הספר שלנו מתחיל במנהטן של 1946 – גרייס היא אלמנה צעירה, שאיבדה את בעלה טום בתאונת דרכים כשחזר לחופשה משירותו הצבאי. האבל והרחמים היו כבדים עליה והיא עברה לניו יורק והשקיעה את עצמה בעבודה. היא עובדת כמזכירה במשרד המציע עזרה (משפטית בעיקר) למהגרים שמגיעים מאירופה לגור עם משפחתם בניו יורק. לגרייס יש דרך מאוד מסוימת להגיע לעבודתה, אבל הבוקר שינתה קצת את מסלולה ונאלצה לעבור דרך תחנת גרנד סנטרל, מקום שהיא נמנעת ממנו בגלל מפגש שהיה אמור להתקיים שם עם בעלה, שאליו לא הגיע. מחוץ לתחנה התרחשה תאונת דרכים, נחסמו רחובות ולגרייס לא הייתה ברירה אלא להיכנס. בתוך התחנה היא נתקלת במזוודה עזובה מתחת לאחד הספסלים. היא מחכה כמה דקות, רואה שאף אחד לא מתקרב למזוודה, הסקרנות מכריעה אותה והיא פותחת אותה (חייבת לציין פה שאישית זה היה לי קצת תמוה, כי מי פותח מזוודות לא שלו? אבל אולי בשנות ה-40 לא נלחצו מחפצים חשודים).

בתוך המזוודה גרייס מוצאת חבילת תמונות עטופות בבד תחרה. בתמונות נשים צעירות, חלקן במדים והדבר מעורר את סקרנותה. היא מחליטה לנסות ולגלות.

חוזרים אחורה ללונדון של 1943 – אלינור טריג היא מזכירה, אישה בין הרבה גברים ב"מינהלת למבצעים מיוחדים". זהו אירגון האחראי לשליחת סוכנים חשאיים לאירופה, בין היתר לצרפת, על מנת לעזור "מבפנים" להתכונן לפלישה של בעלות הברית על ידי חימוש פרטיזנים ושיבוש פעילות של מפעלים מסוימים, גשרים וכו'.
לאחר שכמה סוכנים כשלו בתפקידם, אלינור מעלה הצעה מהפכנית – לשלוח סוכנות נשים לשטח. ההצעה מתקבל והיא מקבלת את ניהול הפרויקט. היא מאתרת את הנשים, מגייסת אותן ומפקחת על האימונים שלהן.

אחת הנשים המגויסות בלונדון היא מארי – אם לילדה בת חמש, שמנסה להרוויח ביושר מספיק כסף כדי שתוכל להעניק לביתה חיים טובים לאחר שבעלה נטש אותן.

הפרקים נעים קדימה ואחורה בזמן בין גרייס, אלינור ומארי. גרייס במאמציה להבין למי שייכת המזוודה ומי הנשים הצעירות בתמונות, אלינור בפיקוח על הפרויקט השאפתני של הסוכנות החשאיות ומארי, שנשלחת לצרפת כמפעילת אלחוט.

זה פרק מאוד מעניין במלחמת העולם שלא הייתי מודעת אליו בכלל. האומץ ששלוש הנשים האלו מפגינות במצבים מסוימים מעורר השראה. במהלך הקריאה נזכרתי לא פעם בספר 'בנות הלילך' שקראתי לפני כמה חודשים, גם הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם וגם בו עומדות שלוש נשים חזקות במרכז.

העלילה עצמה מעניינת והספר כתוב בשפה קלילה, על אף שהנושאים לא קלים תמיד לעיכול. בכל זאת, מלחמה זה לא דבר פשוט, על כל המשתמע מכך.

ספר מעניין למי שהתקופה מושכת אותו.

הספר נקרא דיגיטלי באפליקציית עברית – אפשר להתרשם מהתקציר ופרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל לא הפילה אותי. לאחרונה יש המון כריכות שבהן דמות נשית כזו או אחרת, עם נוף ברקע. זה יפה, זה נעים בעין וכנראה גם עובד. הייתי שמחה אם היה משהו יותר מסקרן וחריג בנוף. את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן, גם היא לא מאוד חריגה, אבל אהבתי אותה יותר.

