מבחינתי אפשר היה לעצור כאן, כי זה בדיוק מה שאני אוהבת. אבל אני משתדלת להיות מהממת, אז אם עוד היה לכן ספק להלן סקירה מלאה:

אמה גלדסטון היא בתו של כומר שנזרקה מביתה בגיל צעיר והגיעה ללונדון, היא עובדת כתופרת וחיה בצניעות. היא מגיעה לביתו של הדוכס אשבורי על מנת לגבות תשלום שהיא חושבת שמגיע לה ממנו עבור עבודה על שמלה שלא נדרשה.
הדוכס אשבורי חזר מקרב ווטרלו כשחצי גופו וחצי מפניו מכוסים בצלקות עמוקות. הצלקות לא נשארות רק על פני השטח החיצוני, אלא נכנסות עמוק פנימה, לליבו. הוא בטוח שהוא מפלצת, שאי אפשר לאהוב אותו, לחשוק בו ובאופן כללי לרצות בקרבתו.
העלמה גלדסטון לא נרתעת מפניו. היא עומדת על שלה ועל מה שמגיע לה. היא צריכה את הכסף, ואילו הדוכס צריך יורש (אחרת כל הונו יעבור לדודן נתעב). הוא מציע לה נישואי נוחות, שיסתכמו בביקורים ליליים שיניבו את היורש ולא שום דבר מעבר לזה. לא נשיקות, לא אורות, לא להיראות יחד בחוץ וחלילה לא להתאהב. זה לא חלק מהתוכנית. אמה מצידה, תזכה למעמד של דוכסית ובבית בכפר.
העסקה יוצאת לפועל. אבל כולנו יודעים מה קורה כשמתעסקים עם עניינים שבלב…

אמה היא גיבורה נפלאה – חזקה, צינית, חריפה ואחת שעומדת על שלה, גם אם זה מנוגד למה שהסכימה לו. הדוכס מנסה להחביא את הפגיעות שלו על ידי כך שמרחיק ממנו כל בריה אפשרית. הוא בכוח מנסה לא להיות נחמד (אמה לא ממש קונה את זה לאורך זמן). בין השניים נזרקים חילופי דברים עוקצניים, בשפה עשירה (ותודה לענבל שגיב נקדימון על תרגום נפלא, המעביר את התקופה היטב) ומתובלת בקללות שייקספיריות משעשעות.

לעניין הארוטיקה בספר – כן, יש ארוטיקה בספר והיא לוהטת. לא ספרתי בדיוק כמה סצנות כאלה יש, אבל חשוב להבין שלסקס כאן יש תפקיד הרבה יותר עמוק מ"סתם" משיכה. הדוכס לא מסוגל שיסתכלו עליו, שלא לומר ייגעו בו. הוא נכווה גם פיזית על ידי האש וגם נפשית כשנדחה בעבר מהמין היפה. לסקס יש חלק בהחלמה שלו, ולכן קשה להתייחס לזה כאקט מיני ותו לא.

הספר נקרא במהירות, הפרקים לא ארוכים ואם החיים לא היו מפריעים לי, אני מניחה שהייתי מסיימת אותו תוך כמה שעות. זה ספר feel good אולטימטיבי. אל תחפשו יותר מדי הגיון, פשוט תיהנו מהרגע.
ממליצה בחום. זה ספר שיעשה לכם נעים בלב, יצחיק וירגש אתכן.

קראתי את הספר כעותק דיגיטלי דרך אפליקציית עברית – כאן תוכלו לקרוא פרק ראשון

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה נפלאה והרבה יותר מוצלחת מהמקור (על אף שקצת הוצפנו בכריכות עם נשים מהגב). לפי מה שהבנתי זהו ציור (קראתי עותק דיגיטלי, אז לא יכולתי לבדוק לעומק) ברמת ריאליזם מהממת. השמלה האדומה מתבקשת ויש לה חלק חשוב בעלילה. העטיפה המקורית פשוט לא דיברה אלי. כנראה שגם לא הייתי מרימה את הספר מהמדף. בגרסה הזו הכול מקבל חיוּת חדשה וחמימה.

ציטוטים:

"הוא הזדקף וזקר גבה בעוקצנות. מזל שעדיין נותרה לו גבה אחת שלמה. מה הטעם להיות דוכס אם אינך יכול לזקור גבה בעוקצנות?"

"התאהבות היא עניין מסוכן. הוא חייב לשים לזה סוף, עכשיו. אם יניח לה לחדור לתוכו, הגורל ודאי יצחק בפניו. הלב השוכן בחזהו יתפוצץ לרסיסים, והוא יהיה הרוס מבפנים כפי שהיה מבחוץ"

הפוסט עסקת הדוכסית / טסה דר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

לפנינו שני קווי עלילה, שניהם בלונדון – אחד בהווה והשני בלונדון של המאה ה-18.
בהווה, קרוליין מגיעה ללונדון מארה"ב. זה היה אמור להיות טיול לרגל יום הנישואים העשירי שלה ושל ג'יימס. ימים ספורים לפני הנסיעה קרוליין גילתה שג'יימס ניהל רומן מאחורי גבה, והיא מחליטה לטוס לבדה על מנת לחשוב על "יחסינו לאן". היא רוצה להסיח את דעתה מכל הסיפור ומשוטטת בלונדון לבד. היא מגיעה במקרה לפעילות משעשעת ליד נהר התמזה – שעשועי בוצה, בה קבוצת אנשים מחפשים אוצרות עתיקים במקומות בה הנהר בשפל. היא מוצאת בקבוקון רוקחים ישן עם חריטה מסתורית. אהבתה הגדולה של קרוליין להיסטוריה ולחקירות מתעוררת והיא מחליטה לתור אחר בעלי הבקבוקון.
בעבר, יותר ממאתיים שנה לפני כן, בסמטה חשוכה ונסתרת בלונדון, נלה מנהלת חנות שיקויים. היא לבדה שם, לא חולקת עם אף אחד את נטל העבודה והאשמה שהעבודה מספקת לה – היא רוקחת שיקויים ורעלים עבור נשים, המעוניינות להיפטר מגברים אכזריים בחייהן. בעבר הייתה נלה מרפאה מכובדת, אך אירוע בעברה הביא אותה לעיסוקה הנוכחי. בתחילת הספר היא מחכה ללקוחה הבאה שלה, אבל באופן מפתיע נכנסת לחנות ילדה בת שתים־עשרה בשם אלייזה ובין השתיים מתפתח קשר לא צפוי, שיגרום לרצף אירועים מסוכנים לעתיד של שתיהן.

