פלורה מקנזי היא עוזרת משפטית בלונדון, בת 26. במקור היא מאי סקוטי בשם מיור. אבות אבותיהם של רוב תושבי מיור ויקינגים וחלק גדול מהמנהגים נשמרו. זה אי קטן, צפוני, עם מזג אויר לא פשוט (בקיץ יש אור כל היום ובחורף חשוך כל הזמן). תושבי האי מכירים את כולם וחלקם הגדול אפילו לא ביקר בשום מקום מחוץ לאי. ברוב האזורים אפילו אין קליטה לנייד. היא גדלה בבית עם הורים אוהבים ושלושה אחים וכולם עבדו בחווה המשפחתית. פלורה רצתה לברוח מכל זה.

אמה של פלורה דחפה אותה למצוינות בכל דבר על מנת שתהיה לה האפשרות לעשות כל מה שתבחר ולכן כשהחליטה לעזוב את האי ולעבור ללונדון, תמכה בהחלטה. היא הייתה בערך היחידה כי גאוותם של תושבי האי במיור גדולה כל כך, שבעיניהם היא נתפסה 'כ'סנובית שעוברת לעיר הגדולה כי לא מספיק טוב לה פה'. פלורה רצתה לברוח מהכל כמה שיותר. היא הגיעה ללונדון, לדירה קטנה עם שותפים, ללחות בקיץ ולגשמים בחורף, לצפיפות ובכלל – לחיים בעיר, התאהבה קשות בבוס הבלתי מושג שלה ג'ואל והייתה מאושרת. או לפחות זה מה שהיא חשבה.

לקוח פוטנציאלי גדול במשרד בו עבדה דורש ממנה לשוב לאי על מנת לטפל בתיק שלו. אין לה הרבה ברירה. ג'ואל תומך בנסיעה והתקווה שכך יעבדו צמוד יותר, גורמת לפלורה לחזור הביתה. לא בא לה על זה בלשון המעטה. היא מבועתת מהמבטים הביקורתיים שינעצו בה ומכך שאף אחד לא ישכח את העבר.

היא מתמקמת בבית ילדותה ומגלה ששלושת אחיה ואביה די מזניחים את הבית ולא התקדמו הרבה בחיים. מתוך דאגה ליושבי הבית היא מגלה מחדש את אהבתה לבישול וכחלק מהעבודה על התיק המבוקש היא פותחת חנות קטנה שעמדה נטושה בבית ורוד שליד הנמל.

בזמן הזה היא מגלה מחדש את כל פינות החמד באי, מכירה כמה אנשים חדשים, במיוחד בחור חסון בשם צ'רלי, חווה את מזג האויר המשוגע (סערות שגורמות לך להסתגר בבית) ואת הטבע הפראי (לוויתן שנסחף לחוף, אנפות ושחפים בכמויות). החזרה לכור מחצבתה מעוררת אצלה הרבה מחשבות, הזמן כאן הוא אחר, רגוע יותר ומושפע באופן ישיר מהאקלים. הצבע חוזר ללחיים והיא כבר לא מבינה אם חסרים לה הרעש והצפיפות של העיר הגדולה. כל מה שהיא ברחה ממנו נראה אחרת בראי הזמן.

הספר הזה הוא פשוט ממתק חמוד ומרגש. רומן רומנטי מלא באוכל (פחמימות יאיי!!) ובתיאורי טבע מקסימים. לא יכולתי להניח אותו מהידיים. הפרקים קצרים יחסית והשפה קלילה, מסופרת בגוף שלישי.
בעודי מתאבלת על החורף שבא על סיומו כאן, יכולתי ממש לדמיין את עצמי יושבת מול האח, כשבחוץ משתוללת סערה, החשמל נופל ואני מנשנשת סקונס שיצאו הרגע מהתנור. התמכרתי לאווירה ולשקט של מיור. קצת פחות לאנשים שדוחפים את האף שלהם לכל מקום, אבל היי – זה חלק מהעניין במקום כל כך קטן ומבודד.

זה ספר אופטימי, שיעשה לכם נעים בלב, יגרום לכם לחשוב על עצמכם ומה שאתם רוצים בחיים וישלח אתכם היישר למטבח (או למאפיה הקרובה).