ציטוטים:

הציטוט הפותח את הספר – "בתקופת מלחמה האמת חשובה ביותר, לכן מוטב שתמיד תהיה מלווה במִשמר של שקרים." וינסטון צ'רצ'יל

הפוסט הילדות האבודות של פריז / פאם ג'נוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לצערי, אני תמיד אומרת שיש לי כמה "חורים" ברפרטואר הקריאה שלי והם כוללים כמה קלאסיקות גדולות. הגיבן מנוטרדאם היה אחד מהחורים האלו. אחרי שהצלחתי להתמודד כל כך יפה עם עלובי החיים של הוגו, הרגשתי מספיק בטוחה לקרוא גם את הגיבן. גם כאן, כמו בזמנו עם עלובי החיים, הגעתי נקייה לגמרי – לא קראתי בעבר, לא ראיתי שום סרט או הצגה, הכרתי בקווים ממש ממש כלליים את הסיפור (הידע השטחי שלי הסתכם פחות או יותר במשימה בהשראת הסיפור, שנעשתה בעונה האחרונה של "המרוץ למיליון"…). וכמובן – נהניתי.

טוב, אז לבעלי חורים כמו שלי היו, זהו סיפור המסגרת – במרכזה של העלילה עומדת קתדרלת נוטרדאם המפורסמת, אפשר להגיד שהיא גיבורה של הספר לא פחות משאר הגיבורים. בתוך הכנסייה ישנו כומר קתולי בשם קלוד פרולו, המאוהב בסתר בצוענייה יפיפייה, אשר מחוללת עם העז שלה לפרנסתה ברחבה שלפני הכנסייה. אזמרלדה עצמה מאוהבת בסרן צעיר בשם פבוס. לכל אלה מתווסף קוואזימודו, בן חסותו של פרולו, גיבן מעוות וחירש שמצלצל בפעמוני הכנסייה. לאחר שהגיבן מואשם בניסיון חטיפה של אזמרלדה, הוא נידון לעינויים לעיני ההמון בכיכר העיר, ומי שבאה להושיט לו עזרה היא לא אחרת מאשר אזמרלדה עצמה. מיותר להגיד כי גם הוא, כמו כולם, מתאהב בה. ייסורי האהבה והקנאה של קלוד פרולו מביאים אותו לתכנן מזימה נוראית שמובילה את ההתפתחות של הרומן הזה.

עד כאן הפרטים היבשים. האמת שאם מתסכלים על זה מהצד זה נשמע כמו טלנובלה ויחד עם זאת, כשקוראים את הרומן הזה, זה ממש לא מרגיש ככה, זה הרבה יותר מזה. זה סיפור מקסים ועצוב. הוגו מצליח לתאר את פריז במאה ה-15 בצורה מדהימה. אחרי שכתבתי על עלובי החיים, נאמר לי שהגרסה החדשה שקראתי היא ממש מקוצרת ושהורדו ממנה פרקים שלמים שהוגו כתב אודות פריז, מערכות הביוב שלה ועוד פרטים שהעורכים חשבו שלא יעניינו את הקורא הצעיר ו/או הישראלי. כאן לא נראה לי שהורידו יותר מידי, אם בכלל. ישנם פרקים שלמים (ומעייפים מעט, יש לציין) על הארכיטקטורה של פריז בכלל ושל נוטרדאם בפרט. יש שם הרבה מידע מעניין, אבל בשלב מסוים זה עייף אותי. לעיתים ממדובר בפרקים שלמים, שנמשכים על פני עשרים עמודים ויותר שסוקרים את כל ההיסטוריה. אני מניחה שמי שפריז והארכיטקטורה שלה מעניינת אותו באופן כל כך פרטני ימצא הרבה עניין בפרקים האלה, אבל אני, כאמור, פשוט הייתי להוטה לדעת מה קורה עם העלילה שלנו. בכלל, כל הספר הוא שיר הלל לאדריכלות, הפרקים הנ"ל מכילים "בלוקים" שלמים של טקסט, בלי דיאלוג אחד לרפואה, שייתן קצת מנוחה לכמות המידע האדימה שנכתבה שם. יש למשל גם התייחסות מפורטת לגבי איך שהדפוס "הרג" את האדריכלות – "…שני ספרים יש לו למין האנושי, שני יומנים, שתי צוואות: הבניין והדפוס, תנ"ך של אבן ותנ"ך של נייר. וכשאנו בוחנים את שני ספרי הקודש הללו הפרושים לנגד עיננו זה מאות בשנים, ללא ספק מותר לנו להצטער על הדרהּ הנראה לעין של הכתיבה בגרניט, על האלפבית הענקי שנחקק בשדרות העמודים, בשערים, באובליסקים, על אותם הרים אנושיים שמכסים את פני העולם ואת העבר, מהפירמידות ועד מגדל הפעמונים, מגיזה ועד שטרסבורג. יש לקרוא מחדש את העבר על גבי דפי השיש. יש להתפעל מהספר שכתבה האדריכלות, לשוב ולעיין בו היטב עוד ועוד; אך אל לנו להתכחש לגדולתו של הבניין שהקים מכבש הדפוס בתורו". (עמוד 237).