הפרקים קצרים יחסית ומובאים לסירוגין בין שלוש הדמויות הראשיות – קרוליין, נלה ואלייזה.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת שקורה לי בספרים הוא, שאני לומדת משהו חדש. אני מאוד מחבבת ספרים על המאה ה-18, במיוחד אלו המתרחשים באנגליה. זו תקופה שבה לא היו עדיין נתיחות שלאחר המוות ולכן היה אפשר בקלות להרעיל אנשים ולהתחמק מעונש (ותודה לאחרית הדבר של המחברת, ששופכת עוד אור על הנושא).
הדבר היפה פה, הוא הדרך שבה נשים עומדות לצד נשים אחרות על מנת לעזור להן. זה לא חדש שזו הייתה תקופה לא הכי פשוטה למין החזק. נלה שמה לעצמה למטרה "לעזור" רק לנשים מול גברים. היא לא מוכנה לקבל בקשות לרקוח רעלים אשר ישמשו כנגד נשים אחרות. כמובן, היא לא יכולה לדעת במקרה ומישהו שיקר לה, אבל היא מאוד נחרצת בעניין הזה. היא מנהלת יומן בו היא מציינת את שם המבקשת, את שם הקורבן ואת הרעל שרקחה, כדי שיהיה תיעוד של הנשים האלו, שיש סיכוי גדול שאם שמן לא יירשם איפשהו, זיכרונן לא יישמר.

קרוליין מתחילה להתחקות אחרי מאורעות שקרו לפני יותר ממאתיים שנים. עניין לא פשוט לכשעצמו. אבל בדרך היא מגלה למה היא מתגעגעת וכמה אושר וסיפוק הם שני דברים שונים לגמרי. היא הייתה מאושרת עם ג'יימס, אבל בהחלט לא מסופקת מבחינת קריירה ולימודים ("מרגע שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו של ג'יימס בקצה המזח ולחשתי כן, התפוגגה לה זהותי כפרח היסטוריונים והוחלפה בזהותי כאשתו לעתיד"). כמה שזה קלישאתי – אפשר להגיד שהיא מגלה את עצמה מחדש, בזכות הרוקחת האבודה.

חייבת להודות שהסיפור של נלה ואלייזה הרבה יותר עיניין אותי והייתי שמחה לקרוא עליהן יותר, הן היו יכולות לקבל ספר משלהן אפילו.

הקריאה זורמת והפרקים קצרים, כך שזה ספר שנקרא במהירות.

ממליצה לאוהבי התקופה הג'ורג'יאנית ולכאלה שלא מחפשים קשר ממש הדוק בין שתי העלילות.

הספר נקרא באפליקציית עברית (הרבה יותר קל לסמן ציטוטים, בהתחייבות), וכאן אפשר לקרוא פרק ראשון ועוד חוות דעת.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

ההוצאה בארץ בחרה להשתמש בכריכה המקורית והיא נפלאה. במרכז עומד בקבוקון רוקחים. הוא שקוף, מסתורי ובעל שוליים מוזהבים. בחלקו התחתון אפשר לראות חיפושית ירוקה (יש לה כמובן תפקיד בסיפור, אשאיר לכם לגלות) והרקע של הכול הוא פרחים (קריצה לצמחים בהם נלה משתמשת, אני מניחה) בגווני סגול, ורוד וכחול. גם פרפר תכלכל אחד. יש משהו קר וחם יחד בכריכה, וזה דווקא מסתדר לי. זו כריכה מהממת לדעתי ומסוג המקרים שהתבאסתי שקראתי דיגיטלי ולכן לא ראיתי אותה בכל פעם שהרמתי את הספר לידיי.

ציטוטים:

"זה היה עיקרון חשוב לאימי, שמגיל צעיר החדירה בי את החשיבות שבהענקת מקום מקלט – מקום להחלים – לנשים. לונדון מעניקה מעט מאוד לנשים שנזקקות לטיפול עדין. תחת זאת, היא שופעת רופאים לאדונים, וכל אחד מהם יותר חסר עקרונות ומושחת מהבא אחריו. אימי התחייבה להעניק לנשים מקום מפלט, מקום שבו יוכלו לדבר על התחלואים שלהן בכנות ובפגיעות, הרחק ממבטו התאוותני של גבר שיאמוד אותן."

"במקרה של רבות מהנשים האלה," לחשה נלה, "זה כנראה המקום היחיד שבו שמותיהן מתועדים. המקום היחיד שבו זוכרים אותן. זו הבטחה שהבטחתי לאימי, לשמר את קיומן של הנשים האלה ששמותיהן עלולים אחרת להימחק מההיסטוריה. העולם לא הסביר לנו פנים… מעטים המקומות שבהם אישה מותירה סימן בל יימחה." […] "אבל ספר ההזמנות הזה נוצר אותן – את השמות שלהן, אץ הזיכרונות שלהן, את הערך שלהן."

"בראשית היה אמון. ואז הייתה בגידה. האחד לא קיים בלי השני. אי אפשר לחוות בגידה בלי קודם לבטוח."

"הייתי מאושרת בגלל תחושת היציבות שהעניקה לי העבודה בעסק המשפחתי, אבל הרגשתי לא מסופקת בעבודה שלי, והדברים שלא הגשמתי העיקו עליי. הייתי מאושרת בגלל הרצון שלנו להביא יום אחד ילדים לעולם, אבל הרגשתי לא מסופקת מהישגיי מחוץ לחיי המשפחה. איל ייתכן שרק עכשיו גיליתי שאושר וסיפוק הם שני דברים נפרדים לגמרי?"

הפוסט הרוקחת האבודה / שרה פנר הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר שלנו מתחיל במנהטן של 1946 – גרייס היא אלמנה צעירה, שאיבדה את בעלה טום בתאונת דרכים כשחזר לחופשה משירותו הצבאי. האבל והרחמים היו כבדים עליה והיא עברה לניו יורק והשקיעה את עצמה בעבודה. היא עובדת כמזכירה במשרד המציע עזרה (משפטית בעיקר) למהגרים שמגיעים מאירופה לגור עם משפחתם בניו יורק. לגרייס יש דרך מאוד מסוימת להגיע לעבודתה, אבל הבוקר שינתה קצת את מסלולה ונאלצה לעבור דרך תחנת גרנד סנטרל, מקום שהיא נמנעת ממנו בגלל מפגש שהיה אמור להתקיים שם עם בעלה, שאליו לא הגיע. מחוץ לתחנה התרחשה תאונת דרכים, נחסמו רחובות ולגרייס לא הייתה ברירה אלא להיכנס. בתוך התחנה היא נתקלת במזוודה עזובה מתחת לאחד הספסלים. היא מחכה כמה דקות, רואה שאף אחד לא מתקרב למזוודה, הסקרנות מכריעה אותה והיא פותחת אותה (חייבת לציין פה שאישית זה היה לי קצת תמוה, כי מי פותח מזוודות לא שלו? אבל אולי בשנות ה-40 לא נלחצו מחפצים חשודים).

בתוך המזוודה גרייס מוצאת חבילת תמונות עטופות בבד תחרה. בתמונות נשים צעירות, חלקן במדים והדבר מעורר את סקרנותה. היא מחליטה לנסות ולגלות.

חוזרים אחורה ללונדון של 1943 – אלינור טריג היא מזכירה, אישה בין הרבה גברים ב"מינהלת למבצעים מיוחדים". זהו אירגון האחראי לשליחת סוכנים חשאיים לאירופה, בין היתר לצרפת, על מנת לעזור "מבפנים" להתכונן לפלישה של בעלות הברית על ידי חימוש פרטיזנים ושיבוש פעילות של מפעלים מסוימים, גשרים וכו'.
לאחר שכמה סוכנים כשלו בתפקידם, אלינור מעלה הצעה מהפכנית – לשלוח סוכנות נשים לשטח. ההצעה מתקבל והיא מקבלת את ניהול הפרויקט. היא מאתרת את הנשים, מגייסת אותן ומפקחת על האימונים שלהן.