מומלץ בחום. או בקור. תלוי כמה אתם צפוניים.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש –

איך זה שאין לי ציטוטים? ואפשר היה טיפה לקצר את האורך. אבל רק טיפה, טוב?)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל יש בה משהו קצת ילדותי בעיני. אני מניחה שהמטרה הייתה לשמור על הקו העיצובי של ספרה הקודם של ג'ני קולגן שתורגם לעברית – חנות ספרים על גלגלים. השפה העיצובית היא אכן אותה שפה ואין ספק שהכריכה יפה ונעימה לעין. הפונט האדום קופץ ובולט וכל האלמנטים המאוירים קשורים לעלילה ובעצם חלק מסיפורה של פלורה.
את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן. אהבתי אותה. כנראה שגם הוצאת הכורסא אהבה אותה מאוד, עד כדי כך שהיא מופיעה בעמוד הראשון, זה שכתוב בו שם הספר. אלמנט מתוך הכריכה המקורית, של דמות לבושה בסינר, שמחזיקה קערה ומערבלת בה בלילה – מופיע לאורך כל הספר בראשיתו של כל פרק. כך שיש חיבור בין פנים הספר לכריכה (המקורית).

הפוסט בית קפה ליד הים / ג'ני קולגן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אני גם אוהבת סיפורים על כפרים קטנים ומנומנמים שכביכול לא קורה בהם כלום, והזמן זז לו בעצלתיים, אבל עמוק בפנים הדמויות סוערות וגועשות. וזה בדיוק הסיפור הקטן והמקסים שיש לפנינו כאן.

כל הספר מתרחש בעיירת דייגים באחד מחופי איסלנד והוא נמשך אחר צוהריים אחד.
קָטָה היא המנצחת של מקהלת הכפר והיא רוכבת ברחוב הראשי כל אופניה בדרכה לערב שבו תנצח על המקהלה ותנגן בקלרינט. הערב הזה מאוד חשוב לה והיא מקווה שמסלול חייה ישתנה בעקבות האירוע. זה מסוג האירועים שמאגדים את כל תושבי הכפר וכולם מדברים עליו. הזדמנות בשביל כולם להיות יחד, לשיר ולשמוח.

בזמן שקטה רוכבת ברחוב היא חולפת על פני בתי הדיירים ובכל פרק אנחנו מקבלים מעין הצצה לבית אחר. כל פרק בעצם חושף סודות ורבדים נוספים לגבי כמה מאנשי העיירה הבולטים. כל אחד מהם גם מציין בשלב כלשהו שהוא רואה את קטה חולפת על פניו ברחוב וכך אנחנו גם מקבלים מושג לגבי המסלול שלה ותזכורת שהכל מתרחש במרווח של דקות ספורות. הכל במקביל.

אנחנו נפגשים עם כומר שיש לו בעיות הימורים ושתיה, קברניט ספינה בשם קפטן גודיון שאיבד את בנו, אוֹ לי מנהל הבנק שהסתבך עם הלוואות, אנה ולאלי – אח ואחות שכבר שנים לא מדברים אחד עם השני ועוד.

המסגרת לכל סיפורי האנשים הוא הנוף –  הים בצד אחד וההר בצד השני. הספר שופע תיאורי טבע, דגים, ציפורים, סרטנים ואהבה לכל מה שיש לטבע להציע לאדם.

"הכפר אינו רק תנועת גלית או מרכז תעסוקה, סירת מנוע מטרטרת או כלבים ששוכבים באור השמש על כפותיהם. הוא לא רק ניחוח הים, הנפט, הדגים והשמות המשונים של הבתים. הוא גם רצץ סיפורים שמרחף ברחובות ומשמר את התמונה המקורית של הכפר, שהולכת ומתגלה לאורך השנים והמאות. זה אנחנו, כאלה אנחנו, אנשי וליירי, אנחנו." (עמ' 91)

הסיפור הזה היה הבריחה המושלמת עבורי מהמציאות ההזויה שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים. היה בו משהו מאוד מרגיע. אפילו שחלק גדול מהדמויות "סוחבות" סודות מעיקים ומתמודדות עם קשיי היום יום, עדיין היה משהו שקט כל כך בספר והיה פשוט תענוג להתכרבל אתו במיטה. הפרקים קצרים יחסית והספר עצמו קטנטן, מה שתרם להרגשה האינטימית שהסיפורים של התושבים גרמו לי. יכולתי להמשיך לקרוא אותו עוד ועוד והתבאסתי שנגמר כל כך מהר. זה בהחלט ספר שאני שוקלת לקרוא שוב (מה שלא קורה לי בדרך כלל).