הרומן הזה, בדומה לעלובי החיים, מוצף בקשת רגשות – שנאה, נקמה, בגידה, חמלה, אכזריות וכמובן אהבה ללא גבולות. גם כאן לא חוסך הוגו ביקורת על העם הצרפתי וחוסר האנושיות בחברה. ידוע כי הוגו היה פעיל למען צדק חברתי ושלום בין העמים וזה בא לידי ביטוי.

יש ברומן ערב רב של דמויות, חלקן שטוחות וחלקן מלאות ומעניינות שעוברות תהליך פסיכולוגי ככל שהרומן מתקדם. פרולו וקוואזימודו אוהבים את אזמרלדה אהבה עזה, כמעט נטולת תנאים. ואילו היא, אוהבת אהבה חסרת תנאים את אותו פבוס האדיוט, שרק התחשק לי שימות כבר רוב הספר כי הוא  מקלקל לי את המצב רוח (הוא באיזשהו מקום מהווה את ההיפך המוחלט לקוואזימודו, שכן הוא יפה תואר מבחוץ אבל חלול מבפנים – מישהו אמר "אל תסתכל בקנקן"?). ישנו גם לואי ה-11 המתואר כשליט תככן וחסר רגשות, פאקט המתבודדת, שונאת הצוענים שגזרה על עצמה חיי בדידות ופרישות בתא קטנטן ליד כיכר העיר ועוד כהנה וכהנה דמויות.

הספר מקסים ומרגש. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום. מי שנוסע לפריז ובא לו ללמוד קצת לעומק על ההיסטוריה, מוזמן לקחת סיור ברחובות העיר בעזרתו של הוגו.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת, ששופכת עוד קצת אור על הוגו ופועלו.

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כשהסתכלתי לראשונה על העטיפה חשבתי לעצמי דבר ראשון, שזו עטיפה שמאוד מכבדת את המעמד ובעיקר את הוגו. כיוון שהספר מוכר מאוד, אין כאן באמת צורך ליצור עטיפה מתוחכמת. אין כמעט אדם שלא מכיר, לפחות רק את השם, אם לא את הסיפור עצמו. שמתי לב שככל שהסופר נהיה יותר ויותר מפורסם, השם שלו מופיע באותו הגודל של פונט כמו שם הספר. כמובן שגם כאן זה המקרה – שם הספר ושמו של הוגו כתובים באותו גודל. ההבדל היחיד ששם הספר מודגש. על זה מכפרת האות "H" שמתנוססת על חצי עטיפה (כמחווה להוגו, כמובן). בקיצור – הסופר גדול בדיוק כמו הסיפור שהוא מספר ומקבל כאן מקום של כבוד. הרקע של העטיפה הוא פיתוחים באבן, מהסוג שאפשר למצוא הרבה על קירות נוטרדאם. הצבע האדום גורם לעטיפה לבלוט בין שאר הספרים (חבל שלא המשיכו עם האדום גם לשדרת הספר), ועדיין לא להיות צעקני מידי.

ציטוטים:

"הזמן עיוור, האדם טיפש"

"…היו לה שיניים יפהפיות, והיא אהבה לצחוק ולהראות אותן. אבל נערה שצוחקת הרבה, זה סימן שהיא עומדת לבכות; שיניים יפות משחיתות עיניים יפות".