אחת הנשים המגויסות בלונדון היא מארי – אם לילדה בת חמש, שמנסה להרוויח ביושר מספיק כסף כדי שתוכל להעניק לביתה חיים טובים לאחר שבעלה נטש אותן.

הפרקים נעים קדימה ואחורה בזמן בין גרייס, אלינור ומארי. גרייס במאמציה להבין למי שייכת המזוודה ומי הנשים הצעירות בתמונות, אלינור בפיקוח על הפרויקט השאפתני של הסוכנות החשאיות ומארי, שנשלחת לצרפת כמפעילת אלחוט.

זה פרק מאוד מעניין במלחמת העולם שלא הייתי מודעת אליו בכלל. האומץ ששלוש הנשים האלו מפגינות במצבים מסוימים מעורר השראה. במהלך הקריאה נזכרתי לא פעם בספר 'בנות הלילך' שקראתי לפני כמה חודשים, גם הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם וגם בו עומדות שלוש נשים חזקות במרכז.

העלילה עצמה מעניינת והספר כתוב בשפה קלילה, על אף שהנושאים לא קלים תמיד לעיכול. בכל זאת, מלחמה זה לא דבר פשוט, על כל המשתמע מכך.

ספר מעניין למי שהתקופה מושכת אותו.

הספר נקרא דיגיטלי באפליקציית עברית – אפשר להתרשם מהתקציר ופרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(שלוש קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה חמודה, אבל לא הפילה אותי. לאחרונה יש המון כריכות שבהן דמות נשית כזו או אחרת, עם נוף ברקע. זה יפה, זה נעים בעין וכנראה גם עובד. הייתי שמחה אם היה משהו יותר מסקרן וחריג בנוף. את הכריכה המקורית אפשר לראות כאן, גם היא לא מאוד חריגה, אבל אהבתי אותה יותר.

ציטוטים:

הציטוט הפותח את הספר – "בתקופת מלחמה האמת חשובה ביותר, לכן מוטב שתמיד תהיה מלווה במִשמר של שקרים." וינסטון צ'רצ'יל

הפוסט הילדות האבודות של פריז / פאם ג'נוף הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הסיפור מתחיל באנגליה של תחילת המאה הקודמת (שנת 1906) ומתאר סאגה ארוכה שנים, עד 1953.
קתי ריי, נערה צעירה, עוד לא בת 16, מגלה שהיא בהריון. זו תקופה שמרנית ונערה בהריון בגיל הזה היא סוג של אות קלון.
אימה לוקחת אותה למעין פנסיון אשר בו תעביר את חודשי ההיריון האחרונים, הרחק מעיני השכנים הסקרנים, ולאחר מכן התינוק יימסר לאימוץ. מכה קטנה בכנף שתתוקן תוך כמה חודשים. בינתיים היא נעולה בחדרה על מנת שאף אחד לא יראה אותה תופחת. אפילו אחותה צריכה להתגנב לחדר כדי שיוכלו לפטפט. היא מביאה לקתי עיתון ובו מודעת דרושים מסקרנת למשרה בחנות צעצועים בלונדון. קתי מבינה את הרמז. היא בורחת מהבית ללונדון, מקום שבו חושבת שתוכל להיעלם ולהתחיל חיים חדשים (תרתי משמע).

קתי מגיעה לחנות הצעצועים של פאפא ג'ק, מתקבלת לעבודה לימי החורף העמוסים של חג המולד ומהר מאוד מבינה שלא מדובר בחנות רגילה. ברחבי החנות מתרוצצים כלבי טלאים, מתעופפות ציפורים עשויות ממנקי מקטרות וחיילי צעצוע מנהלים מלחמות כאילו כולם בעלי לב פועם ולא קפיץ שיש למתוח.

את החנות מנהלים פאפא ג'ק ושני בניו – אמיל וקספר. הם מאמצים את קתי אליהם והיא מרגישה שסוף סוף מצאה את השקט שלו ייחלה כל כך. באופן יחסי, כן? בין האחים קיימת יריבות מתמדת ועתיקת יומין על טיב הצעצועים שהם מייצרים ועל המלחמות שהם מנהלים עם חיילי הצעצוע שלהם. תחרותיות משוגעת שמדירה שינה לא פעם מעיני שניהם.

מלחמת העולם הראשונה מגיעה וקספר מתגייס. זו נקודת מפנה בספר שכן כל האיזון בחנות משתנה ולא ידוע מתי  ואיך יחזור. כשהוא חוזר אחרי כמה שנים הוא חוזר שונה, והיריבות בין האחים מחריפה. זה משפיע על כל החנות והעובדים בה.

יש משהו מיוחד ושונה בספר הזה. מצד אחד הרבה תום ילדי – צעצועים שנראים כאילו הם קמים לתחייה, דלתות נסתרות שנפתחות לחדרים גדולים, שמבחוץ נראים קטנטנים ומצד שני – מלחמות העולם, פצועים והרוגים…החיים עצמם שמכים בעולם הפנטזיה המקסים שקיים בין כותלי החנות. בתוך החנות אנחנו בתוך אגדה ומחוצה לה – מציאות לא פשוטה. פנטזיה מחממת לב לצד ריאליזם מחריד.

כל הזמן הרגשתי שאני בתוך אגדה. גם צורת הכתיבה, של מספר חיצוני הוסיפה לעניין, משפטים כמו – "הבה נשוב כעת לחנות הצעצועים. היא השתנתה בזמן שלא היינו בה." – גרמו לי להרגיש כאילו אני צופה בהצגה ובצד הבמה עומד המספר ומדבר איתי.

בקיצור, זה ספר שמחמם את הלב וגם מטלטל אותו.

אני ממליצה, ולא רק לאוהבי פנזטיה.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן – אנשי הצעצועים

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה די דומה לכריכה המקורית, שאפשר לראות כאן. בכריכה הישראלית נתנו מקום הרבה יותר מרכזי לחייל הצעצוע, בעוד שבכריכה המקורית אפשר לראות משני צדדיו עוד צעצועים (בלרינה וקרוסלת סוסים). יש משהו דווקא נכון מבחינתי בבחירת החייל והצבתו במרכז – יש לו מקום מרכזי מאוד בסיפור. וזה גם מרפרר לחיילים אמיתיים. אנחנו רואים אותו בגדול וכך גם רואים את הבעת הפנים שלו, עד שהוא נראה כמעט אנושי.
אהבתי את הכריכה, היא מצליחה להעביר את הקסם של הספר הזה.

ציטוטים:

"את מבינה?" חייך קספר. "אלה לא חיילים שהורגים זה את זה רק מתוך הכרח. אלה בני אדם, שעוזרים זה לזה כי הם יכולים. נכון שזה דבר יפה?"

"ילדות ובגרות — כל יוצר צעצועים ראוי לשמו צריך לדעת להציב את עצמו במקום כלשהו בין שניהם. ורק באזור הגבול הזה נוצרים הצעצועים הטובים ביותר. אז בואי אספר לך, קתי, על צעצוע חדש "

"אף אחד מעובדי החנות לא יבוא השנה, נכון? הם יילחמו במלחמות האמיתיות שלהם. אבל למה אנשים נלחמים, אמא? למה, אם יש להם חיילי צעצוע שיילחמו במקומם?"