מילה על ההוצאה – "לסה ספרות צפונית" היא הוצאה יחסית חדשה שלא הכרתי וזה הספר הראשון שלה שאני קוראת. זו הוצאה "קטנה ועצמאית המתמקדת בספרות יפה מתורגמת עכשווית וקלאסית מאיסלנד" (כך מדף המידע שצורף לספר). פירוש המילה "לסה" הוא פשוט "לקרוא". אני סקרנית לקרוא עוד ספרים שלהם. באתר יש כרגע שני ספרים נוספים ל"ולס ולירי" וגם עליהם שמתי עין.

והתרגום – אחד הדברים הראשונים שאמרתי לעצמי כשפתחתי את הכריכה וראיתי ששי סנדיק אמון על מלאכת התרגום היה "גם איסלנדית הוא יודע?!". אז כן, הבחור למד ואנחנו מרוויחים תרגום מקסים משפה לא פשוטה בכלל.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(חמש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

איזו כריכה מהממת, יפיפייה, עדינה ושקטה. על פניו כאילו אין בה כלום – ציור של שני הרים קטנים (הם בים? ביבשה? אני מניחה שבים אבל לא לגמרי ברור), ערפל או אדוות גלים והכל בצבעי מים שמשתלבים נהדר עם האוירה הכללית של הספר. הסתכלתי עליה הרבה והרגשתי שאני מפליגה לעולמות אחרים.

ציטוטים:

"תמיד שוררת שלווה כלשהי באדם בהפלגתו פנימה אל הנמל, כשהכול גמור ומוכן, וחוץ מלשוט אל היעד לא נותר לעשות דבר: אם יזכור זאת, יהיה מוגן. ואם ישכח זאת, ילך לאיבוד. ייכנס למים הרדודים, ייתקע. זה באמת כזה פשוט וככה זה. אדם פוסע בדרכו אל הכפר ופניו אל ביתו. אדם פוסע בדרכו אל הקיום שלו ועיני ילדיו הם דגלי האיתות. להבות בוערות של תקווה".

הים לא רק מספק לו מחיָה את חברת הציפורים – הוא מספק לו גם את הכוח ומזין את השכל. הוא מציע לו שקט שאינו שָקט, אלא שופע צלילים. הוא משרה עליו שקט שאינו קופא על שמריו, אלא נמצא בתנועה. הוא נותן עומק. הוא מתמקד ביעד ותוהה אם המקום – ורצף האירועים שזימן הכפר לחייו מיום שהגיע לכאן כילד – הוא אכן המקום היחיד שבו היה יכול לממש את עצמו. זרמים שונים חולפים בראשו, כל מיני זרמים תת-קרקעיים עמוקים שיכלו לכוון ולהוביל אותו למשהו חדש לו היו מתמזגים עם זרמים אחרים. כל כך הרבה יש בו, באדם, שם למטה, בעומק, אין ודאות כלל וכלל שהוא נותר כפי שהיה לפני שנים. כל תאי הגוף מתחדשים מדי שבע שנים – דברים רבים כל כך גורמים לאדם לאבד שפיות: נשים ומריחואנה וחוסר היציבות של הטרובדור. וכל זה".

"יש מתח באוויר, אולי בגלל צלצול הטלפון או צווחות הילדים שעל הטרמפולינה בחוץ וטרטור סירת המנוע וקריאות השחפים או אולי בגלל משהו שהתעורר ביניהם, כי לארבעתם יש היסטוריה ארוכה והשפעה חזקה זה על זה. הם יודעים דברים רבים איש על רעהו ויש דברים רבים שאינן יודעים – אף שהם מולקולה. ויש גם דברים שאינם יודעים שהם יודעים זה על זה".

"לכפר יש היסטוריה משלו, דמויות משלו, אגדות משלו. הדמויות מתו מזמן ונותרו רק האנשים. האגדות נעלמו ונותרו רק האירועים. אך תושבי הכפר בכל זאת גאים במקום, בעיקר אלה שעזבו אבל חוזרים מידי קיץ לבתים המוזרים של אבותיהם ולמציאות המוזרה שממשיכה לחיות במקום כלשהו בדמם – הגברים מפסיקים להתגלח, לובשים סוודרים מכוערים ורצים לנמל, ידיהם עמוק בכיסיהם, ואילו הנשים קולעות את השיער, מתחילות לסרוג סוודרים ולאפות בין קריאת מגזיני אופנה דניים, כמו המגזין משפחה משנות החמישים ששלו מתוך ארון המטבח".

הפוסט וַלְס וַלֶיּרִי / גוּדְמוּנְדוּר אַנְדְרִי תּוֹרְסוֹן הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.