"במקום שבו מכבדים את הנשים, האלים שבעי רצון; במקום שבו בזים להן\ תפילה לאל לא תושיע. פֶּה האישה טהור תמיד; הוא המים הזורמים, הוא קרן שמש".

"חייו של פבוס, זה היה הכל בשבילה. אחרי סדרת החבטות הקטלניות שמוטטו בתוכה הכל, רק דבר אחד נותר יציב בנשמתה, רק רגש אחד, אהבתה לקפיטן. שכן האהבה היא כמו עץ, היא צומחת מעצמה, מכה שורשים בעמקי הווייתנו, ופעמים רבות ממשיכה להוריק על הריסות הלב.
ומה שנבצר מבינתנו היא העובדה שככל שהתשוקה הזאת עיוורת כך היא גם עיקשת. אין מוצקה ממנה דווקא כשאין בה שמץ הגיון".

הפוסט הגיבן מנוטרדאם / ויקטור הוגו הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

זה לא נעים למצוא את עצמך יום אחד בלי כסף. וזה עוד יותר לא נעים כשאתה איש עסקים מוערך, שעושה נשפים שעולים הרבה ואתה בעל אות כבוד מהממשל. אפשר לומר – פאדיחה. וזה עוד יותר לא נעים שאישתך, שתחיה, ידעה כבר מההתחלה שיש מקומות שעדיף לא להיכנס אליהם…

סזאר בירוטו הוא תמרוקן שבנה את עצמו מאפס. הוא הגיע מהעיירה טור לפריס כשמעט מאוד מטבעות בכיסו והצליח להתקדם לאט ובזהירות עד שהפך להיות תמרוקן מצליח, בעל חנות מכניסה והמצאות יחודיות לו בתחום. המקום הוא צרפת והתקופה היא תחילתה של המאה ה-19.

סזאר כבר הבטיח לעצמו מקום של כבוד בין מכובדי העיר, הוא גם זכה באות כבוד מהממשל לאחר שנפצע באחת המלחמות (והוא טורח לספר על זה בכל הזדמנות ב"עאלק" צניעות) ועדיין משום מה זה לא מספיק לו.

במקום לקנות את בית החווה ששנים הוא ואישתו קונסטאנס כבר מתכננים לקנות בכסף שהרוויח הוא מחליט לקחת חלק בעסקאות נדל"ן מפוקפקות, שחלקן בכלל מונע מנקמה בלי ידעתו. הספר מתחיל בזה שהוא מספר על תוכניותיו לאישתו והיא מצידה מתנגדת בכל תוקף, הוא אומר לה ש"זו תמיד הגישה שלה והיא תמיד הססנית". יש לה תחושה לא טובה, היא אומרת והיא צודקת (למה? למה לא מקשיבים לנו יותר?). העסק הולך מדחי אל דחי והספר מתאר את הדרדרותו האיטית והכואבת של סזאר אל עבר פשיטת הרגל הבלתי נמנעת. כשכל זה שלא באשמתו בכלל, מה שעושה את העסק הרבה יותר מתסכל.

בלזק מפליא לתאר את שלל הדמויות, שהן תמיד צבעוניות וססגוניות וגם את החברה הבורגנית שבעיר. בהתחלה היה לי קצת קשה, הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך שלל התיאורים, אבל ברגע שמתרגלים לשפה ולסגנון אפשר ממש להרגיש ברחובות פריס של אותה התקופה.

הסיפור מתנדנד הרבה בין אושר ועושר להתרוששות ודיכאון. תחילה מסופר כיצד הגיע התמרוקן כעני חדור מוטיבציה לעיר הגדולה, אט אט הוא מטפס במדרגות החברה (בדרך מכיר את אישתו ובתו, סזארין, נולדת), הוא הופך לאיש יחסית עמיד שמוקירים לו כבוד, ואז הוא מחליט לעשות נשף מנקר עיניים לחגוג את קבלת אות הכבוד, הוא מזמין את כל המי ומי של אותה התקופה, ואז באה הנפילה הגדולה.
תחילה כולם מדברים על הנשף ואיזה מדהים הוא היה, אבל לא מספיקים לעבור מספר ימים וכולם כבר מתלחששים מאחורי גבו של סזאר, מפני שאין לו את הכסף לשלם לכל אותם הספקים. אנשים שהוא סמך עליהם בעיניים עצומות עושים לו "ויברח" עם כספים שהוא השקיע והוא נותר חסר כל. פתאום הנשף הזה נראה כמו טעות מטופשת…