"במציאות, הבריחה שונה ממה שמתואר בספרים. אנשים לא מנסים לעצור בעדכם. הם גם לא רודפים אחריכם. אנשים לא מבינים שאתם צריכים להחליט בעצמכם ממה אתם בורחים. על פי רוב הבריחה אינה מאמהות או מאבות או ממפלצות או מרשעים למיניהם; על פי רוב הבריחה היא מהקול הקטן בתוך הראש האומר לכם תישארו איפה שאתם ומבטיח שהכול יהיה בסדר."

הפוסט אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

כשבנות הלילך הגיע אלי, לא הייתי בטוחה שאקרא אותו. עניין השואה הרתיע אותי וכל מה שרציתי היה ספר קליל ולברוח למציאות טובה ונעימה יותר. אבל אז חברה הפצירה בי לקרוא. מה זה הפצירה? כל כמה ימים קיבלתי הודעה "התחלת?" "נו?" "מתי?". בסוף לא הייתה לי ברירה (תודה, שירלי!).

הספר מתחיל בשנת 1939 ומסתיים ב-1959. עשרים השנים האלה מתוארות מנקודת מבטן של שלוש גיבורות – קרוליין, אשת חברה ניו יורקית, מתנדבת בקונסוליה הצרפתית. קאשה, נערה פולנייה שמצטרפת למחתרת הפולנית. והרטה, רופאה גרמנייה ארית בתקופה שבה אין כמעט רופאות נשים.

עולמן של שלוש הנשים מתהפך כשהיטלר פולש לפולין. העבודה של קרוליין, במתן עזרה ליתומים צרפתיים נהיית יותר משמעותית והיא גם חובקת אהבה חדשה, שלא ברור מה יעלה בגורלה. קאשה, כאמור, מצטרפת למחתרת הפולנית על אף גילה הצעיר והיא יודעת שצעד אחד לא נכון שלה יכול להמיט אסון על כולם. הרטה בסך הכל רוצה למצוא עבודה במקצוע שלה כרופאה, אבל היא מתקשה כי העולם שייך לגברים בתקופה הזו והיא מוצאת את עצמה עונה למודעת דרושים שתביא אותה היישר לתעשיית המוות הנאצית.

אני חייבת לציין שיש מין הסתם קטעים גרפיים לא פשוטים לקריאה, אבל הם לא רבים (עדיין לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה). הקושי בקריאת הספר הזה נבע אצלי בעיקר מעולמן הרגשי של הדמויות. היה מאוד מעניין לקרוא משלוש זוויות שונות, משלוש מדינות שונות, על כמעט אותן התרחשויות. אף אחת מהדמויות לא יהודייה, שזה מעניין בפני עצמו.

אין כמעט משהו מפתיע שאפשר עוד לקרוא לגבי השואה, כל זוועה שהיא – הנאצים חשבו עליה לפנינו. ולכן פה היה משהו מאוד מעניין בלקרוא על עולמן הפנימי של הנשים במחנות, עולמם של הרופאים והסגל הנאצי ועולמם של אלו שניסו לעזור מעבר לים במשיכת חוטים וגיוס כספים.

סיפורן של שלוש הנשים מתחבר בסופו של הספר, וזה רגע מדהים.

"בנות הלילך מבוסס על סיפור אמיתי" – כך כתוב בשורה הראשונה ב"הערת המחברת" שבסוף הספר. אם הצלחתי להחזיק את עצמי לא לבכות במהלך הספר, קריאת ההערות של מרתה הול קלי כבר לא השאירה אותי חזקה כל כך. היא מספרת על תהליך הכתיבה, על העדויות שאספה ומחברת את הכל לפרצופים, לשמות ולמקומות.

זה סיפור מרגש, חשוב והאמת? עם הרבה תקווה שיש עוד נשים כאלה, שיעשו את העולם שלנו מקום טוב יותר. אולי זה תמים. אבל אחרי שקוראים שוב על השואה, זה דבר להתנחם בו.

השפה בספר 'קלילה' ביחס לנושא המדובר וזה עבד טוב בשבילי. הפרקים נקראים מהר ולא מסורבלים. הספר מחולק לשלושה חלקים והחלק השלישי היה לי הכי איטי, על אף שבו יש סגירת מעגל וקתרזיס מסוים.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

הכריכה יפה ובהחלט מתאימה לרומן היסטורי. אנחנו רואים מכיוון הגב שלוש נשים הולכות, שלובות ידיים, בשדה כלשהו. יש באימג' משהו מרגיע. לאן הן הולכות? אולי הן בכלל חוזרות? הן חברות? הכל נראה ירוק ויפה ופסטורלי. הלבוש, השיער, הנעליים והמזוודות מצביעים על התקופה המדוברת במאה שעברה. אין שום דבר בכריכה הזו שמצביע על תוכן הספר ובטח לא על השואה. כשמסתכלים על הכריכות האחרות שנעשו בעולם לספר, אי אפשר שלא לשים לב   שהכריכה הישראלית נטולת כל איזכור לשואה – לא גדרות תיל, לא רכבות ולא מבנים מאיימים ברקע, כמו שאפשר לראות בזו הגרמנית כאן – שבה בכלל יש שתי דמויות וגריד שללא ספק נראה כמו גדר תיל. או בכריכה הצרפתית הזו שבה נראה מבנה גדול באופק, המזכיר מאוד מחנה, בגרסה הפורטוגזית הגדילו לשים את הדגל הנאצי שיתנוסס על אחד המבנים, בספרדית יש דמות אחת בצד ומעליה חוצה את הכריכה שוב גדר תיל, שלא לדבר על האיטלקים שהלכו על הארד קור שואה ושמו טלאי צהוב תפור לבגדי אסיר מפוספסים וגדר תיל ליתר ביטחון. זה מעניין שבארץ הבחירה הייתה לא לשים שום דבר איקוני שמתכתב עם השואה. אם מסתכלים על הכריכה מבלי לדעת על מה הספר ובלי לקרוא את הכריכה האחורית, אי אפשר לדעת שזה הנושא המרכזי. אם זה חכם? אני לא יודעת.

ציטוטים:

"להקדיש את עצמך לטיפול באסונותיהם של אחרים היא הדרך הטובה ביותר להיפטר מבעיותייך האישיות. הלוא היה זה לורד ביירן בכבודו ובעצמו שאמר, "לעסוקים אין זמן לדמעות."

הפוסט בנות הלילך / מרתה הול קלי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

בשבוע הספר האחרון קניתי מעט מאוד ספרים. הסיבה די פשוטה – יש לי מלא ספרים שעדיין לא קראתי. אני מקבלת בדואר מיחצנים, מחברים, כמתנות יום הולדת ונוצר מצב שהספרייה מלאה בספרים שעדיין לא קראתי. אז בשבוע הספר האחרון החלטתי שאני לא קונה, אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. את הכיכר פקדתי כמה פעמים ובאחת מהן הגעתי עם בן זוגי שיחייה. הוא אוהב לקרוא אבל זה לא ממש יוצא לו, הוא לא מצליח לפנות לזה זמן ואיכשהו יוצא שלפני השינה מעניינים אותו דברים אחרים או שהוא פשוט נרדם. בדרך לכיכר הוא סיפר לי על הספר הזה. זה לא ספר חדש (מ-2012 אם אני לא טועה) אבל אני לא שמעתי עליו מעולם. הוא המליץ עליו בחום ואמרתי לעצמי "יאללה, נקנה אותו". הבן זוג שיחייה תימני, הספר מתרחש ברובו בתימן והיה נראה לי שזו אחלה הזדמנות להבין קצת יותר את המקום שממנו המשפחה שלו באה. והנה אנחנו כאן.

