ראשון כאן**

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עד היום נתקלתי בשתי כריכות לספר באתרים הבין לאומיים – יש את זו באמזון (גרסת הקינדל) ואת זו בבוק דיפוזיטרי. הכריכה הישראלית לוקחת את שתיהן בהליכה איטית מאוד. זה נכון ששתי הכריכות האחרות מראות הרבה יותר את האופי הכללי של הספר – שחור לבן, ילד קטן ואווירת נכאים כללית. אבל יש משהו באיור של הכריכה של הוצאת לסה, שגרם לי לאופטימיות זהירה ותקווה. האיור הזה מושלם ואם אפשר היה הייתי תולה את התמונה הזו בחדר. זה לגמרי שאגי – מתרוצץ בשדות ונראה כמו מלאך שמפזר אחריו אבקת קסמים.

ציטוטים:

"היום היה שטוח. באותו בוקר מחשבותיו נטשו אותו והניחו לגופו לשוטט לבד על הקרקע. הגוף הריק ביצע באדישות את שגרת יומו, חיוור וחלול עיניים תחת שורת נורות הפלואורסצנט, בשעה שנשמתו ריחפה מעל המעברים וחשבה רק על מחר. הוא ציפה למחר בכיליון עיניים".

"הוא הרגיש שמשהו לא תקין. משהו בתוכו לא היה מורכב כמו שצריך. היה נדמה כאילו כולם רואים את זה, אבל הוא היחיד שלא מצליח לומר במה מדובר. הוא היה שונה ולכן משהו אצלו היה לא תקין".

"הוא חצה את החדר בצייתנות והתיישב על מסעד הכורסה שלה. הוא חווה שוב קפיצת גדילה וזרועותיו הקיפו בקלות את כתפיה. בכל פעם שחיבק אותה היא הרגישה שהוא פחות ופחות ילד. הוא הפך למשהו אחר, עדיין לא גבר, משהו כמו ילד מוארך שמחכה שינפחו אותו כדי שיגיע לשלב הבגרות. היא נאחזה בו ככל שיכלה. הוא הדיף ריח רענן, כמו השדות שבחוץ".

הפוסט שאגי ביין / דאגלס סטיוארט הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).

הפוסט בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

ג'ון ריבוס הוא בלש במשטרת אדינבורו. כמו הרבה בלשים אחרים הוא מעשן, שותה, בעל עבר צבאי לוט בערפל, גרוש מאישתו ולא טיפוס חברתי במיוחד. זה גורם לי לחשוב – מתי כבר יהיה סופר שיכתוב על בלש שלבוש טוב, שכולם אוהבים אותו, שאין לו בעיות בחיים? למה תמיד כל הבלשים צריכים להיות כאלה דפוקים?!

ולעינייננו – שתי ילדות נחטפות ונרצחות באכזריות וילדה שלישית מוגדרת כנעדרת. אם המשטרה לא תמהר למצוא אותה, גורלה עלול להיות זהה לקודמות. ג'ון ריבוס, כאמור, מועבר לטפל בתיק הזה ועושה את מירב המאמצים לעלות על עקבותיו של אותו רוצח מסתורי. בנוסף לכל זה, ריבוס מתחיל לקבל כל מיני הודעות קריפיות מהרוצח – מכתבים עם משפטים סתומים, חבלים עם קשרים וצלבים שעשויים מגפרורים.

זה ספר מתח קלאסי לכל אוהבי CSI. אני אוהבת CSI… בעמודים הראשונים משום מה לא הצלחתי כל כך להתחבר, אולי בגלל שאמרתי לעצמי "הנה עוד בלש דפוק עם בעיות", אבל אחרי כמה עמודים פשוט נשאבתי פנימה ולא יכולתי לעזוב. סיימתי את הספר ביומיים, וגם זה רק כי הייתי חייבת לישון ולעבוד.

הספר ממש מותח, עם לא מעט פסיכולוגיה וסודות אפלים שמתגלים לאט לאט. קראתי כבר ספרי מתח יותר מזעזעים ויותר מצמררים אבל רנקין בהחלט עושה את העבודה כמו שצריך והשאיר אותי במתח לאורך רוב הספר עד לסופו. מיהו אותו רוצח? מה הקשר שלו לבלש ריבוס? מה פשר ה"מכתבים" שהוא שולח ומה הקשר שלהם לפענוח המקרה? מה קרה לריבוס בצבא ולמה עזב? מה הקשר לאחיו של ריבוס? כל הקצוות מתבררים בסוף.

לפי הכריכה האחורית חבלים וצלבים הוא הראשון בסדרת הבלש ריבוס, יהיה מעניין איך יראו הספרים הבאים ונקווה שלא יטחנו קלישאות עד אבק.

לסיכום – ספר מומלץ שנקרא בקלות ובמהירות. הפרקים לא ארוכים, עובדה שהיא תמיד מבורכת והעלילה קולחת.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מאוד מתבקשת – רואים חבל עם קשר ו…זהו. הצילום הוא צילום סטודיו מוקפד וחד שמתאים לאוירה הכללית בספר. אין ספק שזוהי עטיפה אסטתית. יש בה משהו קצת קריפי…אולי בגלל המינימליזם הזה. מעניין יהיה לראות את העטיפה של שאר הספרים בסדרה – האם ישמרו על הקו הזה?

ציטוטים:

"הגשם של אדינבורו היה כמו גזירה משמיים. הוא חדר לעצמות, למבני הבניינים, לזיכרונות התיירים. הוא השתהה והתעכב ימים שלצים, ניתז משלוליות בצד הכביש, פירק חיי נישואים, הקפיא, הרג ונמצא בכל המקומות בעת ובעונה אחת. גלויה אופיינית הביתה מבית הארחה באדינבורו: "אדינבורו מקסימה. האנשים די סגורים. אתמול ראיתי את הטירה ואת האנדרטה של וולטר סקוט. העיר קטנה מאוד, כמעט עיירה בעצם. היא יכולה להיכנס לתוך ניו יורק מבלי שמישהו ירגיש בכלל. מזג האוויר טעון שיפור".

"כבר לא אכפת לו מכלום. הכל אותו דבר. אם אלוהים אכן משוטט לו בגן עדן ורוכן מטה מדי פעם כדי לגעת בברואיו, הוא בחר לעצמו מגע משונה ביותר".

הפוסט חבלים וצלבים / איאן רנקין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.