ייאמר לזכותו של בירוטו שהוא גומר אומר בליבו לשלם את כל החובות שלו עד הפרוטה האחרונה והוא עושה את זה עם הרבה כבוד. חשוב להבין את התקופה, וזה מתואר יפה מאוד על ידי בלזק – מי שמוכרז כפושט רגל בתקופה ההיא נחשב ממש לנחות. אפילו בירוטו עצמו מותח ביקורת בתחילת הספר על פושטי רגל למינהם. לפושטי הרגל אין מעמד של ממש באותה התקופה. אנו עדים לצדדים הלא כל כך נעימים אצל אנשים ובחברה הבורגנית של אז – הרבה תאוות בצע, נקמנות, בוגדנות, שמחה לאיד. יש מעט מאוד דמויות טובות ונדיבות בסיפור הזה.

לפי מה שקראתי על בלזק, הוא עצמו הכיר נושים מקרוב ועמד לא פעם על סף פשיטת רגל. קראתי שאפילו היה נוהג לברוח מדלתות אחוריות בתחפושת על מנת שלא יתפשו אותו… אז כנראה שיש בסיפור הזה קצת מהחיים של בלזק עצמו. גם הוא, כבירוטו, לא ידע תמיד לעשות את העסקים הנכונים.

הספר די ארוך וזו אולי המגרעה היחידה שלו, אבל זה נובע מהתיאורים הכל כך מפורטים לכל דמות ודמות, בין אם היא חיונית לעלילה ובין אם לא. מה שנקרא – אליה וקוץ בה. אותי, אישית, הסוף קצת הפתיע אבל על זה אני לא יכולה לספר לכם כדי לא להרוס.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הספר הוא ספר תקופתי והעטיפה היא תקופתית. אני רואים את פריז של המאה ה-19, על אנשיה, כירכרותיה והרחובות. אני אוהבת את הציורים האלה, בגוונים הפסטלים – זה ממקם אותי בתוך העלילה. אהבתי.

ציטוטים:

"מעולם לא חשבה על האתמול ולא על המחר. לדידה היה העתיד מנוחת צהריים וסוף החודש היה הנצח, אף כשהיה עליה לפרוע את חובותיה"

"מר מולינה היה איש קטן ומגוחך, בעל הכנסה שנתית, שכמוהו יש רק בפריס, כמו שחזזית מסוימת אינה צומחת אלא באיסלנד. השוואה זו נכונה אף יותר מפני שהאיש הזה היה בן כלאיים של עולם החי ועולם הצומח, כיצורים האלה הנובטים, פורחים ומתים על, בתוך או מתחת הקירות המסוידים של כל מיני בתים משונים ולא בריאים, שהם בוחרים להשתכן בהם".

"ההפסדים הידועים גבולותיהם מוגדים, אבל הבהלה אין לה גבולות".

"אילו הייתה האמת מגורשת מעל פני האדמה, היתה מפקידה את המילה האחרונה שלה בידי קופאי".

"הכבוד שלי הוא נסיכה שלעולם לא תפרע את מיטתו".

"הוא ישב בקורסה בפינת האח; ובפינה מנגד הייתה אישתו מסתכלת בו בתשומת לב, חיוך עדין על שפתיה, מסוג החיוכים המוכיחים כי הנשים קרובות יותר מין הגברים לטבעם של המלאכים, כי הן יודעות למזג חיבה ללא גבול עם חמלה אינסופית, וזה סוד השמור למלאכים בלבד – אלה המופיעים בחלומות שמזמנת ההשגחה העליונה לאדם רק לעיתים נדירות בחייו".

"השיכחה היא סוד קיומם הגדול של אנשים חזקים ויצירתיים; לשכוח כמו ששוכח הטבע, שאינו יודע עבר מה הוא, המתחיל בכל שעה מחדש את מסתורין ההתרבות הלא-נלאית".

הפוסט סזאר בירוטו / אונורה דה בלזק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.