אז אנחנו אמנם כאן, אבל הסיפור מתרחש רובו ככולו בתימן הרחוקה, בכפר קטן ועלום, שנקרא כוכבאן. רוברט סאל הוא בעל חברת השקעות בניו יורק. הוא מייצג את כל הסטראוטיפים של ברוקר מצליח בוול סטריט – יש לו מלא כסף, הוא דורס אנשים בדרך להצלחה, הוא מאוד אוהב את הילדים שלו אבל לא נמצא הרבה באזור בשביל לראות אותם גדלים ובאופן כללי כל מה שמעניין אותו זה לעשות כסף. והרבה.
לרוברט אמא תימנייה, שגידלה אותו לבד. הוא לא יודע מי היה אביו ואימו גם לא נידבה מידע בעניין. על ערש דווי, שעות לפני שנפטרה, היא מספרת לו בנשימותיה האחרונות, שיש לו משפחה בתימן, במקום שנקרא כוכבאן. לאחר מותה מחליט רוברט לנסוע לתימן על מנת להתחקות אחר משפחתו וסיפור חייהם. בעיקר מעניין אותו איך זה שכולם שם ואילו אימו גדלה לבדה בארצות הברית, בלי שום קשר אליהם.

רוברט אורז את עצמו ואת כל המערביות שלו (הוא לא שוכח לקחת לפ טופ וטלפון לווייני על מנת שיוכל להמשיך לעשות כסף ולתקשר עם השותף שלו, שנשאר לטפל בעסקה ממש גדולה וחשובה). המפגש של רוברט עם האנשים בכפר הוא מפגש קלאסי של תרבות מערבית וחומרית עם תרבות מסורתית, שמחוברת לאדמה ולדת. בעוד שרוברט הגיע בבגדיו היקרים ומכשיריו החשמליים, לאנשים שבכפר אין חשמל בכלל, לרוב אין גם מים זורמים, והם מעבירים את רוב היום בלימוד תורה ועבודה בבית המלאכה לייצור סנדלים.

כשרוברט "נוחת" שם הוא מרגיש כמו חייזר שלא קשור לכלום. הוא לא מבין איך הם חיים ומה הם עושים כל היום, בהתחלה הוא אפילו לא מבין את שפתם והניב המליצי שהם משתמשים בו. הוא מוצא את יוסף, אחיו של אימו וממטיר עליו שאלות. יוסף מצידו עונה לו לרוב בפסוקים מהתנ"ך או מתהילים ומציע לו עסקה – אם הוא יחיה עימם בכפר במשך שבוע שלם, הוא יספר לו את כל סיפור המשפחה. רוברט מסכים.

העלילה נעה בכמה קוים – יש פרקים שהם בעצם העבר, שמגוללים את קורות המשפחה במשך השנים, יש פרקים בהווה שבהם מתוארים חייו של רוברט בכפר ויש מעט פרקי "ביניים" כאלה, שהם פגישות של רוברט עם המטפל שלו (פסיכולוג אני מניחה). התזוזה הזו בזמן מתחברת לאט לאט ככל שמתקדמים בסיפור והכל נקשר ומתברר.

העלילה עצמה מאוד מעניינת וארז צדוק מצליח ליצר מתח וסקרנות לגבי ההמשך. הוא מעביר את האווירה בתימן בצורה מאוד אותנטית (עד כמה שאותנטי יכול להיות עבור קוראת שלא הייתה בתימן ואין לה משפחה שתוכל לספר לה על זה…). המעבר בין הזמנים נעשה בצורה טובה ומהר מאוד מבינים מי נגד מי וזה תורם מאוד לעלילה.

אישית, היו לי כמה בעיות עם הספר, אף אחת מהן לא קשורה לתוכן עצמו ולעלילה, שהיא, כאמור, הייתה מאוד מעניינת ומותחת בעיני.
היו חסרות לי הערות שוליים. אם יוצאים מנקודת הנחה שגם אנשים שהם לא תימניים יקראו את הספר הזה (כמוני למשל), יש שם לא מעט דברים שמצריכים הסבר. לשמחתי, בן זוגי שיחייה היה שם להסביר לי את כל מה שלא ידעתי, אבל לא כולם יכולים להתאבזר בתימני לצורך הקריאה. בעלי תפקידים בקהילה, כגון ה'מורי', מאכלים שונים ומנהגים היו יכולים להיות מובאים בהערות בתחתית הדף או בסוף הספר. אם זה לא מספיק שאני אשכנזייה, אני גם סוג של אפיקורסית, אז גם דברים מהתנ"ך/מקרא/תהילים/תלמוד היו מתקבלים יותר טוב עם הסבר. זה פשוט יכול לפנות לקהל יותר גדול של אנשים.
הדבר היחיד שהפריע לי והיה קשור לעלילה הייתה הדמות של רוברט סאל. יש לו את כל הסממנים הסטריאוטיפים של ברוקר והיו רגעים שזה פשוט הרגיש לי יותר מידי. לא צריך להאכיל אותי בכפית. אני יכולה לנחש שהוא נוסע בפרארי או פורש, לא צריך להזכיר את זה מיליון פעם.

בשורה התחתונה – אהבתי. היה לי מעניין ומסקרן ולמרות שהיה לי קשה בעמודים הראשונים, ההתעקשות הייתה שווה את זה ונהניתי. לא בטוח שזה ידבר לכולם. אבל אם אני, אשכנזייה ואפיקורסית, הצלחתי להתחבר לספר על תימנים יראי שמיים – זה דבר שראוי לציון.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

אם תהיה הוצאה מחודשת לספר הזה הייתי מציעה לשנות את העטיפה. התמונה נראית כמו תמונת "אימג' בנק" קלאסית – יש לנו מדבר (תימן), יש לנו איש שהולך בבגדים שנראים מערביים (רוברט?) באמצע שום מקום (שוב תימן). גם פה הרגשתי שמאכילים אותי בכפית. נכון, האימג' מתאים וללא ספק מספר חלק קטן בסיפור, אבל הרגשתי שאפשר היה ללכת עם זה קצת יותר רחוק ולא להצהיר את המובן מאליו. את הפונט הערבי שבו השתמשו בשם הספר דווקא מאוד אהבתי.

הפוסט הסנדלר מכוכבאן / ארז צדוק הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

אייליש לייסי היא ילדה טובה שגרה עם אימה ואחותה רוז בעיירה קטנה שנקראת אניסקורתי באירלנד (אחרי חיפוש קצר ברשת מסתבר שזו עיר הולדתו של טובין). אביה נפטר ואחיה הגדולים עברו ללונדון כדי לעבוד כי אפשרויות התעסוקה בעיירה הן מצומצמות מאוד. אפילו לאייליש, שלומדת הנהלת חשבונות, קשה למצוא משרה ראויה. באופן זמני היא עובדת בחנות המכולת של מיס קלי הסנובית, פשוט כי לא מצאה משהו אחר.

אייליש נושאת את עיניה אל רוז כל הזמן – יש לה עבודה מסודרת ומכניסה במפעל, היא נראית טוב ותמיד לבושה לפי צו האופנה. לרגע אפשר לחשוב שאולי רוז היא-היא הגיבורה כאן. כך יוצא שאייליש היא סוג של גיבורה שהיא אנטי-גיבורה. היא בחורה פשוטה, צייתנית ותמימה מאוד. לכן ברגע שרוז מסדרת לה הזדמנות לעבודה בברוקלין שבניו יורק היא אפילו לא חושבת לסרב. זה ברור לגמרי שהיא נוסעת. היא חייבת לנסוע. בכל העיניין הלוגיסטי עוזר להן כומר, האב פלאד, שעומד בראש הקהילה שם. הוא מתחייב לדאוג לה לעבודה, למגורים ולכל מה שתצטרך. וכך היה.

היא מגיעה לברוקלין אחרי הפלגה נוראית בים סוער ומתחילה לעבוד בכל בו כמוכרת. בינתיים מסדר לה הכומר לימודי ערב בהנהלת חשבונות, שאם תסיים אותם על הצד הטוב תוכל להבטיח לעצמה משרה טובה יותר באותו הכל בו, כמנהלת חשבונות. היא גרה במוטל של גברת קיהו האירית יחד עם כמה בנות קשקשניות. היא מכירה את טוני, בחור איטלקי, ונרקמת בינהם לאט לאט (לאט מידי יש לציין…) מערכת יחסים. משבר במשפחה מאלץ אותה לחזור לביקור בבית. זהו הביקור הראשון מאז הגיעה לניו יורק והיא חוששת. אני אמנע מלתת פרטים נוספים מחשש לספוילרים אך כן אומר שכצפוי אייליש תמצא את עצמה עומדת בפני החלטות גורליות.

זה ספר שנקרא בקלילות. הוא מחולק לארבעה חלקים שבתוכם אין פרקים. ת'כלס – לא קורה בו יותר מידי. אפשר בהחלט להגיד שהוא נע לו בעצלתיים, אבל עדיין משך אותי להמשיך ולקרוא. יש באייליש משהו שגרם לי לרצות לחבק אותה כל הזמן. לדאוג לה שתסתדר. שיהיה לה חם בחורף הניו יורקי, שיהיה לך קריר בחום הלוהט, שתסתדר בעבודה, שתצליח בלימודים.

טובין מצליח להעביר יפה את התקופתיות של ברוקלין ושל אירלנד. הוא גם משבץ פה ושם אירועים היסטוריים על מנת ש"נרגיש" את התקופה. למשל, תוך כדי עבודה של אייליש בכל בו, מאפשרים לנשים צבעוניות לקנות שם. הם מקצים להן דוכן מיוחד עם גרביונים (זה המוצר הכי שוס בתקופה ההיא מסתבר) בצבעים שהן אוהבות. אייליש מוצבת בדוכן הזה. מתואר איך כל העובדים בחנות נכנסים לדריכות מסויימת כשאותן נשים נכנסות ואת הדיון העירני שזה מעלה בארוחת הערב עם הבנות בביתה של גברת קיהו.

זה ספר חביב מאוד, לא משהו *גדול* אבל בהחלט נהניתי ממנו. לפעמים בתקופה שקורה בה כל כך הרבה (מחאות אוהלים, מטח גראדים על אשדוד ואשקלון, ירי על אוטובוס ליד אילת והתפרעויות בעולם) כל מה שאנחנו רוצים זה קצת לנוח מכל הבלגן ולקחת ליד ספר קליל, תמים ונחמד שיעביר את הימים בסבבה.

דירוג הקואלית:

(שלוש וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

עריכה – הכריכה בפוסט היא הכריכה העדכנית לאחר שנעשה סרט בהשראת הספר.

זו הכריכה המקורית שעלילה כתבתי:

אני קצת מבולבלת מהעטיפה הזו. כשלקחתי את הספר ליד והסתכלתי על התמונה והשם של הספר זה ישר זרק אותי לקהילה היהודית – גם "ברוקלין" וגם בחורות עם מטפחות על הראש… אבל נראה לי שהכוונה הייתה לאוכלוסיה של מהגרים, זה בהחלט מתאים גם להגדרה הזו. אולי מתוקף היותי יהודיה זה ישר "זורק" אותי לשם…בכל מקרה האימג' מאוד מאפיין את התקופה של שנות ה-50. לתמונה קוראים "נערות אוכלות צ'יפס" – אין שום התייחסות למקום או למוצא שלהן, אבל לאכול צ'יפס ברחוב זה מאוד אמריקאי. 

ציטוטים:

"גברת קיהו תהתה באזניהם של השניים האחרים אם כדאי לה לקנות טלוויזיה שתארח לה לחברה בערבים. היא חוששת, כך אמרה, שאולי ההמצאה הזאת תיעלם מין העולם בתוך זמן קצר והיא תיתקע עם המכשיר. טוני והאב פלאד יעצו לה לקנות מקלט טלויזיה, אך בעקבות זאת רק המשיכה ואמרה שאין שום ערובה לכך שימשיכו ליצור תכניות ולכן היא חושבת שלא כדאי לה להסתכן".

הפוסט ברוקלין / קולם טובין הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הוצאת קינג | 374 עמודים

אין כמו רומן מארץ רחוקה, עם ניחוחות של אוכל ושל עיר אחרת כדי לעורר את בלוטות הטעם והסקרנות. תמיד כשאני נתקלת בתיאורים של ארצות רחוקות, ששונות כל כך ממה שאני מכירה, אני נשאבת לתוך הספר וקשה לי לעזוב אותו (אלא אם כן הוא כתוב גרוע ואז לא יעזור שום דבר).

לפנינו סאגה משפחתית המנחיתה אותנו באיראן שלפני המהפכה האיסלמית. עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר שבו יש פרקי זמן כל כך ארוכים בין פרק לפרק ובסך הכל הספר מסתכם בכעשרים שנים. 

דמויות המפתח הן איברהים –ראש המשפחה וגביר בפני עצמו, עוסק בנדל"ן ורבים רואים בו את ראש הקהילה היהודית באיזור. התחושה המתקבלת היא שאישתו מתנכרת לו והוא מחפש חום אנושי וגם מוצא אותו אצל נשים מוסלמיות שונות שהוא פוגש באי אלו הזדמנויות.

מולוק היא אישתו של איברהים ואם בנותיו. חשוב לציין את עיניין הבנות שכן זהו טעם לפגם (ולפעמים אחד התירוצים לניאופים של איברהים). ישנם הרבה פרקים שהיא המספרת ואז קל לנו יותר להזדהות איתה ועם התחושות שלה. כל מה שמולוק רוצה זה להביא להביא בן לעולם ולעלות לארץ ישראל. למולוק ולאיברהים יש שתי בנות – ראנה והומה, אחריהן מגיעה הפלה כואבת וטראומתית ואחריה הריון נוסף, שגם הוא מביא בת – גולי (לאכזבת כולם, כמובן). המספר הוא מספר כל-יודע ולפעמים נקודת המבט היא של איברהים, לעיתים של מולוק ולעיתים של מספר "מבחוץ", זה מעניין כי כך רואים את הפערים שיש בין מה שאחד חושב למה השהניה מרגישה.

מולוק היא אישה מכובדת ועשירה ומתייחסים אליה בהתאם. היא מקבלת הצעה להיות אם בית בישיבה יהודית שמקימים על מנת ללמד עברית, לספר על ארץ ישראל ולהכין את הקרקע לקראת עלייה של יהודים. מגיעים שליחים מהארץ ומספרים נפלאות ומבטיחים הרים וגבעות, חלק מאנשי הקהילה אכן עולים ונתקלים במחלות, תנאי תברואה קשים וחלקם אף חוזרים כעוסים לאיראן בתחושה שרימו אותם. כאן מולוק פוגשת את הרצל, אחד השליחים שמגיעים לישיבה ונרקמת ביניהם מערכת יחסים. גם מולוק שלנו לא טלית שכולה תכלת ודמותו של הרצל מתחילה להופיע אצלה בחלומות והיא חושקת בו. אני חושבת שהדמות של מולוק היא הכי מורכבת. מצד אחד, היא אישה בתקופה שבה השמרנות חוגגת – זה "בסדר" שגבר יבגוד אבל אוי ואבוי אם אישה תעשה את אותו הדבר, אישה שלא מביאה בנים היא אישה פגומה (מה? הם לא יודעים שהגבר נושא את המטען הגנטי??), אישה צריכה לכבד את בעלה ולא לבייש אותו, היא מתחזקת את הבית ומכינה אוכל ומצד שני – היא יוצאת לעבוד, ללמוד, יש לה רצונות משלה ותשוקות משלה והיא אישה מאוד חזקה. זה, אגב, גם מה שמושך אליה את הרצל.

הספר מתייחס בהתחלה למערכת היחסים בין מולוק ואיברהים ובערך באמצע הספר עוברת להתעסק בבנות, בשידוכים המוצעים להן ובשגרת חייהן כמתבגרות.

השמרנות חוגגת בספר, גם היהדות וגם התקופה הזו באיראן. ועדיין – יש הרבה חושניות בספר. יש קטעים שמתארים מעשי אהבה והכתיבה עליהן נעשית באמצעות מטאפורות, כאילו בלי "לקרוא לילד בשמו", כדי לא לפגוע אולי או לשמור על כבוד הדמויות. לעיתים מכנים את איבר המין הגברי "תרנגול" או "כרבולת" וזה שיעשע אותי, יש בזה משהו ילדותי ונאיבי. הרצון "ללכת מסביב" ולא להיות בוטים. אבל התחושה הכללית נשמרת ועדיין אלו סצינות מלאות חושניות ואהבה.

קורים בספר המון המון דברים וזה מאוד מעניין לקרוא על התקופה. לא היה לי מושג  שהייתה כזו קהילה משגשגת של יהודים בטהראן ושחלקם היו בעלי עסקים מצליחים. הייתה תקופה שאפשרי היה לעלות למדינת ישראל בלי יותר מידי בעיות. בסוף הספר מתחילים לשמוע ברחוב את קולות המהפכה שהתחילה ב-1979. לאורך כל הספר אנחנו מתוודאים למנהגים של אותה תקופה, ללבוש, לאוכל כמובן (בסוף הספר מובאים מתכונים מזילי ריר), לאמונות התפלות ומיני כשפים. גם ביטויים פרסיים רבים משולבים במשפטים לאורך כל הספר. מאוד מאוד מעניין.

תהיתי לא פעם ולא פעמיים לגבי שם הספר – מצד אחד יש קריצה משעשעת לכל אותן הפעמים שבהן נזכר איבר מין גברי כ"תרנגול", מצד שני ישנה אותה סוכריה על מקל בצורת תרנגול אדום שמוזכרת בספר באיזו סצינה שגם הוא נקרא תרנגול פרסי וישנו גם תרנגול בשם עבאס שבא למלא חלל שהשאיר אחריו משרת באותו שם שבגר ועבר לאדונים אחרים על מנת שלא יאיים בזכרותו השופעת על הילדות המתבגרות. כנראה ששאלה זו לא תיפתר…

ההערה היחידה שלי היא לעריכה – ישנן שגיאות כתיב מעטות בספר והביטויים בפרסית מקבלים תרגום כבר במשפט עצמו ולא ברורה הבחירה הזו בכפילות – אולי היה הגיוני יותר לשים את התרגום כהערה בתחתית העמוד. דבר נוסף שלא ברור לי הוא הכתובת "רומן אותנטי" על כריכת הספר – האם מדובר בסיפור אמיתי? זה לא מוזכר בשום מקום אז כנראה שלא…אז מה הכיתוב הזה בדיוק בא לציין?

לסיכום – הקריאה קולחת ואני, לפחות, הייתי במתח רוב הספר. הפרקים לא ארוכים וזה תמיד יתרון מבחינתי. קראתי את הספר מאוד מהר יחסית לזה שהוא כמעט 400 עמודים. היה לי מאוד מעניין ללמוד על תרבות אחרת שהיא רחוקה מאוד ממני ועדיין מאוד קרובה.

קצת היסטוריה על איראן מתוך ויקיפדיה

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש – היה לי מעניין ומלמד)

פינת העטיפה:

על העטיפה ישנו ציור של שני תרנגולים צבעוניים, הם נראים כאילו הם בסוג של קרב (לפחות אחד מהם). בספר יש תחושה כל הזמן של שני כוחות מנוגדים שנלחמים אחד בשני – השמרנות מול הליברליות, היצר מול המוסר, איברהים מול הרצל, מולוק מול הנשים של איברהים, שידוך מאהבה מול שידוך של כסף, בנות מול בנים, נשים מול גברים, יהודים מול מוסלמים – אולי קרב התרנגולים הזה מנסה להעביר את הקרב הניטש בין כל הכוחות האלו, הסערות שמתחוללות בלב כל הדמויות.

ציטוטים:

"למכת האלוהים אין צליל, וכשהוא מכה – אין לו מרפא"

"לצרתך אל תספרי על צרתך"

הפוסט תרנגול פרסי / פַּרִי סָנִי הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.

הספר הזה הוא המשך לספר "ילדה" של אלונה פרנקל. אני חייבת לציין שלא קראתי אותו וישר התחלתי מהשני וזה לא הפריע לי כלל.
הסיפור מסופר מפיה של ילדה, שעולה עם ההורים שלה מפולין שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השניה. תחילה המשפחה הקטנה מתגוררת אצל קרובי המשפחה היחידים שנותרו להם לאחר המלחמה – אחותה של האם – בתל אביב ולאחר מכן הם עוברים לרמת גן.

אלונה מדברת הרבה על המלחמה ועל הטראומות שנשארו לה ממנה. בתקופת המלחמה היא התגוררה כילדה נוצריה אצל אשה פולניה מרשעת ואחר כך, כשנגמר הכסף ולא יכלה להישאר אצל אותה אישה, הצטרפה להורים שלה במחבוא קטן, חסר אור ובאופן כללי – בתנאים מחרידים. הרבה פעמים במהלך הספר ישנם משפטים בסגנון של "זה היה לפני המלחמה" או "זה היה אחרי המלחמה", ממש כאילו המלחמה מחלקת את חייה ל"לפני ואחרי".
ארץ ישראל מעמידה קשיים רבים לילדה בת ה-12. היא שונה, יש לה בגדים שונים, שפה שונה, מנהגים שונים. הכל אחר. בישראל של אותם השנים הייתה הילה גדולה מאוד סביב "להיות צבר" וכל השאר איכשהו נשארו בשוליים. היא גם מתארת כל הזמן את הצברים כבחורים חסונים, כחולי עיניים ובהירי שער. היא מתחילה ללמוד בבית ספר ושם מתעלמים באופן קבוע מהעובדה שהיא פשוט לא מבינה כלום ממה שמדברים. אף אחד לא טורח ללמד אותה עברית וכך היא מעבירה את שנות הלימודים שלה – בבהייה מחוץ לחלון של הכיתה.
הדבר היחיד שכן מתייחיסם אליו כל הזמן הוא השם הגלותי שלה, ועל זה לא מפסיקים להעיר לה. כמו שמתוארת התייחסותו של מנהל בית הספר – "העובדה שלא ידעתי עברית, לעומת זאת, לא עיניינה אותו כלל. גם לא מצבה או תולדותיה של משפחתי. רק השם העסיק אותו. הוא ידע שאני ילדה גלותית, והשלים עם זה, אבל העובדה ששמי היה גלותי נראתה לו בלתי נסבלת." (עמוד 53)
מה שהיא באמת אוהבת זה לצייר, וגם את חדוות הציור מצליחים להרוס לה המורים הלא נכונים במהלך החיים.
היא לא מעזה לבקש שיקנו לה בגדים חדשים ומתאימים ובאופן כללי – לא מבקשת כלום. היא ילדה טובה ומנומסת שעושה מה שההורים אומרים לה.
אלונה גדלה להיות נערה שכמהה לאהבה ולקבלה.
מתוארת הרבה בספר הסיטואציה של להיות "עולים חדשים" לעומת "עולים ותיקים" וכל הפריבילגיות המשתמעות מכך. כאילו העולים הותיקים שוכחים שעד לפני לא מעט שנים גם הם היו עולים חדשים.

מעניין לראות את החגים והמסורות שלנו, שאנחנו כל כך רגילים אליהם מנקודת מבט של מישהו מבחוץ, שזו לו הפעם הראשונה. אלונה מתארת את השנה הראשונה כחגיגה של חגים. כל פעם מגיע חג חדש והיא לא מבינה איך זה שיש כל כך הרבה חגים… זה משעשע ומעניין לראות איך זה נראה "מהצד".
לטעמי, אלונה מצליחה להעביר את התחושה הכללית של אותה התקופה בארץ ישראל החל בתנועות הנוער למינהן, הקיבוצים, החקלאות, העולים החדשים ועד ללבוש עצמו, שגם בו היא שונה ומבודלת.
בתחילת הספר היה לי מוזר שהספר מסופר מנקודת מבטה של ילדה בת 12, ואכן ברוב המקרים השפה מתאימה לילדה בגיל כזה, אך לפעמים יש "יציאות" שלא מתאימות בכלל לילדה בגיל כזה, מילים גבוהות ומסובכות. בהתחלה זה היה נראה לי לא עקבי אבל ככל שהספר התקדם זה פשוט "התיישב" לי יותר טוב והפסיק להפריע לי. יש הרבה חזרה על פרטים, מה שמצויין לאנשים כמוני, שיש להם נטיה לשכוח מה היה לפני 40 עמודים. אבל יש אנשים שימצאו את זה טרחני.
זה לא ספר *גדול*. אבל זה ספר שמצליח להעביר את התקופה המדוברת (שנות ה-50), בשפה קלילה, במשפטים קצרים ואפילו בהומור.
אני אהבתי.

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

העטיפה מעוצבת ככריכה של יומן, עם שתי תמונות, אחת של אלונה כילדה ואחת שלה כנערה. בספר הקודם, ילדה, הייתה אותה עטיפה בדיוק, רק עם תמונה אחת, שלה כילדה. אני מניחה שבספר הבא "אישה", אותו היא מזכירה פעם אחת במהלך הספר, תהיה אותה כריכה עם שלוש תמונות.
זו עטיפה די צפויה, לא משהו גאוני, אך היא משרתת את המטרה והופכת את הסיפור ליותר אישי (בזכות התמונות האותנטיות).

ציטוטים:

"ומהו קיבוץ? קיבוץ הוא האולימפוס, המֶכָּה, הוותיקן של הצבריות"

"השעות חולפות, זה מה שהן יודעות לעשות"

"…לכל מי שהיה מספר מוטבע בעור היה גם סיפור מוטבע בלב".

"היה גם ארטיק לבן, בטעם וניל, אבל אני העדפתי תמיד את השוקולד, ועוד יותר את השוקולד-שוקולד, שהיה מצופה בשכבת שוקולד דקה ופריכה וארוז בנייר מיוחד שצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי מחזיק ארטיק שמצויר עליו ילד אסקימוסי שלא רואים מה הוא מחזיק. אולי פינגווין? זאת הייתה אגדה. אגדה אכילה."

"עוד אריה אחד ראיתי בתצלום – פסל האריה בתל חי. שם טרומפלדור נפל. הוא לא נרצח, לא הושמד, לא חוסל, לא הובל כצאן לטבח, לא הורעל בגז ציקלון-בי ונשרף בקרימטוריום, ולכן הוא גיבור."

"בעצם גם מזרקה אחת יש, בכיכר דיזינגוף. לשם אני אוהבת ללכת כשיורד גשם. משעשע – מזרקה בגשם. מה אומרות הטיפות העולות לטיפות היורדות?"

"שמעתי שבני אדם רבים מתאבדים דווקא בחגים ובמועדים משפחתיים. הריב והכאב מוכנים זה מכבר. המשפחה זמינה, מוכנה וערוכה ללוויה ולשבעה".

"…לאמא של אסתרק`ה היה צר מאוד שהזכרונות האלה נשמרו בנפשו של בעלה".

"כמה טוב שאדולף היטלר לא קרא את "מלחמה ושלום". אילו היה קורא, אולי היה מתכנן את מבצע ברברוסה שלו אחרת, והיה מספיק לרצוח אותי".

"לפעמים, לא בימים ושעות קבועים, היה מגיע מוכר הירקות והאבטיחים, ושר שירי הלל לחסה, פואמות לצנון, סרנדות לתפוחי האדמה, אודות לפטרוזיליה, הימנונים לעגבניות, מארשים לשעועית ופיוטים לענבים, ובעיקר הרבה לסלסל בקולו שירי אהבה לאבטיחים".

"מילא, קורים דברים, מתרחשים החיים, אבל זה שזוכרים – לפעמים זה די איום. זה גם מיותר לחלוטין. יש לנסות להשקיע יותר מאמץ בשכחת הדברים".

הפוסט נערה / אלונה פרנקל הופיע לראשונה ב-קואלת ספרים.